קראו לזה איך שתרצו

פרק ראשון
רובּ

אני אוכל עם אבא שלי ארוחת בוקר, כל בוקר.

טוב, אני אוכל. הוא יושב בכיסא הגלגלים שלו ובוהה בכיוון שאימא כיוונה אותו. אם יש לי מזל, הריר שלו נשאר אצלו בפה. אם לו יש מזל, השמש לא נכנסת לו לעיניים.

הבוקר לאף אחד מאיתנו אין הרבה מזל.

אני מפגיז את החדר במוזיקת רוק אלטרנטיבי, בווליום הכי גבוה שאני מצליח לסבול. הוא שנא את המוזיקה הזאת כשעוד הייתה לו היכולת הקוגניטיבית לשנוא. אין לי מושג אם הוא שומע אותה עכשיו.

אני אוהב לדמיין שכן.

"רוב!" אימא צועקת מלמעלה, בזמן שהיא מתכוננת לעבודה. פעם היא לא הייתה צועקת.

פעם גם לא הייתה לה עבודה.

זו הייתה שנה נהדרת.

"רוב!" היא צועקת שוב.

אני בוהה לעבר רוברט לַאכְלַאן האב, שיושב מעבר לשולחן, ודוחף עוד כף של דגני בוקר לפה שלי. "אתה חושב שהיא מדברת אליי או אליך?"

טיפת ריר יוצרת עיגול רטוב על החולצה שלו.

"מה?" אני צועק בחזרה.

"תנמיך בבקשה!"

"טוב."

אני לא מנמיך.

עד האביב שעבר, מעולם לא ידעתי שיש דרך נכונה ודרך לא נכונה להתאבד. אם מכניסים קנה של אקדח לפה ולוחצים על ההדק, אפשר לשרוד.

אפשר גם לפספס ולמחוק לעצמך חצי מהפרצוף, אבל למרבה המזל אבא לא פספס. אני לא בטוח שהייתי מסוגל לשבת מולו ליד השולחן אם זה היה קורה.

המצב מספיק גרוע גם ככה. במיוחד הידיעה מה הוא עשה לפני שהוא ניסה להתאבד. זה החלק הכי גרוע.

את ההתאבדות אני עוד יכול להבין.

אימא אומרת שחשוב שאבא יֵדע שאני נמצא לידו. אני לא יודע למה. הנוכחות שלי לא תחבר מחדש באורח פלא את הנוירונים שיאפשרו לו שוב ללכת, לדבר וליצור קשר.

אם הייתי יכול להשיג מטה קסמים שהיה מחבר אותו מחדש, הייתי עושה את זה.

זה נשמע אלטרואיסטי מצידי. זה לא. אני אגואיסט.

לפני שנה היה לנו הכול.

עכשיו אין לנו כלום.

והסיבה החיה־ונושמת לכך יושבת בצד השני של השולחן.

אני קם ומכבה את המוזיקה. "אני הולך!" אני קורא.

"שיהיה לך יום טוב בלימודים," אימא קוראת בחזרה.

כאילו יש סיכוי.

פרק שני
מייגן

אחותי מקיאה בשירותים. נהדר.

אני רוצה להציע לה עזרה, ממחטות נייר או מים או משהו, אבל ניסיתי אתמול והיא התעצבנה עליי.

אימא אומרת שהכול בגלל ההורמונים. אולי היא צודקת, אם כי סמנתה אף פעם לא הייתה אדם נחמד במיוחד. אם היא בצד שלכם, היא החברה הכי טובה שלכם. אבל אם היא לא, כדאי להיזהר.

כשסמנתה עזבה את הבית והלכה ללמוד בקולג', חצי מהשוטרים במחוז של אבא ערכו לה מסיבה. זה לא קורה לעיתים קרובות שילדה של לובש מדים מצליחה להתקבל לאחת מהאוניברסיטאות הכי טובות בארץ, ועוד עם מלגת לַקרוס מלאה.

גם לא לעיתים קרובות הילדה חוזרת משם בהיריון.

חלק קטן ואפל בתוכי שמח שלשם שינוי אני לא זאת שעושה את הבעיות.

חלק אחר בתוכי מוחץ את המחשבה הזו ודוחף אותה הצידה. זה לא הוגן כלפי אחותי. בניגוד אליה, אני כן אדם שנחשב נחמד.

טוב, לפחות עד האביב שעבר, כי מאז התחילו לקרוא לי רמאית.

המים באסלה יורדים, מים זורמים בברז. דקה אחר כך, הדלת של סאם נסגרת בשקט.

אימא מופיעה בכניסה לחדר שלי. היא לובשת חלוק רחצה והשיער שלה עטוף במגבת. הקול שלה רך. "אבא אומר שהוא יכול להסיע אותך לבית הספר, אם את כבר מוכנה."

"כמעט."

