כחול הירח

1

דֶה רֵייפּ, מארס 1654

שבוע חלף מאז ההלוויה, ואני עדיין חשה בעיקר הקלה. אני יודעת שלא נעים להודות בזה, שאני אמורה להתאבל, אבל אני לא מסוגלת.

בזרועות שלובות אני מביטה מבעד לפתח העליון בדלת אל המרחבים והשדות שסביב החווה, אך מבטי מכוון אלי פנימה.

זה לא היה אמור להידרדר עד כדי כך. במבט לאחור אני לא מבינה איזה שד נכנס בי באותו ערב, לפני שנה. שנים רבות ראיתי בחוֹבֵרט סתם עוד גבר אחד מהכפר, לא הקדשתי לו שום תשומת לב מיוחדת. מעולם לא חשבתי עליו בכלל. לא שלא היה גבר מושך, בדרך מסוימת הוא בהחלט היה. הבחנתי בכך לראשונה בחגיגה בכפר, כשהוא משך אותי אל רחבת הריקודים והצמיד אותי חזק אליו. שתיתי, כמובן שתיתי, אבל לא עד כדי אובדן התחושה של היצמדות גופו לגופי, של נשימתו הכבדה ושל זרועותיו החסונות שאחזו בי בעדינות.

בכל סיבוב מותנינו התחככו, והוא הידק עוד את אחיזתו שהובילה אותי בין שאר זוגות הרוקדים. התחושה היתה מסעירה. הבנתי שהוא מאוהב בי, שהמבט המטריד שנעץ בי כאשר ניגשתי אליו, עם התלמים החרושים מעל גבותיו, לא העיד על מורת רוח אלא על ערגה.

האם תשומת הלב שלו החמיאה לי? האם דחיתי יותר מדי מחזרים בתקווה להשיג בחור טוב יותר וחששתי להפוך לבתולה זקנה? או שמא באותו רגע גם אני הייתי מאוהבת?

כאשר הוא לקח בחזקה את ידי בידו ומשך אותי החוצה לפינה שקטה בבוסתן, לא התנגדתי.

חוברט שמח כשסיפרתי לו שאני בהיריון, והיה נכון להתחתן איתי ולהקים משפחה. בתור אלמן בסביבות גיל הארבעים שאינו חסר אמצעים, הוא לא היה שידוך גרוע, אם כי גם לא מה שאיחלתי לי.

המבחר לא היה רחב, עם זאת. רגע אחד של אובדן חושים בחגיגה, רגע מטורף אחד של ניכור נפש, אפשר לומר, וגורלי נחרץ. התפוגג הסיכוי לעזוב את הכפר יום אחד ולהתחיל בחיים חדשים, נגוזו כל החלומות.

והכי גרוע היה התהייה שלי, מה בכלל מצאתי בו באותו ערב. יהיה הדבר אשר יהיה, הוא פג בבוקר שלמחרת.

חודש לאחר מכן נישאנו, ולאחר שישה שבועות הסתיים ההיריון בלידה מוקדמת. הוולד, בן זכר, הגיח לעולם ללא רוח חיים. כל הדברים האלה התרחשו לפני שנה.

ועכשיו גם חוברט שוכב באדמה הקרה, האפלולית. המראָה היחידה בבית תלויה עקום על הקיר, והווילונות מוגפים זה שבועות. היום אני פותחת אותם שוב. עונג רב מציף אותי עם אור השחר שנשטף פנימה. הסלון שהמה אורחים ימים שלמים, דומם עתה באופן מוזר. כל חיי אני גרה בדה רייפ, והתמיכה של המשפחה, השכנים והחברים שלי מחממת את לבי. רק בני המשפחה של בעלי לא באו במפגיע. נראה שהם מתקשים לקבל את העובדה שירשתי את כל רכושו של חוברט לאחר שנת נישואים אחת בלבד. אפשר להבין אותם, אבל אי־אפשר להחזיר את הגלגל לאחור. אלוהים עדי שהרווחתי את הירושה ביושר.

