חמשת חומשי התורה נחלקים ל־54 פרשות. בבתי הכנסת נקראות אחת או שתיים מהן בכל שבת, כל פרשה בַּתורה נקראת בְּתורהּ. […]
פרשת בראשית
סדר הבריאה
"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחשֶׁךְ עַל־פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל־פְּנֵי הַמָּיִם".
(בראשית א, א-ב)
ובמדרש תמורה דרשו: "כשם שהבית מודיע על הבנאי, והבגד מודיע על האורג, והדלת על הנגר, כך העולם מודיע על הקדוש ברוך הוא שהוא בראו".
הפירוש שנותן רש"י למילים "בראשית ברא" מתחיל במילים: "אמר ר' יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ'החודש הזה לכם', שהיא מצווה ראשונה בתורה." רש"י נותן פירוש נוסף למילים "בראשית ברא". וכך הוא פותח ואומר:
אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו ז"ל, בשביל התורה שנקראת "ראשית דרכו" (משלי ח, כב), ובשביל ישראל שנקראו "ראשית תבואתו" (ירמיה ב, ג). ואם באת לפרשו כפשוטו, כך פרשהו: בראשית בריאת שמים וארץ, והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך. ויאמר אלוהים "יהי אור".
ורש"י מוסיף יסוד חשוב להבנת בריאת העולם, ובלשונו:
ולא בא המקרא להורות סדר הבריאה, לומר שאלו קדמו, שאם בא להורות כך היה לו לכתוב בראשונה ברא את השמים וגו', שאין לך ראשית במקרא שאינו דבוק לתיבה שלאחריו.
בפירושו מתמודד רש"י עם שלוש שאלות שונות העולות מהפסוקים הראשונים של ספר בראשית ושל התורה כולה.
השאלה הראשונה: מדוע נכתב "בראשית" ולא "ראשית"? המילה "בראשית" היא מילה הבאה תמיד בסמיכות — לשם עצם או לשם פועל (הבא במקום שם עצם), ואילו "ברא" הוא פועל בעבר, וצריך היה לומר "בראשונה ברא", ועל כן, מכיוון שנכתב "בראשית ברא" אין המקרא הזה נלמד כפשוטו אלא כמדרשו, ובלשון רש"י: "אין המקרא הזה אומר אלא דרשני."
השאלה השנייה: מה היה לפני הבריאה? האם הכול נברא יש מאין? האם תיאור הבריאה הוא תיאור לפי סדר אירועים היסטורי? והקושי: בפסוק הראשון, שבו נאמר כי "הארץ היתה תהו ובהו… ורוח אלוהים מרחפת על פני המים" — משמע כי בעת תחילת הבריאה כבר היו מים, והעולם לא התחיל מאין מוחלט.
השאלה השלישית: מה משמעות האות בי"ת במילה בראשית? והאם אפשר ללמוד ממנה על דברים נוספים שקדמו לבריאת העולם?
רש"י משיב וכותב: "לא בא המקרא להורות סדר הבריאה, לומר שאלו קדמו," כלומר התיאור בפרק א של ספר בראשית אינו תיאור מדויק של הסדר בבריאת העולם. ולשאלה מדוע צורפה האות בי"ת משיב רש"י על יסוד מדרש מוויקרא רבה: "אמר רבי ברכיה: שמים וארץ לא נבראו אלא בזכות ישראל, שנאמר 'בראשית ברא אלוהים'. ואין 'ראשית' אלא ישראל שהתורה נקראת 'ראשית דרכו' (משלי ח, כב) וישראל נקראו 'ראשית תבואתה' (ירמיה ב, ג)" (ויקרא רבה לו, ד).
מכאן שהבי"ת של בראשית משמעה "בשביל". נמצאנו למדים כי כמה וכמה דברים נבראו לפי תפיסת חז"ל עוד קודם לבריאת העולם והם נבראו בשביל ישראל.
נשוב אל המדרשים שלפיהם נבראו כמה דברים לפני בריאת העולם, ואחד מאותם נבראים הוא התורה שהיתה התוכנית שבה הסתכל הקב"ה קודם שברא את העולם:
• מדרש בראשית רבה: "כך היה הקדוש ברוך הוא מביט בתורה ובורא את העולם";
• מדרש תנחומא, בפתיחה למדרש נאמר: "וכשברא הקב"ה את עולמו נתייעץ בתורה וברא את העולם";
• ובשמות רבה נמצא: "שלוש בריות־בריאות קדמו את העולם… המים והרוח והאש" (טו, כב);
• ואילו בבראשית רבה נאמר: "שישה דברים קדמו לבריאת העולם… התורה וכיסא הכבוד" ועוד (א, ד).
