איזי

זר מציל אותה,

סוד רודף אחריה.

לפעמים האהבה לא קלה…

הוא צפה בה, אבל לא הכיר אותה. בעקבות פגישה מקרית הוא הפך להיות המושיע שלה…

הם לא יכלו להתכחש למשיכה ביניהם, אבל העבר שהוא ניסה כל כך להתגבר עליו והעתיד שבו היא שמה את כל מבטחה איימו להפריד ביניהם. רק יחד הם מסוגלים להילחם בכאב ובאשמה, להתמודד עם האמת ולמצוא את הכוח הבלתי צפוי של האהבה.

תמרה ובר פירסמה את איזי כספר אלקטרוני, אך מיד עם צאתו הוא הסתמן כלהיט: כבר בשבועות הראשונים להפצתו נמכרו יותר מ־50,000 עותקים, והוצאות הספרים החלו לחזר אחריה כדי שתוציא לאור את ספרה כספר מודפס. לא עבר זמן רב, ואיזי הפך לרב־מכר של "ניו יורק טיימס".

מקט: 15100113

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ביקורת על הספר

זר מציל אותה, סוד רודף אחריה. לפעמים האהבה לא קלה… הוא צפה בה, אבל לא הכיר אותה. בעקבות פגישה מקרית […]

---

1

לפני אותו ערב לא שמתי לב אל לוקאס. כאילו הוא לא היה קיים. ואז הוא היה פתאום בכל מקום.

בדיוק נטשתי את מסיבת התחפושות של ליל כל הקדושים, שעדיין היתה בעיצומה. תימרנתי בין המכוניות הדחוסות בחניה שמאחורי בניין המעונות של האֶקס שלי ושלחתי אס־אם־אס לשותפה שלי לחדר. זה היה לילה יפהפה וחמים — קיץ אינדיאני דרומי טיפוסי. מחלונות הבניין הפתוחים לרווחה הגיעה מוזיקה רועמת, ופה ושם פילחו אותה פרצי צחוק אקראיים, ויכוחים בין שיכורים וקריאות לתוספת אלכוהול.

בתור הנהגת התורנית, הייתי אחראית להחזיר את אֵרין בריאה ושלמה למעונות שלנו בצד השני של הקמפוס, גם אם לא הייתי מסוגלת להישאר דקה נוספת במסיבה. בהודעה ביקשתי ממנה להתקשר או לסמס אלי ברגע שתהיה מוכנה ללכת. היות שהיא והחבר שלה, צ'ז, טבלו את עצמם בטקילה ובריקוד מושחת ואז שילבו ידיים ומעדו במעלה המדרגות אל החדר שלו, יכול להיות שהיא תתקשר אלי רק מחר. אם זה מה שיקרה, היא תצטרך לסבול בבוקר הקנטות בהליכה הקצרה שתעשה מהמרפסת הקדמית אל הטנדר שלי. המחשבה גרמה לי לצחקק.

לחצתי על "שלח" וחיפשתי אחר המפתחות בתיק היד. הירח היה מוסתר מדי מאחורי עננים, והחלונות המוארים של הבניין היו רחוקים מכדי לספק תאורה כלשהי לצד המרוחק של המגרש. הייתי צריכה לגשש. קיללתי כשעיפרון מכני דקר לי את קצה האצבע, רקעתי ברגל על עקב גבוה, והייתי משוכנעת שיורד לי דם. אחרי שהמפתחות היו בידי, מצצתי את האצבע; הטעם המתכתי הקלוש גילה לי שניקבתי את העור. "אלא מה," מילמלתי כשפתחתי את דלת הטנדר.

בשניות הראשונות לאחר מכן הייתי מבולבלת מכדי להבין מה קורה. רגע אחד פתחתי את דלת הטנדר במשיכה ורגע אחר כך שכבתי על הבטן על גבי המושב, חסרת נשימה ויכולת תנועה. התאמצתי לקום אבל לא הצלחתי, מפני שהמשקל על גופי היה כבד מדי.

