כשכלואים די זמן באפלה, האפלה מתחילה להשיב מבט. פֵיירָה בת ה־ 19 עברה יותר מבחנים משלֵב אנוש מסוגל לעמוד בהם.אמנם […]
אולי בתוך תוכי תמיד הייתי שבורה ואפלה.
אולי מישהי שנולדה שלמה וטובה הייתה מניחה את פגיון המֵילה ומאמצת את המוות, במקום את מה שהיה כעת מולי.
היה דם בכל מקום.
התקשיתי להמשיך להחזיק בפגיון בידי הרועדת, המגואלת בדם. כשאני נסדקת עוד ועוד, כשגופתו השרועה של הפֵיי הנַעֲלָה הצעיר מתקררת על רצפת השיש.
לא יכולתי להרפות מהלהב, לא יכולתי לזוז ולהתרחק ממנו.
"יפה מאוד," המתה אָמָרַנתָה מהכס שלה. "שוב."
פגיון מֵילה נוסף חיכה, ודמות נוספת כרעה על ברכיה. בת פיות.
ידעתי מה היא תגיד. אילו תפילות היא תדקלם.
ידעתי שאשחט אותה, כמו ששחטתי את הצעיר שהיה שרוע מולי.
הייתי מוכנה לעשות את זה כדי להוציא את כולם לחופשי, כדי להוציא את טמלין לחופשי.
הייתי טובחת ההתמימים, ומושיעת הארץ.
"ברגע שתהיי מוכנה, פֵיירָה החמודה," אמרה אמרנתה בעצלתיים, שערה אדום עז כמו צבע הדם על ידיי. על השיש.
רוצחת. שוחטת. מפלצת. רמאית.
לא ידעתי למי אני מתכוונת. הגבולות ביני לבין המלכה כבר מזמן היטשטשו.
אצבעותיי האוחזות בפגיון התרופפו והוא נחת על הרצפה בקרקוש והתיז נתזי דם מהשלולית המתפשטת והולכת. טיפות ניתזו על מגפיי הבלויים — שרידים מחיי התמותה שנדמו לי רחוקים כל כך עד שהתערבבו בסיוטים שרדפו אותי בחודשים האחרונים.
פניתי להביט בבת הפיות שחיכתה למותה, ראשה מכוסה בברדס, גופה הצנום יציב. מוכנה לקראת הסוף שעמדתי להמיט עליה, מוכנה להפוך לקורבן.
שלחתי יד לפגיון המֵילה השני המונח על כרית קטיפה שחורה, וניצבו היה קר כקרחון בידי החמה והלחה. השומרים תלשו מעליה את הברדס.
זיהיתי את הפנים שהביטו בי מלמטה.
זיהיתי את העיניים הכחולות־אפורות, את השיער החום־זהוב, את השפתיים המלאות ואת עצמות הלחיים החדות. זיהיתי את האוזניים שכעת היו מחודדות ברוב חן, את הזרועות והרגליים שנעשו גמישות יותר, חזקות יותר, את כל הפגמים האנושיים שהוחלקו והומרו בזוהר אלמוות עדין.
זיהיתי את הריקנות, את הייאוש, את הריקבון הנוטף מהפנים האלה.
ידיי לא רעדו כשכיוונתי את הפגיון.
כשאחזתי בכתף העדינה והבטתי ישר בפנים השנואות — הפנים שלי.
ותקעתי את פגיון המֵילה בתוך ליבי המצפה.
חלק ראשון
בית היצורים
1
הקאתי לתוך האסלה, ידיי לופתות את שוליה הקרירים, וניסיתי להחניק את קולות ההקאה.
קרני ירח הסתננו לתוך חדר הרחצה הגדול, העשוי שיש, מקור האור היחיד שהיה לי בזמן שהקאתי בשקט את נשמתי.
טַמלין לא הניד עפעף כשהתעוררתי בטלטלה. וכשלא יכולתי להבדיל בין החושך בחדרי לבין הלילה הנצחי בצינוק של אמרנתה, כשהזיעה הקרה שכיסתה אותי הזכירה לי את הדם של בני הפיות, זינקתי ורצתי לחדר הרחצה.