הרעיון שהעולם נברא לפי תוכנית התורה הנקראת "ראשית" מקבל פירוט נרחב בתיאור ייחודי ומרגש בספר משלֵי:
כב. ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ / קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז.
כג. מֵעוֹלָם נִסַּכְתִּי / מֵרֹאשׁ מִקַּדְמֵי־אָרֶץ.
כד. בְּאֵין תְּהֹמוֹת חוֹלָלְתִּי / בְּאֵין מַעְיָנוֹת נִכְבַּדֵּי־מָיִם.
כה. בְּטֶרֶם הָרִים הָטְבָּעוּ / לִפְנֵי גְבָעוֹת חוֹלָלְתִּי.
כו. עַד־לֹא עָשָׂה, אֶרֶץ וְחוּצוֹת וְרֹאשׁ עַפְרוֹת תֵּבֵל.
כז. בַּהֲכִינוֹ שָׁמַיִם, שָׁם אָנִי / בְּחֻקוֹ חוּג עַל־פְּנֵי תְהוֹם.
כח. בְּאַמְּצוֹ שְׁחָקִים מִמָּעַל / בַּעֲזוֹז עִינוֹת תְּהוֹם.
כט. בְּשׂוּמוֹ לַיָּם חֻקּוֹ וּמַיִם לֹא יַעַבְרוּ־פִיו / בְּחוּקוֹ מוֹסְדֵי אָרֶץ.
ל. וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ, אָמוֹן / וָאֶהְיֶה שַׁעֲשׁוּעִים יוֹם יוֹם מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכָל־עֵת.
לא. מְשַׂחֶקֶת בְּתֵבֵל אַרְצוֹ וְשַׁעֲשֻׁעַי אֶת־בְּנֵי אָדָם.
(משלי ח, כב-לא)
בפרק זה מתואר העולם שלפני הבריאה, תיאור יצירת היקום ותיאור היקום עצמו. העולם שלפני הבריאה מתואר במילים: ראשית דרכו, קדם מפעליו, מאז, מעולם, מראש, מקדמי ארץ, באין תהומות, באין מעיינות, בטרם הרים, לפני גבעות, עד לא עשה ארץ. עשיית היקום מתוארת במילים: עשה ארץ, בהכינו שמים, בחוקו חוג, באמצו שחקים, בשומו לים חוקו, בחוקו מוסדי ארץ.
ועולה השאלה, מיהו המדבר או המדברת במילים: ענני, נסכתי, חוללתי?
על פי הפירוש, הדוברת היא התורה, שקדמה לעולם ושימשה תוכנית לקב"ה בבריאת העולם.
תחילה מדבר משלֵי (שלמה המלך) על התורה שקדמה לעולם: מקדמי ארץ, באין תהומות, באין מעיינות; בפסקה השנייה מתוארת התורה בעת מעשה הבריאה, באימוץ שחקים ותהומות, ביצירת גבולות הים והארץ; ואילו בפסקה השלישית מדובר על התורה שהיתה בעבר ביד ה': "וָאֶהְיֶה שַׁעֲשׁוּעִים יוֹם יוֹם מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכָל־עֵת", והרי יומו של הקב"ה הוא בן אלף שנים: "כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל" (תהילים צ, ד), ורק אחר כך מתוארת התורה כשהיא עתה בעולם "משחקת בתבל ארצו", והיא נחלת בני האדם.
"בראשית ברא…" — אנו קוראים בתורה וזוכרים שהתורה עצמה קדמה ל"בראשית ברא".
הבריאה בתפילה
את פרשת "בראשית" אנו קוראים פעם אחת בשנה, אך לתוכנה אנו מתוודעים יום־יום ושעה־שעה. היהודי המתפלל רואה בכל עת את גדולת הבריאה והוא חוזר אליה בצורות שונות ובביטויים שונים, המעידים על גודל מעשה בראשית.