"מתאימה לך תחפושת השטן הקטן, ג'קי." המילים נבלעו זו בזו, אבל הקול היה מוכר.

המחשבה הראשונה שעלתה בדעתי היתה, אל תקרא לי ככה, אבל המחאה הזאת פינתה את מקומה במהירות לאימה שחשתי כשיד הרימה עוד יותר את שולי השמלה הקצרה־ממילא שלבשתי. זרוע ימין שלי היתה חסרת תועלת, לכודה בין גופי למושב. לפַתי את חלק המושב שליד פנַי ביד שמאל בניסיון חוזר להביא את עצמי לעמידה, והיד על העור החשוף של הירך שלי מיהרה לאחוז במפרק כף ידי. זעקתי כשהוא כופף לי את הזרוע מאחורי הגב והידק אותה בעוצמה בידו האחרת. האמה שלו לחצה לי על הגב העליון. לא יכולתי לזוז.

"באק, תרד ממני. עזוב אותי." הקול שלי רעד, אבל ניסיתי להשמיע את הפקודה בסמכותיות רבה ככל האפשר. הרחתי את הבל הבירה שעלה מפיו ומשהו חזק יותר בזיעה שלו, וגל של בחילה עלה וירד בבטני.

היד הפנויה שלו חזרה אל הירך השמאלית שלי, ומשקל גופו הופעל על צדי הימני, כיסה אותי. הרגליים שלי השתלשלו מחוץ לטנדר, הדלת עדיין היתה פתוחה. ניסיתי למשוך את הברך אלי כדי שתהיה מתחת לגופי, והוא צחק לנוכח המאמצים העלובים שלי. כשהוא דחף את ידו בכוח אל בין רגלי הפשוקות, זעקתי ובעטתי את הרגל בחזרה למטה, מאוחר מדי. התאמצתי להתרומם והתפתלתי, בהתחלה במחשבה לנתק אותו ממני, ואחרי שהבנתי שאני לא מהווה אתגר למשקל שלו, התחלתי להתחנן.

"באק, תפסיק. בבקשה — אתה סתם שיכור ומחר תתחרט על זה. אוי, אלוהים…"

הוא תקע את הברך שלו בין הרגליים שלי, ואוויר נשב על ירכי החשופות. שמעתי צליל ברור של רוכסן, והוא צחק לי באוזן כשעברתי מהפצרות הגיוניות לבכי. "לא־לא־לא־לא…" תחת המשקל שלו לא הצלחתי לשאוף מספיק אוויר כדי לצרוח, ופי היה מעוך אל המושב, שעימעם את קולות המחאה שלי. נאבקתי לשווא, לא האמנתי שהבחור הזה שאני מכירה כבר יותר משנה, שלא התייחס אלי ולו פעם אחת בחוסר כבוד כל עוד יצאתי עם קֵנֵדִי, תוקף אותי ברכב שלי, בחלק האחורי של מגרש החניה של המעונות.

הוא תלש את התחתונים שלי מעלי והוריד אותם עד הברכיים, ומכיוון שהוא התאמץ להוריד אותם עד הסוף ואני שוב ניסיתי בכל כוחי להימלט, שמעתי את הבד העדין נקרע. "אלוהים, ג'קי, תמיד ידעתי שיש לך תחת מדהים, אבל, אלוהים, ילדה." היד שלו שוב נדחפה אל בין הרגליים שלי, והמשקל הורם לרגע קל — בדיוק מספיק כדי שאמלא את הריאות באוויר ואצרח. הוא שיחרר את מפרק כף ידי, מעך את עורפי בכף ידו והפנה את פנַי לתוך ריפוד העור עד שדממתי וכמעט לא הייתי מסוגלת לנשום.

