מבוא

ב־29 בנובמבר 2010, ביום שבו הודיעה לשכת ראש הממשלה על החלפת הפיקוד בראשות המוסד, התפוצצו בטהראן שני מטענים. אחד התפוצץ בצפון העיר וגבה את חייו של מג’יד שַהְרִיאָרִי, מבכירי פרויקט הגרעין האיראני שהתרסק במכונית הפג’ו שלו. עדי ראייה דיווחו על רוכב אופנוע חבוש קסדה שהתחכך בפג’ו, תוך כדי נסיעה, רגע לפני הפיצוץ. קילומטרים ספורים משם התקרב אופנוען נוסף אל עבר מכוניתו של פרופסור פריידון עבאסי־דוואני, מבכירי משמרות המהפכה שהיו מעורבים בפרויקט הגרעין. מטען הוצמד לצד הרכב, ועבאסי שחש בסכנה חילץ את עצמו רגע לפני ההתפוצצות ונפצע קל. עוד נשוב לשתי ההתנקשויות האלה, כמו גם לאחרות.

חודש אחר כך, על סִפּה של שנת 2011, דיווחו כלי תקשורת ערביים על הכוונה להדיח את השר חיידר מסלחי, האיש שממונה על המודיעין המסכל ברפובליקה האסלאמית. שנת 2010 היתה שנה לא פשוטה בעבורו. מסלחי, שסיכל במהלך כהונתו מאות ניסיונות של ריגול וחבלה נגד ארצו, גילה שמשהו השתבש ב־2010: מדענים ערקו, נעלמו או נהרגו באירועים מסתוריים מתחת המכ’ם שלו; משלוחים שנועדו לתעשיית הגרעין האיראני טבעו בים או עלו באש במחסנים ולא הגיעו ליעדם; וירוסים קטלניים תקפו את מערכות המחשב של פרויקט הגרעין. כל אלה עיכבו באופן משמעותי את השלמתו של הפרויקט וחיבלו בלוח הזמנים שלו.

כמה שעות לפני ההתנקשויות ברחובות טהראן, בתזמון מעניין, נחשפו באתר ויקיליקס מברקים דיפלומטיים שמקורם בשגרירות האמריקנית בישראל. מברקים אלה מלמדים, בן היתר, שראש המוסד הפורש, מאיר דגן, היה מעורב בניסיונות להפלת השלטון האיראני המכהן.

דגן, שסיים את תפקידו ב־7 בינואר 2011, סיפק בדברי הפרֵדה שלו הערכה פומבית באשר למצבו של הפרויקט האיראני. על פי הערכתו המעודכנת, איראן לא תוכל להשיג נשק גרעיני לפני 2015. דברים אלה עמדו בסתירה להנחת העבודה בישראל, ששנת 2011 היא שנת ההכרעה, וגרמו להרמת גבה במערכת הביטחון.

שלושה ימים לאחר מסיבת העיתונאים של דגן כינס שר המודיעין חיידר מסלחי מסיבת עיתונאים משלו בטהראן. מסלחי דיווח בגאווה על חשיפת חוליה של עשרה סוכני מוסד שנטלו חלק בפעולות התנקשות וחבלה בתוך איראן. בהמשך שידרה הטלוויזיה הממלכתית של איראן ריאיון מוקלט עם ‘סוכן מוסד’ ישראלי שהודה במעשים. למחרת אף הוצגו במסיבת עיתונאים ציוד קשר, נשק, חומרי חבלה ותעודות מזויפות ששימשו את חברי הרשת.

* * *

בישראל אין תמימות דעים באשר למועד השלמתו של פרויקט הגרעין האיראני. הדעות חלוקות בנוגע לדרכים שיש לנקוט כדי לעצור אותו, לעכב אותו או להביא לחיסולו. אך בנושא אחד קיימת בישראל תמימות דעים — הכוונות האיראניות. אין בנמצא אדם שמאמין כי הגרעין שאיראן עמלה עליו במשך כל כך הרבה שנים, ומשעבדת לצורך הקמתו כל כך הרבה משאבים, נועד לצרכים אזרחיים.

הגדיל לעשות ראש הממשלה בנימין נתניהו, שרואה באיראן את גלגולה המודרני של גרמניה הנאצית. הוא נתן ביטוי לעמדתו בעצרת השנתית של הקהילות היהודיות בלוס אנג’לס בשנת 2006, וחזר עליה בנאום שנשא בינואר 2010 במוזיאון יד ושם באירוע לציון היום הבינלאומי לזכר השואה. אחרים רואים בה את הסכנה החמורה ביותר שריחפה מעל מדינת ישראל מאז 1973.