הייתי כאן כבר חמש־עשרה דקות בציפייה שהבחילה תירגע, שהרעידות הממושכות ייחלשו וידעכו, כמו אדוות בבריכה.
רכנתי בהתנשפויות מעל האסלה, וספרתי כל נשימה.
זה היה רק סיוט. אחד מיני רבים שרדפו אותי בימים אלה, בשינה ובהקיץ.
עברו שלושה חודשים מאז האירועים שמתחת להר. שלושה חודשים של הסתגלות לגופי בן האלמוות, לעולם שהתאמץ לאחות את עצמו מחדש אחרי שאמרנתה ניפצה אותו לרסיסים.
התמקדתי בנשימה — שאיפה דרך האף, נשיפה דרך הפה. שוב ושוב.
כשהרגשתי שאני מפסיקה להקיא התרוממתי בהדרגה מהאסלה — אבל לא התרחקתי. הגעתי רק עד לקיר הסמוך, ליד חריץ החלון הפתוח שממנו הצלחתי לראות את שמי הלילה, ולהרגיש את הרוח הקלילה על פניי הדביקות. השענתי את ראשי על הקיר והשטחתי את כפות ידיי על רצפת השיש הקרירה. אמיתי.
זה היה אמיתי. שרדתי; הצלחתי להימלט.
אלא אם כן זה היה חלום — רק הזיית קדחת בצינוק של אמרתנה, ותכף אתעורר שוב בתוך התא, ו —
הצמדתי את ברכיי לחזי. אמיתי. אמיתי.
הגיתי את המילה בתנועות שפתיים.
המשכתי להגות אותה עד שיכולתי להרפות מרגליי ולהרים את הראש. כאב פילח את כפות ידיי —
גיליתי שקמצתי אותן לאגרופים חזק כל כך עד שציפורניי כמעט פצעו את העור.
כוח של בני אלמוות הוא קללה יותר מאשר ברכה. עיקמתי וכופפתי את כל הסכו"ם שהחזקתי בשלושת הימים הראשונים אחרי שחזרתי לכאן, מעדתי על רגליי, שנעשו ארוכות ומהירות יותר, לעיתים תכופות כל כך שאָליס פינתה מחדריי את כל חפצי הערך שאין להם תחליף (היא התמרמרה במיוחד כשהפלתי שולחן שניצב עליו אגרטל בן 800 שנה), וניפצתי לרסיסים לא אחת, לא שתיים, אלא חמש דלתות זכוכית כי סגרתי אותן בטעות חזק מדי.
פלטתי אנחה דרך האף, ופתחתי את אצבעות ידיי.
ידי הימנית הייתה פשוטה וחלקה. יד פיי מושלמת.
הפכתי את יד שמאל שסלילי דיו שחורים כיסו את אצבעותיה, את המפרק, את כל האמה עד למרפק, וספגו את אפלת החדר. העין החרוטה במרכז כף ידי נראתה כאילו היא צופה בי, שלֵווה וערמומית כחתול, ואישון החריץ שלה היה רחב יותר משהיה מוקדם יותר היום. כאילו הסתגלה לחושך, כמו עין רגילה.
הבטתי בה בזעף.
בה, ובכל מי שעשוי לצפות בי מבעד לקעקוע.
לא שמעתי מריס בשלושת החודשים שהייתי כאן. אפילו לא לחישה. לא העזתי לשאול את טמלין או את לושיין או כל אחד אחר, מחשש שזה יזמן איכשהו את הלורד הנעלה של חצר הלילה, יזכיר לו איכשהו את העסקה המטופשת שערכתי איתו מתחת להר: שבוע אחד בחודש איתו בתמורה לכך שהציל אותי ממלתעות המוות.
אבל גם אם ריס שכח בדרך נס מהעסקה, אני לעולם לא אוכל לשכוח. וגם לא טמלין או לוּשִׁיֶין או כל אחד אחר. לא כל עוד הקעקוע הזה קיים.