יד שמאל שלי היתה חסרת תועלת גם לאחר שהשתחררה. הנחתי את כף היד על רצפת הרכב ודחפתי, אבל השרירים הכואבים והמותשים סירבו לציית. התייפחתי לתוך כרית המושב, דמעות ורוק מתערבבים אלה באלה. "בבקשה תפסיק, בבקשה אל תעשה את זה, אוי, אלוהים, די־די־די…" שנאתי את הצליל הדל של קולי חסר האונים.

המשקל שלו התרומם ממני לחלקיק שנייה — או שהתחרט או ששינה את התנוחה שלו — לא התעכבתי לברר איזו מהאפשרויות נכונה. התפתלתי ומשכתי את הרגליים כלפי מעלה. הרגשתי איך העקבים החדים של נעלַי ננעצים בתוך העור הרך של המושב כשדחפתי את עצמי קדימה אל הדלת המרוחקת וגיששתי אחר הידית. רקותי פעמו בזמן שגופי נכנס למצב קיצוני של הילחם־או־ברח. ואז הפסקתי, כי באק כבר בכלל לא היה בתוך הטנדר.

בהתחלה לא הבנתי למה הוא עומד שם, ממש מחוץ לדלת, בגבו אלי. ואז הראש שלו עף לאחור. פעמיים. הוא שילח אגרופים קדימה בפראות, אבל לא פגע בדבר. ורק כשמעד לאחור על הטנדר, ראית במה — או במי — הוא נלחם.

הבחור לא הוריד את עיניו מבאק כששיגר עוד שני אגרופים חדים לפניו, התחמק הצידה כשהם חגו ובאק שילח אגרופים נוספים חסרי תועלת, בשעה שדם זולג מאפו. בסוף באק הנמיך את הראש והסתער קדימה כשור, אבל המאמץ הזה חתם את גורלו, כי אגרופו של הזר מצא בקלות את הסנטר שלו. כשהראש של באק ניתר כלפי מעלה, מרפק ננעץ ברקה שלו בצליל חבטה מחליא. הוא שוב התנגש בצד של הרכב, דחק את עצמו ממנו ושוב הסתער על הזר. כאילו הקרב כולו היה מבוים, הזר אחז בכתפיו של באק ומשך אותו קדימה, בכוח, ותקע לו ברך מתחת לסנטר. באק קרס לקרקע, גונח ומכוּוץ.

הזר הביט מטה באגרופים קמוצים, מרפקים מעט מכופפים, נכון לשגר עוד מהלומה אם הדבר יהיה נחוץ. זה לא היה נחוץ. באק היה על סף איבוד הכרה. נצמדתי מבוהלת אל הדלת המרוחקת, מתנשפת בכבדות ומכורבלת בתוך עצמי בשעה שההלם תפס את מקומה של הפאניקה. כנראה ייבבתי, מפני שעיניו נורו אל עיני. הוא גילגל את באק הצידה ברגל עטוית מגף וצעד אל הדלת להביט פנימה.

"את בסדר?" הקול שלו היה שקט, זהיר. רציתי להגיד כן. רציתי להנהן. אבל לא יכולתי. לא הייתי ממש בסדר. "אני מתקשר למוקד החירום. את זקוקה לטיפול רפואי או רק למשטרה?"

דמיינתי את משטרת הקמפוס מגיעה לזירה, את החוגגים שינהרו מהבית כשיישמעו הסירנות. ארין וצ'ז היו רק שניים מתוך חברַי הרבים שבפנים, שיותר ממחצית מהם קטינים ושותים. זאת תהיה אשמתי אם המסיבה תהפוך למוקד ההתעניינות של המשטרה. אני אהיה מנודה.

הנדתי את ראשי. "אל תצלצל." הקול שלי היה צרוד.

"לא להזמין אמבולנס?"

כיחכחתי בגרוני והנדתי את ראשי. "אל תצלצל לאף אחד. אל תצלצל למשטרה."

