אישה בשמלה ירוקה

תשעת הפרקים ברומן אישה בשמלה ירוקה של מיה לוי-ירון, מתארים בדרך של עירוב פרטי מציאות ודמיון, אירועים המתרחשים לאורך שנים בתא המשפחתי שבו גדלה. הפרקים חוברים לסיפור חיים רוחש ודינמי, על צדדיו הנגלים והנסתרים.

מיה לוי-ירון היא בתה של המשוררת חיה ורד, שבשנות החמישים של המדינה נחשבה להבטחה ספרותית גדולה ובשלב מסוים בחייה הפסיקה לפרסם את שיריה, נעלמה מהבמה הספרותית ונשכחה. ההבטחה הספרותית שלא התממשה במלואה, חוויית ההימחקות והשכחה ורישומה המצטבר על נפש האם, לצד הבעל – יליד גרמניה, פלמחניק לשעבר ואיש ספר, האוחז כמיטב יכולתו בהגה המשפחתי – הם מליבתם של סיפורים אלה.

כתיבתה של מיה לוי-ירון גועשת ואינטנסיבית, בדיוק כמו המציאות המתוארת בספרה. בכאב מהול בהומור שנון היא מתבוננת בנפשות שעצבו את ילדותה ועולמה. היא נעה בתנועה קלידוסקופית בין זמנים, מקומות ושלל דמויות ססגוניות ויוצרת תמונה חיה ועזת מבע של סיפור משפחתי ואנושי הנטוע בהוויית החיים כאן בארץ, בעבר ובהווה.

זהו ספרה הרביעי של מיה לוי-ירון. ספריה הקודמים:

"הדג החמישי הוא שלך", שוקן, 1987 (נעורים); "מה שאין לי", הספריה החדשה, 2004; "הים ידע", כרמל, 2008 (שירה).

מקט: 4-31-9006186

מסת"ב: 978-965-02-0787-8

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

תשעת הפרקים ברומן אישה בשמלה ירוקה של מיה לוי-ירון, מתארים בדרך של עירוב פרטי מציאות ודמיון, אירועים המתרחשים לאורך שנים […]

---

קומי, היא אמרה

"קומי," אימא אמרה.

"קרה דבר נורא."

עיני נפקחו.

יצאה לי צעקה קטנה. או שלא. אימא, מכל מקום, לא עשתה שום סימן ששמעה משהו.

"אני זקוקה לך," היא אמרה.

התרוממתי על המרפקים, אבל ראשי נשאר איכשהו על הכר.

"השירים שלי, הם נעלמו," היא אמרה.

בית החזה שלי קרס, אבל ידי התרוממו מעבר לסדין. ביני לבינה עכשיו טווח אפס. הכי אפס שאפס יכול להיות וכל מה שאני צריכה לעשות זה לסחוט באטיות את ההדק. דרך הסדין. היא אפילו לא תרגיש שיריתי בה, היא אף פעם לא מרגישה כשאני יורה בה וגם עכשיו היא לא תרגיש. יד שמאל שלי תחבק ותנחם אותה ויד ימין תעשה כבר את העבודה, תרוקן בעדינות את המחסנית לתוך הבטן הרכה שלה. אפילו לא אצטרך לעצום עין אחת כדי לקלוע. האהבה היא צלף משובח. אחר־כך אשכיב אותה במיטה ואכסה אותה בשמיכה ואנקה לה את הפנים ואת הכתפיים ואת החזה ומתחת לבתי השחי ואשב לידה עד שתירדם. אני משגיחה עליה כבר שנים. זה התפקיד שלי, להשגיח עליה. אני המשגיחה הראשית בבית הזה.

"נו, את קמה?" היא גחנה אל פני. נשימותיה הלמו בתוך בית החזה שלי.

אחותי ישנה במיטה הצמודה לקיר. היא נראתה כמו כתם כהה, כמו אגרוף מרוסק. קינאתי בה. רציתי להיות אגרוף מרוסק כמוה. עם אגרופים מרוסקים אף אחד לא מעז להתעסק.

הנחתי את ידי על פי. "שה־שה… אל תעירי אותה."

אורו של פנס הרחוב זרם לתוך החדר, ואתו הצל מהצהריים שהטילו פרחי המטפס האדום על רשת החלון.

היא התרוממה מעלי והתרחקה לעבר הדלת.

הדלקתי אור במנורה הקטנה על השידה לידי. ברכי הוארו בבת אחת. כדור השינה שלקחתי לא השפיע עליהן. הן זזו, בהתאם לגילן. ביצעו בקלילות את כל העסק הזה של הקיפול־יישור־עמידה עליו הופקדו. ברכיים חכמות שלי, מה הייתי עושה בלעדיכן. רק לפני שעה הצליחה דודתי, שקראנו לה אשדודה כי היא ומשפחתה גרו באשדוד, לגרור אותי מהחצר האחורית של הבית ולהשכיב אותי במיטה. כל הערב הסתובבתי שם בין העצים וחיפשתי אותו, קראתי לו, הפצרתי, התחננתי, אין לי מושג מה עוד עוללתי. באחת הפעמים, כששוב זינקתי מהשולחן ופרצתי החוצה דרך דלת המטבח, אשדודה כבר לא התקשתה לתפוס אותי. כל תינוק היה יכול לשטח את הסמרטוט שנהיה ממני. היא גררה אותי לחדר, הושיבה אותי במיטה, תמכה בראשי ועזרה לי לבלוע את כדור השינה שהביאה. "את צריכה להיות חזקה, יש לך תינוקת לטפל בה," היא אמרה. נרדמתי לה בין הידיים. זה היה מוזר כי בחיים אני לא נרדמת לאנשים בין הידיים. להירדם אני צריכה לבד, נפרדת ומובדלת מכל מי שבמשך היום נחשבים לאהובי נפשי. אהובי נפש הם שומרי הראש הכי מסוכנים בלילות.

אימא לא פנתה ימינה לכיוון החדר שלה, אלא שמאלה, לחדר הסמוך, החדר שלו, שבשש לפנות ערב יצא ממנו בפעם האחרונה. 'אני הולך לעשות שהחיינו בים,' אמר לה ונעלם בדרדור אחורי בשביל המוביל מן החנייה אל הכביש.

אבא עבר מהחדר שנקרא "חדר העבודה של אימא", שבו גר כל השנים, אל החדר הזה. שנכנסתי אליו ילדה ויצאתי ממנו אישה. שבוע אחרי החתונה שלי פינה את תכולת המגֵרות שלי לקרטונים ואִפסן אותה במזווה. 'בכוונה,' הוא אמר לי, 'שלא יהיה לך לאן לברוח.' לברוח? לא חשבתי על הרעיון הזה עד לאותו רגע, אבל ברגע שהמילה יצאה מפיו, הבנתי שחשבתי על זה כל הזמן ושזהו, החגיגה נגמרה, אין ולא יהיה לי עוד חדר עם חלון שממנו אוכל לצאת בקפיצה ולרוץ במורד הרחוב עד כביש החוף ומשם לאורך שביל הכורכר החולי עד הים. יהיו לי חדרים אחרים וחלונות אחרים, חלקם גדולים ומרווחים יותר, אבל לשום חדר לא יהיה חלון שאפשר לראות דרכו את הים גם כשהתריסים שלו מוגפים.

