ליהי פתחה לרווחה את הווילון האדום, אין ספור עיניים ננעצו בה, חלקן בפניה, רובן בגופה החשוף". היא התעלמה ממבקרי גן […]
ליהי דהרה על אופניה ברחובות אמסטרדם, בדרך מאקדמיית ריטפלד הבין־לאומית לאומנות שלמדה בה בדרום העיר, אל דירתה בדה פייפ, אזור מגורים בוהמי קרוב למרכז שגרו בו סטודנטים רבים. היא מיהרה כי היום התעכבה בלימודים והיה עליה עדיין להוריד בדירה את תיק הלימודים ולקחת את תיק הגב הקטן שהיו בו מדי המלצרית שלה, ומשם לרכוב על אופניה אל מרכז העיר, מרחק נסיעה של עשרים דקות שהיא, ברכיבתה המטורפת, ועל אף התנועה הסואנת, נהגה לגמוא בעשר דקות בלבד.
אלינה האיטלקייה, אחת משתי שותפותיה לדירה, ישבה על הספה שלה, צמוד לג’ינה, בת זוגה ההולנדית שהייתה עדיין לבושה במדי משטרת אמסטרדם. דרגת הסמל שלה בלטה על מדיה שהיו בצבעי זהוב וכחול כהה, כצבע מדי המשטרה ההולנדית, ושתיהן, היא ואלינה, התרכזו בצפייה בסדרה בנטפליקס במחשב הנייד של אלינה.
ליהי הביטה לרגע באלינה. אלינה הייתה מעט נמוכה, שערה החום והארוך גלש על גבה ומשקפיה היו עדינים וחסרי מסגרת.
“היי בנות,” קראה לעברן ומיהרה לחדרה להחליף תיקים.
כשפנתה אל הדלת, אחרי ביקור בשירותים, בדרכה החוצה, שמעה את ג’ינה מצחקקת, וכשהפנתה מבטה אליה פרצה זו, בלי לעשות חשבון, בצחוק של ממש ולחשה משהו על אוזנה של אלינה.
ליהי התעלמה מהן, אין לה זמן לשטויות שלהן, בעיקר כשהיא נחפזת לעבודה, אך כשהגיעה ממש אל דלת היציאה שמעה את ג’ינה קוראת לעברה ועצרה.
“מתי תפסיקי כבר לגנוב לחברה שלי אוכל מהמקרר?”
“תפסיקי ג’ינה,” התחננה אלינה.
“האו יי מונט (תסתמי), ג’ינה!” ליהי הייתה בוטה.
“אני אסתום? פאז אופ! (תיזהרי!)” קולה של ג’ינה שהיה תחילה מאיים הפך למלגלג, “ילדה קטנה עם עיניים כחולות ושיער אדום ולחיים אדומות ונמשים על האף, ילדה קטנה רחוקה מאבא ומאימא…” ואז שוב הפך טון קולה למאיים, “תשמרי על פיך, שלא אפוצץ לך את פרצוף הילדה היפה שלך!”
שרירי לחייה של ליהי התקשחו. היא אולי נראתה כמו ילדה, אבל עליה לא מאיימים באלימות. היא הסתובבה אל ג’ינה בחיוך קשוח של בריוני רחוב. ג’ינה הייתה גדולת גוף. ליהי לא הייתה נמוכה, מאה שבעים ושניים סנטימטרים גובהה, אבל קומתה של ג’ינה התנשאה הרבה מעליה וגימדה אותה.
ליהי לא התרשמה מגודל גוף. “באנשים גדולים שטח הפגיעה גדול יותר,” אמר לה לא פעם המאמן שבנערותה אימן אותה בקיקבוקסינג בתל אביב.
“ג’ינה,” התגרתה בשוטרת, “את סמלת במשטרת הולנד ואני סמלת ישראלית קרבית במילואים. אני בטוחה שלימדו אתכם הגנה עצמית בקורס הקליטה למשטרה. מה שאת לא יודעת זה שאני כבר מגיל שש־עשרה מתאמנת בקיקבוקסינג, ולאחר מכן – ביחידה הקרבית הלוחמת בצבא הישראלי ששירתי בה לימדו אותי שיטות תקיפה נוספות.” ליהי הפנתה את פניה עכשיו אל אלינה.
“אם את דואגת לחברה שלך ולשלום בית איתי, כדאי מאוד שתרחיקי אותה ממני כי מאבק פיזי ביני לבינה יארך פחות מחצי דקה, ואז ממחלקת המיון בבית החולים היא תשלח אליי, אם היא תהיה בהכרה כמובן, את החברים השוטרים שלה עם אזיקים.”
ליהי המתינה רגע קצר נוסף עד שפניה של ג’ינה יאדימו וירתחו מזעם.
