בשליטה

"זה מטורף ולא הגיוני בכלל. אני יודע את זה. אחי, דם מדמי, שוכב כאן על המיטה לאחר שניסה להתאבד ואני מאבד את הראש רק מלנשום את אותו אוויר שאת נושמת."
במשך תקופה ארוכה ג'ורג' קלייד ובטי בייקר חיפשו האחד את השני.
ג'ורג' חיפש את טיגריס, אותה החשיב כמלכתו, ובטי חיפשה את בכר, הנשלט שהצליח לשבור את החומות שהקיפו את ליבה.
כעת, משמצאו האחד את השני והרגשות מציפים אותם, עליהם ללמוד כיצד להפריד בין בטי האישה לטיגריס המלכה ובין ג'ורג' הגבר לבכר הנשלט.
הסודות שנצברו ודלתות הגיהינום שפערו את פיהן קוטעים באחת את חלומותיהם המשותפים בעוד האנשים שהפכו להיות חלק מחייהם לא נותנים להם רגע אחד של שקט.
האם הם יילחמו או יוותרו? מה שבטוח, הם חייבים לחזור להיות "בשליטה".
"בשליטה" הוא רומן מתח ארוטי ובו נגיעות מדודות של אופל.
זהו החלק השני בסדרת "בשליטה" והפעם הקורא ייחשף לעולם מקביל ויפהפה, עולם מטורף שבו לא משנה אם אתה הקושר או הנקשר, אתה בשליטה.
"בשליטה" הוא ספרה השביעי של הסופרת יולנדה הירש סופר.
ספריה הקודמים: דואט חזקה מתמיד, דואט גן עדן בשערי הגיהינום, הכוח לחזור וסורגי התשוקה כיכבו ברשימות רבי המכר.

מקט: 001-2850-045

"זה מטורף ולא הגיוני בכלל. אני יודע את זה. אחי, דם מדמי, שוכב כאן על המיטה לאחר שניסה להתאבד ואני […]

---

פרק מס‘ 1

ג‘ורג‘

‘רציתי להרוג אותך כשגיליתי שנסעת איתה לווגאס, עכשיו, במחשבה שנייה, אני שמח שנסעת איתה, אבל דע לך שאם אגלה שזיינת אותה, אני עצמי אהרוג אותך כשתתעורר, אז אחי, יש לי כל כך הרבה שאלות לשאול אותך, תתעורר כבר.

עצם העובדה שאני לא מתקשר לאימא, ודואג שהיא לא תפסיק לשגע אותך עד שתתעורר, רק מוכיחה עד כמה אני נחמד אליך.’ ג’ורג’ פורץ בצחוק, כשהוא מרגיש את עיניה חורכות את גבו.

הוא מפנה את מבטו ורואה את בטי עומדת ומביטה בו, שתי כוסות קלקר מלאות קפה בידיה.

‘עד כמה שמעת?’ הוא שואל בבהלה.

‘בוא נאמר ש…… ג’ייקוב דאג לקפה…… אז נראה ששמעתי הכול, ולא! הוא לא זיין אותי, ולפני שהמחשבה תעלה בראשך, גם אני לא זיינתי אותו.’ היא עולצת, מתנתקת מהמשקוף ומושיטה לו את הקפה.

הוא לוגם מהקפה ובוהה בבטי.

‘תפסיק להסתכל עליי’ היא מזייפת נזיפה.

‘אני עדיין לא מאמין שאת כאן.’ הוא מתקרב אליה.

‘התקשרת לבת זוגך? אתה זוכר שיש תמונות שלה?’ היא צועדת קדימה, הוא שולף את הנייד ומחייג לג’וזפין בעודו מביט בבטי.

 

‘כבר שעות שאתה לא עונה לי‘ משיכות אפה של ג‘וזפין נשמעות מעבר לקו.

‘אחי עבר תאונה, הוא מורדם בבית החולים‘ הוא משתף אותה ובטי מהנהנת בראשה, בעידוד.