הפה שלו היה פעור, והוא הביט בי מעברו של המושב. "אני טועה, או שהבחור הזה ניסה הרגע לאנוס אותך…" עיוויתי את הפנים לנוכח המילה המכוערת — "…ואת אומרת לי לא להזמין משטרה?" הוא סגר את פיו בחטף, הניד בראשו פעם אחת ושוב הביט בי. "או שהפרעתי למשהו שלא הייתי אמור להתערב בו?"

השתנקתי ודמעות עלו בעיני. "ל־לא. אני רק רוצה ללכת הביתה."

באק גנח והתגלגל על גבו. "פאאאאק," הוא אמר מבלי לפקוח את עיניו, שאחת מהן כנראה היתה נפוחה מכדי להיפתח ממילא.

המושיע שלי הביט בו מלמעלה, לסתו נעה. הוא שב ומשך בכתפיו. "בסדר, אני אסיע אותך."

הנדתי את ראשי. לא היתה לי כוונה להימלט מתקיפה רק כדי לעשות משהו מטופש כמו להיכנס למכונית של אדם זר. "אני יכולה לנהוג בעצמי," חירחרתי. עיני זינקו אל התיק שלי, שהיה תקוע על לוח המחוונים ותכולתו התפזרה על הרצפה בצד הנהג. הוא הביט למטה והתכופף לאסוף את המפתחות מבין שאר החפצים האישיים שלי.

"נראה לי שאֶת זה חיפשת קודם." הוא נידנד אותם באצבעות שלו, ואז שמתי לב שעדיין לא התקרבתי אליו.

ליקקתי את השפתיים וטעמתי דם בפעם השנייה באותו ערב. זזתי טיפה קדימה לתוך התאורה הקלושה של האור הפנימי הזעיר, והקפדתי ששולי השמלה יהיו במקומם. גל של סחרחורת התרסק עלי כשנעשיתי מודעת עד תום למה שכמעט קרה, וידי רעדה כששלחתי אותה לקחת את המפתחות.

הוא הזעיף את פניו, הידק את אגרופו סביב המפתחות ושמט את ידו לצדו. "אני לא יכול לתת לך לנהוג." על פי ההבעה שלו, הפנים שלי נראו זוועה.

מיצמצתי, ידי עדיין מושטת אל המפתחות שהוא החרים. "מה? למה?"

הוא מנה שלוש סיבות על אצבעותיו. "את רועדת, בטח תופעת לוואי של התקיפה. אין לי שום מושג אם באמת לא נפצעת. ובטח שתית."

"לא שתיתי," סיננתי לעברו. "אני הנהג התורן."

הוא הרים גבה והביט סביבו. "ואת מי בדיוק את מסיעה? ואגב, אם מישהו היה איתך, אולי היית מוגנת. במקום זה, יצאת למגרש חניה חשוך, לבדך, ולא הקדשת שום תשומת לב לסביבה. ממש אחראי מצדך."

פתאום נתקפתי כעס איום ונורא. כעס על קנדי ששבר לי את הלב לפני שבועיים ולא היה איתי הערב, כך שלא היה יכול ללוות אותי בבטחה לטנדר שלי; כעס על ארין ששיכנעה אותי לבוא למסיבה המטופשת הזאת; וכעס גדול עוד יותר על עצמי — מפני שהסכמתי. זעמתי על השמוק החצי־מעולף, המרייר ומדמם על הבטון במרחק מטרים ספורים ממני. ורתחתי על הזר הזה שמחזיק את המפתחות שלי כבני ערובה ומאשים אותי ואומר שאני טיפשה וחסרת זהירות.

"אז זאת אשמתי שהוא תקף אותי?" הגרון כאב לי, אבל התגברתי על הכאב. "זאת אשמתי שאני לא יכולה ללכת מהבית לרכב שלי בלי שאחד מכם ינסה לאנוס אותי?" הטחתי בו את המילה בחזרה, כדי שיראה שאני מסוגלת לעמוד בה.

