משהו מוזר מתרחש באינסמאות', עיירת נמל במסצ'וסטס. השמועות מספרות על כת משונה שהשליטה את פולחנה בכנסיות, שינויים בלתי-רגילים בחזותם של […]
פרק ראשון:
במהלך חורף 1927-28 ניהלו גורמים בממשלה הפדראלית חקירה משונה ואפופת־סודיות, אשר נסבה על עניינים שאירעו באינסמאות’, נמלָהּ העתיק של מסצ’וסטס. דבר החקירה נודע לציבור בפברואר, כאשר בעקבות סדרת פשיטות ומעצרים הוחלט לשרוף ולפוצץ — תחת בקרה הולמת — מספר עצום של בתים מתפוררים, אכולי־תולעים וריקים לכאורה לאורך קו החוף הנטוש. נפשות לא־חקרניות פטרו אירועים אלה כמערכה מתפרצת במלחמה המתחדשת־תדיר נגד נגע האלכוהול.
אלא שמשקיפים ערניים יותר תהו על מספר המעצרים הבלתי־רגיל, על הכוחות הגדולים־להתמיה שגויסו לשם ביצועם, ועל החשאיות בכל הנוגע לגורלם של העצורים. ככל הידוע לא נערכו משפטים ואף כתבי אישום לא הוגשו; ואיש מבין האסירים לא נראה מאז באחד מבתי הסוהר הידועים של המדינה. פה ושם נפוצו דיווחים מעורפלים אודות מגפה ומחנות ריכוז, ואחר כך פשטה שמועה בדבר פיזור האסירים במחנות כליאה צבאיים. אך דבר מכל זאת לא אושר. נמל אינסמאות’ עצמו שָמַם כמעט כליל, ואפילו עכשיו ניכרים בו סימני חיים קלושים בלבד.
בעקבות תלונות מצד ארגונים ליבראליים רבים התקיימו דיונים ארוכים בדלתיים סגורות, ונציגי הארגונים הובלו למיני מחנות ובתי סוהר. בעקבות הסיורים הללו נפלה על אותן אגודות שתיקה מפתיעה. העיתונאים היו נוחים פחות לשכנוע, אך בסופו של עניין רובם שיתפו פעולה עם הממשלה. עיתון אחד בלבד — צהובון שנודע לשמצה במדיניותו המופקרת — ידע לספר על צוללת יורדת־מעמקים, אשר שיגרה טילי־נפץ למצולות שמעבר לשונית השטן. ידיעה זה, שמקורה במסבאה של מלחים, נדמתה מרחיקת לכת, באשר השונית הנמוכה והשחורה מרוחקת שלושה קילומטרים תמימים ממזח אינסמאות’.
יושבי המחוז והעיירות הסמוכות הרבו להסיח בינם לבין עצמם, אך חסכו את שיחם מן העולם החיצון. מזה מאה שנים כמעט הם מדברים על אינסמאות’ הגוועת, השוממה־למחצה, ואין חידוש אשר יפליג מעבר לאימה שיהגו בשפל־קול. הרבה דברים אילפו אותם לשתוק, ולא בלחץ השלטון נצרו את לשונם. מה עוד שבאמת ידעו מעט; כי ביצות מלח שְמֵמוֹת ורחבות־ידיים מנעו מן השכנים לבוא לאינסמאות’ מצד היבשה.
אך באה השעה לשבור את חרם הדיבור. צו שתיקה שורר בכול, ומה נזק יסבו רמזיי בדבר ממצאיהם של השוטרים המבועתים אשר פשטו על אינסמאות’, לבד מזעזוע תקוף־מיאוס. מה עוד, שאותם ממצאים נתונים מן הסתם ליותר מהסבר אחד. איני יודע אל־נכון מה מִכְּללו של הסיפור סופר לי, וטעמיי עמי שלא להעמיק חקור. כי אני מקורב לפרשה יותר מכל הדיוט, והרשמים אשר נחקקו בי לבלי־הרפה עוד ידחקוני לאמץ אמצעים מרחיקי־לכת.
