כיבוי אורות

1

אורורה, אילינוי

06:32, יום שלישי, 14 באפריל

העניין בנורמן לוי היה שכולם הכירו את נורמן לוי. כפרופסור באוניברסיטת שיקגו הוא היה אבן שואבת לאנשים מוכשרים וסקרנים, ותמיד ידע לזהות נפש תאומה כשראה כזו. סטודנטים שלעולם לא היו משתלבים בשום מקום, הרגישו לגמרי בבית במשרדו הקטן והדחוס של הפרופסור, או כשהתארחו לארוחת ערב, קפה ומשקאות בביתו, בית עץ שעמד קרוב לקצהו של קאיוגה לֵיין באורורה הסמוכה. נורמן היה מדען שהתמחה בחקר השמש והקדיש לתחום המחקר הזה את כל חייו המקצועיים, אבל העניין האמיתי והתמידי שלו היה באנשים. האלמן חשוך הילדים אסף חברים באותו אופן שבו אנשים אוספים פרפרים, אבל לא כדי להשטיח אותם באלבום; לא, הוא רצה לשאול, לדרבן ולהתסיס אותם, לשוחח איתם. אין דבר ראוי יותר מלשוחח עם אנשים, הוא היה בטוח בכך.

אבל לא ב־06:32, על פי שעון האזור המרכזי, הרגע המדויק שבו הטלפון שעל קיר המטבח שלו צילצל ביום שלישי, 14 באפריל. נורמן, שעמד לפני הכיור ובהה החוצה מבעד לחלון בעוד הקפה מתבשל, התנער משֹרעפי טרום־הקפה שלו וליכסן מבט זועם אל הטלפון. רפליקה מסרט עלתה בדעתו — 'אף אחד מהחברים שלי לא יתקשר בשעה כזו' — מה שלא היה נכון כלל וכלל. חברים שלו התקשרו כל הזמן, בכל שעות היממה; זה היה החיסרון שבהיכרות עם אנשים שחיים באזורי זמן שונים. נורמן דישדש אל הטלפון, הסיט את משקפיו מעלה כדי שיוכל לקרוא את זהות המטלפן, וראה את המילים סילבר ספרינג, מרילנד. הוא הרים את השפופרת.

'דיברנו על זה,' נורמן אמר.

הקול מעבר לקו היה מתוח ונרגש. 'ראית דימות כלשהו מגוס־16בעשרים וארבע השעות האחרונות?'

'זה שש וחצי בבוקר כאן, חבר.'

'ובכל זאת אני מתקשר אליך, נורמן. אז, תתאר לך.'

נורמן שמע את הבהילות בקולו של פֶּרי סנט ג'ון וכיחכח בגרונו, עובר למוֹד של קשב. הוא חיבב את פרי, חיבה שהחלה ביום שבו הנער נכנס לשיעור המבוא שלו לאסטרופיזיקה, האזין להרצאה, ואז ניגש היישר אל הפרופסור הנערץ והכריז שהוא מחפש מֶנטור, ושזה עתה החליט שהפּוּר נפל על נורמן. מי יכול לעמוד בפני חוצפה שכזו? עשרים שנים של ארוחות ערב, שיחות טלפון ואימיילים לאחר אותו שיעור מבוא ראשון, פרי היה לאחד החוקרים המובילים בתחנת התצפית הראשית של מִנהל האוקיינוסים והאטמוספרה הלאומי (נוא'א), שניטרה אירועי שמש. הוא השלים עם המבטים המופתעים, שלא לומר החשדניים, שהופנו לעברו השכם והערב מצד חברי גילדת האסטרונומיה הלבנה־צחורה, ואוף, איך שנמאס לו לומר, 'כן, ניל דגראסי טייסון הוא לגמרי מקור השראה בשבילי.' אבל הוא נשאר, גם כשהם עשו להם מנהג לשלוח אותו לראיונות בתקשורת רק כדי שיוכלו להתהדר בפרצוף שחור בשורותיהם, כיוון שזו הייתה העבודה שבשבילה נולד. הוא אהב לומר לאנשים שהוא חזאי מזג אוויר, כי טכנית זה היה נכון, אבל לעומת סוג הסערות שניטר, סופות הוריקן דרגה 5 בכדור הארץ נראו כמו ממטרי אביב.

הוא חזר על שאלתו לנורמן. 'ראית דימות מהמחזור האחרון?'

'אתמול בערב,' נורמן אמר, 'ושוב תודה על שם המשתמש. שעות של כיף. שעות, פרי.'

'ראית את ההתלקחות?'

'כן. שתיים, גדולות. נקלטו בטלסקופ האולטרה־סגול הסולארי. הן שיבשו את חיישני קרינת הרנטגן, אז לא יכולתי לבדוק שוב. למה?'