"אחד מכם? את מכניסה אותי לאותה קבוצה של החתיכת חרא הזה?" הוא הצביע על באק, אבל לא הסיר את עיניו מעיני. "אני ממש לאכמוהו." ואז הבחנתי בטבעת הכסף הדקה בצדה השמאלי של השפה התחתונה שלו.

נהדר. אני נמצאת לבדי במגרש חניה עם זר נעלב עם פירסינג בַּפנים, שעדיין מחזיק במפתחות שלי. הלילה הזה הספיק לי. יפחה בקעה מגרוני כשניסיתי למשול ברוחי. "אני יכולה לקבל את המפתחות שלי, בבקשה?" הושטתי את היד וניסיתי להפסיק את הרעידות.

הוא בלע רוק, הביט בי, ואני החזרתי מבט אל העיניים הבהירות שלו. לא ראיתי את הצבע שלהן באור העמום, אבל הן עמדו בניגוד מוחלט לשיער הכהה שלו. קולו היה עכשיו רך יותר, עוין פחות. "את גרה בקמפוס? תרשי לי להסיע אותך. אני יכול לחזור לפה ברגל אחר כך."

נטולת כל רוח לחימה הינהנתי והסרתי את התיק שלי מדרכו. הוא עזר לי לאסוף את הליפגלוס, הארנק, הטמפונים, הגומיות לשיער, העטים והעפרונות שהיו פזורים על הרצפה, והשיב אותם לתיק. הפריט האחרון שאסף היה חבילת קונדומים. הוא כיחכח בגרונו והושיט לי אותה. "זה לא שלי," אמרתי ברתיעה.

הוא קימט את מצחו. "את בטוחה?"

הידקתי את הלסת בניסיון לא להתלקח מחדש. "לגמרי."

הוא חזר והביט בבאק. "מניאק. הוא בטח התכוון…" הוא הביט בעינַי ואז שוב אל באק, זעוף. "אה… להסתיר ראיות."

לא הייתי מסוגלת אפילו להרהר באפשרות. הוא תחב את החבילה הריבועית לכיס הקדמי של הג'ינס שלו. "אני אזרוק את זה — הוא בטחלא יקבל את זה בחזרה." במצח מקומט עדיין, הוא הביט אלי שוב כשנכנס והתניע את הטנדר. "את בטוחה שאת לא רוצה שאתקשר למשטרה?"

צחוק נשמע מהדלת האחורית של הבניין בזמן שהינהנתי. בדיוק באמצע החלון האמצעי ראיתי את קנדי רוקד, זרועותיו סביב בחורה לבושה בבגד לבן שקוף ועמוק מחשוף עם כנפיים והילה. מושלם. פשוט מושלם.

בשלב כלשהו במהלך המאבק שלי בבאק איבדתי את הקשת עם קרני השטן שארין תקעה לי על הראש כשישבתי על המיטה וקיטרתי שאני לא רוצה ללכת למסיבת תחפושות מטופשת. בלי האביזר הייתי סתם בחורה בשמלת נצנצים אדומה, שבנסיבות אחרות לא הייתי מוכנה ללבוש אפילו להלוויה של עצמי.

"אני בטוחה."

הפנסים הקדמיים האירו על באק בזמן שיצאנו מהחניה בנסיעה לאחור. הוא הרים יד לפני עיניו וניסה להתגלגל לישיבה. אפילו מהמרחק הזה ראיתי את השפה השסועה שלו, את האף מעוּות הצורה ואת העין הנפוחה.

טוב שלא אני ישבתי מאחורי ההגה. בטח הייתי דורסת אותו.

כשנשאלתי, נקבתי בשם בניין המעונות שלי והבטתי החוצה מחלון הנוסע, ולא הייתי מסוגלת להוציא עוד מילה בזמן ששייטנו ברחבי הקמפוס. כרכתי את זרועותי סביב עצמי בחיבוק של כתונת כפייה, לפַתי את עצמי בניסיון להסתיר את הרעידות שחלפו בי כל חמש שניות. לא רציתי שהוא יראה, אבל לא הצלחתי לעצור אותן.

