כשאחותה התאומה של טסה מתחתנת, ועוד בסנטוריני היפהפייה, עוטפת אותה תחושת נוסטלגיה חמימה. היא נזרקת באחת לזיכרונות של מים צלולים, […]
פרולוג
היי.
אני רוצה לספר לכם סיפור.
סיפור על אהבה לא ממומשת.
אני יודעת שזו דרך לא שגרתית להתחיל סיפור אהבה גדול מהחיים, אבל לפעמים אנחנו, מספרי הסיפורים, חייבים לחרוג מהנוסחאות העלילתיות שלנו. אבל אל דאגה. עד מהרה תכירו מקרוב ולעומק את הדמויות הראשיות.
אבל בתור הסופרת, אני צריכה תחילה להניח את היסודות, כי הסיפור הזה שונה.
שמעתם פעם על האלים היוונים זאוס והרה? יש כאלה שיגידו שסיפור האהבה שלהם היה אגדי, ואכן, אם הם לא היו אחים שהתחתנו זה עם זה, אולי הייתי מסכימה איתם. אבל סיפור האהבה שאני עומדת לספר לכם גדול יותר מהסיפור של זאוס והרה.
גדול יותר מהסיפור של האדס ופרספונה, כי הוא לא כולל חטיפת אישה בניגוד לרצונה ואז גרירתה אל עולם השאול הבוער, שם נאלצה לחיות עם בעלה האכזרי ועם נשמות המתים.
ואולי אפילו… גדול יותר מהסיפור של פוסידון ואמפיטריטה? לא חייבים לשנות צורה לדולפין, כדי לשכנע את אהבת חייך לבלות איתך את הנצח — אבל חייבים להודות שיש קסם מוזר בגבר־דולפין.
הזוג הזה הזכיר את פנלופה ואודיסאוס. הם לא היו זקוקים לדברים מסובכים כמו קשר אחים או דולפין רטוב וחלקלק, כדי לשכנע אותם שהם נועדו זה לזה. כן, אמרתי את זה.
אהבת נצח.
רומן למרחקים ארוכים.
מכשולים בדרך.
מחזרים לא רצויים מתדפקים על דלתה של פנלופה.
כלבה בשם הלן שמנסה להרוס הכול — טכנית, לכלבה בספר הזה לא קוראים הלן, אבל אתם כבר קולטים את הקטע.
הסיפור הזה מתחיל אי־שם ב־1999. וואו, אני יודעת, ממש ימי קדם, לא? מספרים שאנשים היו צריכים חייגן בשביל להתחבר לאינטרנט. לעולם לא נבין איך הם שרדו דבר כזה. אבל אז הדמויות הראשיות שלנו, טסה ומיילס, נפגשו לראשונה.
תבינו, טסה גרה באמריקה: בניו יורק, ליתר דיוק. היא פרח קיר בהגדרה, עם חיבה לכל דבר שיש בו מספרים — חנונית של נתונים. יש לה אהבה בלתי נלאית לקריאה — היא חובבת פנטזיה, הבחורה הזאת — והיא הקדישה את כל חייה לתמיכה באחותה התאומה, לרבות סיוע בדברים הבאים: מועמדות לנשיאות הכיתה (זכייה), לתואר יקירת ניו יורק הקטנה (זכייה) וכמה וכמה ניסיונות להשיג את שיא גינס העולמי בקפיצה על מקל פוגו (מעולם לא שברה את השיא ואפילו לא התקרבה).
ויש לנו גם גיבור, מיילס. אזרח יוון, אבל מטייל בנשמה, נודד ללא הרף בין אמריקה ליוון. בן יחיד שלמד בחינוך ביתי כל חייו, גדוש ידע כללי, חדור תשוקה עזה לחומוס, והגיבורה שלנו ואחותה הצמידו לו את הכינוי הבלתי הולם “החבילה”. המשפחה שלו מחזיקה בבעלותה את אתר הנופש אניסה פאלאס ביץ’ בסנטוריני, האתר שבו נופשת משפחתה של טסה מדי שנה בשנה.
אתם כבר מבינים לאן אני חותרת?
דרכיהם הצטלבו יותר מפעם אחת. אתן לכם סקירה זריזה ומלוכלכת.