חליפות הזמנים והעתים, משמרות הטבע וצבא השמים, הלידה והמוות, הצמיחה והגדיעה, הוכיחו את התחדשותם של מעשי בראשית בכל מקום ובכל עת. אין תמה אפוא שכבר בקטע הראשון של תפילת שחרית מביע המתפלל את הוקרתו וכניעתו בפני "אֲדוֹן עוֹלָם אֲשֶׁר מָלַךְ / בְּטֶרֶם כָּל יְצִיר נִבְרָא / לְעֵת נַעֲשָׂה בְחֶפְצוֹ כֹּל / אֲזַי מֶלֶךְ שְׁמוֹ נִקְרָא." וכאשר מגיע המתפלל לברכות השחר הוא מיד מברך: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. רוֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם". המתפלל ממשיך באתחלתא לתפילה ומיד מודה לאלוהיו: "אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת־הַשָּׁמַיִם וְאֶת־הָאָרֶץ, אֶת־הַיָּם וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־בָּם." וכשמגיע המתפלל לפסוקי דזמרא (זמירות) של שבת ושל חול לבו נמשך לאלוהיו והוא מחפש דימויים ויוצר צירופי לשון שייתנו ביטוי לגודל הכרתו את מעשי אלוהיו: "הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד־אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ", והוא לא נח: "לְרֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם", ולבו הסוער נפעם ממעשה הבורא: "הַמְכַסֶּה שָׁמַיִם בְּעָבִים הַמֵּכִין לָאָרֶץ מָטָר הַמַּצְמִיחַ הָרִים חָצִיר."
וכשמגיע המתפלל לברכות שלפני "קריאת שמע", שהיא הצהרת האמונה היהודית, הוא מבקש לפאר ולרומם את מושא אמונתו: "האל הפותח בכל יום דלתות שערי מזרח ובוקע חלוני רקיע, מוציא חמה ממקומה ולבנה ממכון שבתה ומאיר לעולם כולו וליושביו. המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים ובטובו מחדש בכל יום מעשה בראשית." פניו של המתפלל נשואות למזרח, אל עבר ירושלים, ובעת שהוא שקוע בתפילת שחרית עולה השמש ממזרח ויום חדש עולה ומחדש את בריאת העולם.
וכאשר מגיע יום השבת מגיע שִבחהּ של השמש לכלל יצירה שאין בלתה:
טוֹבִים מְאוֹרוֹת שֶׁבָּרָא אֱלֹהֵינוּ.
יְצָרָם בְּדַעַת בְּבִינָה וּבְהַשְׂכֵּל.
כֹּחַ וּגְבוּרָה נָתַן בָּהֶם.
לִהְיוֹת מוֹשְׁלִים בְּקֶרֶב תֵּבֵל:
מְלֵאִים זִיו וּמְפִיקִים נֹגַהּ.
נָאֶה זִיוָם בְּכָל הָעוֹלָם.
[…]
קָרָא לַשֶּׁמֶשׁ וַיִּזְרַח אוֹר.
רָאָה וְהִתְקִין צוּרַת הַלְּבָנָה.
וכאשר הוא מגיע לסיומה של הברכה הראשונה שלפני קריאת שמע הוא מברך:
"הַמְחַדֵּשׁ בְּטוּבוֹ בְּכָל יוֹם תָּמִיד מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית…
בָּרוּךְ אַתָּה יי, יוֹצֵר הַמְּאוֹרוֹת."
ואין לך הוכחה גדולה וטובה מכך כי ההכרה בגדולת הבורא היא שמביאה את הצהרת האמונה "שמע ישראל". אין לו למאמין הוכחה משמעותית יותר למשפט המבוסס על אחד משלושה־עשר עיקרי האמונה: "קַדְמוֹן לְכָל דָּבָר אֲשֶׁר נִבְרָא. רִאשׁוֹן וְאֵין רֵאשִׁית לְרֵאשִׁיתוֹ." וכאשר מגיע המתפלל לסיום התפילה, כל תפילה, הוא אומר: "עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ", ואף שם הלל ושבח לבורא, "שֶׁהוּא נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָרֶץ".
הסתיימה תפילת שחרית, ובחלוף תפילת המנחה תיפתח תפילת ערבית, וכבר במשפט הראשון מעשה בראשית, והכול בתוך ברכה: "בְּחָכְמָה פּוֹתֵחַ שְׁעָרִים, וּבִתְבוּנָה מְשַׁנֶּה עִתִּים וּמַחֲלִיף אֶת הַזְּמַנִּים, וּמְסַדֵּר אֶת הַכּוֹכָבִים בְּמִשְׁמְרוֹתֵיהֶם בָּרָקִיעַ כִּרְצוֹנוֹ, בּוֹרֵא יוֹם וָלָיְלָה, גּוֹלֵל אוֹר מִפְּנֵי חשֶׁךְ וְחשֶׁךְ מִפְּנֵי אוֹר", וכך נמשכת התהילה למי שאמר והיה העולם.
אין עדיין תגובות