הדברים הגיעו לידי כך, שבשנת 2008 פנה מפקד חיל האוויר באותה עת, אלוף אליעזר שקדי, אל ראש ענף ההיסטוריה בחיל האוויר, סגן־אלוף מוטי חבקוק, בבקשה קצת יוצאת דופן. הוא ביקשוֹ לחבר מסמך מחקרי המשווה בין התבטאויות פומביות של אדולף היטלר בשנות העשרים והשלושים של המאה ה־20 לבין אלו של מחמוד אחמדינז’אד מרגע שעלה לשלטון ב־1.2005 תוצאות המחקר הראו דמיון מזעזע בין הכרזותיהם של שני המנהיגים בנוגע לעם היהודי, לציונות ולגזע.

שקדי התבקש על ידי הרמטכ’ל דאז רב־אלוף דן חלוץ, לעמוד בראשו של מעין פיקוד חדש בצה’ל — ‘פיקוד איראן’ בצד תפקידו כמפקד חיל האוויר. כפי שאפשר לשער, הוטל עליו להכין את מטוסי הקרב ארוכי הטווח של ישראל, אף־15 ואף־16, לאפשרות שיידרשו לטוס למרחק גדול כדי לסכל את תוכנית הגרעין האיראנית.

מבחינתו של שקדי, היה מדובר במשימת חייו. שקדי, בנם של ניצולי שואה, היה סגן מפקד חיל האוויר ב־2003, כשמטוסי אף־15 בפיקודו ערכו מטס ראווה מעל מחנה אושוויץ. הוא נהג להעניק לפקודיו, לאורחים חשובים ולנציגים צבאיים ממדינות אחרות תצלום של שלישיית המטוסים הישראליים חולפת מעל שעריו של מחנה המוות. על התצלומים נהג לכתוב, ‘לזכור ולא לשכוח — לסמוך רק על עצמנו’. זה היה הרקע לבקשתו להשוות בין התבטאויות אחמדינז’אד לאלו של היטלר.

אף על פי שהמסקנה המתבקשת מאותן השוואות היתה אמורה להיות הצורך לפעול, בישראל של שנת 2011 נלקחו בחשבון שתי אפשרויות שונות לחלוטין זו מזו:

הראשונה, הסתגלות לקיומה של איראן גרעינית.

השנייה, מאבק תוקפני עד כדי הנחתת מהלומה צבאית שמטרתה לחסל את מתקני הגרעין של איראן.

שתי האפשרויות הסותרות מתקיימות זו לצד זו באזור ירושלים, בדמותם של שני מתקנים תת־קרקעיים. בכניסה לעיר הולך ומוקם בונקר ענק שנועד להגן על הממשלה ועל הכנסת במקרה של התקפה גרעינית, ולאפשר להן להמשיך לנהל את המדינה גם במצב חירום קיצוני. לא הרחק משם נמצא, על פי מקורות זרים, בסיס חיל האוויר שישראל מאחסנת בו את טילי יריחו, טילים בליסטיים לטווח ארוך עם ראשי קרב גרעיניים.2

* * *

כאמור, פרטים רבים על אודות המתרחש מאחורי הקלעים של מדינות ערב נחשף באתר המחתרתי של ג’וליאן אסאנג’ — ויקיליקס. האתר שהביך את ארצות הברית ומדינות רבות בעולם פירסם מאות אלפי מסמכים סודיים, בהם מברקים דיפלומטיים שהוכיחו כי מלחמת הצללים של ישראל באיראן היא רק החזות, ולמעשה, מאחורי כתפה של ישראל מסתתרות מדינות רבות.

ואכן, ברור לכול שלא רק ישראל חשה מאוימת מקיומו של נשק גרעיני בידי איראן. המסמכים שנחשפו בוויקיליקס בנובמבר 2010 מצטטים את עבדאללה מלך סעודיה מפציר בארצות הברית ‘לחתוך את ראש הנחש’, ולתקוף את מתקני הגרעין של איראן. כמוהו, אם כי לא באותה טרמינולוגיה, השתמשו מנהיגי מצרים (בעידן מובארכ) ובחריין.3

בנובמבר 2009 נפגש חמד בן־עיסא אל־ח’ליפה, מלך בחריין, עם מפקד פיקוד מרכז האמריקני גנרל דיוויד פטריאוס, והזהיר אותו מפני הצלחתה של איראן להשיג נשק גרעיני. אל־ח’ליפה דרש פעולה צבאית כדי ‘לחסל’ את הבעיה. ‘חייבים לעצור את התוכנית הזאת,’ הוא חזר ואמר בפעם אחרת, ‘הסכנה בקיום הפרויקט האיראני גבוהה הרבה יותר מפוטנציאל הנזק שעלול להיגרם בניסיון לעוצרו.’4