פרי שתק רגע מעבר לקו וחשב. 'יכול להיות שהן מיסכו התפרצות משנית? או שלישונית?'

נורמן קימט את מצחו. 'זה ייתכן. הקרינה כבר נקלטה ב־DSCOVR?'

DSCOVR, לוויין מזג האוויר הטלסקופי של נוא'א, היה כלי חיוני לניטור אירועי מזג אוויר מהחלל בכלל ופעילות סולארית בפרט מאז שלהי 2015, כאשר לאחר שיגורו המוצלח התייצב על מסלול היקפי בנקודת לגראנג' 1, מעין שביל זהב של כבידה ניטרלית במרחק כמיליון מיילים מכדור הארץ. מהמיקום הפחות או יותר קבוע הזה בין כדור הארץ לשמש, שלל החיישנים המותקנים בחרטומו משדרים מידע בזמן כמעט־אמיתי בחזרה לנוא'א.

'כן,' פרי השיב, 'והיא תפספס את כדור הארץ בשבע מעלות בעוד ארבעים וחמש דקות. מה שבא בעקבותיה זה מה שמדאיג אותי.'

'מה בא בעקבותיה?'

'הייתה התלקחות שלישית, זווית הטיה של אפס מעלות, והיא נעה דרך חלל מטוהר. נתונים חדשים עולים עכשיו בתחזית העדכנית. לך תסתכל. אני מחכה.'

נורמן זנח את הקפה, לקח את הטלפון האלחוטי איתו לחדר העבודה והתיישב אל שולחן האוכל הגדול מעץ אלון, ששימש לו שולחן עבודה. הוא פתח את המחשב הנייד, עירסל את הטלפון בין כתף לצוואר ונכנס היישר לאתר נוא'א, שהציג מידע משולב מהלוויין המטאורולוגי גוס־16 ולוויין תצפית השמש של נאס'א. לעין הלא־מיומנת, סדרות הדימויים הסולאריים ושרשורי הנתונים המספריים שהופיעו על המסך ודאי היו נראים כמו בְּליל חסר משמעות, אבל בשביל מוח שספח מידע כזה בצורתו החזותית והמספרית זה שישים וחמש שנים, תצורות העטרה ושרשרות הנתונים המספריים שראה כעת, היו המקבילה האסטרונומית לאדם שעומד בקצה צוק, על פי תהום, מנופף בפנס וזועק, 'הגשר קרס!'

'מה זווית ההטיה עכשיו?' נורמן שאל.

'אפס,' פרי חזר ואמר, למרות שהיה בטוח שנורמן שמע אותו היטב בפעם הראשונה.

נורמן פילבל בעיניו. הוא הפנים את הנתונים. פעמיים.

'לא יכול להיות,' הוא אמר.

'בוא נניח שכן,' פרי אמר. 'יש לך זמן להריץ כמה מודלים?'

'אני בן פאקינג שמונים ושמונה, פרי. ברור שיש לי זמן.'

'תבדוק את קרינת החלקיקים במסלול גאוסטציונרי,' פרי אמר.

'מה אתה סח.' נורמן היה עכשיו חד וערני ולגמרי על זה. הוא פתח מחשב נייד שני, התחבר ללוח ניטור התפרצויות השמש השיתופי שהופעל בידי מרכז טיסות החלל גודארד, והחל להוריד נתונים שהוזנו בידי מאות חובבים משוגעים לדבר מכל רחבי העולם, שפקחו עין לא־רשמית על פעילות כתמי שמש. פֶּרי לא היה היחיד שהבחין בעלייה החריגה בכמויות קרינת רנטגן והפרוטונים שהתפרצו מהשמש בשמונה־עשרה השעות האחרונות. קהילת מתצפתי השמש נכנסה לסחרור של העלאת תיעוד, פוסטים ופרשנויות. כל מה שנורמן ראה אישש את דעתו של פרי: הייתה לא התלקחות אחת, אלא סדרה של שלוש התלקחויות, כל אחת עזה מקודמתה; האור העז שהפיצו השתיים הראשונות סימא את שלל מכשירי הניטור ומנע את זיהוי ההתלקחות המסיבית השלישית, ששיחררה ענן פלזמה סולארי מסיבי שנע כעת בחלל לאורך השובל הנקי יחסית שפינו לו ההתפרצויות הקודמות.

נורמן הטעין לתוכנת המידול פְּרי פיתוח עצמי שלו שפע של נתוני מידע מורכב ורחב טווח, על מנת לזהות ולאמוד את האפקט של גורמי סיכון פיזיקליים וטכנולוגיים לאספקת החשמל על פני כדור הארץ, במקרה של פגיעה פוטנציאלית של שדה פלזמה בממדים ובעצימות שתועדו בשעות האחרונות. כאשר לחץ לבסוף על אֶנְטֶר, והתוצאה הסופית הופיעה על המסך בתוך תיבה מהבהבת קטנה, נורמן הרגיש שהרצפה נשמטת תחתיו.

