"פרשתי מהפוליטיקה בשאט נפש ובדאגה. ראיתי את סימני האזהרה, את קריסת הממלכתיות, את עליית ה'אני ואפסי עוד'. לא האמנתי שבכוחי […]
הקדמה מאוחרת
הספר הזה נכתב בדאגה ונחתם בהלם וביגון. ניסיתי לתאר בו את סיפור חיי הפוליטיים ולזקק מהם תובנות שהן רלוונטיות להיום — על מנהיגות, אחריות, ממלכתיות, ציונות, אידיאליזם מול מציאות. ידעתי כמה הרבה השתנה מאז עזבתי את הפוליטיקה בשאט נפש ואכזבה, ופחדתי מהשינויים האלו, שהלכו ונפערו לתהומות של ממש בשנים האחרונות. אבל לא תיארתי לעצמי לרגע איזה מחיר הם יגבו מכולנו ב־7 באוקטובר 2023.
אף פעם לא הייתי מהאלרמיסטים, מנביאי הזעם המוכיחים בשער. דרכי תמיד הייתה מתונה, מפוכחת ולא מתלהמת. מפא’יניק בדם. כשהיה צריך, עמדתי על עקרונותיי בעקשנות, אבל גם כשטרקתי דלת, עשיתי זאת בשקט. לא שרפתי גשרים, בניתי אותם. חיפשתי את המאחד, דיברתי גם עם יריבים. האמנתי שהפוליטיקה היא לפעמים דרך עקלקלה, שדורשת הרבה סבלנות, אבל סופה להביא למציאות טובה יותר. חשבתי שגם מאחורי הרטוריקה המתלהמת של אויבים פוליטיים מסתתרים ניצני הסכמה וסיכויים לדיאלוג. יכול להיות שטעיתי? שהייתי צריך לצעוק הרבה יותר?
אנחנו, הפוליטיקאים, מכירים היטב את הטריק הזה: מתמודד בבחירות מרכז את כל אלומת האור על נושא אחד, משפט קצר אחד, רצוי אויב אחד, וחוזר עליו אינספור פעמים. זה טריק פשוט אבל הוא תמיד עובד. כולנו יודעים שהמציאות מורכבת בהרבה, אבל שבבחירות אתה או מנצח או מפסיד. מכל הפוליטיקאים הישראלים לא היה מי שהבין את זה בצורה בהירה ויעילה יותר מבנימין נתניהו. במערכות הבחירות האחרונות, בצל משפטו הפלילי בעבירות חמורות של שוחד, מרמה והפרת אמונים, שאלת הניצחון הפכה עבורו לשאלה אישית של להיות או לחדול. וגם האויב השתנה. אם פעם אלה היו הסכמי אוסלו, השמאל ואחר כך איראן, עכשיו האויב שסומן הוא בית המשפט.
כולנו ראינו בדאגה את התהליך הזה ואת המחיר שהוא גובה מהדמוקרטיה הישראלית ומהחברה הישראלית. לא העלינו בדעתנו עד כמה חמורה ופושעת ההפקרה של הזירות האחרות, ובפרט של הזירה הביטחונית. צעקנו בהפגנות שהדמוקרטיה בסכנה, ולא קלטנו כמה חיי כולנו בסכנה בגלל מסע הצלב שהכריזו נתניהו ותומכיו על הערכים המכוננים של ישראל. הלכנו מכות על סיפונה של הטיטניק בזמן שרב החובל נוטש את ההגה ויורד להוביל את המהומה.
הספר שלי מתאר תקופה אחרת ומפגשים, לעיתים סוערים, עם רבי חובלים אחרים. הצלחתי להתקוטט עם כולם, מבן־גוריון ועד אהוד ברק, אבל לרגע לא חשדתי שהם יפקירו את ביטחון המדינה לקידום האינטרסים האישיים שלהם. גם אם המחלוקות היו לעיתים גדולות ומרות, גבולות הוויכוח היו ברורים. כולנו כאן, איש איש בדרכו שלו, עם חולשותיו הרבות, כדי להגן על שלומם, רווחתם וביטחונם של אזרחי ישראל. כל אזרחי ישראל. נריב על הדרך, על האמצעים, אבל לא על מטרת העל. גם אם לפעמים זה לא נראה כך, הסיסמה הנאיבית של בני גנץ, ‘ישראל מעל הכול’, הדריכה את כולנו עד שלא היה צריך כלל שתיאמר.
מי שירצה, ימצא בספר שלי עדות מקרוב למציאות אחרת. מציאות שבה מנהיגים כמו יצחק רבין היו מוכנים להקריב את הקריירה הפוליטית שלהם, ואף את חייהם, כדי להבטיח לכולנו חיים טובים ובטוחים יותר, ולא להקריב את כולנו כדי להבטיח להם עצמם חיים טובים יותר. אני מקווה שהתעוררנו כולנו בזמן, ושהסחרור המסוכן שנקלענו אליו מבלי להרהר לרגע ניתן בכלל לעצירה. אני מקווה שהספר שלי, נאיבי ככל שיהיה במציאות שאחרי 7 באוקטובר 2023, יתרום גם הוא תרומה קטנה לשינוי, להתעוררות, לפקיחת העיניים. אין לי אשליות, אבל יש בי תקווה כזו. מה נעשה בלי תקווה.
עוזי ברעם, מאי 2024
אין עדיין תגובות