"אני אגיד לו." היא מהססת ביציאה. "מייגן… לגבי המצב של אחותך –"

"את מתכוונת לתינוק?" אני חוקרת את עצמי במראה, תוהה אם הקוקו יתברר כטעות. העור החיוור שלי נראה חיוור ואפרורי כבר עכשיו. חוץ מזה, היום הראשון של נובמבר הביא איתו טמפרטורות מקפיאות, ובכיתה שלי יש חלון סדוק.

היא נכנסת לחדר וסוגרת את הדלת. "כן, התינוק."

אני תוהה אם סמנתה התכוונה להסתיר את ההיריון, אפילו מההורים שלנו. היא גם ככה תכננה לחזור הביתה לסוף השבוע, אז ההופעה שלה כאן לא הייתה מפתיעה. אבל לא נראה לי שהיא תכננה להיכנס בדלת, לחבק את אימא, ואז להקיא לרגליה.

אפילו את הקיא אפשר היה להסביר, אבל אז היא פרצה בדמעות.

אימא לא טיפשה.

אבל אימא וסאם גם תמיד היו קרובות. סאם בטח הייתה מספרת לה בכל מקרה, רק בלי ההקאה. אני מושיטה יד לצעיף צבעוני. "אז מה עם התינוק?"

"אחותך עוד לא רוצה שאנשים יֵדעו." אימא פוכרת אצבעות. "היא רק בשבוע העשירי של ההיריון, אז היא מנסה… היא מנסה להחליט מה לעשות." שתיקה. אני תוהה אם אימא שלי לא מצליחה להביא את עצמה לומר את המילה הפלה. "אני מבקשת ממך לכבד את הרצון שלה."

אני לובשת ז'קט ג'ינס מעל הסוודר. "אני לא אגיד לאף אחד."

"מייגן, תרחמי עליה. מגיע לה."

"אימא, אף אחד לא מדבר איתי. למי אני אספר?"

"לרייצ'ל?"

החברה הכי טובה שלי. אני מהססת.

העיניים של אימא כמעט יוצאות מחוריהן. "מייגן. כבר סיפרת לה?"

"לא! לא, ברור שלא."

"את יודעת שאבא שלך לא רוצה רכילות."

זה גורם לי להשתהות. אני לא רוצה לאכזב את אבא. כלומר, אני לא רוצה לאכזב את אבא שוב. "אני לא אגיד שום דבר."

"לאף אחד, מייגן." המבט שלה הופך למתכתי. "אני צריכה לדעת שאנחנו יכולים לסמוך עלייך."

רעד עובר בי. אבא צופר בחוץ.

אני חוטפת את הילקוט שלי. "אני צריכה ללכת."

"תהיי ילדה טובה!" היא קוראת אחריי.

היא אומרת את זה בכל פעם שאני יוצאת מהבית.

פעם הייתי עונה, "אני תמיד ילדה טובה," אבל זה כבר לא נכון.

אז עכשיו אני אומרת, "אני אשתדל," ונותנת לדלת להיטרק מאחוריי.

פרק שלישי
רוב

הכניסה הראשית לתיכון איגֶל פורְג' מפוצצת בתלמידים. אנשים בכל מקום. הם ממלאים את חצר הבטון שמחוץ לדלתות, נדחפים במבואה, טורקים את דלתות הלוקרים שלהם ותופסים כל מקום פנוי עד הרגע האפשרי האחרון. פעם הייתי חוצה את מגרש החניה בנחת, וים האנשים הזה היה נפתח לפניי כמו בקריעת ים סוף. כולם הכירו אותי. כולם רצו להיות אני.

ועכשיו? אף אחד לא רוצה להיות רוב לאכלאן ג'וניור.

אפילו לא אני.

אני לא נכנס בכניסה הראשית. היא הפכה להיות השטח הבלעדי של קונור טאנסטל. הוא בטח נשען עכשיו על עמוד הבטון המעוגל שמחזיק את תורן הדגל, מספר סיפור נועז על מעלליו בסוף השבוע. לידו תהיה מונחת כוס של צ'אי מסטארבקס, ובגלל מזג האוויר האפור משקפי השמש שלו יהיו תלויים מחור הכפתור של ז'קט הווינטג' הצבאי שהוא לובש. יש לו שיער בלונדיני עם נגיעות חומות, וזוג עיניים לא תואמות – אחת כחולה ואחת חומה. באזור כמו שלנו, מראה פריקי יכול לזרוק אותך לתחתית הערימה החברתית או לירוק אותך לראש הערימה. המשפחה שלו עשירה במיוחד, אז אפשר לנחש איפה הוא נמצא בסולם החברתי. הוא משחק לַקרוס – ואפילו יש לו מאמן פרטי – אז הוא בנוי כמו מישהו שלא הייתם רוצים להתעסק איתו.

אני נשמע כאילו יש לי אובססיה לגביו. אין לי.