בחריין, מדינה סונית קטנה ועשירה במפרץ הפרסי, מרגישה מאוימת על ידי הרוב השיעי שמחובר לאיראן. על פי המברקים הדיפלומטיים שנחשפו, ההערכה הרווחת היא שבבוא היום בחריין עלולה להיות המדינה הראשונה שתיפול בידי האיראנים. נכון לעכשיו הצי החמישי של ארצות הברית משמש הרתעה נגד איראן. אולם, כך מבינים כל השחקנים האזוריים, נשק גרעיני עלול לשנות את כללי המשחק.

הצצה לעולם ההדלפות של אתר ויקיליקס סיפקה גם הזדמנות נדירה לעקוב אחר הדברים שדגן לא רצה להסביר בקול רם. כך למשל, נחשף תוכנה של פגישה חשאית שנערכה ב־2007 בין דגן לסגן מזכיר המדינה האמריקני ניק ברנס בתל אביב. ראש המוסד דאז ניצל את הפגישה כדי לפרוש את משנתו על העולם הערבי, ובתוך כך חשף גם את התוכנית הסודית שלו לעצירת הגרעין האיראני. תוכניתו זכתה לפירוט של חמישה עמודים, ועיקריה היו: תמיכה במאמצים הדיפלומטיים, הגברת הסנקציות, השקעת מאמצים לעצירת העברת ידע וטכנולוגיה לאיראן, תמיכה בארגוני אופוזיציה, במיעוטים ובסטודנטים בניסיון להפיל את המשטר האיראני. ממסמכי ויקיליקס עולה שדגן לא היה מוכן לפרט באשר לתוכן שהופיע בעמוד החמישי, אך ציין שמדובר ‘באמצעים חשאיים’.5

חשוב לציין כי החשש בישראל מפני איראן גרעינית איננו חשש מהכחדה. גם אלה בקרב מקבלי ההחלטות שמייצרים זיקה בין איראן גרעינית לבין גרמניה הנאצית, לא חוששים ממחיקתה של ישראל ממפת העולם. מרביתם אף יודו שלא מדובר בסכנה קיומית, אלא בהשלכות של איראן גרעינית. נשק גרעיני בידי איראן פירושו מרוץ חימוש גרעיני כלל־ערבי, שיהפוך את המזרח התיכון לסיוט.

בנוסף חשוב להבהיר, כי עד ההפיכה במצרים קיומו של נשק גרעיני בידי מובארכ או בידי בית המלוכה הסעודי נתפס בישראל כדבר נסבל. אולם לאחר ההפיכה גברו הסיכויים שנשק כזה יגיע בסופו של דבר לידי האופוזיציה האסלאמית, ולכך ישראל לא יכולה להסכים.

מצרים של ימי מובארכ ראתה את עצמה כמעצמה אזורית, ולכן כבר בשנת 2007 החלה להגיב לאפשרות קיומו של נשק גרעיני בידי האיראנים. הדבר הובהר בשלהי אותה שנה, כשנשיא צרפת ניקולא סרקוזי הציע למצרים, במהלך ביקור בקהיר, סיוע בפיתוח טכנולוגיית גרעין אזרחית.6

כך גם סעודיה, יריבתה האזורית הגדולה של איראן, וכך גם טורקיה, עוד מעצמה אזורית. בהקשר זה יש לציין שטורקיה אישרה בפרלמנט שלה חוק הסולל את הדרך לבניית שלושה כורים גרעיניים עד שנת 2020. והן אינן היחידות. גם ירדן ואיחוד האמירויות הערביות בוחנות הקמת תחנות כוח גרעיניות.7

כאשר אנו מדברים על ההשפעה האיראנית, איננו מתכוונים רק במישור הגרעיני. איראן בוחשת במזרח התיכון כולו באמצעות שלוחות, מה שנכנה להלן ‘עובדי קבלן’: צבא המהדי השיעי של מוקתדא א־סאדר בעיראק; חמאס בירדן; המשטר העלאווי הסורי; חזבאללה בלבנון וברצועת עזה; והג’יהאד האסלאמי, חמאס וארגונים פלסטיניים רדיקליים נוספים ביהודה ושומרון וברצועת עזה. עוד לפני הגרעין איראן היא יצואנית של צרות, של קנאות דתית ושל אי־יציבות מדינית — כולן ארוזות במעטפת אידיאולוגית של אסלאם קיצוני.