ב־1999, הם היו בני שש וראו זה את זה לראשונה. טסה שיחקה תופסת עם אחותה על החוף. מיילס אסף צדפים לפסיפס שולחן הקפה שעזר לאמו להכין. העיניים נפגשו, הרוח נשבה סביבם, הגלים התנפצו ו… שום דבר לא קרה. החיים המשיכו הלאה.
ואז הגיע קיץ 2004. ההורמונים התחילו לבעבע, ואף על פי שהם התראו כל קיץ, הם מעולם לא חשבו זה על זה — עד שטסה יצאה לחוף בבגד ים שלם בוורוד לוהט. מיילס הבחין בה. טסה הבחינה במיילס. לבבות ריחפו מעיניהם אל האוויר. המראה היה משובב. וכך, ידידיי, התחילה ההידלקות ההדדית.
בקיץ 2006, נוצרה ביניהם האינטראקציה האמיתית הראשונה. זה לא אומר שהם לא צפו זה בזה מרחוק, אבל זו הייתה הפעם הראשונה ששוחחו. יום סוער באי סנטוריני. טסה אהבה להעיף עפיפונים וניסתה להעיף את עפיפון הצפרדע שלה באוויר, אותו עפיפון שנהגה להביא איתה מדי קיץ. בעודה מלפפת את חוט העפיפון, משב רוח העיף את כובע הקש מראשה. מיילס הזריז, שניחן ברפלקסים של חתול, חטף את הכובע מהאוויר לפני שהספיק לרחף אל הים האגאי. הוא הושיט לה אותו ואמר, “הכובע שלך.” היא מצמצה. היא חטפה. היא ברחה.
נריץ קדימה ל־2008, השנה שבה טסה חטפה קלקול קיבה. המשפחה ירדה מהמטוס ועצרה ליד משאית אוכל קטנה בשולי הכביש, בדרכה לאתר הנופש. טסה אכלה לאפה עם עוף, וזו הייתה טעות. היא הייתה מרותקת לחדר למשך מחצית החופשה והזמינה שירות חדרים, בזמן שהמשפחה נהנתה בחוץ מהבריכה. היא הייתה זומבי בחולצה עם חורים — הבגד היחיד שבו הרגישה נוח — כשפתחה את הדלת למיילס, שבא עם ברק בעיניים ועגלה על גלגלים. הגיבור שלנו התחיל עבודה חדשה, אבל הוא לא ידע שאשת חלומותיו תחכה בצד השני של הדלת ותירָאה כאילו שרדה מתקפה פוסט־אפוקליפטית. טסה, כמובן, נחרדה, ואילו מיילס הכניס לחדרה את עגלת השירות. “יום יפה,” אמר.
“אני… אני… אני צריכה להישאר קרובה לשירותים,” השיבה. הוא חייך. היא שקלה לקבור את ראשה בכרית.
וכמובן אסור לי להשמיט את היום שבו טסה גילתה… את החבילה. קיץ 2013. היא הייתה בת עשרים ואחת שחיפשה את הקוקטייל הבא שלה, נרגשת ומוכנה לקראת יום חלומי של קריאה, שתייה והנאה מהבריזה שנשבה מהים. ואז מיילס התקרב. עור זהוב ושזוף, שרירים אינסופיים, בבגד ים אדום והדוק — תאווה לעיניים. ליבה של טסה עצר מלכת. ליבה של טסה פרפר. הליבידו של טסה הרקיע היישר אל השמיים הכחולים. וכמו שראתה בסרטים רבים, היא הייתה האישה על מיטת השיזוף, מורידה את משקפי השמש שלה בזמן שמושא חיבתה מתקרב אליה. באותו רגע, אמא אדמה בחרה שרוח עזה תנשוב היישר אל המפשעה של מיילס. קוראים יקרים, אני לא רוצה להישמע גסת רוח, אבל יש לומר… שאותו משב רוח שכוון ישירות אל אזוריו התחתונים של מיילס? לא זו בלבד שבגד הים שלו נצמד אל מפשעתו, אלא גם הגדיר אותה. אורך, היקף, מסה… היו שאמרו שהאדמה רעדה באותו יום. וכשמיילס הסתובב לראות את טסה מיישירה אליו מבט רעב בשתי עיניה בנות העשרים ואחת, הוא אמר רק “היי”.