עיני מרחפות על פני החדר, מן השולחן העגול שליד החלון אל האח וממנה אל הרהיטים שעיטרתי. קרני השמש פוגעות ברצפת האבן ומפיצות מעט חמימות. לא יותר מדי, זוהי רק תחילת מארס. העשן מיתמר מעלה, מלטף את הקורות שעליהן תלויים נקניקים ונקניקיות ומזדקר לעבר עליית הגג, שמחציתה עדיין גדושה במלאי החורף.

מוזר שרק אני בבית, אבל אין לי זמן לעצור ולחשוב על זה. עבודה רבה מחכה לי, ועתה משחוברט איננו, יש עוד יותר עבודה מהרגיל.

למרות שעומדים לרשותי עוזרת ועובד משק, יש לי די והותר מה לעשות. ימות השבוע זהים זה לזה. אני חולבת את הפרות, מאכילה את החזירים והתרנגולות, מטפלת בגינת הירק, חובצת חמאה ומכינה גבינה. את הזמן שנותר אני מנצלת לכביסה ולתיקון בגדים, לתפירה ולטווייה, ורק לעתים רחוקות בשביל לצייר.

מעת לעת, כשאני מסתכלת על פני המראָה של קומקום הנחושת, אני רואה להרף עין את אמי, שערה הקלוע מהודק תחת מצנפת לבנה. היא תמיד עסוקה, תמיד עייפה. אני בת עשרים וחמש, אבל מרגישה זקנה כמוה.

רק תחזיקי מעמד, אני חושבת לעצמי בדרכי אל הרפת להאכיל את חיות המשק. תקופת האבלות נמשכת שישה שבועות בלבד, לא כל כך נורא.

יאקוב, עובד המשק, כבר החל בחליבה. הוא מברך אותי בהרמת סנטר קצרה. אני מהנהנת לעברו במעין תשובה.

'אולי אני אתחיל לעבוד אצל אברם חְרוּן,' הוא אומר בעודי מתיישבת על השרפרף.

'בסדר גמור.'

'רק לז'נט אין עבודה אחרת.'

'יהיה בסדר. אם לא פה, אז בטח בחְרַאפט.'

אנו ממשיכים לעבוד עוד זמן־מה בשתיקה. ידי חולבות מהר, החלב מוטח בדלי.

'מתי את עוברת?' שואל יאקוב לפתע.

'ברגע שהכול יימכר. המכירה הפומבית בשבוע הבא.'

יאקוב מהנהן. 'ז'נט תשמח לקחת את המחבצה. ככה היא תוכל להכין לעצמה חמאה.'

'אני לא יכולה לתת לה אותה. כבר הבטחתי אותה לאמא שלי.'

'אה. חבל.' יאקוב מושך את הדלי המלא שמתחת לפרה וקם. בעומדו נדמה שהוא רוצה לומר עוד דבר־מה, ואני מביטה בו בשאלה.

'בקשר לאדון…'

'כן?'

'אחיו מפיץ שמועות.'

אני מפסיקה לחלוב. 'איזה מין שמועות?'

הוא מהסס.

'מה קרה, יאקוב?' הקול שלי חסר סבלנות, חד מדי.

'אני חושב שגברתי כבר יודעת,' הוא מפטיר והולך לדרכו.

אתמול הכנתי לבּן מהחובצה. היום, לארוחת צהריים, אני מורחת שארית מן המעדן החמצמץ על פרוסת לחם שיפון. יאקוב וז'נט יושבים לשולחן גם הם. אנחנו לא מדברים הרבה, שלושתנו שקועים במחשבות.

לאחר הארוחה אני מעבירה להם את העבודה שלי. אני שמה מגיני עור על קבקבי העץ. אני הולכת לאורך הסכר שמוביל לדה רייפ. החווה שוכנת לגדות התעלה המעגלית ואן דה בּיימסטר, בעיבורה של שפלה ביצתית. כדי להגיע לחווה של הורי, עלי לעבור לצד השני של הכפר, והדרך הקצרה ביותר חוצה אותו. דרך הקצה המזרחי אני נכנסת לרחוב רֵחְטֶה, והבתים העלובים מתחלפים בבתים רחבי מידות עם גמלונים שנצבעו באדום או בירוק. סמוך יותר למרכז הכפר נמצאים גם כמה בתי אבן עם גמלונים, שנדמה כי יד המקרה בנתה אותם.