ריח של סיגריות ברודווי, הסיגריות שלה, עמד שם. המאפרה הגדולה המסולסלת מאיטליה, שלתוכה אבא רוקן את טבק המקטרת, הוזזה אל קצה השולחן. המיטה שבצהריים עוד נמנם בה, פינוק שהרשה לעצמו בחודשי החופש הגדול, הייתה סתורה, ופינת המזרן, מהצד של הראש, נחשפה. אבא לא ניגב אבק, רק בחש עליו עם סמרטוט מלמעלה בשביל הרושם החיובי הכללי. האבק הצטבר בשכבות שקופות על שעון הקיר השוויצרי ועל פסלון הנחושת של מגדל אייפל שהיה שייך פעם לאחיו רפאל שמת בודד וערירי בכורסה שלו בקיבוץ ועל התמונה של סבתא אמליה שצולמה כשהשתחררה מבית החולים של הצלב האדום אחרי המלחמה ובין המקטרות הישנות והעטים והעפרונות והניירות וחשבונות הבנק והמטבעות הזרים שאסף. בפינת התקרה מעל המיטה התערסל בין קוריו עכביש. 'שלא תפחידי לי את העכביש,' היה מזהיר אותי כשניסיתי להעביר סמרטוט בחדר שלו, 'הוא רגיש מאוד.' הוא ידע על מה הוא מדבר. העכביש עשה תנועות היסטריות באוויר. הפלישה שלנו הבעיתה אותו. הוא לא היה רגיל לנשים בחדר שלו.

זו סצנה מעניינת, אם חושבים על קולנוע אירופי למשל. הליהוק נכון, האישה הצעירה, האישה הבוגרת, שתיהן בעלות קווי מתאר דרמתיים, מובחנים, אפשר להדגיש אותם בעזרת האורות, הצללים, להמשיך בתנועת מצלמה מן הפנים אל החוץ – מרפסת, מדרגות המוליכות לרחוב, תיבת דואר תלויה על עמוד חלוד, בהחלט מומלץ להתעכב עליה לשנייה נוספת, על התיבה הזאת. תיבות דואר הן תיבות תהודה סמליות, מרמזות על קשרים מסתוריים, על ציפיות, על אכזבות, סודות. האוויר בחדר חם ומלוח, את זה אפשר להבין מפנייך החיוורים והמיוזעים שנצמדים לרשת החלון בעָצמה שמאיימת לקרוע אותה. שלא לדבר על המוזיקה העמומה, המתנשמת ברקע. החיים שנכחו כאן, השנים, הימים, הרגעים, ניצודים על־ידי העדשה הדמיונית בקלות יחסית. ההיעדרות היא בחזקת צל קל בינתיים. היא תגיע אחר־כך, לא תוותר על שום צעד בכוריאוגרפיה המוכרת הזאת של האין, אבל נכון לרגע הזה מדובר במלאות־חיים שניזונה עדיין מכוחה הקודם, האיש שטבע בים עדיין כאן, זה החדר שלו, הנה המיטה, השולחן, הכיסא, המקטרת, זה הריח, זה העכביש, זו הגופייה שהושלכה על הכיסא. הוא רק יצא לרגע מהחדר. זה קורה. קורה שאנשים יוצאים לרגע מהחדר.

אחר־כך במשך ימים וחודשים יתמלאו הפרטים, מי מצא אותו, מי דיווח, מי זיהה, מה באמת קרה, הפרטים יקבלו חשיבות מצטברת, ילוו את סיפור חייך לכל אורכו, אבל באותו רגע, אם אפשר לקרוא לזה רגע, כשאת נכנסת אחריה לחדר שלו, ישנו רק הים, מילה חד־הברתית, אי־אפשר לחלק אותה להברות, אי־אפשר לחלק ים להברות, והים הזה מציף לך את המוח. הוא לא נושם, המוח שלך, גם את לא, גם החדר, ואת עומדת ושואלת את עצמך אם תוכלי להתגבר על זה אי פעם. בעצם, רק על זה את חושבת, שאת לא בטוחה שתוכלי להתגבר על זה אי פעם. הגוף שלך משיל את הבשר שמלפני האסון במהירות מטורפת, העיניים שלך מתרחבות, מתפשטות לך על כל הפרצוף, את לא חושבת על כאב, את חושבת על הנשימה הבאה. איך מגיעים מפה אל הנשימה הבאה.

"מהלילה הזה החדר שלו הוא החדר שלי," אימא שלך מודיעה לך.

כאב חד מפלח את הרקה שלך, מצד שמאל, הצד שפונה אליה. על מה היא מדברת? החדר עוד חם. המיטה. השולחן. הכול חם. בפינת התקרה, מעל המיטה, מתנדנד העכביש התורן. הוא מגדל אותו. הוא מגדל עכבישים. דופק מסמרים בקירות כדי לעזור להם למתוח את רשתות הקורים שלהם. הרשתות מתנדנדות מעל המיטה שלו, נקשרות ונפרמות לפי חוקים מתמטיים שהוא עוקב אחריהם בעונג. העכביש הוא הקמיע שלו, נושא לבדיחות משפחתיות. עכשיו את מגלה שהעכביש השתנה. הוא נראה מכווץ, מובס. הוא מתפוגג במהירות מול עינייך. את מרגישה איך הקורים שלו נדבקים לך לעיניים. את לא מסתכלת עליה, רוצה להרוויח עוד קצת זמן. את בתפקיד, גם הלילה הזה את בתפקיד. לכל אחד במשפחה יש תפקיד, ויתמות פתאומית היא לא תירוץ להשתמט ממנו.

היא התיישבה בכבדות על המיטה שלו.

"מהלילה החדר הזה הוא שלי, אני עוברת לכאן," היא אמרה.

"טוב."

יצא לי קול מהבטן, כאילו בלעתי את עצמי.

"אני רוצה להרגיש אותו קרוב אלי."

"בסדר."

בין ירייה לירייה אני ילדה טובה.

ניגשתי לחלון. החוץ תקע בי עיניים סוּמוֹת. ניסיתי לזהות בו סימני טביעה ולא ראיתי כלום חוץ מצלליהם של הברושים שאבא שתל כדי לחצוץ בינינו לבין השכנים ושעם השנים הפכו לחומה גבוהה וסבוכה שחסמה את האור שהציק כל־כך לעיניו בקיץ.

"הארגז," היא אמרה, "אני רוצה שתפתחי את הארגז."

"מה?"

"הארגז במרפסת, אני רוצה שתפתחי אותו."

זה לא היה משפט פשוט, גם לא משפט מורכב, זאת הייתה מטפורה ענקית, ושתינו ידענו את זה. בגלל השירים. בגלל ששירים שהוכנסו לְארגז לפני עשרים שנה ולא הוצאו ממנו מאז, הם עניין מסוכן. הם מתחילים כמו שהמדינה הזאת התחילה, בדימויים יפים ותמימים – "מִרְבַּץ הָרִים", "שְׁבִיל אֹפֶק מִתְגַעְגֵּעַלַחֲבֹק שׁוּלֵי זָהָב בַּכְּחוֹל הַמִּתְבַּדֵּר" – ומתפשטים במשך השנים לתוך הבית, ממלאים את המטבח, את פינת האוכל, את סל הכביסה, את ארון המצעים והמגבות ואת ארונות הבגדים והבוידם, ומשם על פני הארץ כולה. הם ילדות שלמה, ארץ זרועה אבק משוררים, האבק הכי אינטימי שאני מכירה.

קולי צלל מטה. בקו ישר.

"אבל אין לנו אור במרפסת. כבר שנים שאין לנו אור במרפסת, אימא."

איזה תירוץ עלוב.