היא השיבה בליקוק שפתיים וב”שללללום לך” ממושך.
כך זה נמשך כמה שנים — אינטראקציות קטנות אבל ללא רגעים משמעותיים, שהאריכו את ההמשך החדגוני והמשמים של האין. עד הנשיקה של 2015.
כן… נשיקה, אבל נאסר עליי לספר כיצד היא התרחשה. אשאיר את זה לטסה ומיילס.
כמו שאמרתי, באתי לכאן רק כדי להניח את היסודות, להודיע לכם שהמסע ביניהם נמשך כבר שנים. ההידלקות ההדדית הייתה שיעור בסבלנות. וברגע שהם סוף כל סוף, ואני מתכוונת סוף כל סוף, יידעו זה את זה לגבי רגשותיהם — קוראים יקרים, זה יהיה רגע בלתי נשכח.
יושבים? מתרווחים? מוכנים נפשית למערבולת של מבוכה? יופי.
נתחיל בהווה…
1
טסה
״רדי, רדי, הוא יראה אותנו,” אני לוחשת־צועקת בעודי תוקעת כתף באחותי התאומה, עד שהיא נופלת אל החול הקריר.
״מה נסגר איתך, טסה?” אומרת רוקסן בעודה מסדרת את החצאית שהתרוממה אל הטבור שלה, וסיפקה מופע חשפנות בחינם לזוג הקשישים שנהנה מהשמש השוקעת במרחק כמה מטרים משם.
גם אני צונחת ארצה, כורכת את זרועי סביב מותניה של רוקסן וזוחלת בחול כמו חיילת, גוררת אותה איתי לאורך כמה מטרים, עד שסירה הפוכה מגוננת עלינו.
אני מתנשמת בכבדות. “זה היה קרוב.”
כשחול נדבק לזרועותיה, משקפי השמש שלה עקומים ושמלתה מקומטת במעלה ירכיה, רוקסן נועצת בי מבט רצחני. “תסבירי את עצמך, מייד.”
אני מנערת חול מרגליי ולוחשת, “זה הוא.”
“מי?”
“את יודעת…” אני זוקרת גבות.
“לא, אני לא יודעת.”
“רוקסן.”
“טסה.”
“אוף, זה הבחור שנראה כמו אל יווני, את יודעת, מר מכנסיים קצרים אדומים.”
זיהוי מפציע על פניה של רוקסן כשהיא מרימה את הראש אל מעבר לסירה, ומתנהגת כמו חתול פרא שסוקר את הטריטוריה שלו. “איפה? אני לא רואה אותו. את בטוחה שראית אותו?”
“כן, ראיתי אותו.”
“אולי זה מישהו שדומה לו. יש לו את החבילה שדיברנו עליה?”
“לא הצלחתי לראות מספיק מקרוב, לא שהחבילה היא תכונה שמגדירה גבר.”
“טסה, החבילה הזאת היא תכונה שמגדירה כל גבר.” היא מביטה סביבה עוד קצת, אבל מתוך פחד צרוף שמא יבחין בראשה המגיח, אני מושכת את כתפה כלפי מטה. “הֵי, תפסיקי להתעלל בי,” היא מוחה.
“אני לא רוצה שהוא יראה אותך.”
“הוא לא מכיר אותנו בכלל. אנחנו יכולות לעבור על ידו והוא לא ירגיש בהבדל. הוא פשוט יחשוב שאנחנו שתי נשים בטיול בנות, בדרך לבר, ולידיעתך זה בדיוק מה שאנחנו עושות. עכשיו קומי, אני לא מתכוונת לבלות את הלילה הראשון שלי ביוון בהתחפרות בחול, רק כי החבילה עלול לראות אותנו.”
“אל תקראי לו החבילה!”
“מה שתגידי, בואי.” היא מושכת בידי, אבל אני ממשיכה לשבת. “טסה, ברצינות. בואי כבר.”
“הוא לא אמור להיות כאן,” אני לוחשת.
“מה זאת אומרת?”
“כמה שנים אנחנו כבר באות לאתר הנופש הזה? יותר מעשרים? הוא לא חזר לכאן כבר שבע שנים, רוקסן. שבע! ועכשיו פתאום הוא חזר. מה הסיפור?”