אני מברכת לשלום מכרים הצצים מכל עבר, והם משיבים לי בהיסוס. האם הם מתחמקים ממני? האם הם נועצים בי מבטים מאחורי הגב?

מרגע שהגעתי לסכר הקטן ולבית המשקולות השוקק חיים, איני יכולה להתעלם עוד. אנשים תוקעים בי עיניים סקרניות, ואני שומעת אותם מתלחששים מאחורי גבי. מישהו הולך אחרי, שואל לשלומי ואם שמע נכון שאני עוברת.

תושבי דה רייפ גאים בכפר שלהם, שמשפחותיהם מתגוררות בו זה דורי דורות. עוד לא נשמע כדבר הזה — לעבור, צעד הגובל בבגידה. אבל הכפריים האלה תמיד חשבו שאני קצת מוזרה, כך שהתוכניות שלי לא אמורות להפתיע אותם.

'השידה ההיא שצבעת כל כך יפה, גם אותה את זורקת?' סוּבּרִיך, החנווני, מביט בי בעניין. 'כי אשמח לקחת אותה אם כן.'

'המכירה הפומבית בשבוע הבא,' אני עונה וממשיכה בדרכי בחיוך מתנצל.

אני פונה לרחוב הכנסייה הצר ויוצאת מן הכפר. במרחק נראית החווה של הורי. אני הולכת בשביל בוצי ומגבירה את קצב צעדי.

'מַארְט היה פה הרגע.' אמי רוחצת את מְכלי החלב תחת משאבת המים. באור־החורף הצולף פניה נראות מדובללות וחרושות קמטים, וכשהיא מתיישרת לעמוד, היא אוחזת בגבה. 'הוא רצה לדבר איתך, אבל הוא צעק כל כך אז אמרתי לו ללכת.'

אני לוקחת מְכל חלב ומעמידה אותו מתחת למשאבה.

'הוא שמע שאת עוזבת. הוא רתח מכעס, קתרין.'

'למה? זאת החלטה שלי.'

'כן, אבל דווקא עכשיו? כל כך מהר אחרי ההלוויה? הרבה אנשים חושבים שזה מוזר. מה בוער לך לעבור לאַלקמאר? יש לך חווה, חיות משק, הכול שייך לך עכשיו. גברים עומדים בתור להתחתן איתך. חְרִיט למשל, אם תחברו את הרכוש של שניכם, תהיו עשירים.'

'אני עוברת לעיר.'

'בשביל לעבוד בתור מנהלת משק בית, כשכאן את חופשייה לגמרי.'

אני נאנחת. 'כבר דיברנו על זה כל כך הרבה פעמים, אמא. אני לא מתכננת להישאר מנהלת משק בית כל החיים. אני רוצה לחסוך, להינשא שוב ולבנות לי חיים חדשים בעיר.'

״כן, זה מה שתמיד רצית. כבר כילדה קטנה, תמיד רצית לבוא איתנו כשנסענו לשוק עם הגבינות. אף פעם לא הבנתי למה. שאר הילדים לא התעניינו בזה בכלל. ארבע שעות על הדוברה רק בשביל להיות קצת בעיר, ועוד ארבע שעות בחזרה.'

'עם דמעות בעיניים, כי לא רציתי לחזור.'

הבטנו זו בזו וחייכנו.

'טוב, את צריכה לעשות מה שאת רוצה. את כבר לא ילדה קטנה, אני לא יכולה לעצור אותך,' אמרה אמי אחרי שתיקה קצרה. 'רק ש…'

בשתיקה שמשתררת לפתע אני חוקרת אותה במבטי. 'מה?'

'אנשים מרכלים.'

'אנשים בכפר תמיד מרכלים, זאת עוד סיבה שבגללה אני רוצה לעבור. נמאס לי כבר מכל הרכילויות וההתערבויות.'

ארשת כניעה מופיעה על פניה של אמי. 'אתגעגע אלייך,' היא אומרת. 'אבל אולי באמת עדיף שתעזבי.'