“קוראים לי בילי. בילי נרו. או מושו, אחותי, אימא. רופאה. זונה. תלוי את מי שואלים ומתי. הצצה לתוך הראש הדפוק […]
ככה היה, זה מה שעשיתי. צ'פו הזמין אותי אז באתי. זה היה הרבה אחרי שכבר נפרדנו אבל לא מספיק. הוא הלך לרעות פרות בדולומיטים. בקיץ, שלושה חודשים. ביקרתי, נשארתי בטח שבועיים. חתיכת גן עדן. היינו קמים הרבה לפני האור. הקור היה בלתי נסבל. היינו חולבים את הפרות עם מכונה ניידת קטנה או ביד, ואז יוצאים למרעה. יום שלם באחו. ביער. פכפוכים של נחלים, עצים, עננים ובוץ. שוכבים בצוהריים על האדמה.
פעם שכבנו ככה, צ'פו הוריד חולצה. לעסנו לחם וגבינה שהכנו בעצמנו, ואגסים. פרה נחמדה באה ללקק לי את הפירורים מהפנים. עצמנו עיניים. כשהגיע הזמן ללכת ראינו פרה לועסת לצ'פו את החולצה. הוא פתח לפרה את הפה ואני צללתי פנימה. לדוג אותה. מקום יפה. ניסינו להיות יחד כי התגעגענו, אבל זה כאילו הגוף שלנו לא התאים יותר. הפיות שלנו לא הסתדרו נכון לנשיקה. אחר כך הוא נסע למילאנו, פגש את דנה בלימודים של שיתוף פעולה. שני ילדים. אפריקה. קטמנדו. חי לי את החלום שלי. דנה מתה מדלקת ריאות לא מזמן. הוא חזר לאירופה. עם קטן בן חמש וקטנטן בן שנה וחצי.
לפני עשרים שנה, כשהגעתי לאוניברסיטה, ראיתי אותו. איך שנכנסתי לכיתה, באיזה בשיעור מעבדה. חולצת צווארון מכופתרת. בחרתי בו ממבט ראשון להיות לי שותף ללימודים. חננה. לא חלמתי שהוא יהיה לי שותף לחיים. באתי אליו באותו שיעור עם איזה בקבוק שתייה שלא נפתח לי ואמרתי לו, "פתח אותי". עוד לא שלטתי בהטיות, במילות השייכות, ואולי זה מה שעשה את ההבדל והכניס את הטעם. הוא התקלקל. התחיל לעשן. להתלבש זרוק. תכנן להתמחות בכירורגיה של סוסים. סיים בלעבוד באלכ"רים, במדינות עולם שלישי. ואני נתקעתי. התברברתי.
בשביל לנגן קטע מוזיקלי יפה צריך להיות נגן מוכשר ולהתאמן. שוב ושוב. הציור הכי יפה תמיד יהיה משיכת מכחול אחת, ספונטנית, והיא יכולה להתממש על ידי כל יד אנונימית. לגמרי במקרה. כתיבה זה עניין אחר. תמיד לא ברור, לא גמור, לא סגור. תמיד יש מה לשפר, מה לערוך. תמיד תישאר איזו פסקה מיותרת. קטע משעמם. או מביך. אולי זה למה בסוף לזה אני הכי מתחברת. מחברת מזורגגת. מלאה בטעויות שלי. בשגיאות. בשיגיונות. בחרטות. אם הייתי קצת יותר חכמה וקצת פחות רגישה, הייתי מושלמת. כל החיים יש לי קטע כזה, שכשצריך לכתוב ברכה ליום הולדת או לאיזה יום אחר, אני מחכה. עד שזה בא, ואז זה נכתב ברגע. לא נתקע כמו כאן. מטלה מהגיהינום. למה אני לא משחררת את זה? ועוד ביד ימין. מה באמת חשבתי שיקרה כשאני אתחיל לכתוב ביד ימין? על מה חשבתי? איזה עצבים. במקום לישון. או לא לישון. מתחת לשמיכה.
ערן סיפר לי בטלפון שקרה לו משהו מוזר. זה תפס אותו פתאום. פניקה. הוא לא הצליח להיזכר בלידה של גוני, או איפה זה קרה. או מתי. הוא התחיל לחשוב שזה בטח בגלל שהוא כבר היה בכלא כשגוני נולד, אבל אז הוא עשה מתמטיקה והבין שזה לא הגיוני, כי הוא רק שמונה חודשים בפנים וגוני בטח איזה שלוש שנים כבר בחוץ. ואז זה חזר לו לאט. שֵם בית החולים. הנסיעה בלילה. עם אופירה, השכנה מהצד. חדר לידה עם מקלחת. אני במקלחת. אני על המיטה. שקטה. הלקוחה שלנו מהמרפאה – המיילדת, באה, מסתכלת. לאה שהגיעה לביקור, ואני עדיין מעולפת בתוך שלולית של דם. מה היא חשבה לעצמה כשהיא ככה נכנסה? "אבל התאריך…" הוא מלמל, "אני לא זוכר. נובמבר? אוקטובר?"
"ספטמבר," אני עונה. חושבת תוך כדי איך גם אני לא זוכרת כלום מכל זה. רק את הרגע שהניחו לי אותו על הבטן אני זוכרת. מלא ריר. לא זז. לא נושם.
"אל תדאגי," אמרו לי, "תכף הוא ינשום."
ואני לא דאגתי בכלל. לא היה לי אכפת בכלל. כל כך כאב לי.
אין עדיין תגובות