“אה, אולי הוא התחיל פרק חדש בחיים ועבד במקום אחר במשך שבע שנים. מה זה משנה? אף פעם לא היית באמת בקשר איתו מעבר למשפט אחד…” היא עוצרת והגבה שלה מתרוממת. “אלא… אלא אם את לא מספרת לי משהו.” אני מסיטה את המבט, וזו טעות חמורה כשאת מנסה להסתיר סוד. סוד שהסתרת מהתאומה שלך במשך שבע שנים. רוקסן דוחפת את הכתף שלי. “אומייגאד, טסה. קרה ביניכם משהו שלא סיפרת לי עליו?”
כן, האמת היא שקרה משהו.
משהו… מופלא.
בעיני אדם אחר, זה אולי ייראה זניח, אבל לבחורה כמוני, נערה ביישנית ומופנמת שמעדיפה לקרוא ספר טוב לבד, מאשר לרוקן מרגריטה עצומה בגודלה בבר הומה אדם, ה”משהו” הזה שקרה, נראה עצום בראשי.
אדיר ממדים.
משהו שאני מפנטזת עליו בתור אחד הרגעים ההרואיים והרומנטיים בטירוף בחיי.
כי… טוב, אני דלוקה על “החבילה”, מאז שליבי הקטן והרומנטי זוכר. כשהוא היה נער חובב קטטות עם שיער מתולתל מדובלל על הראש, נהגתי לצפות בו משחק על החוף במהלך הקיץ, וכששנינו התבגרנו, המשיכה שלי אליו גדלה במקביל. צפיתי בו משתנה מדי שנה, הופך מנער שובב לחתיך שובר לבבות, שהכניס צבע לאתר הנופש ועזר לכל מי שהיה זקוק לסיוע.
כשהיינו אורזים לנסיעה השנתית ליוון, תמיד חשבתי, אם איתקל בו… באיזה בגד איראה הכי טוב? מה אגיד? מה אעשה? האם זו תהיה השנה שבה נאמר זה לזה יותר ממילה אחת? האם זו תהיה השנה שבה יחזיק את ידי? האם זו תהיה השנה שבה איכשהו ישים לב אליי?
ואז זה קרה, לפני שבע שנים. הוא שם לב אליי, וזה היה…. *אנחה* קסם.
“ספרי לי.” היא מנערת את ידי.
האם אני רוצה לספר לרוקסן על הרגע הקסום שלי? לא ממש, כי רוקסן נוהגת להוריד את המחשבות הרומנטיות שלי לקרקע המציאות, בהערות עוקצניות אך אמיתיות. היא אף פעם לא טועה — היא רק מציינת עובדות — אבל זה עדיין צורב. והפעם זה יצרוב עוד יותר, לא רק כי הבחור הזה מוצא חן בעיניי כבר תקופה, אלא כי כל הצריבות האלה הצטברו במהלך החודשים האחרונים. המתח בשיאו בגלל החתונה המתקרבת, ומאז ששמעתי מריבה בינה ובין פיליפ, הארוס שלה, הוא הרקיע שחקים. וזה אומר שבתור אחותה, אני סופגת את רוב ההשלכות. אבל לצערי, מהיכרות עם רוקסן ועם הצורך שלה להתמקד בכל דבר מלבד מה שמעורר אצלה חרדה — *שיעול* החתונה — אני יודעת שהיא לא תניח לנושא, ולכן לצערי… כפי שאמר רפיקי, הקוף ממלך האריות, “הגיע הזמן.״
“זה היה…” אני נושמת עמוק והמילים פורצות ממני. “זה היה מטופש ובעצם שום דבר. הוא בטח לא זוכר בכלל. אני לא זכירה במיוחד, וזה קרה לפני שבע שנים, ולכן אני לא יודעת למה אני בלחץ, אבל את יודעת שאחרי שה’משהו’ קרה, הוא לא חזר לאתר הנופש, ואני תמיד חיפשתי אותו והוא לא היה כאן, אז חשבתי שהפחדתי אותו, ויכול להיות שכן, כי אני לא האדם הכי פתוח וקליל, למעשה אני ממש נבוכה וגמלונית ו —”
“אומייגאד, טס. פשוט דברי כבר.”