לא היה דבר קל מזה, לצאת למרפסת ולפתוח את הארגז. גם בלי פנס, בעיניים עצומות. מהיום שעברתם לבית מול הים אתם יחד, את והארגז. בעיקר בקיץ, רגל פה רגל שם על מעקה המרפסת, הים רובץ מולך, האוויר כבד, מזומזם, אפילו קצת תפל, וצריך לעשות משהו. אבל מה, מה בדיוק? הארגז. הארגז שהגיע ביחד עם סבתא שלך באונייה ושאבא העמיד במרפסת כי לא ידע מה לעשות בו. ארגז ספון־עץ, כמו שאומרים, מוברג היטב בכפיסי מתכת משובחים שהחלידו מזמן. בהתחלה את משחקת קצת עם המנעול הכבד שלו, מגרדת את החלודה בציפורן, את לא באמת רוצה לפתוח אותו. פתחת אותו אתמול ופתחת אותו שלשום ולפני שבוע, ובכל פעם הרגשת לא טוב, משהו גירד והציק והדביק לך לפרצוף את ההבעה הנעלבת והנפוחה שאימא שלך אומרת שיש לך לפעמים עד עצם היום הזה, "תסלקי כבר את ההבעה הנעלבת הזאת, היא לא מתאימה לפרצוף שלך," היא אומרת, אבל עוד לפני שאת יודעת למה ואיך, את כבר פותחת את הארגז, ומיד, בפעם המי יודע כמה, הבטן הצהובה שלו נחשפת לעינייך. אנציקלופדיה "קורות עולם" והכרכים הישנים של "דבר לילדים", שבאחד מהם אימא שלך פרסמה סיפור על הכלב ערמון שייעודו בחיים היה להתגנב מאחורי חתולים אורבים ולתלוש להם את הזנבות הזקורים שלהם, עד שחתול אחד, פיקח במיוחד – שכחת את שמו – החליט ללמד את ערמון לקח אחת ולתמיד, ובפעולה זריזה ומתוחכמת הצליח להיתלות על זנבו הקצר ולהפחיד אותו עד מוות, שיידע לו מה זה להתעסק עם זנבות שהוא לא מבין בהם כלום. בין הכרכים וגזרי העיתון מצטופפות גם המחברות השחורות של אבא שלך, יומני הנעורים שלו. בגרמנית. שהתחיל לכתוב בגרמניה והמשיך לכתוב אותם בארץ, עד שלמד עברית. את אוספת אותן ראשונות אל חיקך, ונושמת עמוק. את לא יודעת למה אבל נדמה לך שיותר מכל הדברים שנמצאים בתוך הארגז, דווקא המחברות של אבא שלך הכי זקוקות לחיבוק שלך. אולי בגלל כתב היד שלו שכאילו נשאר מאחור בלי הורים איפשהו. את עוצמת עיניים ונושפת עליהן את לחש הכשף שלך. הלחש הזה הוא לא מקורי. גנבת אותו מסרט שיודע להפוך דלועים לכרכרות וילדות מלוכלכות לנסיכות מבושמות. אולי בעזרת הקסם המוצלח הזה תצליחי לתרגם את המחברות השחורות של אבא מגרמנית לעברית ולקרוא מה כתוב בהן. הקסם לא מצליח לך. הגרמנית נשארת סגורה, והעברית מרחפת על פני השורות ואין לה איפה לנחות. את מרגישה משהו כמו חור גדול בצלעות. כמו רעב שאי־אפשר להשׂביע אותו ורוצים להקיא ממנו. את מחזירה את המחברות למקומן. בפינה, ליד המחברות, מקופל המעיל הישן שסבתא שלך לבשה כשירדה מהאונייה בנמל חיפה. את מרחרחת וממשמשת אותו. איך זה שכל האנשים המבוגרים שירדו מהאוניות באותם צילומים ישנים של סבתא, לבשו מעילים כבדים באמצע הקיץ? באמת זה מה שאנשים לבשו אז בימים החמים? את דוחפת את זרועותייך לתוכו ותוך שנייה מסתחררת מחוסר אוויר. נדמה לך שהמעיל משחק אתך משחקים, לא ברור לך מי לובש את מי, את אותו או הוא אותך, חם ועייף לך, את נחלצת ממנו, שומטת אותו לרצפה וממשיכה לנבור בארגז. את יודעת לאן את חותרת. מתחת למקום שבו מאופסן המעיל מתחילים השירים של אימא שלך ולא נגמרים לעולם. ערֵמה של פנקסים ומחברות וחבילות של דפים צהובים מחוספסים וריח של אבק וסיגריות שאת מכירה מחדר העבודה שלה שאף פעם היא לא כתבה בו, עם כניסה נפרדת ואשנב (את אוהבת את המילה הזאת, אשנב) שנפתח למטבח כדי להכניס ולהוציא משם את ספלי הקפה השחורים שלה ואת המאפרות שקבורות מתחת לאינספור בדלי סיגריות שבלעדיהן משוררים לא יכולים לכתוב אפילו פסיק אחד. בכל פנקס ועל כל דף נפרד יש שיר או התחלה של שיר או סוף של שיר אחר. את מדפדפת, מעבירה, מערבבת, כמו במשחק קלפים. חלק מהשירים כתובים בכתב ידה של אימא שלך וחלק מודפסים במכונת כתיבה. את אוהבת את כתב היד של אימא – זקוף, ברור, האותיות נראות כמו פרחים שפוזלים לשמים. אבל יש גם דפים עם שירים אחרים. מקושקשים, מחוקים, מוכתמים, שלצדם המון הערות קטנות בכתב יד זבובי וקטן שלפעמים גדל מאמצע הדף ולפעמים סוטה הצִדה באלכסון לצד האחורי שלו. את מתרכזת בהם, מנסה לא להתבלבל. כל־כך הרבה מילים ששייכות למילים ששייכות למילים אחרות. זיתים על גבעות וזרזירים על עץ וכפר נטוש וצאלה ודקל אצל הכנרת ופרדס בשקיעה ונגב ואור במרחקים ונטיפים ודם בגיאיות ופלדות. פלדות? מה זה פלדות? ידייך מזיעות. את מערבלת את הדפים בקוצר רוח והם צונחים ומתפזרים על הרצפה סביבך. נמלים וג'וקים וחרקים ורמשים נפלטים מתוכם ומתחילים לזחול לכל עבר בבהלה על הבלטות המאובקות. מאיפה הם הגיעו אלה? גם כן מהאוניות, או שבכלל הבאנו אותם אתנו מהקיבוץ?

אחרי שעה את מחזירה הכול לארגז וסוגרת את המכסה בחבטה. כמו בכל פעם אחרי שאת מתעסקת עם הארגז, את נהיית עצובה נורא. את יודעת: משהו מאוד לא בסדר פה. אבל מה בדיוק לא בסדר – את זה את לא יודעת להסביר לעצמך. את מנסה לא לדאוג. בסופו של דבר ארגז הוא לא בן אדם. וגם שירים הם לא בני אדם. לשירים, אם סוגרים עליהם חזק את המכסה, לא צריך לדאוג. את מתיישבת על מעקה המרפסת ובוהה בים שנוסע עם הכביש המהיר מתל אביב לחיפה ומחיפה לתל אביב. הים מרחוק מנצנץ כמו זכוכית כחולה ואי־אפשר לדעת עליו כלום חוץ מזה שהוא ים. מרגיע לדעת שים הוא לא יבשה. שכל הזמן ים הוא ים.

"נו, למה, למה את עומדת ככה? למה את לא עושה כלום?"

"איך ככה?"

"כמו חתיכת גולם, למה בדיוק את מחכה?"

"אמרתי לך, אין לנו אור במרפסת, כבר שנים אין שם אור."

"אז תשתמשי בפנס, הוא כאן, במגֵרה."