מנקודת מבט היסטורית, ההנהגה האיראנית רשאית להניח שיעדיה — כפי שהם מנוסחים על ידי שופרה, הנשיא אחמדינז’אד, מזרח תיכון בלי ישראל וערעור ההגמוניה של המערב — נמצאים על מסלול של הגשמה. כמו משטרים אסלאמיסטיים רדיקליים אחרים יכולה ההנהגה האיראנית לשאוב השראה מנסיגתה של ארצות הברית מלבנון ב־1984; ממפלתם של הסובייטים באפגניסטן ב־1989; מנסיגת ישראל מלבנון ב־2000; מהסתלקותה של ספרד מהמלחמה בעיראק ב־2004; ומנסיגה חד־צדדית ישראלית נוספת — ההתנתקות מרצועת עזה בקיץ 2005. גם עקביותו ונחישותו של המשטר הצפון־קוריאני להשיג נשק גרעיני — על אף העיצומים, הסנקציות הבידוד והמצוקה שנכפו עליו על ידי המערב — יכולים לחזק את האיראנים, ולגרום להם להאמין כי אם רוצים ומוכנים לשלם את המחיר, זה אפשרי.

* * *

ישראל ואיראן אינן אויבות טבעיות. אין ביניהן סכסוכי גבול, ולאורך תקופה הן אף היו בנות ברית. היתה זו ברית בין שתי המדינות הלא־ערביות היחידות במזרח התיכון. אלא שהקשרים הסתיימו ב־1979, כאשר השאה הופל ואייתוללה רוחאללה חומייני תפס את השלטון והפך את איראן מבעלת ברית של ישראל לעזה שבאויבותיה.

הספר שלפניכם הוא פרי מאות ראיונות ופגישות עם מקבלי החלטות ברחבי העולם. חלקם ביקשו להישאר אנונימיים. עיסוקם ותחומי אחריותם חייבו זאת, ואנו כיבדנו את בקשתם. מכל מקום, תרומתם סייעה לנו להאיר פינות חבויות וחשוכות במערכה שכבר מתנהלת בין איראן לישראל.

מבחינה כרונולוגית הספר עוסק בתקופה שבין מלחמת לבנון השנייה ועד ימים אלה. מלחמה זו סיפקה לישראל טעימה ממה שהיא עשויה לספוג אם תבחר בתקיפה כדי לסכל את הגרעין האיראני. פסגת הטרור שנערכה בפברואר 2010 בדמשק בין אחמדינז’אד, אסד ומנהיג חזבאללה השייח’ חסן נסראללה, שימשה תזכורת.

על פני השטח, הניסיון לסכל את פרויקט הגרעין האיראני מתנהל במסדרונות הדיפלומטיים. אך מתחת לפני השטח מעורבים בו השירותים החשאיים של מרבית מדינות המערב, בראשם המוסד הישראלי וה־סי־איי־איי האמריקני. הפעילות החשאית הזו מתנהלת כל העת ובכל נקודה בעולם: במזרח התיכון, בבירות אירופיות, בטהראן עצמה ובמדינות המפרץ.

לוחמי הצללים אחראים במידה רבה לכך שעד 2011 לא הצליחה איראן לחצות את הסף הטכנולוגי של תוכנית הגרעין. זהו דיוקנן של המלחמות מאז נפילת החומה וסיום היריבות הגלויה בין הגוש המערבי למזרחי; גם במלחמת הצללים אין קווי חזית ועורף, אין חוקי משחק ברורים — יש רק אויבים ופוטנציאל נזק אדיר.

ספרנו יתעד אם כן את המסע הזה — את מלחמת הצללים של ישראל נגד איראן. הוא יספר על התנקשויות ברחבי העולם, על הפצצת הכור הגרעיני הסורי, ועל מבצעים ומהלכים חשאיים נוספים שאזרחי ישראל חייבים להם את הרגשת השקט המשקר. אולם כדי להבין את התהליך ההיסטורי המיוחד שאנו נמצאים בתוכו, את מקבץ האירועים שמופיעים בספר ממקומות שונים בעולם, את הזרועות האיראניות ואת המלחמה חסרת הגבולות שמנהלת ישראל, צריך להבין בראש ובראשונה את פוטנציאל ‘היום שאחרי’. את התרחיש שכולם מתכוננים אליו, אך ישראל איננה מודה באופן פומבי שהוא אפשרי.