הוא היה פעם החבר הכי טוב שלי.

נראה שקונור קיבל את החצר בהסכם הפרֵדה שלנו. אבא שלו קיבל הסדר חוקי.

אבא שלי קיבל זימון לבית המשפט, ובהמשך, כדור במשלוח אישי ישר למוח.

ועכשיו אנחנו כאן, שמונה חודשים אחר כך.

אני חונה בחניון צדדי והולך מסביב לחצי מבניין בית הספר כשרוח נובמבר האכזרית חודרת למעיל שלי, ואז חומק דרך הכניסה האחורית שליד הספרייה. זאת ההגדרה המילונית ל"אירוך דרך", כי השיעור הראשון שלי הוא ליד הכניסה הראשית, אבל לא אכפת לי ללכת הרבה ובטח שלא אכפת לי להיות לבדי.

גם ככה יש לי ספרים להחזיר, אז אני מציץ מבעד לחלונות הספרייה. הספרן לא נמצא, ואני חומק בין הדלתות. אנחנו אמורים לחכות שמישהו יקבל את הספרים – סוג של דרך לוודא שהם חוזרים – אבל אני תמיד משאיר את שלי והולך. הייתי מעדיף לשלם עשרה דולר קנס על ספר שנעלם מאשר להתמודד עם מר לונדון.

אפילו האוויר בספרייה שונה, כאילו הספרים עצמם דורשים סוג מיוחד של שקט. אני חוצה את השטיח בדממה, מניח שני ספרים על דלפק הפורמייקה האפור, ואז פונה לחמוק משם.

"מר לאכלאן."

לעזאזל.

אני עוצר, מסתובב. מר לונדון בדיוק יוצא מהמשרד שמאחורי הדלפק. הוא מנגב את הידיים במפית, ועדיין לועס את מה שאכל. הוא רזה ושרירי ומתקרב לשישים בגיל. הוא לובש חולצת פולו שחורה עם תפרים קטנטנים וצבעוניים בשולי השרוולים, שלא מוסיפים חן לעור הצהבהב שלו.

"אני ארשום לך את אלו," הוא אומר, ודוחף את הספרים לכיוון המחשב כאילו לא הייתי כבר בחצי הדרך לדלת.

הוא לא מסתכל לי בעיניים.

אני לא מנסה להסתכל בשלו. האמת היא שאני לא בטוח אם ההערה שלו הייתה בקשה שאישאר ואחכה עד שהוא יסיים ללחוץ על כפתורי המקלדת, ואולי להפך, הודעת שחרור, אבל הזמן שלקח לי לחשוב על זה כבר הפך ארוך מדי.

עכשיו זה מוזר.

הוא סורק את הברקודים של הספרים. אלו ספרי פנטזיה אפּית, והם נוחתים על דלפק ההחזרות בחבטה כשהוא מניח אותם. "מה חשבת על אלה?"

מה הוא רוצה? המלצה? הם שינו לי את החיים. נשארתי ער כל הלילה.

האמת היא שזה באמת מה שקרה. יש לי אפס חיי חברה.

אבל אז אני מבין שהשאלה שלו הייתה אוטומטית. בכל פעם שיש בינינו אינטראקציה, זה מוזר לו כמו שזה מוזר לי. הוא בטח מרגיש איזשהו צורך להתייחס אליי בנימוס זהיר, כאילו המשפחה שלי לא רק תגזול ממנו את חסכונות חייו, אלא גם תנסה לקחת ממנו את עבודתו.

אני מושך בכתפיי ומתבונן בפוסטר של אדגר אלן פו. "הם היו בסדר."

"רק בסדר? ניל שתה אותם."

ניל הוא הבעל שלו. הוא מורה בפנסיה ממקום אחר בארץ. גם מר לונדון היה אמור לצאת לפנסיה בשנה שעברה, אבל הם סמכו על אבא שלי שיטפל בחסכונות הפנסיה שלהם.

כל סנט נעלם עוד לפני שאבא נתפס.

אני מכחכח בגרון. "אני חייב להגיע לשיעור הראשון."

זה שקר, והוא יודע את זה. הצלצול יהיה רק בעוד עשרים דקות.

"אין בעיה," הוא אומר. "אלה רשומים."

אני בורח משם כאילו אני אשם בפשע. אני יכול להרגיש את העיניים שלו בגב שלי.

אני תוהה אם המצב היה טוב יותר אילו הייתה שמועה שאני שונא את אבא שלי. אם לא הייתי עובד במהלך החופשות במשרד שלו. אם הוא לא היה מגיע לכל משחק לקרוס שהשתתפתי בו, מניח עליי זרוע ומתפאר ביכולות של הבן שלו על המגרש.

למרבה הצער, לא שנאתי אותו. ואחר כך שמעתי כל לחישה.

רוב ידע? הוא בטוח ידע.

לא ידעתי.