סחטתי באטיות את ההדק ישר לעבר הנקודה שבין גבות עיניה. אופס. לא היה לזה שום סיכוי. אפילו אבא, שבמלחמת השחרור הפיל מטוס מצרי באמצעות מקלע, לא היה מצליח לקלוע למטרה חמקמקה ומהבהבת כזאת.

היא רקעה ברגלה ברצפה.

"יכולת כבר מזמן ללכת ולחזור, את מתחמקת ממני, ואני לא מבינה למה. הרי את מבינה טוב מאוד על מה אני מדברת אתך."

היא צדקה. הבנתי אותה. אני למודת הבנה מאוד. למעשה, עד כמה שהדבר תלוי בי, אני לא מחמיצה שום הזדמנות להבין אותה. אחת ההבנות שלי מתייחסת לסיפור הלידה שלי. לידת עכוז מסוכנת שבגללה היא כמעט מתה בלידה. היא אהבה לספר לי את הסיפור הזה, על "איך שכמעט הרגתי אותה בלידה" ואני – אפרוחית תבונית במיוחד – הבנתי שיש בי משהו מסוכן, מהסוג שיכול להרוג, ושאצטרך להיזהר ולהגן עליה מפניו. זו הייתה הבנה שלא ניתן היה לתרגם לכלום מבחינה מעשית.

"השירים האחרונים שלי," היא אמרה. "הם נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה. אני חושבת שהם בארגז."

הרגשתי כאילו שלוש כוסות וודקה לפחות הוגרו ישירות ובבת אחת לווריד הפועם במצחי.

שירים אחרונים? לאיזה מהאחרונים בדיוק היא מתכוונת? כבר עשרים שנה ויותר שהיא כותבת שירים אחרונים שמסתובבים בכל הבית. בארגז גרים רק השירים הראשונים.

"נקי אותם, אימא."

"לנקות את מה?"

"את המשקפיים שלך. הם מלוכלכים נורא. אני לא יכולה לראות אותך ככה."

"איך ככה?"

לא עניתי. הדלקתי לה עוד סיגריה. הדלקתי אחת גם לי. בשביל הסולידריות. וכדי להתגבר על הפישוק.

שנים שהיא יושבת ככה, בפישוק, ורואים לה את התחתונים. התחתונים עם כתמי המחזור הכהים שלא ירדו בכביסה. אבא הרתיח וגלגל אותם במכונת הכביסה צח־3 שלנו אבל הכתמים התעקשו להישאר. אולי בגלל זה, כששיחקתי לבד, גילמתי מול הראי בחדר שלה את הוונוס של בוטיצ'לי שגיליתי בגיל שש באחד מספרי האמנות בבית. העמדתי פנים שנולדתי מתוך צדפה עטורה מלמלות ים, הרחק מצבת אחיזתם של בגדים תחתונים איזשהם.

"אהבת אותו, אימא?" שאלתי. לא הרגשתי כלום. רק מין לאות ואיזו סקרנות משונה, לא אישית. ובכל זאת הופתעתי מהשאלה שלי. התכוונתי לשאול אותה משהו אחר אבל לא זכרתי מה.

יותר מאוחר את אומרת לעצמך שזאת ההתמחות שלו, של המוות, לשבור לזמן את העצמות באמצעות מיטות בלתי מוצעות, ספרים שנעזבו באמצע קריאתם, מקטרות שהתייתמו מטבק, כוסות מים שנותרו מלאות או ריקות עד מחציתן, שלא לדבר על משפטים שלא נאמרו. הדברים ידועים וכמעט יגעים: במקרה שלכן – הזמן נשבר בצורת ארגז. בית גידול לחרקים שעשו בו חיים משוגעים החל מהמחצית השנייה של המאה העשרים ועד לרגעים אלה ממש.

היא רוצה שתפתחי אותו. את מה בדיוק לפתוח? את שואלת. קולך ענייני. קו אלכסוני מטייל על התקרה, המטפס עם הפרחים הסגולים מצייר ציורים סיניים על הרשת, ובין השאלה שלך לתשובה שלה נדמה שנודדות הפוגות ממושכות. את שומעת את עצמך מעבר להרי החושך. הוא מת, הוא מת, הוא מת, אבא שלי מת. את לא מבינה מה את שומעת. את תופסת במסעד הכיסא שלו. זה רק חלום רע וזה יעבור, את אומרת לעצמך ונזכרת שבחלומות שלך תמיד ידעת להתעורר שנייה אחת לפני הסוף הרע. בכוח המחשבה הזאת את מפנה סוף־סוף את מבטך אליה. את מנסה לרמוז לה שאת לא מבינה מה היא רוצה. היא נעה לעברך. אולי. באותה מידה של ודאות את יכולה לכתוב שנשכבה על המיטה בפישוט איברים. מה זה כבר משנה, יושבת, שוכבת, עומדת. כל התנוחות התרחשו יחד, כמו משק כנפי ההיסטוריה כשהן מתקפלות לנחיתה.

היא חוזרת ואומרת לך שהיא חייבת למצוא את השירים עוד הלילה. לפני הבוקר ולפני הלוויה ולפני המנחמים ולפני הכול. כדי שיהיה לה בשביל מה להמשיך לחיות.

הארגז הזה, שחייה תלויים בו עכשיו, הוא תיבת עץ מלבנית באורך מטר אחד וברוחב של ארבעים סנטימטרים, שכבר קרוב לעשרים שנים שוכב בחוץ במרפסת הצמודה לחדר השינה שלה וייחודו בכך שלמרות גילו המופלג הוא הצעיר בחבורת הקרטונים והארגזים המאופסנים בבית, כי בו, להבדיל מאלה שבבוידם ובמזווה, אופסנו פעם ההתחלות, זאת אומרת – ההבטחות. מתי בדיוק הפכו גם השירים האחרונים שלה להבטחות? ומה לעזאזל הם עושים בארגז הזה? את מצחיקה את עצמך בחיפושך אחרי היגיון. המידע האמתי, קראת לא מזמן באיזה עיתון מדעי, נמצא ממילא בשולי היקום. מצחיק לחשוב שליקום יש שוליים. את מציתה לה עוד סיגריה. את רועדת. נדרשת מידה מסוימת של אי הבנה כדי לעזור לה, ולך אין אותה, אף פעם לא הייתה לך. אתן דומות מדי, שתיכן. היא מניחה את ידה על חזה ואומרת לך שקשה לה לנשום ושאם לא תעשי מה שהיא מבקשת ממך ותצאי למרפסת היא תמות. את נועצת את מבטך בתחתונים שלה והם גורמים לך להזיע בטירוף. התחתונים האלה הם תקלה גדולה מדי על הסט הזה. את עושה לה פנטומימה, תסגרי, בבקשה, את הרגליים, בבקשה אימא, מצלמים אותנו. ומתקנת: "רואים אותנו דרך הפריסקופּ."

"דרך מה?"

"כלום. לא אמרתי כלום."

פריסקופּ זו מילה טובה, את חושבת. מילה שלא נשברת, למרות כל המנסרות והמראות שבתוכה. ושנותרה באורח פלא שלמה. תוכלי להשתמש בה מחר, בעצם כבר היום, כשהאנשים ייגשו לנחם אותך. כשיגידו, שלא תדעו עוד צער, תגידי להם פריסקופּ. מרוב מבוכה הם לא ינסו לברר מה אמרת. הם ישפילו את עיניהם בכאב ואת תאמיני שבאמת כואב להם. רק שהכאב שלהם ברגע זה הוא לא הכאב שלך, מה שלא הופך אותך למיוחדת, להיפך. זה בדיוק מה שהופך אותך לעוד מישהי שזה קרה רק לה. יש המון אנשים כאלה. שזה קרה רק להם.