״הוא נישק אותי בלחי.” אני מתכווצת כשחום מתפשט ברגליי.
בדיוק, הוא נתן לי נשיקה קטנה, ממש על הלחי. בלי להסס, רק נשיקונת עדינה וקלה כמו נוצה. אני זוכרת את הרגע המדויק שבו שפתיו נצמדו לעורי. השערות בעורפי סמרו, הרגשתי שהבטן שלי התהפכה עשרים פעם על טרמפולינה, והסחרור שחשתי עלה על כל מה שטייס כלשהו חווה אי־פעם.
הילד שפגשתי לראשונה באותו קיץ הרה גורל כשהייתי בכיתה א’, הפך לגבר שזוף וחטוב במכנסיים קצרים אדומים. הוא נישק אותי בלחי, ואם היה מחובר לי מנוע לישבן, הוא היה מתעורר לחיים ומוכן לתזוזה.
“הוא… רגע, מה?” רוקסן ממצמצת כמה פעמים. “הוא נישק אותך בלחי? זה ה’משהו’ שקרה? הדבר האדיר שממנו את מודאגת? נשיקה בלחי? חשבתי שתגידי שהזדיינתם בארון או משהו כזה.”
לחיי בוערות במבוכה. להזדיין בארון? אלוהים אדירים, אתם מתארים לעצמכם?
״אני נראית לך כמו מישהי שמזדיינת עם זר אקראי בארון? מה איתך, אני אפילו לא מסוגלת להיפרד מתחתוני הסבתא שלי מהאוניברסיטה. אני לא איזו מזדיינת שעושה סקס סוער במרחבים ציבוריים.״
“אבל ככה זה נשמע לפי מה שאמרת. נשיקה על הלחי זה שום דבר.”
רואים? אמרתי לכם שהיא תבאס.
נשיקה על הלחי היא באמת חסרת חשיבות מבחינתה. תבינו, רוקסן היא התאומה החברותית שאין לה שום בעיה להוביל פלאש מוב בריקוד של ביונסה — היא עושה את התנועות, מניפה את שערה בהתלהבות, ומצליחה להתכופף בגמישות כמו שרק ביונסה יודעת לעשות.
אני, לעומת זאת, הבחורה שמשחקת בטלפון ומנסה לצלם את הריקוד, כדי שאחותי תוכל לפרסם אותו אחר כך ברשתות החברתיות הפופולריות. מבינים את הדינמיקה?
היא הרוח הפראית והחופשית, שהזהירות ממנה והלאה.
ואני זו שעומדת בשוליים, מחשבת את הסיכויים שמה שהיא עושה ייגמר בהיריון, כלא או מוות.
“זה לא היה שום דבר,” אני ממלמלת. “הוא היה…” אני מרימה את מבטי בחולמנות אל השמיים. “הוא היה מושיע בלתי צפוי, אבל הכרחי. נלכדתי על ידי איזה סוטה בבר המסעדה, ומכנסיים אדומים סיים בדיוק את המשמרת שלו כמציל בבריכה, ראה שנדחקתי לפינה, והעמיד פנים שהוא החבר שלי. התזמון היה מושלם. הנשיקה שלו הייתה… טוב, זכירה ועוד הרבה מעבר.” אני חושבת עליה מפעם לפעם, אבל אשמור את זה לעצמי. “אחרי שהתנצל על החוצפה שלו, מלמלתי משהו על השפתיים הרכות שלו, או אולי אמרתי מענגות —”
“לא נכון.”
אני טופחת על סנטרי ומנסה להיראות נינוחה. “אני בטוחה שאמרתי מענגות — האמת שאני בטוחה שזה מה שאמרתי, מפני שהוא נראה מבולבל. כנראה לא בכל יום מישהי אומרת לך שהשפתיים שלך מענגות. באותו רגע חשבתי שזו המחמאה האולטימטיבית, אבל אני חושבת שזה הפחיד אותו, כי הוא הודה לי במבוכה ובמצח מקומט, ואז הסתלק בלי להביט לאחור. מאז המחמאה שלי, לא ראיתי אותו באתר הנופש. שבע שנים, רוקסן. אני הסיבה שהוא לא עבד כאן שבע שנים, בגלל המטורללת שקראה לשפתיים שלו מענגות. אז תסלחי לי כשאני…”
“יאסאס,” אומר קול עמוק ועשיר שמברך אותנו ביוונית, לפני שהוא עובר לאנגלית רהוטה ונטולת מבטא. “האם אוכל לעזור לכן במשהו?”
