Take One

‘רוצים סיפור? בטח רוצים, מי לא אוהב סיפורים, כל עוד הסיפור הוא על השכן… למה לא… עליי, מה פתאום עליי…? טוב, נתראה בסוף, למי שיחזיק מעמד. אני אספר לכם סיפור ארוך, סיפור שיתפתל סביב עצמו. לעתים לא תבינו מי זה מי, בני אדם יעלו ויירדו מהבמה, כמו בסולם יעקב. לעתים תשמעו אותי היטב ולעתים תיאלצו להתאמץ כי הרעש כאן הוא בווליום כזה שעור התוף מתחנן על נפשו. וכן, מומלץ לשכור אוזניות, ותזמינו שתייה, אני ממליץ… ובלי דחיפות חבר’ה יש מקום לכולם. אתה שם, ביקשתי ממך לא לדחוף. מה אני אגיד לכם, הקהל היום שופרא דשופרא, רגע רגע שכחתי להציג את עצמי, אני בכבודי ובעצמי הבעלים, מאסטרו, סוג של אימפרסריו — מאסטרו אם תרצו של הקברט הזה, הבר הזה או מה שלא יהיה. וכן, חשוב לדעת, המוסד הזה לא זוכה לשום תמיכה מאף גוף ממשלתי. לא, אנחנו לא רשומים באגודת האמנים. מבחינתם אנחנו ‘תיאטרון ללא שחקנים מקצועיים, כאלה הרשומים באגודה, ושלא משלמים דמי חבר ושמופיעים לפני קהל ללא מחזה: כלומר, ללא טקסט אמנותי כתוב’. — כך הם עונים לי על כל בקשה לתמיכה שאני מגיש, והשורה התחתונה תמיד אותו דבר — המוסד אינו עומד בקריטריונים של המשרד לתרבות. אז אנחנו תיאטרון נטול… ואתם, שם למעלה, תתעוררו, כי אנחנו התיאטרון של החיים, בלי כל… טוב אתם יודעים מה…

‘וכן, פה זה לא כמו בתיאטרון שלהם… שם משתיקים אתכם. אתם לא מבינים? סותמים לכם את הפה. הטלפונים על מצב טיסה, ואתם, מה אתם עושים? לא מסתכלים על הצג ומשחקים באפליקציות? לא עונים על הודעות וקוראים חדשות? ואולי מהמרים על קריפטו וכל זה, בזמן שזאת שעומדת על הבמה צורחת את הטקסט שכתבו לה… אצלנו גבירותיי ורבותיי הכול הפוך, אבל הכול. תתרגלו. הבמה פתוחה לכל דכפין. לכולם. בלי הבדל דת גזע ומין. אנחנו פרנדלי לכל העולם, כולכם ולקאם פה. תתרגלו חבר’ה, תשכחו מחוקים, תשכחו מהגבלות, תשכחו מהפוליטיקלי קורקט הארור. תהיו אתם, תהיו מישהו אחר, בואו מחופשים, בואו מאופרים, בואו לבושים, בואו עירומים… הכול הולך רבותיי… הכול… הכלל היחיד הוא לעבור בקופה ולקנות כרטיס. ואני מבטיח לכם צחוק ודמע, אכזריות וחמלה, נדיבות ו… מה שתרצו… מה שאלת? אונס? זה מה שמעניין אותך בחור צעיר, אונס? הבנתי, יש לי כאן את מיטב הנוער, ואתה הבדחן של החבר’ה. רק זה עוד חסר לי, עוד מעט תשמיע לנו בדיחת קרש על סוס אחד שנכנס לבר, וזה, אגב, אסור כאן… וכן, אם אתה דווקא מתעקש, גם אונס היה כאן, ואני לא התערבתי, קצין מוסר אני לא.