מגרש החניה של המעונות היה כמעט מלא; המקומות ליד הכניסה היו תפוסים כולם. הוא תימרן את הטנדר לתוך חלל אחורי, זינק החוצה והקיף את הרכב כדי לפגוש אותי כשהחלקתי מצד הנוסע של הטנדר. על סף שבירה והתפרקות כללית לקחתי ממנו את המפתחות אחרי שהוא נעל את הדלתות והלכתי אחריו לבניין.

"כרטיס הזיהוי שלך?" הוא ביקש כשהגענו לדלת.

ידי רעדה כשפתחתי את הדש הקדמי של התיק ושלפתי את הכרטיס. כשהוא לקח אותו מבין אצבעותי, הבחנתי בדם על מפרקי האצבעות שלו והשתנקתי. "אלוהים, אתה מדמם."

הוא הביט בידיו והניד את ראשו פעם אחת. "לא. הרוב זה הדם שלו." השפתיים שלו היו קפוצות, והוא הסתובב להעביר את הכרטיס בדלת. תהיתי אם הוא מתכוון להיכנס בעקבותי. לא חשבתי שאוכל להחזיק מעמד עוד הרבה זמן.

אחרי שפתח את הדלת הוא הושיט לי את הכרטיס. באור של פרוזדור הכניסה יכולתי לראות את עיניו ביתר בהירוּת — הן היו בצבע אפור־כחול בהיר, מתחת לגבות שפנו מטה, אלַי. "את בטוחה שאת בסדר?" הוא שאל בפעם השנייה, והרגשתי את פני נופלות.

בלסת שמוטה תחבתי את הכרטיס לתיק והינהנתי ללא תועלת. "כן, בסדר," שיקרתי.

הוא פלט אנחה של חוסר אמון והעביר יד בשיער. "אני יכול להתקשר למישהו שיבוא אלייך?"

הנדתי את ראשי. הייתי חייבת להגיע לחדר כדי לא להתפרק. "תודה, אבל לא." חלפתי על פניו, נזהרת לא להתחכך בשום חלק ממנו, וניגשתי למדרגות.

"ג'קי?" הוא קרא ברַכות מבלי לזוז מהפתח. הבטתי לאחור, אוחזת במעקה, ועינינו נפגשו. "זאת לא היתה אשמתך."

נשכתי את השפה, הינהנתי פעם אחת, ואז הסתובבתי ורצתי במעלה המדרגות, נעלי נוקשות על הבטון. במישורת של הקומה השנייה נעצרתי במקומי והסתובבתי להביט שוב בדלת. הוא נעלם.

לא ידעתי מה שמו, ולא זכרתי שראיתי אותו בעבר, על אחת כמה וכמה לא זכרתי שפגשתי אותו. הייתי זוכרת את העיניים הבהירות האלה. לא היה לי מושג מי הוא… והוא קרא לי בשמי. לא השם שבתעודת הזהות שלי — ג'קלין — אלא ג'קי, שם החיבה שדבק בי מיום שקנדי העניק לי אותו, בשנה הראשונה שלנו בתיכון.

***

לפני שבועיים

"רוצֶה לעלות? או לישון אצלי? ארין אצל צ'ז לסוף שבוע…" הקול שלי התנגן, עולה ויורד. "השותף שלו לחדר לא בעיר. מה שאומר שאהיה לגמרי לבד…"

קנדי ואני היינו במרחק חודש מיום השנה השלישי לחברוּת. לא היה צורך להצטנע. בזמן האחרון ארין התחילה לקרוא לנו "זוג נשוי". ועל זה הייתי משיבה, קנאית, והיא היתה מראה לי אצבע משולשת.

"אה, כן. אני אעלה קצת." הוא עיסה את עורפו כשנכנס למגרש החניה של המעונות וחיפש מקום פנוי בהבעת פנים לא ברורה.