הקול הזה.
אני מכירה את הקול הזה.
עיניה של רוקסן נפערות וחיוך משועשע עולה על שפתיה, כשהיא מביטה מעל לראשי אל הגבר שמאחוריי. ברור לי מי מטיל עליי צל — רק לפי התגובה שלה, אני יודעת שזה *בליעת רוק* החבילה — זאת אומרת… לא, אני לא קוראת לו ככה. הוא מר מכנסיים אדומים.
מר שפתיים מענגות.
אתם מרגישים את המבוכה שלי מחלחלת עד אליכם?
“אה, היי,” אומרת רוקסן, מנופפת לעברו באצבעותיה בזמן שאני נשארת לשבת בחול, נוקשה כמו קרש. אם לא אזוז, אולי הוא לא יבחין בי. “אנחנו פשוט, אה, מחפשות עגיל.”
אה, יפה. מעולם לא ניחנתי בכישרון לאלתר ככה. אבל רוקסן כן. מאז ומתמיד. אני פשוט קופאת במקום, כמו עכשיו.
“עגיל? אוקיי, תנו לי לעזור לכן. איך הוא נראה?” הוא שואל.
אין צורך בעזרה, אדוני. צריך שתסתלק. עיניי מופנות רק אל רוקסן, והן יורות בה חיצים בזמן שאני משתמשת בטלפתיית התאומות שלנו, כדי להבהיר לה כמה אני מרגישה לא בנוח, ושתרחיק את החבילה — כלומר את הגבר — תרחיק את הגבר הזה מאיתנו.
למרבה המזל, היא שומעת אותי בקול רם וצלול ואומרת, “אה, יודע מה? מצאתי אותו.” היא תוחבת את ידה לחול, מרימה חלוק אבן ומנופפת בו מולו. “הכול בסדר, תודה רבה.”
“טוב, אז לפחות תנו לי לעזור לכן לקום.”
אף אחד לא ביקש פה ג’נטלמן. תתקדם, גבר.
אבל מאוחר מדי. האבירות שלו כבר נגלית לכול, כשהוא מושיט את ידו לרוקסן. היא כמובן נוטלת אותה והוא עוזר לה לקום על רגליה. היא ממש לא מגרשת אותו. כשמגיע תורי, אני מתחבאת מאחורי שערי הגולש עד הכתפיים כשידו מרחפת לפניי. עברו שבע שנים — האם הוא יזהה אותי? חלקנו אינטראקציה חמקמקה, תגובה זניחה, שאני בטוחה שלא נרשמה בזיכרונו. הוא כנראה נחלץ לעזרתן של עלמות רבות במצוקה כשעבד באניסה. אני בסך הכול עוד טיפה בים הנשים שבהן הוא נתקל מדי יום ביומו, נשים שכמהות לתשומת לב מעיניו החומות. מי אומר שהשארתי עליו רושם?
תאמינו לי שלא.
כמו שהרולד פלייקטון אמר בשיעור אלגברה בתיכון, אני התאומה הפחות מעניינת. אף על פי שאני בת שלושים והחיים שלי לא רעים בכלל, ההערה הזאת עדיין רובצת עליי כמו ענן סערה.
ולכן אני בספק שמכנסיים אדומים זוכר אותי, אבל בכל זאת הפיתוי לסלק את ידו ולצעוק עליו שייעלם די קוסם לי, ולו בשביל הסיכוי הלא סביר שהוא זוכר אותי.
אבל בזכות כללי החברה, גסות רוח חצופה שכזאת מצידי לא תתקבל בעין יפה על ידי ההמונים, ולכן אני משחילה את אצבעותיי באצבעותיו. וואו, איזו טעות, גבירותיי. טעות איומה. אני לא רוצה להישמע כמו ילדה חולת אהבה שאהוב ליבה נקרה בדרכה, אבל חמימות כף ידו היא כמו יום אביב מושלם ושטוף שמש. יום שבו הציפורים מצייצות שחר אהבה, בזמן שקרני השמש ממלאות את העולם בתקווה ובמשמעות.
