כמו פרש קווקזי

בערוב ימיו עוזב גבר את ביתו ומשפחתו ויוצא להרהר בחייו. הוא בוחר לעצמו את הר אגונג שבאי הקסום באלי. הנוף הנשקף מההר הוא נוף חיצוני ופנימי כאחד. כנזיר בראש ההר מנצל הגיבור את שהותו המתארכת באי כדי לעשות חשבון נפש ולהתבונן בחייו במבט מעמיק וחדור תובנות.

הוא בודק לעומקן וביושר רב את שתי מערכות היחסים המכריעות שהיו לו בחייו עם נשים: עם אשתו מירי, שנפטרה מסרטן, ועם אהובתו ורדה, שנטשה אותו בלי אזהרה או הסבר המניח את הדעת.

נסער ומובס הוא מגלה את הפילוסוף היהודי הדגול ויקטור פרנקל, שכמוהו, שרד את השואה, וגיבש תורה המבחינה בין האדם הייעודי לאדם הגורלי.

כמו פרנקל, הוא מעדיף את האדם הייעודי, הקובע לעצמו מטרות ברורות בחייו. האדם הייעודי חותר להגשמת מטרותיו, ואינו מסכים לתפיסה שגורלנו נקבע מראש, ושאין לנו הרבה שליטה עליו. נדמה לו ששתי הנשים שאותן אהב הן ביסודן נשים גורליות, והוא דוחף אותן ליטול שליטה ואחריות רבות יותר, אך התערבות זו בחייהן מעוררת את כעסן: את מותה של אשתו הוא חווה כעונש קשה, ואולי לא מודע, שבו היא מענישה אותו, ואת העזיבה המכאיבה של אהובתו הוא חווה כאקט מקניט ומכאיב של אישה יפה, נדיבה, ברוכת כשרונות, אך לא בשלה.

ביד בוטחת מגולל לפנינו צבי גיל סיפור בעל גוון אישי, ואינו חושש לחשוף טעויות ומשגים ולהתמודד עִמם באומץ. זהו רומן קולח הנקרא באחת, ומעורר מחשבות על זוגיות ועל אהבה ומסירות לא רק לבני משפחה, אלא גם לארץ שבה אנו חיים.

זהו ספרו השישי של צבי גיל. ספריו הקודמים: בית היהלומים (סיפור הטלוויזיה הישראלית); גשר של נייר (סיפור תיעודי של ילד ונער בתקופה שקדמה לשואה ובמהלכה); לשחק על החלומות (עלילה של חלום ושברו של צעירים ילדי השואה); מוביולה— מסע בזמן ובמרחב (ספר תעודה על אדם וארץ); מהיד אל הפה והלאה מזה (סיפורים קצרים). כמו כן חיבר מסה ששמה גלים בינוניים עד רוגשים על "קול ירושלים" — מסה ששימשה בסיס לסרט בשם זה שהפיק. צבי גיל הוא עיתונאי, מילא תפקידים בכירים ברדיו ובטלוויזיה, נמנה עם מקימי הטלוויזיה בישראל, ותיעד את השידור הציבורי בארץ.

הספר יצא לאור במקור בהוצאת גוונים בשנת 2015.

מקט: 4-86-1068

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

פתח דבר ותודה

קשה להגדיר רומן זה כסיפורת – ‘פיקשן’ – צרופה. כל יצירה, גדולה או קטנה, מכילה בדרך כלל בתוכה במודע או שלא במודע משהו תיעודי, ביוגראפי, וברומן הזה יש כמה וכמה יסודות אוטנטיים-תיעודיים מן החיים שלי. אפשר וחלקם הקטן אף הופיע באחד מספרי התעודה שכבר פרסמתי. באותה מידה נכון יהיה לומר שזאת לא ביוגרפיה, למעט אלמנטים אלה שהזכרתי, בעיקר בכל הקשור לדמויות המרכזיות בספר, שאכן קיימות או היו קיימות ועברו ‘שיפוץ’.

השמות הם פיקטיביים, למעט אזכרו אישים היסטוריים בשעתם, וכל המארג ברובו והסיפורים והעלילות השזורים בו הם פרי הדמיון.

יחד עם זאת, ה’טריגר’ – הדחף – לכתוב את הרומן, מקורו בשבר שחשתי במרום שנותיי. מסתבר שאין אנו חסינים גם בערוב ימינו מפני איזה פרץ געשי של נעורים, או מה שמסמל אותם. תוך שאני מהרהר בצורת הביטוי שאתן לאותן תחושות, נכדתי הבכורה, ענבל פוגל, בהכירה יפה את עָבָרי, המליצה שאקרא את ספרו של ויקטור פרנקל “האדם מחפש משמעות” (הוצאת ‘דביר’). כבר בדפים הראשונים תהיתי הכיצד ספר זה לא הגיע לידי הרבה לפני כן. מדובר באדם שהיה הרבה יותר מבוגר ממני, בָשֵל, פסיכיאטר במקצועו, שחווה במחנות הריכוז את אשר אני חוויתי כנער, אלא שהוא מתבונן בהתרחשויות האלה רטרוספקטיבית, במיקרוסקופ רב עוצמה. הוא שרד, כמוני, וקבע לעצמו יעד – כמוני, כל אחד והיעוד שלו…

מתורתו הקשתי בכל הנוגע למתן משמעות לקורות אותי. ליתר דיוק, מה פירושה של משמעות זו לעצמי ולזולת, במקרה זה מדובר בדמויות של שתי הנשים שהן הדומיננטיות בספרי ובשאיפות והמאוויים של הגבר מולן. ברקע משתקף הייעוד שהאיש הציב לעצמו וכנראה גם להן.

זאת, מול הגורל, שיש לו, כידוע, דרכים משלו להוליך את הייעוד, כשם שלייעוד יש נתיבים משלו להשתמש בגורל למטרה שהאדם מציב לעצמו. לכך נוסף עוד שבר, לא פחות חשוב ולא פחות מכאיב – הוא השבר עם ארצי ‘מולדתי’ המאומצת שנפשי ערגה אליה. אני חש שהיא עזבה אותי או אפילו בגדה בי.

ברגע שנכנסתי למנהרה הזו המשכתי עם הפנס הקטן שלי לשוטט לא רק בנתיבי האירועים הרבים שמתוארים, אלא גם במעמקי הנפש  של המספר ושל ‘גיבורות’ הסיפור. כל זאת למיטב יכולתי האובייקטיבית, שהיא די מוגבלת.

אני מכיר תודה עמוקה לעורכת והסופרת, שושי בריינר, שמלווה אותי מאז שחזרתי לתל אביב מירושלים וחידשתי כאן את הכתיבה. תחילה במקבץ של סיפורים קצרים, ועכשיו היא ליוותה אותי במהלך הכתיבה בעין בוחנת ואוהדת. נשים, נשים. לא צריך ‘לחפש אותן’, הן תמיד לידך.