'שיט,' הוא אמר.

'מה קיבלת?'

'המודל שלי לא טוב. מריץ אחר. חכה.' הוא ניקה את השדה והתחיל מחדש; הוריד נתונים מאוסף אחר של אתרים מסביב לעולם והריץ תרחיש חלופי תוך שהוא משנה את המשֹרעות והכיוון של השדה החשמלי עד קצה גבול הסבירות. הוא רצה לקבל תוצאה אחרת.

הוא רצה לטעות.

בתחנת הניטור בנוא'א, פרי ישב והאזין להקלדה הקדחתנית של נורמן מעבר לקו. לא בכדי נורמן נחשב מחוקרי השמש הראשונים במעלה של תקופתו: המודלים שלו אף פעם לא טעו. פרי ידע שהתוצאה הראשונה שנורמן מגיע אליה, תהיה אשר תהיה, תמיד מתגלה כמדויקת. אבל הוא ידע גם שאין טעם להפריע לזקן בעודו עובד. בינתיים, פרי קצר הרוח הוריד נתונים והריץ מודלים משלו.

מאחוריו, עמיתיו נשאו אליו מבטים אפופי ערפל של שעת בוקר מוקדמת, תוהים על מה הוא עובד במרץ כזה. קֶן מורטה, בידו ספל קפה עם הכיתוב זה מה יש, ניגש אל פרי והציץ מעבר לכתפו בעוד המאסטרו הצעיר מקיש במרץ על כמה מחשבים. טרי פיצפטריק, שנכדו התינוק השאיר אותו ער כל הלילה והיה עייף מכדי לקום מכיסאו, פשוט הסיע את עצמו בצעדים קטנטנים אל צדו האחר של פרי וליכסן מבט אל המסכים.

מורטה ראה את שטף הדימויים והנתונים שרצו על המסכים והביט בפרי בחשדנות. 'מה זה? אתה משחק במשהו?' כי המספרים לא יכלו להיות נכונים.

פיצפטריק הסתכל על הנתונים, ואז על פרי. הוא הרים את משקפיו אל פדחתו ושאל, 'מכה חטופה?'

'לא נראה ככה.'

פיץ התבונן במסך, מעכל את המידע, בעוד פרי מטעין אותו לתוך הסימולציות. 'כמה זמן?'

פרי, שהחזיק כל הזמן את הנייד שלו בין כתף לצוואר, קלט פתאום שהצוואר שלו הורג אותו והרים את ראשו, מניח לטלפון ליפול על השולחן בחבטה ולהתהפך תוך שהוא ממשיך להזין נתונים. מעבר לקו נשמע קולו העצבני של נורמן: 'היי! היי! אתה שם?!'

אבל פרי המשיך להקליד, מריץ מודל אחרי מודל, ובכל פעם שאחד מהם בישר בצפצוף על השלמת התהליך, התוצאה הייתה זהה, או דומה.

'פרי,' פיץ אמר בבהילות גוברת, 'כמה זמן יש לנו?'

מהטלפון, קולו של נורמן בקע צורמני ומעוות. מורטה שלח יד, הפך את הטלפון ולחץ על רמקול. קולו של נורמן נשמע עכשיו רועש מדי.

' — לא שגוי! החרא הזה לא שגוי!'

ראשים בכל חדר הבקרה הסתובבו. עוד ועוד אנשים קרבו ובאו, בעוד קולו הצורמני של נורמן בוקע מהרמקול. פרי הרים את ידו, מהסה את הוויכוח שהתנהל מאחוריו, והקיש שוב על אֶנטר — פוקד על המחשב להריץ את הסימולציה האחרונה שלו. הושלך הס. הכול המתינו לתוצאה. צפצוף מהמחשב הודיע על מסקנה.

'נורמן?' פרי אמר לעבר הטלפון שעל השולחן. 'נורמן? אתה שם?'

'כן.'

'הרצת את זה?'

'שלוש פעמים, עם הספציפיקציות החדשות של השנאי של קונבאק. אתה?'

'כנ'ל.' פרי כיחכח בגרונו. 'זה ברמת קרינגטון, נכון?' שבעת הגברים והנשים שהתגודדו מאחוריו לטשו עיניים אל הטלפון, מחכים למוצא פיו של מישהו בקצה השני של הקו, שאיש מהם לא הכיר. אבל משום מה הכול היה תלוי בתשובתו של אותו אלמוני.