מדקרות חשש עלו בחזי ובלעתי את הרוק באי־נוחות. "אתה בסדר?" עיסוי העורף היה סימן מוכר של לחץ.

הוא העיף אלי מבט. "כן, בטח." הוא נכנס למקום הפנוי הראשון והשחיל את הב־מ־וו שלו בין שני טנדרים. הוא אף פעם, מעולם, לא השחיל את הרכב המיובא היקר לו במקומות צפופים. כיפופים בדלת הוציאו אותו מדעתו. משהו קורה. ידעתי שהוא מודאג מבחינות אמצע הסמסטר, במיוחד מאלגברה. למחרת בערב היתה צפויה להיערך מסיבת היכרות של אחוות הסטודנטים שלו, דבר טיפשי במיוחד בסוף השבוע שלפני בחינות אמצע הסמסטר.

התגנבנו לבניין ונכנסנו לחדר המדרגות האחורי, שתמיד הבהיל אותי כשהייתי לבד. כשקנדי מאחורי, הצלחתי להבחין רק בקירות מרופטים, מקושטים במסטיקים לעוסים, ובריח העבש הכמעט־חמוץ. רצתי את גרם המדרגות האחרון ונכנסנו למסדרון.

הבטתי אליו כשפתחתי את מנעול הדלת, והנדתי בראשי לנוכח ציור מקסים של איבר מין זכרי שמישהו קישקש על הלוח שארין ואני השתמשנו בו להשאיר הודעות זו לזו. ההתנהגות במעונות הבנות בקולג' הרבה פחות בוגרת מכפי שהיא מתוארת באתרי האינטרנט. לפעמים זה כמו לחיות עם חבורה של בנות שתים־עשרה.

"אתה יודע שאתה יכול להודיע מחר שאתה חולה." הנחתי כף יד על זרועו. "תישאר פה איתי — נתחבא מהעולם ונעביר יחד את סוף השבוע בלימודים, נזמין אוכל… ונעשה עוד פעילויות מפחיתות מתח…" חייכתי חיוך מגונה. הוא הביט בנעליו.

הלב שלי האיץ, ולפתע הרגשתי חום מתפשט בכל הגוף. משהו בהחלט לא בסדר. רציתי שישפוך את זה כבר, מה שזה לא יהיה, מפני שהמחשבות שלי רקחו רק אפשרויות מעוררות פלצות. עבר כל כך הרבה זמן מאז היתה לנו בעיה, או מחלוקת אמיתית, שהרגשתי כאילו הלמו בי במפתיע.

הוא נכנס לחדר והתיישב על הכיסא שליד השולחן שלי, לא על המיטה.

ניגשתי אליו, ברכינו התנגשו, ורציתי שהוא יגיד לי שהוא סתם במצב רוח רע או מודאג מהבחינות הקרבות. הלב שלי הלם בכבדות, הנחתי יד על כתפו. "קנדי?"

"ג'קי, אנחנו צריכים לדבר."

הפעימות המתופפות באוזני התחזקו, וידי צנחה מהכתף שלו. אחזתי בה בידי השנייה והתיישבתי על המיטה, במרחק מטר ממנו. הפה שלי היה כל כך יבש, שלא הצלחתי לבלוע רוק, על אחת כמה וכמה לדבר.

הוא היה שקט, נמנע מלהביט בעיני במשך כמה רגעים שנדמו כנצח. בסוף הוא הרים אלי את מבטו. הוא נראה עצוב. אוי, אלוהים.

אויאלוהיםאויאלוהיםאויאלוהים.

"היו לי קצת… בעיות… בזמן האחרון. עם בנות אחרות."

מיצמצתי, שמחה שאני יושבת. הרגליים היו קורסות תחתי והייתי צונחת לרצפה אילו עמדתי. "מה זאת אומרת?" אמרתי בקול צרוד. "מה זאת אומרת, בעיות ובנות אחרות?"