"בכל זאת," היא מתעקשת.

את רוכנת אליה ומזכירה לה שהארגז שהיא רוצה שתפתחי נמצא בדיוק מאחורי הקיר שמעברו שוכבת אחותך ושמבחינתך זה לא בא בחשבון. לא בא בחשבון שהיא תשמע אותך פותחת את הארגז באמצע הלילה. זה עושה רעש, המון רעש. פתאום את תופסת שעל אף שבחדר הזה נמצאות עכשיו רק שתיים מתוך השלוש שאתן – אתן מסתחררות בו בתוך מעגל סגור עם שלושה קודקודים סמורים וככה זה יישאר כל החיים אחריו.

היא נכנסת לפרטים. מספרת לך שהשירים האחרונים האלה הם שירים שכתבה בשנה האחרונה ושלא הראתה לאיש, גם לא לך, והם עתידים לפלס לה דרך חזרה אל מרכז הבמה הספרותית. אבא שלך סילק לה אותם, היא טוענת. אבא שלך. אפסן אותם בארגז. כדי שתוותר, כדי שתשכח מעצמה באופן סופי. את מנענעת את ראשך כמו דובון לא־לא. לא, זה לא יכול להיות, מה את מדברת. אבא מעולם לא היה עושה לך דבר כזה, הוא כל־כך רוצה שתצליחי. אבל למרות מה שאת אומרת לה, הארגז שאת כבר רואה בבירור מול עינייך נהיה ארגזים והמרפסת נהיית מלון שלם של מרפסות. בכל מרפסת עומד שולחן כתיבה. ליד כל שולחן ניצב כיסא עם משוררת, וכולן תלויות קומות־קומות מעל הים. את משפשפת בכוח את עינייך וחוזרת ומתמקדת בה. המעמד הזה, את מזכירה לעצמך, אינו שונה בהרבה מזיכרונות של מעמדים קודמים שיש לך ממנה, התנוחה, הקומפוזיציה, הפרטים הקטנים, עוד קצת סבלנות ותוכלי ללכת לים. את נוגעת קלות בכתפה וכמעט נופלת עליה. "אימא, בואי נחשוב איך אנחנו מגיעות מכאן עד לבוקר בתקווה שנישאר בחיים," את אומרת לה, ומזכירה לה בתחנונים, כמעט בהתנצלות, שאבא שלך מת הלילה.

היא קופצת מהמיטה. "אפשר לחשוב שרק לך קרה אסון," היא צועקת אבל נקטעת, כי את סוכרת בזריזות את פיה בידך.

היא ממשיכה בלחישה לתוך כף ידך: "לא רק אבא שלך מת, גם האבא של אחותך, גם הבעל שלי, האיש שלי, אהובי, מת!"

"אהבת אותו?"

היא נעצה בי מבט אדום מדמעות ועייפות.

"ודאי שאהבתי אותו, אהבתי אותו עד שיגעון, איזו מין שאלה את שואלת אותי?"

נשענתי בגבי על החלון. המילה הזאת, אהבה. קשה להֲגִיָּה אפילו יותר מהמילה "אלוהים", שממנה אני מקפידה לשמור מרחק בטוח. איך זה שגם הלילה הזה מכל הלילות היא משחקת אתי בַּמִּלִּים הגדולות? העפתי מבט בדלת. לא שציפיתי למשהו מהדלת הזאת. הדלתות שמאחוריהן הסתגרנו, אימא ואני, לא נפתחו גם בילדותי, כשחיכיתי לאבא שייכנס ויפסיק את הקרוסלה הגדולה של המילים שעליה עליתי וירדתי בלי יכולת לעצור. הכמיהה האינסופית לדלת שתיפתח הפכה אצלי עם השנים לסוג של הרגל מגונה, כפי שקורה לכמיהות בדרך כלל.

צנחתי על הכיסא שלו, מול שולחן הכתיבה הישן שעליו בדק מבחנים. סובבתי את המקטרת הכבויה סביב אצבעי. שנים עמדתי לידו, מתבוננת בגלי שערו הבהיר, בקמטוטי־הקרפּ העדינים על רקותיו, במצחו הגבוה, ובעט האדום המתלבט באוויר בין "טוב מאוד" ל"כמעט טוב מאוד" ובין "מספיק" ל"מספיק בקושי". היה לו כתב יד מהיר ונחרץ וכשכתב תופף ברגלו הימנית כנגד הרצפה. 'שאביא לך קפה, אבא?' 'כן, תודה, אבל תשתדלי שהפעם לא ייצא לך הפיש־וועסר שיצא לך אתמול.'

הצמדתי את הסנטר לחזה שלי. עצמות הבריח שלי בערו. מה זה אומר, לאהוב עד שיגעון.

"שאלתי אותך משהו, עני לי."

הצבעתי על הפה שלי. "הפה…"

"כן, מה אתו?"

"הוא מלא מים."

ודגים. לבה רותחת של דגים.

"בגלל השיגעון," אמרתי.

"מה?"

"מה זה לאהוב עד שיגעון?"

היא תלשה את הסדין מהמזרן והתעטפה בו. "תקשיבי לי טוב. אני רוצה לספר לך משהו."

שנים שהיא מספרת לך סיפורים שלא סיפרה לאיש, ושהאמת שלהם אמתית יותר מכל סיפור אחר שאת מספרת לעצמך. היא אמתית יותר בגלל העברית שלה ובגלל כִּשְרון הסיפור שלה. והאופן שבו היא מניחה את המילים זו ליד זו.

היא מספרת לך סיפורים על חרדות נטישה ועל חרדות אין־אונות. היא מספרת לך איך הוא גוזל ממנה יום־יום ושעה־שעה את החופש להיות היא עצמה. היא מספרת לך על הפגיעה בדימוי הנשי שלה ועל מצבן הבלתי נסבל של נשים שמבקשות לעצמן את חירות היצירה. שימי לב, היא אומרת, שהאישה מוגדרת מבריאתה רק ביחסה לזולת, אף פעם לא ביחס לעצמה, ותזכרי את זה. אל תיתני לאף אחד לבלבל לך את המוח עם ה"עזר כנגדו" הזה, מדובר בפעולת הסחה. ברמאות לשמה. את יושבת מולה ומקשיבה לה בפה זקוף ואוזניים פעורות. המילים חורצות קמטים אלכסוניים במצחך. את מרגישה חשובה נורא. מצטיינת, שום ילדה מהכיתה שלך לא שומעת מילים כמו אלה שאת שומעת עכשיו. סימן שאת חכמה וראויה לאמון שהיא נותנת בך. את בקושי נושמת. היא נהדרת, אימא שלך, בעיקר כשהיא כועסת. התלתלים שלה ממלאים את החדר כולו והמצח שלה בוהק כמו המצח של משה רבנו כשירד מההר. אסור להפריע לה. אם תעירי לה שאת רק בת אחת־עשרה ולכן לא מבינה מה זה "החופש להיות אני עצמי" ומה זה "אין אונות" ומה זה "ביחס לזולת" הסיפור יתפרק לחתיכות. את לא רוצה שהסיפור יתפרק לחתיכות. את רוצה לשמוע אותו עד הסוף וברצף אחד כי את אוהבת סיפורים. את מניעה את שפתייך, הוגה ביחד אִתה את הדימויים ואת המטפורות הגדולות. את שולטת בחומר. את מכירה כל פסיק וכל נקודה. אם רק לא היה לך קשה כל־כך להתרכז. כי המוח השני שלך חושב בחרדה על אבא שנעלם בינתיים בברֵכות הדגים של מעגן מיכאל כמו שהוא עושה תמיד אחרי המריבות הגדולות שרובן קורות בשבת. את יודעת שהוא יחזור רק אחרי השקיעה. ייכנס למטבח דרך הדלת האחורית ויעמיד בחבטה את סל הפלסטיק הכחול על השיש. הסל יהיה ריק. לאחותך הקטנה, שתרוץ אליו מחדרה, הוא יגיד בקול רם, קול שיישמע מקצה המסדרון ועד סופו, שאת הדגים שתפס, והוא תפס המון דגים, החזיר בלי יוצא מן הכלל למים. 'שלפחות הדגים ייהנו מהאשליה שקיבלו הזדמנות שנייה.'