“תסתמי ילדה!” צעקה עליה בגסות, “ותחזרי לעולם השלישי שלך, להרוג שם פלסטינים מסכנים.”
“מספיק ג’ינה!” דרשה ממנה אלינה מחשש למאבק שיתפתח.
ליהי הוציאה לעברה של ג’ינה לשון ארוכה כילדה קטנה ואז צחקה צחוק פראי.
“צ’או במבינה!” צעקה אל אלינה בחיקוי מבטא איטלקי, הטילה את התיק הקטן שבתוכו מדי העבודה שלה על גבה, עלתה על אופניה ודהרה בפראות בשביל האופניים הצמוד לכביש המוביל למרכז העיר כדי לא לאחר לעבודה. בדרך רטנה, כמו כל תושבי העיר, על החסימות הבלתי פוסקות בכבישים שנועדו לצורך תיקוני תשתיות בעיר. כשהגיעה לרוקין במרכז העיר, גנבה רמזור שחיבר בצומת שביל אופניים לכביש סואן ולשתי מסילות טראם עירוני. טראם עירוני אחד שדהר גם הוא לתפוס את הרמזור הקטן שלו לפני שיתחלף הירוק, עמד לדרוס אותה. צלצול אזהרה ארוך ונהג הטראם ביצע ניסיון שלא צלח לעצירת חירום, ליהי ראתה רק קיר מתכת בצבעי כחול ולבן של חזית הטראם העירוני עולה עליה, וניסתה להניע ברגע האחרון את הפדלים במהירות ולהימלט מפגיעה.
ריסוק או לא? הטראם העירוני היטלטל מצד לצד והחטיא אותה בכמה סנטימטרים, תוך כדי חריקת בלמים ושימוש בצלצול החירום.
“וואו, זה היה קרוב!” אמרה ליהי בקול בעברית וצחקה היישר אל תוך הרוח ההולנדית שנשבה אל מול פניה.
היא עבדה בבר קפה גדול במרכז העיר והייתה אחת משש המלצריות במקום. בעודה מדוושת, חשה ברעב שבאופן קבוע כרסם בה, כשהוא גובר ומתעצם, כאילו נגס בה מין דרקון אכזר השוכן עמוק בתוך בטנה הקטנה ודרש מייד מזון, והרבה.
היא הגיעה להולנד לפני כעשרה חודשים, בגיל עשרים, מייד אחרי שירות כלוחמת בצה”ל. עוד בהיותה בשירות נרשמה לריטפלד, האקדמיה הבין־לאומית לאומנות השוכנת בדרום אמסטרדם, ולאור הישגיה בלימודי האומנות בתיכון ובבגרות, התקבלה ללימודים ללא קושי.
לא היה לה צורך לקבל אישור שהייה מיוחד, שכן אביה היה הולנדי, ולה ולאחותה הצעירה ממנה היו אזרחויות כפולות. אביה דיבר אליה הולנדית עוד מילדותה ודרש שגם היא תענה לו בשפתו, שפה שבישראל נשמעה מוזרה, כנראה מתוך תקווה שיום אחד תעבור כל המשפחה לגור בהולנד, ארצו. בפועל, כשהגיעה ליהי להולנד, לא חלפו כמה חודשים עד שהשפה ההולנדית הייתה שגורה בפיה, ללא שמץ מבטא, ככל מקומי אחר.
הבעיה הגדולה של ליהי נקראה בשם בן שלוש אותיות – כסף. ללא עבר מגורים באמסטרדם או בכלל בהולנד, היא לא קיבלה שום עזרה למחייתה או ללימודיה מהמדינה או מהעירייה, כפי שכל סטודנט הולנדי אחר היה יכול לקבל. אחרי שנרשמה בעיריית אמסטרדם כתושבת העיר, ביררה את זכויותיה. הם הציעו לה הלוואה גדולה, דווקא בתנאים טובים, אבל הלוואה הרי צריך להחזיר וליהי, למרות היותה ישראלית, לא הייתה מישהי שלוקחת הלוואות. היא השתמשה בכספי מענק השחרור והפיקדון מהצבא והם הספיקו לה עד לפני חודש לתשלום הלימודים, לתשלום שכר הדירה ולמחיה, אלא שעכשיו היה עליה לחסוך ללימודי השנה השנייה. את כל משכורתה היא הפקידה בבנק בתוכנית חיסכון סגורה ומצטברת לצורך כך, אבל העניין הוא שחוץ מלימודים, בני אדם זקוקים גם לקורת גג ולאוכל כדי לשרוד.
ליהי ידעה שמצבה הכספי של אימה בישראל אינו מזהיר, והוצאות המגורים שלה בתל אביב לא הותירו בידיה כסף מיותר, ולכן לא הסכימה להצעת האם לעזור לה בתשלומי שכר הלימוד.