גם אם בסופו של דבר ריס… לא היה בדיוק אויב.
עבור טמלין, כן. עבור כל שאר החצרות, כן. מתי מעט חצו את הגבול של חצר הלילה ונשארו בחיים. אף אחד לא ידע מה בדיוק נמצא בחלק הצפוני ביותר של פְּריתַנְיָה.
הרים ואפלה וכוכבים ומוות.
אבל לא הרגשתי שאני וריס אויבים בפעם האחרונה שדיברתי איתו, כמה שעות אחרי המפלה של אמרנתה. לא סיפרתי לאף אחד על הפגישה הזו, על מה שהוא אמר לי, ועל מה שאני התוודיתי בפניו.
שִֹמחי על ליבך האנושי, פיירה. רחמי על אלה שאינם מרגישים דבר.
קמצתי את ידי לאגרוף שהסתיר את העין ההיא, את הקעקוע. התרוממתי לעמידה, הורדתי את המים באסלה וטופפתי אל הכיור כדי לשטוף את הפה, ואחריו את הפנים.
הלוואי שלא הייתי מרגישה דבר.
הלוואי שליבי האנושי היה משתנה עם כל שאר גופי, הופך לשיש בן אלמוות במקום להיות גוש אפלה סדוק שמטפטף רעל לתוכי.
טמלין עדיין ישן כשהתגנבתי בחזרה לחדר השינה החשוך שלי, גופו העירום שרוע על המזרן. לרגע פשוט עמדתי והתפעלתי משרירי הגב המוצקים שלו, שאור הירח הדגיש בחן, משערו הזהוב, הסתור משינה ומהאצבעות שהעברתי בו מוקדם יותר, כשעשינו אהבה.
למענו עשיתי את זה — למענו החרבתי בשמחה את עצמי ואת נשמתי בת התמותה.
ועכשיו ציפו לי חיי נצח של התמודדות עם מה שעשיתי.
עשיתי את דרכי למיטה, כל צעד כבד יותר מהקודם, מאומץ יותר. כעת הסדינים היו קרירים ויבשים. החלקתי פנימה, התכרבלתי בגבי אליו ועטפתי את עצמי בזרועותיי. נשימתו הייתה עמוקה — יציבה. אבל באוזני הפיי שלי… מדי פעם תהיתי אם אני שומעת את נשימתו נקטעת, רק לרגע. אף פעם לא העזתי לשאול אותו אם הוא ער.
הוא אף פעם לא התעורר כשהסיוטים עקרו אותי מהשינה; אף פעם לא התעורר כשהקאתי לילה אחר לילה. אם הוא ידע, או שמע, הוא לא אמר על כך מילה.
ידעתי שסיוטים דומים גירשו את השינה מעיניו לעיתים קרובות כמו אצלי. בפעם הראשונה שזה קרה, התעוררתי וניסיתי לדבר איתו. אבל הוא התנער ממני כשנגעתי בו, עורו לח ודביק, ושינה צורה לדמות החיה עם הפרווה והטפרים והקרניים והניבים. הוא העביר את שאר הלילה ברביצה למרגלות המיטה, משגיח על הדלת, על קיר החלונות.
מאז הוא העביר לילות רבים באותו אופן.
הייתי מכורבלת במיטה והצמדתי אליי את השמיכה חזק יותר, כמהה לחום גופו בלילה הקריר. זה הפך להסכם שבשתיקה בינינו — לא להודות שאמרתנה עדיין מייסרת אותנו, בשנתנו ובהקיץ. לא לאפשר לה לנצח.
בכל מקרה, היה קל יותר לא להזדקק להסברים. לא להצטרך לספר לו שאף על פי שהוצאתי אותו לחופשי, שהצלתי את עמו ואת פריתניה כולה מאמרנתה… שברתי את עצמי בתוך כך.
וחשבתי שגם חיי נצח שלמים לא יספיקו כדי לתקן אותי.
אין עדיין תגובות