קונסטלציה של תופעות חיוניות

בבוקר אחרי שהפֶדרלים שרפו את ביתה ולקחו את אביה, חוה התעוררה מחלומות על שושנות ים. הילדה התלבשה ואחמד, שלא ישן כלל, התהלך מחוץ לחדר והביט בשמים מתבהרים מעבר לזגוגית החלון; מעולם עד עתה לא הרגיש שהוא מאחר למראה השמש הזורחת. כשיצאה מהחדר נראתה מבוגרת משמונה שנותיה, והוא לקח את המזוודה שלה והיא יצאה בעקבותיו מדלת הכניסה. הוא הוליך את הילדה אל אמצע הרחוב לפני שהרים את עיניו אל מה שהיה ביתה. "חוה, אנחנו צריכים ללכת," הוא אמר, אבל איש משניהם לא זז.

מקט: 15100344

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

בבוקר אחרי שהפֶדרלים שרפו את ביתה ולקחו את אביה, חוה התעוררה מחלומות על שושנות ים. הילדה התלבשה ואחמד, שלא ישן […]

---

1

בבוקר אחרי שהפֶדרלים שרפו את ביתה ולקחו את אביה, חוה התעוררה מחלומות על שושנות ים. הילדה התלבשה ואחמד, שלא ישן כלל, התהלך מחוץ לחדר והביט בשמים מתבהרים מעבר לזגוגית החלון; מעולם עד עתה לא הרגיש שהוא מאחר למראה השמש הזורחת. כשיצאה מהחדר נראתה מבוגרת משמונה שנותיה, והוא לקח את המזוודה שלה והיא יצאה בעקבותיו מדלת הכניסה. הוא הוליך את הילדה אל אמצע הרחוב לפני שהרים את עיניו אל מה שהיה ביתה. "חוה, אנחנו צריכים ללכת," הוא אמר, אבל איש משניהם לא זז.

השלג התרכך סביב מגפיהם שעה שהתחילו לחצות את הרחוב אל עבר הכברה הפתוחה של אפר משוטח. כמה רמצים כתומים לחשו בבריכות של שלג אפור, אבל כל השאר היה מפוחם. פחות משבע שנים קודם לכן אחמד עזר לדוֹקָה לבנות תוספת כדי שיהיה לילדה חדר משלה. הוא שירטט את התוכניות וחטב את העץ וניסר אותו ללוחות והפך אותם לחדר; וכשדוקה הבטיח לעזור לו לבנות תוספת לביתו שלו, אם יהיה לו פעם ילד, אחמד הודה לחברו והלך הביתה, הגוש בגרונו מתמוסס ליבבה כשהדלת נסגרה מאחוריו. ארבעים המטרים שסחב את העצים מהיער הותירו שלפוחיות במפרקי אצבעותיו, כתמי רטיבות בבתי השחי שלו, אבל עכשיו כמה שעות של להבות העלו את מה שלקח לו חודשים לתכנן, שבועות לסחוב, ימים לבנות, הכול מלבד המסמרים והמסמרות, הכול מלבד הצירים והבריחים, הכול לשמים. ועמם נלקחו גם האוצרות הקטנים שעשו את הבית של דוקה לביתו. מערכת השחמט המגולפת ביד על שולחן הקפה הקטן; כשהזיזו אותו, היה המלך הלבן הגוצי מתנדנד מצד לצד, כמו איש פיכח די הצורך לעמוד בלבד, ודוקה כינה את הוד מלכותו בוריס ילצין. אגרטל הפורצלן המקושט ערבסקות פרסיות, ולידו הרדיו־טייפ עם האנטנה הארוכה מספיק לגרד את התקרה כשהועמדה על ספר טלפונים, ואף על פי כן קצרה מכדי לקלוט דבר מה מלבד רעש סטטי. הקוראן בן השמונים וחמש, עטיפתו הסגולה רוחשת קליגרפיה, שסבא של דוקה קנה במֶכה. הדברים האלה היו שם והלהבות אכלו אותם, ומאחר שאש אינה מבחינה בין דברי אלוהים לדברי משרד התקשורת הסובייטי, הקוראן וספר הטלפונים חזרו אל פי האל באותה שאיפת עשן.

