נימה זיסמן, רועה רוחנית ידועה וסוחפת, נעלמת לפתע. בקהילה הגדולה שאת נשותיה הנהיגה מתחולל זעזוע. גלים של שמועות, רכילות וספקות […]
פרולוג
שתינו מכורבלות במעילים.
היא כרכה לצווארה צעיף צמר ירוק בהיר, כמו זה שעטף אותה כשנפגשנו בפעם הראשונה באלנבי פינת ביאליק.
קר כאן, בבית הקפה הירושלמי שהיא בחרה למפגש שלנו, וממש לא בטוח שהאיש הגוץ עם הזקנקן, העומד עלינו לשרתנו בחריצות, יסכים איתה ששני שולחנות הפורמייקה הכתומים עם מקבץ כיסאות הפלסטיק האקראי ומֵחם המים הרותחים אכן הופכים את החדרון שהוא פתח לאורחים מזדמנים ברחוב החרדי הזה ל”בית קפה”.
אבל נימה אמרה: “בואי ניפגש בבית קפה.”
בירושלים. בשכונת גאולה. אצל ברוכיאן.
ואני, כמובן, עליתי לכאן מיד מהשפלה, תעיתי בסמטאות עד שחניתי בדוחק בסמטה קטנה ללא מוצא, כי מאז ומעולם לא עמדתי בפיתוי של מפגש עם נימה, וברור שלא עכשיו, אחרי כל הסערות שהיא חוללה סביבנו וסיחררה בהן את כולנו.
“היום זה כבר לא משנה,” היא אומרת לי, “הכול מאחורינו.”
אני מסכימה איתה בתוכי, אבל לא אומרת מילה. רק מביטה בה, בנימה. מחכה.
***
נימה?
הרי אפילו השם שלה כבר נמחק, בעצם. נמוג לאט, עד שהתערפל ונמסך באחר.
אני מנסה לחדור פנימה. לפצח את קליפת השלווה הבדולחית הצלולה שאופפת אותה כל השנים. היא יושבת זקופה מאוד בכיסא הפלסטיק של ברוכיאן, יפה כמו תמיד. אבל אחרת.
אנחנו שותות קפה נמס בכוסות זכוכית לא תואמות, עם עוגיות.
“עוגיות הבית,” ברוכיאן מתגאה, “אשתי אפתה.”
שתינו יודעות. הכול תם. טולטל, נופץ. דבר לא נשאר מן החיים ההם, שתססו בה פעם.
ובתוך החושך על פני התהום שבינינו חידות מסתבכות להן, נארגות זו בזו ללא התרה, תעלומות שלא ייפתרו לי אף פעם. כנראה.
ואני מבינה פתאום, מה שהיא לא תבחר להבהיר לי כעת, כבר לא יואר לעולם. ימשיך להתפתל, עמום, חמקמק ולא פתור במחשכי התמיד האלה.
“אין בך שום חרטה?” אני שואלת.
היא יורה בי את המבט הטורקיזי המזוקק שלה, שהפיל חללים הרבה.
“לא.”
הנה פסק הדין הסופי והאחרון. אין בית דין עליון מזה. לא יהיו עוד לבטים, הרהורים, ערעורים.
זוהי שעה של נעילת שער.
כי נימה אולי יושבת פה מולי, אבל גם לא. מין אווריריות שקופה, דקה עוטפת את כולה, ואני כמעט יכולה לראות אותה צפה ומתרחקת מכאן, אף שברגע זה ממש היא מבקשת מברוכיאן, בחיוך הממס שאני כל כך מיטיבה להכיר, כוס קפה אחרון. לפרידה, והוא כמובן ממהר בשמחה למלא את הבקשה. כמו כל נתיניה הנרצעים, מאז ומעולם.
“עוד עוגייה?” היא מציעה לי מעוגיות הבית של ברוכיאן. יותר בית מזה ממילא לא היה לה מעולם להציע. לנסיכת הבית היהודי.
לנימה הידועה. החכמה. המכילה. שהצמיחה עדרים עדרים של תלמידות נלהבות מקריית גת ועד לחצור הגלילית. מאות נשים מרוטות וכנועות, צמאות לכל מילה שלה.
נימה.
ככה. בלי שם משפחה. רק נימה. כולם מכירים. קצת מצחיק בעצם, כשחושבים על זה עכשיו.
בלי שם משפחה.
“זִמרת הבית היהודי” שלה, שירת ההלל למשפחה האמונית, נוגנה בפיה כמנגינה של חליל יחיד, למאות מעריצותיה, גרסה מגוירת כהלכה לחלילנית שלנו מהמלין, בסולו צלול ומרשים. רק שלה.
הבעל, המשפחה, הילדים, נשרו ממנה אחד־אחד עם השנים, כמין חבל טבור שהצטמק ונתייתר.
גם דני הלוי כבר נשר ממנה.
נכון, לא מרצון, ומעולם־מעולם לא התייתר לה, אבל בלי ספק בהשלמה שבאמונה.
נותרנו שתינו.
עוד מעט אתייתר גם אני.
ומה יישאר.
העדרים שלה כבר נפוצו לכל מי שהיה מוכן להציע להם מחסה חלופי.
גם אשת הסתרים של דני איננה עוד. עכשיו, כשהוא עבר מכאן.
***
“טוב,” היא אומרת, “את יודעת מה צריך לעשות. אני בטוחה.”
ומושיטה לי מעטפה.
שוב.
כן. זה נכון. בסבך כל התעלומות שלה, את החידה האחרונה הזאת אולי באמת רק אני אדע לפתור. אבין מה בדיוק צריך לעשות.
כשיגיע הזמן.
“אבל איך אדע מתי?” אני שואלת.
“את תדעי,” היא משיבה בשקט.
משאירה על השולחן שטר של חמישים שקל, קמה, אומרת שלום והולכת לה תמירה וזקופה, בצעיף הצמר הירוק. טיפות ממשיכות לזלוג על החלון של ברוכיאן. מבעד למסך השקוף היא נמסכת לישות אחת מטושטשת צורה. אפשר עוד לראות אותה במעומעם, הולכת, פוסעת ומתרחקת אל תוך עומק ירושלמי אפור.
איזו שלווה.
ואומץ.
אני כנראה לא אפגוש עוד אישה כמוה.
אין עדיין תגובות