אני הוא שנמלטתי מאינסמאות’ כאחוז־טירוף בשחר ה־16 ביולי, 1927, ואשר עתירותיו המבוהלות להתערבות ממשלתית הביאו לאירועים המדווחים לעיל. נכון הייתי לשתוק כל עוד הייתה זו פרשה טרייה שרב בה הנסתר על הגלוי; אך כעת, כשהכול כבר בחזקת חדשות נושנות, שעניינו של הציבור מהן והלאה, כוססת בי תשוקה משונה להגות בלחישה קודחת באותן שעות ספורות ומוכות־אימה, אשר עברו עליי בעיר הנמל אפופת־הרעה ההיא, שעווית משחֶתֶת־צֶלֶם ומוות מחריד־שמים איוו להם את רחובותיה למשכן. עצם הסיפור משקם את אמוני במשפטַם של חושיי, ומבטיחני כי לא נפלתי קרבן להזיית סיוט מידבקת; וגם מכשיר את לבי לקראת צעד נורא, שעוד עליי לנקוט.
שִמעה של אינסמאות’ לא הגיע לאוזניי עד לערבו של היום, שבו ראיתיה לראשונה — ולפי שעה, לאחרונה. חגגתי את הגיעי לפרקי בטיול ברחבי ניו אינגלנד, שבו ביקרתי באתרים עתיקים והתחקיתי אחר כמה מענפיו של אילן־היוחסין המשפחתי. מניובֶּריפּוֹרט הקדומה תכננתי להמשיך במישרין לארקהאם, מוצא משפחתה של אמי. לא היה לי רכב, ולפיכך נסעתי ברכבת ובחשמלית ובאומניבוס, בורר לי בכל פעם את הזול שבנתיבים. בניובריפורט יעצו לי לעלות על הרכבת לארקהאם; ורק אצל אשנב מכירת הכרטיסים, כאשר מחיתי על המחיר הגבוה, נודע לי דבר קיומה של אינסמאות’. ניסיונותיי לחסוך בהוצאות המסע נגעו כנראה ללבו של הפקיד המוצק, הממולח־למראה, אשר מבטאו העיד בו כי אינו מבני המקום, והוא פנה אליי בהצעה, שלא עלתה על שפתיו של איש ממדריכיי האחרים.
“אתה יכול לקחת את האוטובוס הישן,” אמר בהיסוס מה, “אבל לא מחזיקים ממנו מי־יודע־מה פה. הוא עובר דרך אינסמאות’ — אולי שמעת — אז אנשים לא אוהבים את זה. בחור אחד מאינסמאות’ — ג’ו סרג’נט — מנהל את הקו, אבל אף פעם אין לו נוסעים מאצלנו, ובטח גם לא מארקהאם. פלא שהוא ממשיך לעבוד בכלל. זה בטח זול אצלו, אבל בחיים שלי לא ראיתי יותר משניים שלושה נוסעים על האוטובוס הזה — אף אחד חוץ מֵהאלה מאינסמאות’. הוא יוצא מהכיכר — מול הכלבו של האמונד — בעשר בבוקר ובשבע בערב, אלא אם הם שינו את הזמנים בזמן האחרון. נראה כמו גרוטאה מהגיהינום — בחיים שלי לא עליתי עליו.”
כך שמעתי לראשונה אודות אינסמאות’ אפופת־הצללים. כל התייחסות לְעיר, שאינה מופיעה על גבי המפות הנפוצות ואינה רשומה במהדורותיהם האחרונות של המדריכים, היה בה כדי לעניין אותי, וסגנונו המשונה והרומזני של הפקיד עורר בי סקרנות של ממש. עיר המשרה עוינות כזאת על שכניה, אמרתי בלבי, חזקה עליה שיש בה משהו הראוי לתשומת לבו של תייר. תכננתי אפוא לעצור באינסמאות’ בדרכי לארקהאם, וביקשתי מן הפקיד לספר לי משהו על העיירה. הוא היה מחושב מאוד בדיבורו, כמו התנשא קמעא על מילותיו־שלו.
אין עדיין תגובות