‘העיתונאים תפסו אותי בדרך לקולג‘. ג‘ורג‘, יש כאן טרוף מסתבר שצלמו אותי כש……’ היא מתייפחת.

‘אל תשיבי להם על אף שאלה, שהתשובה הקבועה שלך תהיה ‘אין תגובה,’ אני מטפל בעניין, סעי הביתה, אדבר איתך מאוחר יותר‘ הוא מורה לה.

‘אני לא יכולה להפסיד שעורים‘ היא מתלוננת ופרץ בכי נוסף נמלט מפיה.

‘את מסוגלת ללמוד בהיסטריה שלך?’ הוא מרים את הטון.

‘אתה צודק. אני אחזור הביתה, מתי אתה חוזר? אני ממש צריכה אותך עכשיו.’ היא מנצלת את רגישותו למצב, משתמשת בקול ילדותי וג‘ורג‘ מגלגל את עיניו.

‘אני צריך להיות עם אחי. אעדכן אותך‘ הוא עונה בקרירות ומנתק את השיחה.

הוא מפנה את מבטו לבטי, ממתין לתגובתה.

 

זו הפעם הראשונה בחייו שיש עבורו, חשיבות לתגובתו של אדם זר להתנהגותו, על אף שהוא אינו רואה בבטי אדם זר.

‘אתה לא צריך לחפש את האישור שלי.’ היא קוראת את מחשבותיו.

‘אני לא בטוח איך המערכת הזו אמורה לעבוד, אבל אין חשוב לי יותר מאשר לרצות אותך.’ הכנות בקולו גורמת לזוויות שפתיה לעלות.

‘אתה בזוגיות’ היא מציינת את המובן מאליו.

‘לא כמו שאת חושבת’ הוא מפנה מבטו לכיוון הדלת, מוודא שאין אדם נוסף שעלול להקשיב למידע בו הוא עומד לשתף אותה.

‘אנחנו צריכים לדאוג לאליוט’ היא ניגשת אל המיטה ומביטה במכשירים, מוודאת שהמדדים לא השתנו בדקות האחרונות, אבל על מי היא עובדת? היא צריכה רגע אחד לעצמה, לעכל את כל שהתרחש בשעות האחרונות.

‘אני מעביר אותו מכאן לבית חולים בניו יורק.’ הוא מעדכן אותה והיא מפנה את מבטה אליו.

‘אחרי שהוא יתעורר’ היא ספק שואלת, ספק קובעת.

‘בעוד כמה שעות’ הוא משיב. עיניה הפעורות, הסורקות את המכשירים ואת גופו של אליוט השוכב ברוגע על המיטה, מבשרות לו שהיא לא מרוצה כלל מהחלטתו.

‘מה את חושבת שצריך לעשות?’ הוא מתקרב אליה, מניח את ידו בזהירות על זרועה. אצבעותיו רועדות מהמגע בגופה.

‘זה אח שלך. אני לא רופאה, תתייעץ עם הרופאים.

בלי קשר, אני חושבת, שברגע שתעביר אותו, מספיק רגע אחד של חוסר ריכוז, וכל העולם יידע מה הוא עשה לעצמו.

שלא לדבר על כך שאימא שלך, תיכנס לתמונה, ואני יודעת שהוא לא רוצה שהיא תדע.’ היא משתפת אותו והוא מהנהן.

‘את צודקת. לא חשבתי על זה ככה, וכרגע דואגים שאימא לא תדע שהוא בבית החולים. היא בטיול באזור בלי אינטרנט ובלי כל יכולת לדעת מה קורה כרגע.’ הוא מרים את שפתיו המלאות ובטי בוהה בו. הוא כל כך יפה, שהיא לא יכולה שלא לשלוח את ידה וללטף את פניו. הזיפים העדינים שורטים את פנים כף ידה.

 

‘את אוהבת את מה שאת רואה’ הוא לוחש בעודו חש בעורה על עורו.

‘אני לא יודעת מה אמור לקרות עכשיו, זו הפעם הראשונה שאין לי שליטה על הדברים, וזה מרגיש מוזר.’ היא ממשיכה באותו טון מלטף.