אבל את, בניגוד לאחותך הקטנה ולדגים, יודעת שלא תקבלי הזדמנות שנייה, כי מאז שאימא התחילה להסביר לך על החיים את נחשבת לחלק בלתי נפרד מהמריבה שלהם. התלתלים שלך הם התלתלים שלה והעשן שהיא מעשנת הוא גם העשן שיוצא ממך, כך שעד שהם יתפייסו, וזה יכול לקחת חצי שבוע, אבא שלך לא ידבר אתך חוץ מכמה מילים סידוריות, שאת שונאת, את שונאת מילים סידוריות, את תשנאי אותן כל חייך אבל לא תוכלי בלעדיהן כי אלו הן המילים היחידות שאת יכולה להגיב עליהן מבלי שהרגליים שלך יסתבכו בהליכה.

היא נשכבה על המיטה. ראשה שקע עמוק בכר.

"אתמול בשש בבוקר," היא אמרה, "הרגשתי פתאום צורך חזק ודחוף להיכנס אליו, זאת הייתה מין דחיפות שלא ידעתי להסביר לעצמי, מלווה בחרדה נוראה, לראות אותו, לגעת בו, להיות אתו. זה לא קרה לי שנים, הצורך הזה, להיות דחוף אתו. כמו תשוקה. כמו פחד מוות. כמו התקף של התאהבות חדשה. נכנסתי עם אלף דפיקות לב לחדר שלו ומצאתי אותו שוכב ער במיטה כמו בפעם הראשונה כשהתדפקתי על דלת הצריף שלו בקיבוץ לפנות בוקר אחד סוער וגשום כדי להודיע לו על ביטול הטיול לגליל של בני הנוער שהדרכנו. התיישבתי לידו וכמו אז הוא לקח את ידי והביא אותה אל פיו ונישק אותה ואמר לי שכל הלילה שכב ער וחשב עלי ועליו ועל החיים המשותפים שלנו ואיך לקראת הזריחה בין חושך לאור הבין עד כמה טעה וכמה אני צדקתי. אם הייתי מקשיב לך, אם הייתי מקשיב לך באמת, הוא אמר, כל החיים שלנו היו נראים אחרת. סלחתי לו. סלחתי לו הכול. אמרתי לו שאני אוהבת אותו, שתמיד אהבתי אותו, והוא אמר לי שזה הדדי. יותר מהדדי. שזה נצחי כמו שרק הנצח הקטן שלנו יודע להיות נצחי, עד הצהריים בערך, לפעמים קצת יותר.

"חבל שלא ראית אותו. הוא נראה מאושר, כאילו נגמרה המלחמה."

קמתי מהכיסא ונעמדתי ליד מיטתה. מעליה. היו לה תלתלי שיבה כסופים כמו שיש לאלוהים מהפרסקו שצייר מיכלאנג'לו על תקרת הקפלה הסיסטינית, אבל שלא כמוהו היא עצמה בתשישות את עיניה.

"הוא מת מאושר," היא מלמלה, "לפחות הוא מת מאושר."

מבלי להניע איבר, כמו מין ציפור מגובנת שכנפיה נשמטו לרצפה, השמעתי באוזניה מתוך חלל הבטן השאוב שלי את הנאום של חיי. זה לא ילך, אימא, את שומעת? – ככה הוא היה צריך להישמע הנאום שלי אילו נישא בקול, אלא ששום קול לא יצא ממני – אני לא קונה יותר את הסיפור הזה. שתינו יודעות יפה מאוד שאבא התעורר לבדו בבוקר, כמו בכל בוקר, ולא היה לו שמץ מושג שהוא הולך לטבוע בערב בים. היו לו תכניות מעל הראש לאותו יום ולכל הקיץ ולשנים הבאות, כמו לאנשים שמתעוררים בבוקר, ועוד כמה מחשבות של בוקר, אלה שדומות לעננים שתלויים מעל הים, והן שייטו להן סתם כך לרוחב המצח שלו משמאל לימין ומימין לשמאל, וכל זה בזמן שאת ישבת במטבח עם הקפה שלך והסיגריה שלך ופנקס המשימות הדחופות שלך והוספת עוד קוד לרשימת המשימות המקודדות שלך שאף אחד מאתנו לא מצליח לפענח עד היום, ולא היה לך בראש כלום חוץ מהעשן שיצא לך דרך האף והמשיך לחלון ומשם לגינה, כך ששום בוקר מיוחד לא הכריז על עצמו בעולם, ובטח שלא חגיגת סיום עם הפקת לקחים לעתיד. את לא נכנסת אליו והוא לא חיכה לך, את לא ישבת לצדו והוא לא נישק לך את היד, הוא לא טעה לאורך כל הדרך, אולי רק בחלק ממנה, ומצד שני גם את לא מי יודע מה צדקת, ואם זה מה שיש לך לומר על לאהוב עד שיגעון, אז זה השיר הכי מחורבן שכתבת אי פעם, אימא. ובנוגע לאושר – יש לי חדשות לא הכי משמחות בשבילך בעניין. אי־אפשר לטבוע ולהרגיש מאושר. זה מפחיד, זה הדבר הכי הפוך מאושר, לטבוע. רואים את זה. רואים את זה בא ועולה עליך.

היא נעצה בי מבט פראי, מושחז, שלא היה לו שום קשר לנאום חלל הבטן שלי.

"הידיעה הזאת, שהוא מת מאושר," היא אמרה, "הייתה יכולה לנחם אותי מעט עם הזמן, אילולי השירים. הוא סילק לי אותם, אני אומרת לך."

"הם פרצו משום מקום, פתאום," סיפרה כשהיא מתנועעת כמתפללת על המיטה כאילו ציפתה שינחתו עליה עכשיו מהתקרה מכוח הדיבור עליהם. "בלילה אחד. ואחר־כך בלילות הבאים. במקום לזלול כתבתי. כתבתי כפי שתמיד רציתי לכתוב, כפי שעגנון ואלתרמן כתבו, בלי חורים בפומפיית הרגש, בלי לתת דין וחשבון לאיש ובלי להתנחמד ובלי לְרַצות ולהתרצות, אפילו לא בפני עצמי. כתבתי לא כמו גבר וגם לא כמו אישה, כתבתי כיצור אנושי, לא כאחת שנגועה באנושיות, שימי לב להבדל, ובפעם הראשונה זה שנים הרגשתי שאני במקום הנכון שלי, את מבינה על מה אני מדברת? את מבינה?"

עיני גדלו מעבר לכל מידה סבירה. הרגשתי אותן, את העיניים, באופן פיזי ממש, גולשות לי מהפנים ונוזלות לי על הלחיים כמו השעונים של סלוודור דאלי.

היא התיישבה במיטה והניפה את ידיה באוויר, "החוצה, הוא היה צועק עלי, לא רוֹצֶה את הדבר הזה מול העיניים שלי. נמאס לי!"

