"מרגישה שיום אחד אצטרך לקלף את כל שכבות ההגנה שלבשתי ולהסתכל אל תוך תוכו של הפצע, לבכות מול ציור […]
פרק 1
“הקול קול יעקב והידיים ידי עשו”
בתים מציצים מבעד לשרשרת עננים, שקט ברחובות. הוא משוטט ביישוב הקטן ובעיניו האטומות הוא מחפש את המכוניות החונות. את רובן הוא מכיר בעל פה, רואה ספרה ראשונה וספרה אחרונה ויודע להשלים את כל הספרות שבאמצע. מכיר כל שייכות בין רכב לאדוניו, משרד רישוי מהלך על שתיים.
אחר כך, כשכל החבר’ה יצאו החוצה ויחלפו על פניו כאילו הוא חלק משורת המכוניות העומדות, הוא יזרוק להם פיתיון, יציע להם שיחודו לו מספרי מכוניות. לרגע הוא יהיה אחד מהם, יפתיע ויתמקם במרכז העניינים, כמעט ילד רגיל.
אנחנו בקשר עם משפחתו שנים, מלווים מרחוק, לעיתים עוזרים מקרוב. ועכשיו, במסגרת קורס שהוא לומד, הוא מגיע אלינו. גופים שונים בפרספקטיבות שונות שעליו להבין ולשרטט, זקוקים ליד מכוונת ולעין מנוסה שתעזור לו להתמודד איתם. שבת בצוהריים, הוא יושב ליד השולחן בפינת האוכל בביתנו, ערימת דפי השרטוט עם הגופים מפוזרת. הוא מכרסם את קצה העיפרון במבוכה, מנסה לעקוב אחרי ההסברים. העיניים בדרך כלל בוהות, ולפעמים ניעור בהן שביב הבנה.
אני מנסה לזרז אותם, רוצה שיסיימו את השיעור האין־סופי. “היום יום הולדתי, צריכים לחגוג בסרט,” אני מסבירה בחיוך מתנצל לעיניו התוהות.
יום הולדת. בילדות, זהו היום שמחכים לו כל השנה. עם הבגרות הוא נהיה תאריך מורכב. אני נושקת לרגע שבו נמשי הגיל מתחילים לקשט את המראה הצעיר ואת הנפש הרעננה. עדיין נהנית מביטויי פליאה: “את סבתא?! כמה נכדים? לא ייתכן!” אבל מרגישה איך הזמן הזוחל מתחיל להכביד על הרגליים כשאני משחקת תופסת עם הנכדה, או כשאני מנסה להפגין כישורים בכדורגל. כך או כך, היום צריך לחגוג, ואינני יודעת שהתאריך הזה יקבל כפל משמעות בעוד שמונה ימים.
יום ראשון אחר הצוהריים. כבכל שבוע אני שומרת עליהן. לנכדה הגדולה זה עתה מלאו חמש, ואחותה הקטנה או־טו־טו בת שלוש. באותו יום ראשון צפויה לי שמרטפות ארוכה כי אביהן בדרום והאם בלימודיה.
אני שמחה לקום ליום אביבי של חודש מרץ, שמאפשר לצאת למגרש המשחקים ולטיול. החוץ משחרר מעט את הביחד הצפוף בבית, ומוסיף מרחב לקפיצות ולריצות וגיוון לפאזלים, לסיפורים ולמשחקי הקופסה. אנחנו פוסעות אל מגרש המשחקים, שתי ידיים קטנות בידיי, שקט ושלווה ברחוב הפורח. אחרי שהתעייפנו מכל הנדנדות והמגלשות ונמרחנו היטב בחול הלבן, אנחנו מטפסות דרך הסלעים אל הכביש. הגדיות הזריזות מדלגות בקלילות, ואני – העז הבוגרת – גוררת רגליים מאחור, תוך כדי קריאת אזהרה, “חכו לי על שפת המדרכה!”
ועכשיו, זה הזמן ללמד “זהירות בדרכים”. מצד שמאל הדרך ריקה, מימין נוסע רכב באיטיות משונה. אני מסבירה להן שמחכים, ובינתיים מנהלת במחשבתי דיאלוג עם הרכב: אולי הוא לא מכיר את הדרך? הוא נוסע במורד הרחוב שמואר באור רך, ולפתע נעצר. עכשיו אפשר לחצות בבטחה, שתי הידיים מוגנות בידיי, ואנחנו כבר על המדרכה השנייה.
הרומן שלי עם הרכב נמשך. בזווית העין אני רואה שהוא ממשיך לנסוע מעט באלכסון, אך בעצם מה לי ולו ביום אביבי שכזה?
הזמן הכרונולוגי הקצר מתפרש על פני שעה ארוכה ומלאת אירועים. שוב אני מסתובבת אל הרכב, והפעם פניו אליי. אני קולטת את עיני הנהג, מכירה אותו, יודעת על בעיותיו, ובעיקר מכירה את העיניים שלו – אותן עיניים שניסו להבין גופים ופרספקטיבות לפני שבוע, הן מקרינות לי סרט רע.
מעולם לא חשבתי שאיתקל בסצנה המוכרת מסרטי המתח המטופשים על הרעים שמנסים לדרוס את הטוב, ועוד ביום מהאהובים עליי, רווי בחמימות אביבית כשהכול רחוץ מהגשם ופורח, והמיקום – פתח הבית, המקום הכי מוגן בעולם?!
אבל בעיניים של הנהג אני חוזה בתסריט שכבר נכתב, ובשבר שנייה הכול משתנה.