הקול של נורמן שבקע מהרמקול היה צרוד. 'ויהי בשלושים שנה, ברביעי בחמישה לחודש, ואני בתוך הגולה, על נהר כבר…'

מורטה קטע אותו, כמו מי שהבין פתאום שהוא מושא לבדיחה. 'תסלח לי, מי אתה לעזאזל, ומה בדיוק אנחנו עושים פה?'

התגובה לא ריפתה את ידיו של נורמן, שהשלים את הציטוט: '…נפתחו השמיים ואראה מראות אלוהים.'

פרי הפנה את מבטו אל מורטה. 'זה מהתנ'ך.'

'מה אתה סח. מהתנ'ך. למה הזקן הזה מצטט מהתנ'ך?'

'חזון יחזקאל, 593 לפנה'ס,' פרי אמר. 'יש כאלה שחושבים שזה האירוע המתועד הראשון בהיסטוריה של פגיעת התפרצות סולארית מסיבית בכדור הארץ.'

פיץ הניח יד על כתפו של פרי. 'כמה זמן עד הפגיעה, פרי?'

'בין שבע לשתים־עשרה שעות. פלוס מינוס. רוחות סולאריות הן הפכפכות מאוד.'

פיץ הזדקף והביט במורטה. פניו שהיו חיוורות עוד קודם לכן, עטו עוד כמה דרגות לובן.

'אז אנחנו מבוֹדדים תחנות?' פיץ שאל.

'אני לא קובע דבר כזה. אתה מוכן לקבוע את זה?'

'קן, זה אירוע שמיים־שחורים כלל־עולמי.'

'אני אמליץ על צמצום ייצור,' מורטה אמר.

'צמצום ייצור? למה שלא פשוט נרכיב משקפי שמש? כמה שַנָאים אלף אמפר ומעלה ברשת החשמל הם מלפני 1972?'

'ככה מהשרוול? לפחות אלפיים.'

פיץ הינהן, מהורהר. 'נתחיל עם אלה. אני אעשה כמה טלפונים ואנסה לברר בכמה מהעשרת אלפים האחרים יש סלילי נקודות חמות, שסביר שיתפוצצו בזרם ישיר של שלושים אמפר לפאזה.'

פרי ניענע בראשו. 'עדיף שתחשב חמישים.'

'בסדר, חמישים.' פיץ נכנס למוֹד של פעילות, העייפות שלו נעלמה כלֹא הייתה.

אבל מורטה נותר תקוע במקומו. 'אני אפילו לא יודע מאיפה להתחיל.'

פיץ הסתכל עליו. 'להתחיל?' הוא שאל. 'יש לנו את כל ארצות הברית למגן.'

באורורה, נורמן הניח את הטלפון האלחוטי על השולחן והקשיב בחצי אוזן לוויכוח שנמשך דרך הרמקול הזעיר. הוא קם במאמץ מהכיסא, הביט רגע במערכת משדר הרדיו הביתי שכיסתה בצפיפות את הקצה המרוחק של שולחן העבודה. בקרוב, חשב, זו תהיה הדרך היחידה לתקשר.

הוא ניגש לחלון, זה הגדול יותר שהשקיף על הרחוב ללא מוצא שבו גר. השמש החלה לצבוע את שולי השמיים לפני עלות השחר, אך טרם הפציעה מעל האופק. כמעט כל הבתים היו חשוכים, למעֵט אורות מרפסת כניסה פה ושם שהושארו דלוקים כל הלילה. בעוד נורמן צופה, נורות אדי הכספית של פנסי הרחוב היבהבו כפי שקרה מדי בוקר, כאשר החיישנים אותתו שאינן נחוצות עוד. הוא הרים את מבטו לשמיים; אור השמש עדיין השתקף מפני השטח של נֹגה. בעודו צופה, השוליים המטושטשים הראשונים של עטרת השמש נשקו לצמרות העצים בקצה הרחוב, ונורמן הישיר מבט לקצה המרטיט שלה, עד שעיניו דמעו והוא נאלץ להתיק את מבטו.

הוא עצם את עיניו וניסה לדמיין מה תהיה המשמעות של כל זה לעולם, אבל זה היה בלתי אפשרי. הפלנטה גדולה מדי, המערכות שלה מורכבות מדי, והוא פשוט לא יכול היה להקיף את כל זה בשכלו. הכול, ה־כול יהפוך להיות מקומי ביותר. כל מה שיהיה חשוב בחייו זה מה שיקרה ברחוב הזה, מה יהיה גורלם של האנשים האלה ושל יקיריהם, אֵילו החלטות הם יקבלו, ומהו הסבך הבלתי ניתן לחיזוי של התוצאות שלהן.

נורמן עצם את עיניו וניסה להתכונן לסערה הקרבה ובאה.