היא יצאה מהמיטה, ונעמדה מולי. "הם נעלמו, את מבינה, נעלמו ביחד אתו," אמרה. "וזאת בדיוק הסיבה שאת חייבת לצאת למרפסת עכשיו. רק את תוכלי למצוא לי אותם. את מכירה את הארגז בעיניים עצומות. השירים האלה הם שונים, אמרתי לך, הם שונים מכל מה שכתבתי אי פעם. את תדעי לזהות אותם מיד."

חזרתי לשבת בכיסא ואספתי לחיקי את המקטרת שלו, שהייתה מונחת ליד המאפרה. אולי היא עוד חמה מהצהריים, המקטרת, ואולי כמו שכתוב בשירים של אחרים, עדיין לוחשות בה אי־אלו גחלים אחרונות?

לא, מקטרת יתומה היא רק שיר. דימוי שפלש ליבשה.

היא רקעה ברגליה על הרצפה. היו לה רגליים נדירות בקטנותן, ירושה שקיבלה מאיזו סבתא עלומה שהשאירה את נעליה בעֵרמה הגבוהה ההיא. לשלושתנו יש רגליים כאלה, פיצפוניות. יכולנו להיות שלוש גיישות מדשדשות עם טס קטן מחרסינה ועליו גביעוני תה ריחני ומהביל בין גברים כבודים צרי עיניים שעם שלושה מהם היינו מתחתנות באופן לירי ענוג. אבל אנחנו לא שלוש גיישות. אנחנו ממוקמות במרחב הציוני שמחייב כפות רגליים עם אחיזה חזקה בקרקע. על הכר מולי ניתר העכביש הקטן של אבא מעלה־מטה כשהוא סופק את משושיו הקטנים בבעתה וממלמל בעכבישית חרישית, אז זהו, נפלתי מהתקרה? כבר? כאב עמום החל להתפשט לצדדים ממרכז מצחי ואל בין רקותַי.

"את מתכוונת שאפתח ואסגור את המכסה ואמצא לך את השירים וזהו?"

"כן."

"ושאביא לך אותם לכאן?"

"כן."

"ואם הם לא שם? מאין לך שהם שם?"

"הם שם. אין אפשרות אחרת. אני מכירה את אבא שלך ואת ההומור השחור והמדויק שלו."

יש שירים שהשורות האחרונות שלהם הופכות אותם על ראשם. למדתי את זה פעם באוניברסיטה והתקשיתי להבין על מה כל ההתרגשות. מגיל צעיר היה ברור לי לגמרי ששירים הם דבר שמתהפך. עלי ועל ראשי. קולו של אבא, במבטא היקי הקל שלו שמעולם לא הצליח להיפטר ממנו, חתך לי את האוזן. מימין: אל תדאגי, כשכל זה ייגמר, אנחנו נוציא את המילה שיר מהמילון ונטגן אותה במחבת. תהיה לנו ציפור שיר צלויה נהדרת לארוחת צהריים. עם קינוח.

"זה מטורף , את יודעת," אמרתי לה.

היא סימנה לי שהיא נחנקת. "אין לי אוויר," לחשה. שפתי ז'אן מורו החרבות שלה התכווצו.

הושטתי לה עוד סיגריה. כל אחד והאוויר שלו.

משכתי אלי מהשולחן את קופסת הגפרורים הגדולה שאבא קנה פעם בשוויץ. פרה אדומה ושני עגלים לוחכים עשב ירוק על רקע האלפים השוויצרים המושלגים, בהו בי בתמיהה. שליתי מתוכה גפרור אירופי ארוך ומעוצב למשעי, ניגודו האולטימטיבי של הגפרור הישראלי העצבני וקצר־הנגן, שעליו נכתב פעם שיר ידוע שלא נעלם בשום ארגז. החזרתי את הגפרור לקופסה. אני אוהבת גפרורים שרופים בקופסה.

פניה עטו אור צהוב, רך כדונג.

"לא, זה לא מטורף. המוות, הוא מטורף," היא אמרה.

הסיגריה נשמטה מאצבעותיה. הסדין החליק מבין ידיה לרצפה. קמתי לחלון. הים עוד היה שם, מאחורי החושך, והוא בגד בי באופן ששוב לא יבגדו בי לעולם. אהיה אישה חסינת־בגידות לעד, חלומם הרטוב של הגברים כולם. הכנסתי לעצמי אגרוף, ישר בבטן. ואחריו עוד אחד. הוא מת, הוא מת. ועוד אחד. אבא שלי מת.

"מה את עושה, תפסיקי, אל תעזבי אותי עכשיו," היא אמרה.

את אלופה בלעזוב אותה. עכשיו ובכל רגע. התאמנת בזה שנים ואת עדיין עובדת על זה. את מהטיפוסים שעוזבים בלי לעזוב, בצורת הישארות מופרזת.

זה התחיל כבר אז, כשהיית הילדה המדהימה שלה, "הקוראת הכי חכמה שלי", כשהתחלת להתאמן בעזיבות.

פּאק פּאק, הצטלצל צליל הנטישה שלך, בלילות ההם, כשהייתה קוראת לך בלילה מהחדר שלה. חמודה שלי, את יכולה להביא לי חצי צנים או שניים, ואם אפשר אז גם חתיכת נקניק או גבינה צהובה ולבניה? והחמודה רצה ומביאה ובדרך מצרפת מיָזמתה כל מיני תוספות, חתיכת שוקולד, סוכריית מנטה, קלמנטינה מקולפת. כל מה שהיא מוצאת, כי היא יודעת שאימא מוכרחה ללעוס משהו לפני שהיא נרדמת, אחרת הרעב יקפיץ אותה בבת אחת מהמיטה והיא תשעט בעיניים עצומות למטבח ותבלע שם בעמידה את כל מה שתמצא על השיש ובתוך המקרר. זה מסוכן. מסוכן נורא. גם הזינוק וגם מה שקורה לה במטבח. 'לילה אחד,' היא חוזרת ואומרת לך, 'אני עוד אחטוף התקף לב מהזינוקים האלה ובבוקר אבא שלך ימצא במיטה פגר מת במקום אישה.'