אני מוצאת את עצמי יושבת על המדרכה, הפגוש שלו נעוץ בכתפי השמאלית, הכול כואב, וקשה לי לנשום. אני מרכינה את ראשי על הסלע שלפניי, שומעת את זעקות הנכדה – זו הקטנה? הגדולה? העוצמה כקולה של הקטנה, אך המילים כמילותיה של הגדולה. “הקול קול יעקב והידיים ידי עשו”.
הזמן הסובייקטיבי ארוך ומתנהל בכמה מישורים. יש את החוץ הסוער והמבוהל, יש את הפנים הכואב והמבולבל, ויש אירוע שצריך להתארגן מולו. אני משתיקה את הצעקות באוזניי, הרכב ממשיך לנסוע. “מה אתה עושה?” אני פונה אל הנהג מספר פעמים, בקול שלא יכול להתגבר על נהמות המנוע. כשאני מבינה שקולי החלש לא מגיע אל אוזניו האטומות, אני ממלמלת, “אתה תהרוג אותי,” ומשתתקת.
בהחלטה אמיתית אני מבקשת למות בשקט ובשלווה, לא בפחד ובאימה. משתיקה את כל רעשי החוץ, ועכשיו אני במעמד הר סיני: “ציפור לא צייץ, עוף לא פרח, שור לא געה… שרפים לא אמרו קדוש, הבריות לא דיברו, אלא העולם שותק ומחריש – ויצא הקול: אנוכי ה’ אלוהיך”2. שלווה.
אני מניחה את הראש העייף על כרית הסלע הפוצעת, נושמת את האוויר האביבי אל ריאותיי המדממות, כמעט נוגעת בגן העדן. יום ראשון, 25 במרץ 2012, השעה 16:25, אני בת חמישים ושבע ושבוע, ומוכנה ללכת לעולם אחר. שמחה שלבשתי את מכנסי העבודה החדשים, ולא אצא למסעי האחרון באלה הישנים והקרועים. וכך, אני מצד אחד מרחפת מעל, מצד שני נטועה באדמה הכואבת. משחררת את כל מה שלא הספקתי לסדר: את הכלים בארון, את הסיפורים שלא נכתבו, את ניירות הבנק שלא תויקו, את מילות האהבה שלא נאמרו. יוצאת בלב שלם לדרך חדשה למרות שיודעת שהסנדוויץ’ בתיק יתייבש והכביסה תעלה עובש; מאמינה שהם יסתדרו עם הכול כשאני לא אהיה שם לנהל את העניינים, ומניחה את כל האחריות בצד. שקט.
צל קטן מעיב על השלווה: אוי… אף אחד לא יודע איפה נמצא האוכל של שתי השרקניות שבכלוב, ולפתע הרכב נעצר. האם הצל הוא שמנע מהנהג להמשיך בנסיעתו, והותיר מרווח קטן בין הסלע למכוניתו? או שמא בסיסו של עמוד החשמל עצר את הגלגל הבועט? שנה תחלוף, וכשהשרקנית האחרונה תמות, הבכי יפרוץ ממני, גועש וסוער, ויפרוק את כל הדמעות שנצברו מאז אותו יום אביבי פורח.
אני יושבת על המדרכה, הראש שעון על הסלע, הפגוש תומך בגבי והמנוע המגרגר של הרכב העומד לא מצליח לחדור את הכאב העוטף אותי. התובנה שחזרתי לחיים זורמת באיברי גופי הסובל, מלווה בתחושה מוזרה. ניצלתי! אולם אני גם חשה אי נוחות בלתי מובנת על שלא הייתי מספיק אמיצה ללכת עד הסוף. מעולם לא ביקשתי משאלת מוות, איני מבינה מאיפה צצה בושה זו, אבל כל התהיות מסתיימות. עברנו את שיא הסרט, ועכשיו יש עניינים לנהל.
ראשון מגיע נועם, שחלף על פנינו לפני כן בריצת אימון טרום צבא. למרות שמונה־עשרה שנותיו הוא מְתפעל את הזירה כשחקן ותיק ומיומן. אחריו מגיע גיורא ונוטל פיקוד. ובתוך כל התדהמה שמסביבי, גם אני מנסה להשליט סדר בחיים החדשים שמחכים לי. אני מסבירה למי צריך לטלפן, מי ראשון ומי אחרון. ההיגיון מובן לי ופחות לסביבתי. אני מנפנפת את המחשבה הזו כזבוב מיותר וטורדני. רונן, שמגיע אף הוא, ניגש, ובנימה אמפתית ושקטה מסביר שכדאי למתוח את עור המצח שנחתך, וכשהוא קולט את המבט הכאוב שלי, מסביר שהיה חובש בצבא ושהעור מתייבש. ההסבר הלוגי מעל לכוחותיי ואינני יכולה להחליט. אני נושמת לרווחה כשהאמבולנס מגיע, ומפקידה את הטיפול בידיו של הפרמדיק הרגיש, שקשוב לבקשותיי, ובתוך הסיטואציה המורכבת מנסה בהומניות מובנת, אך לא ברורה מאליה, לעזור לי כמיטב יכולתו.
מבעד לכאבים האיומים, אינני זוכרת איך השכיבו אותי על האלונקה והוכנסתי לבטן האמבולנס. נסיעת האימים לבית החולים החלה, נסיעה ארוכה סובייקטיבית, עד בלי די.
היום האביבי הסתיים, ומסע שלא נגמר התחיל.