‘אני חוזר ואומר זה מקום נטול חוקים. אה נזכרתי, זה בשבילך בחור צעיר, היו כאן שלוש התאבדויות. אחת באקדח — פוף והבן אדם איננו, השנייה בשתיית כדורים, האחרונה בחיתוך ורידים לאורך. דרך אגב חבר’ה, טיפ על חשבון הבית, אם בא לכם להתאבד — תעשו את זה כמו שצריך, לאורך! שהדם ירוץ לו החוצה. ואתם יודעים מה, זה אולי יפתיע אתכם אבל בעיניי, אלה, אני מתכוון המתאבדים בסופו של יום, הם הגיבורים של החיים. לא כמונו. מעפר באת ואל עפר תשוב? בתחת שלי, Pardon my French. כולנו תולעים של החיים, ואילו הם, ‘עִצרו את הקרוסלה,’ הם אומרים, ‘אנחנו יורדים, לנו זה הספיק.’ גיבורי־על החבר’ה האלה. הבעיה איתם שצריך לנקות אחריהם. ועוד דבר אחרון, שתדעו בדיוק לאן הגעתם ואולי גם לאן אתם הולכים. את המחסן ירשתי מסבא שלי. איזה מחסן אתם שואלים? לא תאמינו, מחסן קירור, מה תאמרו? מי היה מאמין שבשכונת שפירא אפשר להפוך מחסן קירור לבשר לתיאטרון, למה זה חשוב, כי ככה יש לי כאן הרבה נירוסטה ופלדת אל־חלד שעוזרות מאוד בניקיונות, תחשבו על זה, פעם היו כאן גופות של חיות וכעת של בני אדם, מה ההבדל? פה בשר ושם בשר פה דם ושם דם. ושלא תגידו שלא מכובד כאן. שולחנות עגולים, מפות לבנות, מפיות בד מעומלנות ומקופלות, הכול מצוחצח ובוהק כמו באולם חתונות באור יהודה. ושימו לב, כל שולחן ממוספר, יש לשניים יש לשלושה, אם בא לכם שלישייה, יש לרביעייה, עד שמונה, זה המקסימום. המספרים נראים לכם מוזרים? אל דאגה, בהמשך תבינו, כי כאן, בסופו של יום תבלסו את החיים עצמם.

‘הבמה ריקה וממתינה רק לכם — שולחנות יש, כיסאות יש, מלצרים מלצריות יש, אוכל בשפע יש, שתייה חבל’ז… ויסקי? יש, חמישה סוגים, ג’ין בוודאי, בקרדי רום אין שאלה, קוניאק רק מהמשובחים לא 778 כמו פעם, זוכרים אותו? אוזו ליוונים שבכם, וודקה למגזר הרוסי, נשבע לכם אורגינל לא מזויף, ערק, נו איך לא, מוחיטו ברור, הפכו לספרדים כולם, אפרול שפריץ? משקה של האליטות, קוראי ‘הארץ’… משקה לאנשים חושבים… בתחת שלי… שמים להם קצת אפרול והרבה שפריץ… על אמת, מה עוד צריך בן אדם? תחליטו לעלות לבמה, לקחת את המיקרופון ולדבר את עצמכם למוות, אף אחד לא יפריע לכם, רק אל תשכחו לדבר עם שולי בקופה, שעה הופעה 1,170 ש’ח כולל מע’מ, תחליטו לעלות לבמה סולו, תפאדל, תרצו להקה שלמה, תפאדל, פסנתר, חצוצרה, כלי הקשה ואפילו כינור אחד ושתי גיטרות יש. מערכת הסאונד שלנו הכי הכי חבל’ז, זאפה ילדים על ידנו, מופע מוזיקלי, בי מיי גסט, קריוקי הולך, ריקוד עירום על עמוד מתקבל בברכה, רוצים סתם לשבת בסוטול שלכם בכיף שלכם, חופשי, רוצים לקלל, לצרוח, לרקוד, לשיר או לבכות, בבקשה, מזה דרך אגב יש לנו הרבה, מהבכי אני מתכוון, קלינקסים עלינו… פה הצ’אנס שלכם אני אומר לכם, ואתם יכולים להאמין לקשיש שראה דבר או שניים בחיים, שהפנקס שלו פתוח והיד רושמת. ואנחנו כאן מפיקים בעזרתכם את האמנות של החיים, כי כדי לעבור את החיים הארורים האלה שהם בסופו של יום לא פחות מטירונות מתמשכת בגולני, צריך להיות אקרובט בקרקס, אמן, בעצם אמן־על, ורגע לפני שאתם מסתערים על הקופה אני מבהיר מה שברור לכם — אני זה שאלווה אתכם, אני אהיה זה שיושב לכם בתוך האוזן, בסופו של יום אני כאן בשבילכם.’