אין דרך אחרת לתאר את תחושת כף ידו מאשר…
“נשיקת שמש,” אני ממלמלת וקמה על רגליי.
“מה אמרת?” הוא שואל כשהוא רוכן קדימה להביט בעיניי.
מבטי מתרומם אל מבטו ואוי, אלוהים, הוא קרוב מדי. קרוב יותר מדי.
אני מריחה אותו.
אני רואה את השיער הכהה על חזהו השזוף — כל קווצה מטופחת.
והשפתיים האלה… *בליעת רוק* הן במרחק סנטימטרים ספורים משדה הראייה שלי, מפגן עונג מפואר.
באיזה שפתון נגד יובש הגבר הזה משתמש?
מתוך בהלה מוחלטת שיזהה אותי בתור הבחורה שקראה לשפתיו מענגות, אני מתרחקת ממנו, שערי מרחף על לחיי המאדימות וחוסם את שדה הראייה שלי, בעודי מנסה לברוח לעבר הבר, במהירות רבה ככל האפשר.
לצערי, שכחתי פרט חשוב אחד.
אני עדיין מחזיקה בידו של החבילה.
כמו יו־יו שמנדנד ילד בן חמש, אני נמשכת אליו. בין החול הלא יציב לנעלי האספדריל השחוקות, אין לי שום סיכוי — אני מאבדת שיווי משקל וצונחת על התחת.
מעוצמת התנופה של הנפילה, כתפיי נדחפות אל תוך החול ואחריהן עורפי. השיער שלי שיובש והוחלק לא מכבר, מתמלא בגרגירים הרכים. כשמבטי נשלח לשמיים, מאפילים עליו זוג מכנסיים אדומים.
אוי אלוהים שבשמיים… החבילה. ממש כאן, באור היום — טוב, טכנית באור ה… לילה? יש דבר כזה? בכל מקרה, הנה היא, חבילתית ועגולה ו… וואו, בא לי לגעת בה.
לא, טסה!
אל תשלחי יד לגעת בה. זה רק יחמיר את הרגע הזה פי כמה וכמה.
עיניו נעוצות בי והוא מתכופף. “הֵי, את בסדר?”
זו שאלה אצילית וקשה לי להיות עוקצנית כל כך, אבל האם נראה לו שאני בסדר?
אני רכיכה מבוהלת ומסובכת, שמאוהבת בגבר שבקושי החליף איתה מילה. זו אני, הבחורה שאומרת ששפתיו של גבר מענגות — האישה הכי פתטית ומגושמת בעולם.
והנה הוא. קשתיות חומות עמוקות, כהות כל כך שהן נמוגות לתוך אישוניו, ולא משאירות רמז היכן הן מתחילות והיכן הן מסתיימות. שערו קצוץ בצדדים עם ערימת תלתלים מעל, מראה מושלם במובן הפרוע של המילה. וקו הלסת הזה, מסותת באבן, קו כל כך חד שלא אתפלא אם המסעדה מגלחת עליו שווארמה.
הוא כל כך חתיך, שכשאני מסתכלת עליו, לא רק שנדמה לי שאני מיישירה מבט אל תוך השמש — הסקסיות שלו מסנוורת אותי — אלא גם שאם אסתכל זמן רב מדי, אישאב בהפנוט לתוך מערבולת סנטורינית, שבה זיתים מרחפים סביבנו כל הזמן, והרוחות צולפות בחולצת הפשתן הלבנה שלו וחושפות גוף חטוב לתלפיות. נשים יופיעו למרגלותיו, מגישות הררי בקלאווה על מגשי כסף בוהקים, מתגוששות על תשומת ליבו בעודו משעין רגל אחת על אבן שיש, החבילה מוצגת לעין כול —
“מיס, את בסדר?” הוא חוזר ומעיר אותי משרעפיי.
“אה, היא בסדר,” אומרת רוקסן, שמתכופפת ועוזרת לי לקום. “היא שתתה שמפניה בטיסה. קצת שתויה, הבחורה.”
“אני לא שתויה,” אני לוחשת כשאני קמה.