מיד אחרי בית הספר, כשההורים עוד בעבודה, את טסה מהחדר שלך לחדר שלה, תולשת את הסדין מהמזרן ויוצאת לנער אותו במרפסת. בדחיפות. כי כשהיא תופסת אותך מסדרת לה את החדר היא עושה לך סקנדל איום. 'מה את רוצה להגיד, שאני מלוכלכת?' 'לא, אימא, את לא מלוכלכת, זה סתם הפירורים…' פירורים בשביל הנחליאלים והדרורים ובעיקר לבולבולים, שאבא כל־כך אוהב. הן מחכות לך בצמרות העצים, הציפורים, מתכוננות לארוחה שלהן. את מנערת את הסדין בכוח מעל הדשא. הסדין מלא כתמי שומן ישנים וחדשים וכתמי קפה וכתמי השד יודע מה, ואת מתלבטת, את לא יודעת מה לעשות, אבא אומר שהצח־3 הזקנה לא עומדת בקצב ושלא בא בחשבון שתחליפי סדין בכל יום, אתמול החלפת וגם שלשום, וזמן לכביסות יהיה לו רק בשבת. את חוזרת לחדר עם הסדין המלוכלך, פורשת אותו על המיטה ומכסה בשמיכת הצמר הירוקה שאבא שלך ואת קניתם ביום כיף אחד כשנסעתם רק שניכם כמו חתן וכלה ביחד באוטובוס מהקיבוץ לתל אביב. את מחליקה, מיישרת, מתפיחה. נדמה לך שאם רק תצליחי להחליק וליישר את השמיכה כמו שצריך בסוף אימא תאהב את הניקיון שלך ותצליח להירדם. בהתחלה היא תפסיק עם הגבינה הצהובה והפרוסות נקניק ותסתדר עם הלחם והצנימים, אחר־כך יישארו רק הצנימים, שמלכלכים קצת פחות, ובסוף לא ייכנס שום פירור נוסף למיטה שלה, גם לא אפר של סיגריות, ויום אחד זלילות הלילה ייפסקו והיא תישן לילה שלם בלי להתעורר אפילו פעם אחת בצעקות כאילו כל החיים נחטפו לה מתחת לרגליים בבת אחת, ואז יהיה לה מספיק כוח להוציא את השירים שלה מהארגז ולחזור אִתם לחדר העבודה שלה שאף פעם לא כתבה בו ושבסוף אבא עבר אליו ומאז הוא ישן שם לבדו בכל לילה. כשהכול יסתדר, את חולמת בהקיץ בתנועות של עקרת בית מסופקת, יהיה לך בית כמו שיש לשכנים שלנו ברחוב, עם מצעים נקיים ומפות ומפיות וסרוויס ומזכרות קטנות מחוץ לארץ, מגדל פיזה, שער טיטוס, שער הניצחון ופסלוני חרסינה של נסיכים ונסיכות מאוהבים וכיפת זכוכית עם במבי מתוק על מצע של עשב, ואז אבא יחזור לישון עם אימא והיא לא תהיה רעבה בלילות ולא תקבל התקף לב עם פגר מת במיטה מהזינוקים שלה. ואז? – אז אני אעזוב, את מבטיחה לעצמך. זאת אומרת, אני אשאר. זאת אומרת, אני אפליג בסירה לאלסקה ואיעלם מעבר לקרחונים הגדולים שאבא אומר שיום אחד יציפו את כל העולם במים חמים שהתחממו רק מהדרעק של העולם. ודי. ושלום על הגלים.

"לא," אמרתי. בגבי אליה.

"אני לא יוצאת לשום מרפסת. לא הלילה ולא בשום לילה אחר."

אף פעם לא אמרת לה לא.

לאישה שנחנקת בתוך האור והשקט, כפי שכתבה באחד מהשירים שמצאת בארגז, אסור לומר לא. לאישה שפעם הייתה ילדה ממיסה במתיקותה עם סרט לבן וגדול בשערה ועיני שוקולד עצובות כמו שיש לילדים שבאו מ"שם", אסור לומר לא. לאישה שכתבה ספר שירים "שהשפה העברית מודה לה על קיומו בכל בוקר מחדש", משפט שקראת ברשימת ביקורת שמצאת בארגז ושהתפרסמה עם צאת ספרה היחיד לאור, אי־אפשר לומר לא. "לא" היא מילה אסורה לחלוטין ואין מה להתווכח אִתה. ולכן את מגינה עליה בכל האמצעים הטיפשיים העומדים לרשותך כדי לתת לה כמה שיותר מהמילה "כן" – את מעתיקה ומסדרת את גיליון הציונים בכתב ידך היפה, את משתדלת להשתלט שוב ושוב על המטבח המבולגן, ולכן כל חייך את תשנאי מטבחים, גם את אלה המסודרים ביותר, את שוטפת את הרצפה, את האסלה, מנגבת בשלומיאליות את האבק, קשה לך אתו, עם האבק, חוץ מזה את מנסה לנחם אותה על עלבונות, קנאות, אכזבות, אבדות, כך לפחות את מרגישה שאת עושה, וכשאת גדלה ונהיית נערה יפה, שלא צפית כלל שתהיי, את מנסה להזהיר אותה ממחמאות כוזבות שמהן את לא מצליחה להינצל בעצמך, ומשתדלת לא להיבהל (ונבהלת עד אימה) מהתפרצויות הזעם שהאזהרות שלך מעוררות. מבלי שאת יודעת – וזו המשימה הקשה מכול – את מנסה לשמור עליה מפנייך, מבתה הבכורה, ששותה בצמא את החמצן שהיא נושמת אבל יורה בה בסתר בנג־בנג, אטום אחר אטום של כעס וחרדה הולכים ומצטברים, בעיקר בלילות, כשאת ישנה ולבך ער למה שקורה שם בקצה המסדרון, בחדר שלה.

"את לא מה?"

"מה ששמעת, אני לא נכנסת לשום ארגז עכשיו. וגם לא לשום מקום אחר. די, הסיפור הזה נגמר. מתחיל סיפור אחר."

כאילו איבדה עניין, היא ישבה שם, במרחק אינסופי ממני, על המיטה שלו, סיגריה חדשה מתעשנת מבין אצבעותיה ועיניה נעוצות בקיר.

"חבקי אותי," היא אמרה בקול רך, מפתה, כפי שאמרה תמיד בסוף כל "התכנסות" שלנו, אחרי שעזרתי לה להיכנס למיטה.

חבקי אותי.

החיבוק הזה, שלא חיבקת אותה, החיבוקים האחרים, השקריים, במשך שנים, חולפים מול עינייך – את נוגעת בה בכפות ידיים מאוגרפות, הן לא מצליחות להיפתח. החיבוק שלך מרגיע אותה אבל לא מרגיע אותך. והכי קשה לך כשהיא מבקשת גם נקירה, כך היא קוראת לנשיקה. את מנקרת אותה ורועדת מפחד שתצא לך בטעות נשיכה במקום נקירה. עם הזמן את לומדת להתרכז בשמיכה, לדאוג שרגל ימין שלה, זאת עם הציפורן השחורה החולה, לא תציץ לך החוצה ותקלקל לך את האימא היפה שאת מנסה בכל פעם לסדר לעצמך מחדש. את יודעת שהשמיכה קצרה מדי. שניסית ולא הצלחת. כל השמיכות בעולם קצרות עלי, אמרה לך פעם, וחייכה לתוך מבטך הבוחן, כְּחַיֵּךְ אם משוררת אל בתה־בבואתה בבת עינה.

התכופפתי והרמתי את הסדין מהרצפה, כיסיתי בו את ראשי וכתפי, ופניתי לעבר הדלת.

"לאן את הולכת?"

הנחתי את ידי על הידית.

"אם תצאי עכשיו," היא אמרה, "את לא תסלחי לעצמך לעולם. בכל פעם שתביטי בעצמך במראה תראי…"

לא שמעתי את ההמשך.

הידית החליקה מתחת לידי כאילו חיכתה לי.

חמש שנים אחר־כך היא תמכור את הבית ותעבור להתגורר בעיר. הארגז יעבור אִתה.

היא תקנה דירה בקומה השביעית של בית דירות מכוער מעל השוק. בבוקר היא תשקיף על השוק כמו שהשקפתי אני על הים, מעל צוקי הכורכר, ובצהריים תסתובב עמוסה תיקים וסלים בקניונים שיצוצו כפטריות רעילות בשדות הסביונים הצהובים שנעלמו.

היא תספר לקופאיות ולמאבטחים בקניונים שהיא משוררת מפורסמת, והם יצחקו ויחבקו את כתפיה בחיבה.

ככל שתלך ותזקין היא תהפוך לילדה שמבקשת לשאת חן בעיני כל רואיה, בעיקר בעיני מטפלות רגוזות נפש, שינהגו בה בעָרמה ובגסות ולפעמים גם בהתעמרות.

היא תמות לבדה, במחלקה הפנימית בבית החולים.

היא תצוץ מכל המראות שבתוכן אשתקף. היא תעמוד בשולי כל הדרכים שלעולם לא אגיע לסופן.