‘נלמד לעמוד, ללכת ואז לרוץ’ הוא מניח בעדינות את ידיו על מתניה, נזהר מכל מגע, בוחן כל תנודה.

‘אני לא עשויה מזכוכית’ היא מציינת ומחזקת את אחיזת ידו סביב מתניה.

‘אני לא בטוח איך אני אמור לגעת או להתנהג איתך’ הוא מודה.

‘אני לא בטוחה שזה בכלל צריך לקרות, אבל בינתיים , זה נעים לי.’ היא מפנה לרגע את מבטה אל אליוט הרדום ומחזירה את מבטה אל ג’ורג’. היא מצמידה את שפתיה אל שפתיו, מכניסה את ידיה תחת חולצתו וצובטת בחוזקה את פטמתו. היא מרגישה את התעוררותו תחת מכנסיו ומחדירה את לשונה אל פיו.

ג’ורג’ אוחז בפניה, מלא תשוקה, חש בלשונה ויוצא איתה למחול מטורף. היא נושכת את שפתיו בחוזקה, עד שהוא חש בטעם המתכתי של הדם. הוא מניח את ידיו על ישבנה, מצמיד את גופה לגופו ומניע את אגנו.

‘זה מספיק.’ היא קובעת ודוחפת אותו מגופה.

הוא משפיל את מבטו.

‘ילד טוב’ היא לוחשת באזנו, יודעת שזה בדיוק האישור שהיה צריך עכשיו. אישור למה שארע, שהיא מרוצה מהשליטה שלקח.

‘תודה מלכתי’ הוא משיב באותו הטון. יודע, שלא הייתה עושה דבר, אילו זה היה מסכן את מעמדו.

‘אסור לנו לאבד שליטה כאן.’ הכאב ניבט מעיניה והיא ממשיכה להביט באליוט.

היא יודעת שעם ג’ורג’, איבוד השליטה, לא באמת בשליטתה.

הסיבה לכך, שוכנת עמוק, עמוק בנבכי נשמתה.

היום יותר מתמיד היא לא יכולה להכחיש בפני עצמה, שאת הגבר הזה היא רצתה מהיום הראשון.

היא חיפשה אותו בעיניה בכל פעם שנכנסה למועדון של רוברט, היא חיפשה בעיקר אחרי הלילה ההוא, הלילה בו היא חוותה את האורגזמה החזקה בחייה. בלילה ההוא, בו הוא חדר, לא רק אל גופה. הוא מיקם את עצמו, בתוך ליבה, השתרש אל כלוב ללא מוצא הנמצא בעמקי נשמה.

‘זה מטורף, לא הגיוני בכלל, אני יודע את זה. אח שלי, דם מדמי, שוכב כאן במיטה אחרי שניסה להתאבד, ואני מאבד את הראש שלי, רק מלנשום את אותו האוויר שאת נושמת’ הוא אומר בלהט. לא מאמין כי המילים הזורמות ממנו, הן אכן שלו. אלה מלים כנות שפרצו ללא כל מכשול את החלק האחרון מהחומות סביב ליבו.

 

‘מר קלייד’ דוקטור חמיד נכנס אל החדר ומביט בג’ורג’ ובבטי, הוא לא מצליח להתעלם מהמתח באוויר. הוא מביט בג’ורג’ כדי שיאשר לו לדבר בנוכחות בטי.

‘אתה יכול לומר הכול בנוכחותה’ ג’ורג’ מאשר.

‘שוחחתי עם בית החולים הפרסביטריאני בניו יורק, הם יהיו מוכנים לקראתכם. חשוב לי לומר לך, שהיות והוא עדיין לא התעורר ומדובר בטיסה של מעל לארבע שעות, אני לא יכול להמליץ על ההעברה הזו. אני רק יכול להמליץ, על צוות רפואי שיהיה במקום למקרה של …… תקלה’ הוא מציין בדאגה. ג’ורג’ מביט בבטי, מחפש את התגובות של גופה. הוא עדיין לא מצליח להבין את הרצון העז שלו לראות את התגובות שלה, את האישור בעיניה למילים, להחלטות.

