חייו המוזרים של איוון אוסוקין

איוון אוסוקין בן עשרים בלבד, אך כבר נראה לו שנכשל ובזבז כל הזדמנות שקיבל: הוא נשר מבית הספר, איבד את ירושתו בהימור בודד ברולטה וכעת אנו צופים בו נפרד מאהובתו. מיואש, אוסוקין ניגש לקוסם ומבקש ממנו לחולל נס: לאפשר לו לשוב לעבר מבלי לשכוח את שגיאותיו, על מנת שיוכל לתקן את מצבו העגום. מה אם כל דבר שאנו עושים, כולל קריאה בספר זה ברגעים אלו ממש, יחזור על עצמו שוב ושוב כתקליט שבור, כמעגל מחזורי שאין ממנו מוצא? החיים הם מלכודת דבש: הם נראים כהתגלמות החופש, אך בפועל אנו שבויים בתבנית – מתאר אישיותי המשכפל לעד את אותו הדבר.
אוספנסקי, פילוסוף ואזוטריקאי, לוקח אותנו בנובלה היחידה פרי עטו אל מציאות לא ודאית; מציע להימלט מן המעגל אל מקום שבו אין תסריטים: אל מעוז החירות האנושית. לפי ספר זה, יצירה פולחנית שעוברת מיד ליד זה מאה שנים, הווייתנו היא המשרטטת את הנתיב של העתיד לקרות, ולא מה שהוכתב לנו. היכונו לשעת קריאה בלתי נשכחת; לפניכם יצירה המבקשת לערוך מהפכה בחיים.
פטר דמיינוביץ' אוספנסקי נולד בשנת 1878 במוסקבה למשפחת אמנים ואינטלקטואלים. בצעירותו סירב לרכוש השכלה פורמלית, עבד כעיתונאי והיה לאוטודידקט ששאב את ידיעותיו ממסעותיו בעולם. הוא גילה עניין רב בתאוסופיה והיה לתלמידו של המורה הרוחני והמיסטיקן גיאורג גורדייף, מרגע שהצטלבו דרכיהם ב־1915. ב־1924 היגר אוספנסקי ללונדון וניתק קשר עם גורדייף, אך בשארית חייו המשיך לפתח באופן עצמאי את תורתו של גורדייף ואת הפרקטיקות שלו לפיתוח המודעות האנושית. אוספנסקי הרבה לכתוב והנחה קבוצות לימוד של "הדרך הרביעית" – תורתו של גורדייף. בלונדון נאספה סביבו עדת מאמינים והוא אף ייסד מרכז לימודים. בשנותיו האחרונות התגורר בניו יורק ובניו ג'רזי והִרבָּה להרצות וללמד את תורתו. לפני מותו שב ללונדון, ושם הלך לעולמו בשנת 1947.

איוון אוסוקין בן עשרים בלבד, אך כבר נראה לו שנכשל ובזבז כל הזדמנות שקיבל: הוא נשר מבית הספר, איבד את […]

---

פרק 1

פרידה

תחנת רכבת.

קבוצת מכרים מלווה את זינאידה קרוּטיצקָיָה ואת אִמהּ לקְרים. בקרב המלווים — איוון אוׂסוׂקין, צעיר כבן עשרים וחמש.

ניכר באוסוקין שהוא מתרגש, על אף ניסיונותיו שלא להראות זאת. זינאידה מדברת עם אחיה הקצין, עם שתי עלמות, ואחר כך נפנית אל אוסוקין וניגשת איתו הצידה.

'אתה תחסר לי מאוד,' היא אומרת בנימה גחמנית במקצת, 'חבל לי שאינך יכול לנסוע איתנו. אם כי נדמה לי שאינך רוצה בזה במיוחד, אחרת היית נוסע. ההחלטה שלך להישאר רחוקה מאוד מכל הדברים שדיברנו עליהם.'

אוסוקין נתקף התרגשות הולכת וגוברת. הוא משתדל לכבוש אותה ואומר במאמץ ניכר:

'איני יכול עכשיו, אבל אני אבוא. אני נותן לך את דברתי. אינך מסוגלת לתאר לעצמך כמה קשה לי להישאר כאן.'

