1

בשעה חמש וחצי בבוקר, דפיקות על הדלת קורעות את הדממה. עילם עדיין ישן. אני ערה ומחכה כמו בכל בוקר שהנייד שלו יצלצל, בשש. בימי שלישי וחמישי הוא קם מוקדם ויוצא לרוץ לפני העבודה. אני מחכה לצלצול הנייד וגם חוששת ממנו. חוששת ממה שיישאר בינינו אחרי שאגלה לו את האמת.

בעוד אני משננת לעצמי את הדברים שאומר, מילים של חרטה, התנצלות, הבטחות לעתיד, נשמעות שוב הדפיקות על הדלת, כמו אזעקה שמודיעה לי שהזמן שלי אזל.

הם הגיעו. בדיוק כמו שאיימו.

קפצתי לבור שכריתי לי כבר בעבר, זה שיצאתי ממנו בקושי, שנשבעתי שלא אפול לתוכו לעולם.

עילם מתעורר, מבוהל, מסיט את השמיכה ונעמד מולי בתחתוניו.

‘מה לעזאזל?’ הוא שואל בכעס.

הוא מחפש את עיני, אבל אני, אכולת בושה, לא מסוגלת להשיב לו מבט. לא יכולה להביט בעיניו.

אני רוצה לבקש סליחה. סליחה על שהייתי כל כך חלשה, סליחה שהפרתי את כל ההבטחות שהבטחתי לך. אבל אני יודעת שאיחרתי את המועד, ולכן גם לא אומרת כלום.

ולמרות שלא פגשתי בעיניו ולא נאמר דבר, מהאנחה שפלט, אנחה של ייאוש ושל אכזבה עמוקה, אני יודעת שהוא מבין.

דפיקה על הדלת בחמש וחצי בבוקר והסטת מבט הבהירו לו מיד את התמונה. חשבנו שאנחנו ניצבים על אדמה מוצקה אבל הסתבר שהיא חול טובעני. חשבנו שננצח את הסטטיסטיקה. הוא ניצח. אני לא.

הדלת נפרצת והם נכנסים.

הרעש שהם עושים מחריש אוזניים. כמו עדר פילים.

אני קמה במהירות מהמיטה. רוצה להקדים אותם לפני שייכנסו לחדר השינה, להסביר שזה לא הוא. רק אני. אני האשמה. אותי הם מחפשים.

אני רוצה להגן עליו, לא רק מפני האלימות שתבוא, אלא גם מהאמת, ממה שעשיתי.

אבל לפני שאני מספיקה לזוז, הם כבר עומדים בפתח.

הם שלושה.

אחד מהם בועט בבטנו של עילם, שזועק ונופל על ברכיו.

‘תעזבו אותו, אני…’ אני צועקת, מנסה להגיע אל התוקף ולחסום אותו, ידי מגוננות על בטני.

גם בפעם הקודמת פחדתי, אבל עכשיו אני פוחדת יותר. עכשיו יש לי יותר מה להפסיד. זו לא רק אני. לא רק חיי. ועכשיו אלו גם האנשים של אפריאט.

אלא שלפני שאני מספיקה לסיים את המשפט, אחד מהם משגר אגרוף היישר לפנַי.

אני נופלת בחזרה למיטה, הראש שלי סחרחר, האף שלי מתפוצץ מכאבים.

אני מחפשת במבטי את עילם, אבל אחד מהם מתיישב בפישוק רגליים על החזה שלי, תופס בגרוני ומונע ממני לזוז. קול חנוק מסתנן מבעד לשפתי. אני מנסה לזוז, להיחלץ, אבל הוא כבד ממני, חזק ממני.

האיש שגוהר מעלי חונק אותי.

בזווית עיני אני רואה את עילם נאבק באחד מהם, מנסה להגיע אלי, אך לפני שהוא מצליח להשתחרר, גבר אחר תופס אותו ומטיח את ראשו בקיר.

אני מנסה להילחם בסחרחורת, בתחושת החנק, אך אני לכודה במלכודת שטמנתי לעצמי.

לפני שלוש שנים זה הסתיים ביד ובצלעות שבורות ובמסע של השפלה.

הגבר ממשיך ללחוץ על גרוני ולרגע אני חוששת שהפעם זה ייגמר אחרת. החבר’ה של אפריאט כבר הזהירו אותי פעם אחת. הימרתי על כך שתהיה עוד אזהרה לפני שיחסלו אותי, רציתי עוד זמן, זמן למה? דוד אפריאט אף פעם לא מחכה. הם אמרו לי זאת מפורשות כשהלוו לי את הכסף. הם תיארו בפני באופן חי ומפורט מה הם עושים למי שלא מחזיר.

ידעתי הכול מראש.

רגע לפני שאני מאבדת את ההכרה, הגבר משחרר בבת אחת את אחיזתו בגרוני.

אני נושמת אוויר מלוא ריאותי, מנסה להסדיר את נשימותי. הגרון שלי שורף. הפנים שלי בוערות מכאב ומבושה.

הוא מקרב את ראשו אל פנַי. יש לו ריח חריף של זיעה שגורם לי לבחילה.

‘יש לך שבוע.’