‘אנחנו נשאיר אותו כאן עד הרגע שהוא יתאושש, אבל חשוב לי לבקש מבית החולים לשמור על דיסקרטיות בכל הנוגע למצבו של אחי. כמובן שחברת האבטחה שלי תאבטח את המחלקה הזו.

אני לא יכול להרשות לעיתונאים לחדור פנימה’ הוא מסביר לרופא.

‘בהחלט, אנו מחויבים לשמור על סודיות רפואית’ הרופא משיב, מכלה את הזעם שבתוכו.

‘אני בטוח שאתה תעשה את הכול, כדי לשמור על סודיות, אבל אני לא בטוח בדבר הפקידות, האחיות, המנקים וכל שאר הצוות שסביבנו.’

ג’ורג’ מציין, וחיוך מרוצה נמתח על שפתיו של דוקטור חמיד.

‘אם אתה צריך שאדאג לצוות שלי רק תאמר. כפי שאתה יודע, זו וגאס, אנחנו כבר מיומנים לטפל בכל מיני מקרים קשים מבלי כל מעורבות של התקשורת. אנא, תסמוך עלינו’ דוקטור חמיד מושיט את ידו לג’ורג’ ללחיצה.

ג’ורג’ מביט בבטי שמהנהנת בחיוך.

‘תודה דוקטור’ ג’ורג’ מודה לרופא שיוצא מייד מהחדר.

ג’ורג’ מושך את בטי אליו ועוטף את גופה בזרועותיו החסונות, גופו מתרגל למגעה.

‘נעים לך?’ היא שואלת והוא מהמהמם בקול.

‘הוא יהיה בסדר’ הוא מציין בהפתעה, בטי מרחיקה אותו ממנה ומסתכלת עליו בחוסר הבנה.

‘אליוט יהיה בסדר. מה את יודעת על ההרדמות הזו שלו?’ הוא שואל בדאגה.

‘עשו לו ניקוי קיבה ותפרו לו את המפרקים. הוא ישן בעיקר בגלל התרופות שהם נותנים לו עכשיו. הם רוצים שהגוף שלו יירגע, או משהו דומה שהסביר לי הרופא. בכנות, הייתי כל כך מעורערת ולחוצה שלא באמת הקשבתי.’ היא מודה.

 

‘בעקרון, כך לפחות אני מבינה, מספיק שהם יפסיקו לתת לו את התרופות’ היא מצביעה אל האינפוזיה המחוברת לווריד פנים מרפקו,

‘הוא יתעורר, אבל …… הוא צריך את המנוחה הזו.

אתה לא ראית אותו כשהוא גילה על אחותי הקטנה. אתה לא ראית מה קרה לו, הוא השתגע, הוא צרח, משך את שערותיו ויצא בכזו עוצמה מהחדר שלי שהייתי בטוחה שהוא תלש את הדלת מהקיר.’ היא מספרת לג’ורג’ ודמעות נגרות בעיניה כשהיא רואה כסרט נע את שקרה לפנות בוקר.

‘אם כך, בשורה התחתונה הם יכולים להעיר אותו. הוא סתם מחובר לכל המכונות האלה, אנחנו יכולים לעשות את זה ומחר כבר לחזור לניו יורק’ הוא זועף.

‘בדיוק לכל העיתונות, הרעש והבלגן, כדי שכולם יסתכלו עליו ויידעו עד כמה הוא חלש אופי, כשהוא לעולם לא יוכל לספר על הדם שהוא חושב שיש לכם על הידיים’ היא מחזירה לו באותו הטון.

‘אין לנו דם על הידיים! אנשים עושים בחירות ועל הבחירות שלהם אני לא אחראי!’ הוא מתפרץ, אך בולע את הרוק בגרון. הוא לא מצליח להשתלט על הרגשות שלו.