הוא נאנח בכבדות. "לא מהסוג הזה, כלומר לא ממש. לא עשיתימשהו." הוא הסיט את המבט ושוב נאנח. "אבל אני חושב שאני רוצה לעשות."

מה זה?

"אני לא מבינה." המוח שלי עבד בקדחתנות כדי להפוך את המצב למצב הכי טוב שאפשר, אבל כל אלטרנטיבה טובה ולו במעט היתה דפוקה.

הוא נעמד וצעד הלוך ושוב בחדר פעמיים ואז נעצר באמצע הדרך ביני לבין הדלת. "את יודעת כמה חשוב לי לפתח קריירה במשפטים ובפוליטיקה."

הינהנתי, עדיין המומה מכדי לדבר ומנסה לעמוד בקצב ההתרחשויות.

"מכירה את אחוות הסטודנטיות התאומה שלנו?"

שוב הינהנתי, מכירה בדבר שהדאיג אותי כשהוא עבר לגור במעונות של חברי האחווה. כנראה לא דאגתי מספיק.

"יש שם בחורה — שתי בחורות, למען האמת, ש… טוב."

ניסיתי לשמור על נימת קול הגיונית ושקולה. "קנדי, זה לא הגיוני. אתה לא אומר שפעלת בכיוון, או שאתה רוצה ל…"

הוא הביט בעיני, כך שלא יהיו טעויות. "אני רוצה."

האמת, הוא היה יכול פשוט להכניס לי אגרוף בבטן, מפני שהמוח שלי סירב להבין את המילים שיצאו מפיו. תקיפה גופנית, את זה אפשר היה להבין. "אתה רוצה? לְמה, לכל הרוחות, אתה מתכוון בזה שאתה רוצה?"

הוא זינק מהכיסא, הלך לדלת ובחזרה — מרחק של ארבעה מטרים. "לְמה את חושבת שאני מתכוון? אלוהים, אל תכריחי אותי להגיד את זה."

פערתי פה. "למה לא? למה לא להגיד את זה — אם אתה מסוגל לדמיין שאתה עושה את זה — אז למה לא להגיד את זה? ומה הקשר בין זה לבין הקריירה שלך…"

"אני מגיע לזה. תשמעי, כולם יודעים שאחד הדברים הכי גרועים שיכול לעשות מועמד פוליטי או נבחר ציבור זה להיות מעורב באיזו שערוריית מין." העיניים שלו ננעלו על עיני, וזיהיתי בפניו את ההבעה שלבשו כשהיה מציג את טיעוניו בקבוצת הדיבֵּייט. "אני רק בן אדם, ג'קי, ואם יש לי את התשוקות האלה להתפרע קצת או מה שזה לא יהיה ואני אדחיק אותן, סביר שתהיה לי אותה תשוקה מאוחר יותר, ואפילו גרוע יותר. אבל אם אני אפעל בכיוון אז, זה יהיה רצח הקריירה." הוא פרש את ידיו באין אונים. "אין לי בררה אלא להגשים את זה ולהיפטר מהחשק כל עוד אני יכול לעשות את זה, מבלי לחסל את המעמד המקצועי העתידי שלי."

אמרתי לעצמי, זה לא קורה. החבר שלי בשלוש השנים האחרונות לא נפרד ממני כדי לדפוק סטודנטיות כאילו אין מחר. מיצמצתי חזק וניסיתי לנשום עמוק, אבל לא הצלחתי. לא היה חמצן בחדר. נעצתי בו מבט יוקד בדממה.

הלסת שלו התהדקה. "טוב, אז זה כנראה היה רעיון רע לבשר לך את זה בנועם…"

"ככה אתה מבשר דברים בנועם? נפרד ממני כדי לזיין אחרות? בלי להרגיש אשמה? אתה רציני?"

"רציני כמו התקף לב."

הדבר האחרון שחשבתי לפני שהרמתי את ספר הכלכלה שלי וזרקתי אותו עליו: איך הוא יכול להשתמש בקלישאה מחורבנת כזאת ברגע שכזה?