רוקסן לוחשת אליי בחיוך חורק שיניים, “את מעדיפה שהוא יחשוב שנפלת, כי את לא מסוגלת להתנהג כמו אדם בוגר ליד גברים שווים?”
״צודקת.” להתנהג כמו שתויה. זה יסלק כל דעה מביכה שגיבש עליי. רוקסן חכמה. היא אולי בוטה, אבל תמיד לצידי. אני עושה הצגה, מסתובבת ומנופפת בידי באוויר. “במטוס, באוטו, בבית, בכיתה,” אני בולעת מילים. “שתיתי יותר מדי, אז קח אותי למיטה.״
מצחו מתקמט כשאני קולטת מה אמרתי.
אלוהים, אולי אני באמת שיכורה.
“אה, זאת אומרת, לא שאתה תיקח אותי למיטה, לא כאילו… אתה יודע, לא ככה.” מצחו מתכווץ עוד יותר. “אה, כאילו כמו… סקס. לא הצעתי סקס. פשוט, אתה יודע…” אני בולעת את הרוק. “וואו, אה, זה מוזר, מה?” אני מעבירה יד על מצחי. “אתה מבין, הקטע הוא ש… וואו, חם כאן, לא חם?”
“פושר,” אומרת רוקסן ומעוררת בי חשק לדקור אותה בצלעות.
“את צריכה מים?” שואל מכנסיים אדומים בקול רך וחף ממבטא. “אשמח מאוד להביא לך.”
“לא!” אני צועקת. “זאת אומרת… לא,” אני אומרת בנחת. “אני לא צריכה מים… למרות שכל בני האדם צריכים מים.” רוקסן מושכת בזרועי ומעודדת אותי פשוט לרדת מהעניין, אבל מכנסיים אדומים נראה מבולבל כל כך, שאני מרגישה צורך לטהר את האווירה. “אני יודעת שזה מוזר, אבל אתה כנראה לא נתקל באנשים כמוני, שלא יודעים להפסיק לדבר. אבל אתה יודע מה, אני פשוט אהיה כנה איתך.” אני רוכנת קדימה כאילו אני חולקת איתו סוד. “העמדתי פנים שאני שיכורה, כי נפלתי על התחת מולך, ובוא נודה על האמת, זה מביך. אם הייתי אומרת לך שנפלתי רק כי אני במקרה מגושמת, הייתי נראית בעיניך… אההה!” אני עושה פרצוף משוגע ומנערת את ידיי מולו. כשהבעה מזועזעת עולה על פניו, אני מבינה שאני מאבדת אותו וממהרת לפטור את העניין בצחקוק. “אממ, אז כן, אני לא שיכורה, פשוט משוגעת, כנראה. אז תודה שעזרת לנו למצוא את חלוק האבן, זאת אומרת את העגיל. תודה שמצאת את העגיל, ועל היד — זאת אומרת, שהושטת, ידיים, הושטת יד לעזרה, זאת אומרת… אלוהים.” אני מצביעה עליו. “יש לך ידיים רכות.”
“מה שאחותי מנסה להגיד,” קוטעת אותי רוקסן, “הוא שאנחנו הולכות לבר, שם אני בטוחה שהיא תשתכר על אמת, כי אין ספק שהיא תשחזר את האינטראקציה הזאת שוב ושוב עד שתתעלף, ואז תחווה שוב את המבוכה מחר בארוחת הבוקר.”
אני טופחת על ידה של אחותי. “כן, זה מדויק. סלח לנו בבקשה.”
אני קדה לו קידה כי זה יום כזה, ומסתובבת. אני גוררת את רוקסן יד ביד אל הבר, כשההשפלה המוחלטת מתפשטת בגופי.
“טוב, זה עבר מצוין,” אומרת רוקסן.
ציניות במיטבה, נכון?
״בואי רק נקווה שזה היום האחרון שלו באתר הנופש, או שהחופשה הזאת תימשך שלושה שבועות ארוכים במיוחד.״
“לא יודעת, בעיניי זה מבדר מאוד.” רוקסן מחייכת אליי בשובבות. “לא נראה לי שיכולתי לבחור דרך מקסימה יותר להתחיל את חגיגות החתונה שלי.”
אין עדיין תגובות