פתח דבר

טלפון נייד?

בהתחלה לא ראיתְ בזה צורך אמיתי, אבל כדי שלא יחשבו שנשארת מאחור, התפתית לרכוש דגם פשוט מאוד שיש בו מעט פונקציות. בפעמים הראשונות הופתעת לגלות שאת מדברת בקול רם מדי במסעדה, ברכבת ובבית הקפה, אבל זה בהחלט היה נוח ומעודד שהמשפחה והחברים תמיד נמצאו במרחק שיחה.

כמו כולם, למדת לכתוב אס־אם־אסים בהקשה על מקלדת זעירה והתרגלת לשלוח אותם בלי הרף. כמו כולם, ויתרת על היומן שלך והחלפת אותו בגרסה האלקטרונית. במסירות הִכנסת לרשימה את מספרי הטלפון של מכרייך, של בני משפחתך ושל המאהב שלך. את מספרו של האקס הסווית כקוד של כרטיס האשראי שאת נוטה לשכוח.

למרות איכותן הגרועה של התמונות השתמשת בטלפון הנייד שלך גם כדי לצלם. תמיד היה נחמד להחזיק איזו תמונה מצחיקה כדי להראות לחברים בעבודה.

חוץ מזה, כך עשו כולם. המכשיר התאים את עצמו לתקופה: הוא מחק את גבולות החיים הפרטיים, המקצועיים והחברתיים. ובעיקר, היומיום נעשה דחוף יותר וגמיש יותר ואילץ אותך ללהטט עם הזמן.

לא מזמן החלפת את המכשיר הישן שלך בדגם מתקדם יותר, פלא קטן של הטכנולוגיה שמאפשר לך לקרוא את האימיילים שלך, לגלוש באינטרנט ולהוריד מאות אפליקציות.

וכך נעשית מכורה. הטלפון הנייד כבר הפך לשלוחה של עצמך, וכמו שתל בגופך הוא מלווה אותך אפילו לאמבטיה ולשירותים. בכל מקום שאת נמצאת בו, נדיר שתחלוף יותר מחצי שעה בלי שתסתכלי בצג ותבדקי אם החמצת שיחה שלא נענתה, אס־אם־אס אינטימי או כל אס־אם־אס שהוא. ואם תיבת האימייל ריקה, את מקליקה כדי לוודא שאין שום אימייל בהמתנה.

כמו הבובה של ילדותך, הטלפון הנייד מעודד אותך. המסך שלו מסביר פנים, מרגיע, מהפנט. הוא כלי שמאפשר לך לשלוט בכל הדברים וליצור קשר מיידי שיפתח בפנייך את כל האפשרויות…

אבל ערב אחד בשובך הביתה את מפשפשת בכיסים ובתיק ומגלה שהנייד שלך נעלם. אבד? נגנב? לא, את לא מאמינה. את בודקת שוב, מנסה לשווא לשכנע את עצמך ששכחת אותו במשרד, אבל… לא, את זוכרת שהסתכלת בו במעלית כשיצאת מהעבודה, ובטוח גם במטרו ובאוטובוס.

לכל הרוחות!

בהתחלה את רותחת מעצבים רק מעצם הרעיון שאיבדת אותו, אחר כך את מתעודדת כשאת נזכרת שחתמת על ביטוח ‘גנבה/אובדן/נזק’, ואת מתחילה לספור את נקודות הלקוח שצברת, שיאפשרו לך, החל ממחר, לרכוש צעצוע מודרני חדש עם מסך מגע.

ובכל זאת, שלוש לפנות בוקר, וטרם הצלחת להירדם…

את קמה בשקט כדי לא להעיר את הגבר שישן לצדך.

במטבח, מעל הארון, את מחפשת את החפיסה הישנה של בדלי סיגריות שהחבאת שם לרגעי מצוקה. את מעשנת בדל אחד, ועל הדרך מלווה אותו בכוס וודקה.

לעזאזל…

את יושבת כפופה על הכיסא. את רועדת מקור, כי פתחת את החלון כדי שריח הסיגריות יתנדף.

את מונה בראשך את כל מה שהיה לך בטלפון: כמה סרטונים, כחמישים תמונות, היסטוריית הגלישה שלך באינטרנט, הכתובת שלך (לרבות קוד הכניסה לבניין), הכתובת של הורייך, מספרי טלפון של אנשים שאולי לא צריכים להיות שם, אס־אם־אסים שעשויים לרמוז ש…

אל תהיי פרנואידית!

את לוקחת עוד שאיפה ולוגמת מהוודקה.

למראית עין אין שום דבר שבאמת מסגיר, אבל את יודעת היטב שמראית העין מתעתעת.

מה שמדאיג אותך זה המחשבה שהמכשיר נפל לידיו של מישהו בעל כוונות זדון.

את מתחילה להתחרט שצילמת תמונות מסוימות, ששלחת אס־אם־אסים מסוימים, שניהלת שיחות מסוימות. העבר, המשפחה, הכסף, הסקס… מישהו שרוצה לפגוע בך ימצא מספיק דברים כדי להרוס לך את החיים, אם יחפש היטב. את מתחרטת שעשית את הדברים האלה, אבל החרטה לא מועילה.

מאחר שאת רועדת מקור, את קמה וסוגרת את החלון. מצחך דבוק אל הזכוכית, ואת מתבוננת באורות הספורים שעדיין מנצנצים בלילה וחושבת שאולי בקצה האחר של העיר גבר שעיניו נעוצות בצג של הטלפון הנייד שלך סוקר בהנאה את האזורים האפלים של חייך הפרטיים ומפשפש בשיטתיות בקרביו של המכשיר בחיפוש אחר הסודות הקטנים והמלוכלכים שלך.