אביה שהיה כאמור הולנדי במקור, נטש את משפחתו בישראל לפני שלוש שנים בתואנה שנמאסו עליו החיים שם, ושב להולנד, מולדתו. הוא עזב ממש לפני שליהי, בתו הבכורה, התגייסה לצבא, ושילם על כך מחיר רגשי בכך שליהי ניתקה כל קשר עימו.
בעיניה הוא נחשב למת. קבור ומת.
בלי שום עזרה ועם משכורת קטנה מעבודתה כמלצרית, האוכל היחיד שהכניסה לפיה היה כריך ביתי גדול שאימה המוסלמית ממוצא מרוקאי של רניה, חברתה ללימודים, הייתה מכינה כל יום במיוחד עבור חברתה הענייה והרעבה של בתה.
“אני אבקש מהבוס שילווה לי כסף על חשבון המשכורת הבאה, ואז אשלם את שכר הדירה ואקנה קצת אוכל,” הסבירה ליהי לחברתה את תוכניתה.
“הוא הולנדי?” שאלה זו, וכשליהי אישרה שכן, פרצה רניה בצחוק.
“ליהי, את עדיין לא יודעת שהולנדים בחיים לא ייתנו לך כסף? וזה כולל משכורת לפני הזמן. הם שונאים לתת כסף, אפילו עם הילדים שלהם הם מתקמצנים.”
“חכי, חכי. אני אחייך לו חיוך מפתה ואעשה לו עיניים,” השיבה ליהי, “גם בהולנד כמו במרוקו – גברים הם גברים.”
רניה עדיין צחקה, “נכון שיש לך זוג עיניים כחולות וגדולות שבחיים לא ראיתי כמותן, אבל ליהי, פה הגברים קודם כל הולנדים ורק אז הם גברים.”
ליהי התעלמה מהדברים. היא הייתה בטוחה שתצליח להוציא ממנו מקדמה. פעם אפילו הבוס אמר לה שעיניה הכחולות בצבע ים מושכות לקוחות.
אך הבוס לא הגיע באותו היום לאכזבת ליהי, ורק כריך שהכין לה בסתר עוזר הטבח ממוצא סורי הציל אותה מפגיעה בתפקודה בגלל הרעב.
בשובה לקראת חצות לדירת הסטודנטים כשהיא דוהרת על אופניה, אלינה כבר הייתה מסוגרת בחדרה וסופי, הדיירת השלישית, עדיין לא שבה ממסיבת חתונה שאליה הוזמנה.
זה היה הזמן הכי טוב, כשהיא רגע לבדה. אחרי מקלחת התלבשה ליהי בפיג’מה דקת בד וישבה בסלון עם כוס תה ופרוסת לחם שמצאה על המדף במטבח. בדרך כלל בשעה זו הייתה לוקחת, בלי רשות, לחם וגבינה צהובה מהמדף של אלינה במקרר, אבל היום החליטה שלא לעשות זאת. גם לרעבים יש כבוד עצמי.
המקרר היה מחולק לשלושה. החלק של ליהי היה תמיד ריק, החלק של אלינה היה עמוס באוכל איטלקי והחלק של סופי הכיל רק בקבוק יין, כמה בירות וקופסה קטנה ובה מאכלי גורמה. סופי כמעט שלא אכלה במקום, לא היה לה צורך בכך. הוריה היו מאצולת העיר, האם חברת הפרלמנט ההולנדי והאב פרופסור ידוע באוניברסיטה של אמסטרדם. למעשה, הסיבה היחידה שהביאה את סופי להתגורר בדירה הזו עם עוד שתי שותפות, הייתה הרצון לחוות חיי חברה של סטודנטים. קצת מוזר, אך למרות הרקע השונה שלהן, היא וליהי היו חברות טובות מאוד.
כשהייתה במיטה, לפני שכיבתה את האור, הביטה ליהי בתמונה שתלתה בחורף שעבר על הקיר, תמונה של אומנית יהודייה צעירה יפת תואר בשנות העשרים לחייה, לבושה בבגדים של אז. מעל התמונה היא כתבה בעברית – לוטה.
לוטה, או בשמה המלא שרלוטה סלומון, נולדה ב־1917 והייתה אומנית יהודייה־גרמנייה. ביוני 1943 התחתנה בדרום צרפת בחשאי עם אלכסנדר. האהבה שלהם הייתה קצרה וסופה היה אכזרי. בספטמבר של אותה השנה הם נעצרו, וב־7 באוקטובר 1943 נשלחו למחנה אושוויץ. לוטה, שהייתה בהיריון, נרצחה מייד כשהגיעה לשם, ואלכסנדר אהובה הצטרף אליה במותו שלושה חודשים אחר כך.
ליהי הביטה בלוטה, כאב הרעב התפוגג בו ברגע.
“לילה טוב,” אמרה בעברית לתמונה ונרדמה.
אין עדיין תגובות