'איני יכולה לתאר לעצמי וגם איני מאמינה. אם אדם רוצה משהו כל כך, כמו שאתה אומר, הוא פשוט עושה. אני בטוחה שיש לך כאן פרשת אהבים, תודֶה. עם אחת התלמידות שלך. נכון?'

היא צוחקת.

דבריה של זינאידה והנימה שבה נאמרו מכאיבים לאוסוקין ופוגעים בו. הוא רוצה לומר משהו אך משתהה, ואחר כך אומר:

'את יודעת שזה לא נכון, את יודעת שכולי שלך.'

'מניין לי לדעת,' אומרת זינאידה ומשווה לעצמה ארשת מופתעת, 'אתה תמיד עסוק. אתה תמיד מסרב לבלות בחברתנו. אף פעם אין לך זמן בשבילי. כל כך הייתי רוצה עכשיו שתבוא. תחשוב כמה זה היה יכול להיות שמח, לנסוע יחד.'

היא שולחת מבט מבודח אל אוסוקין.

'שם, בקרים, היינו יוצאים לטיולי רכיבה, מתרחצים בים, היית קורא לי את שיריך. ועכשיו יהיה לי משעמם.'

היא מזעיפה פנים ונפנית ממנו.

אוסוקין רוצה לומר משהו, אך אינו מוצא מה לומר ונושך את שפתיו.

'אני אבוא,' הוא אומר.

'תבוא,' אומרת זינאידה בשוויון נפש, 'ובכל זאת משהו כבר אבוד. יהיה לי משעמם לנסוע לבד.'

היא עושה פרצוף.

אוסוקין שוב רוצה לומר משהו.

'רק את ההווה אני מבינה,' היא אומרת בקול נמרץ, 'מה לי ולזה שמשהו יקרה מתישהו? אתה אינך מבין את זה, אתה יכול להיזון מן העתיד, ואני לא, אני איני יכולה.'

'אני מבין הכול וקשה לי מאוד, אבל איני יכול לעשות שום דבר,' אומר אוסוקין. 'האם את זוכרת את בקשתי?'

'טוב, אכתוב לך, אבל איני אוהבת לכתוב מכתבים. אל תחכה זמן רב, מוטב שתבוא מהר. אחכה לך חודש, חודשיים… ואחר כך אפסיק לחכות.'

היא צוחקת:

'טוב, בוא נלך, אמא מוטרדת ממשהו.'

הם ניגשים לקבוצה שליד קרון השינה.

אוסוקין והקצין, אחיה של זינאידה, הולכים אל היציאה מהתחנה.

'וַניָה,5 למה אתה קודר כל כך?' הלה שואל.

לאוסוקין אין שום חשק לדבר.

'לא, אני בסדר,' הוא עונה בכל זאת, 'נמאס לי מאוד ממוסקבה, גם אני הייתי רוצה לנסוע לאן שהוא.'

הם יוצאים מדלת התחנה אל הכיכר. הקצין עוצר עגלון, עולה אל הכרכרה ונוסע משם.

אוסוקין עומד שעה ארוכה ומביט בעקבותיו.

'לפעמים נדמה לי שאני נזכר במשהו,' הוא אומר לאט בינו לבין עצמו. 'לפעמים נדמה לי ששכחתי משהו. לפעמים נדמה לי שהכול כבר היה פעם, בעבר… מוזר!'

אחר כך הוא מתבונן סביבו וכמו ניעור משינה.

'והיא נסעה. אני כאן לבד. רק לחשוב שהייתי יכול לנסוע עכשיו יחד איתה. אך הרי זה כל מה שאני מייחל לו כרגע! הדרך דרומה, אל השמש, ולבלות איתה יומיים — בבוקר ובערב! ואחר כך להתראות איתה מדי יום… וגם ים והרים. במקום זאת אני נשאר פה. והיא אפילו אינה מבינה למה איני נוסע. וגם אילו הבינה, זה לא היה מקל עליי כהוא זה.'

הוא מפנה מבט אחרון אל תחנת הרכבת ויורד במדרגות בראש מושפל.

---