אצבעות הילדה צמדו את מפרק היד שלו. הוא רצה להטיל אותה על כתפו ולרוץ צפונה עד שהיער יבלע את הכפר, אבל בעומדו מול קרשי העץ שהשחירו לא היה מסוגל לאזור את הכוח להעלות מילת נחמה על שפתיו, לאחוז ביד הילדה בידו, להזיז את כפות הרגליים לכיוון שרצה שתלכנה.

"זה הבית שלי." קולה הפר את הדממה, והוא שמע אותו כצליל יחיד במסדרון ריק.

"אל תחשבי עליו ככה," הוא אמר.

"ככה איך?"

"כאילו הוא עדיין שלך."

הוא כרך את צעיפה הכתום הזוהר סביב צווארה והזעיף פנים אל טביעת האצבע המפוחמת על לחיָיה. הוא היה ער במיטה בליל אמש כשהפדרלים באו. תחילה המיית מנוע הדיזל, טרטור נמוך שלמד לפחד ממנו יותר מאשר מיריות, אחר כך קולות רוסיים. הוא הלך לסלון והסיט את וילון ההאפלה ככל שהעז. מבעד למשולש הזכוכית, פנסים פילחו את הלילה. ארבעה חיילים, חסונים, בריאי גוף, ירדו מהמשאית. אחד שתה מבקבוק וודקה וקילל את השלג בכל פעם שמעד. סבא של החייל הזה סיפר לו פעם, בבוקר שבו התייצב החייל בלשכת הגיוס בוולאדיווסטוק, שהוא עצמו היה גווע בסטלינגרד אלמלא חסדיה מקהי התחושה של וודקה; החייל, שלחייו היו מלאות חטטים בעקבות שנים של מריחת משחת שיניים על פצעי הבגרות שלו, חשב שצ'צ'ניה היא מלחמה גרועה מסטלינגרד, וקצב לעצמו וודקה בהתאם. מסלון ביתו רצה אחמד לצעוק, להכות בתוף, לשגר זיקוק. אבל מעבר לרחוב הם כבר הגיעו לדלת של דוקה, והוא אפילו לא העיף מבט בטלפון שנדם לפני עשר שנים. הם דפקו בדלת פעם, פעמיים, ופתחו אותה בבעיטה. מבעד לפתח, אחמד צפה בלפיד מתנועע על פני הקירות. כך עברו להן שתי הדקות הארוכות בחייו של אחמד, עד שהחיילים שבו והופיעו בפתח עם דוקה. סרט הבידוד על פיו מקומט בצעקותיו האילמות. הם כיסו את ראשו בברדס שחור. איפה חוה? זיעה נקוותה על מצחו של אחמד. ידיו נדמו לו כבדות להחריד. כשהחיילים תפסו את דוקה בכתפיים ובחגורה, הפילו אותו אל ארגז המשאית וטרקו את הדלת, ההקלה שאפפה את אחמד נסוגה במהירות מפני תיעוב עצמי על כך שהוא חי, בטוח בסלון ביתו, ואילו במשאית מעבר לרחוב, עשרים מטרים בלבד ממנו, דוקה הנו אדם מת. הכינוי '02' ניבט בשבלונה לבנה מפגוש המשאית, ופירוש הדבר שהיא שייכת למשרד הפנים, ופירוש הדבר שלא יהיה תיעוד למעצר, ופירוש הדבר שרשמית, דוקה מעולם לא נלקח, ופירוש הדבר שלעולם לא יחזור. "איפה הילדה?" שאלו החיילים זה את זה. "היא לא פה." "ואם היא מתחבאת מתחת לרצפה?" "היא לא." "טפל בזה למקרה שכן." החייל השיכור פתח פח בנזין וכשל אל תוך ביתו של דוקה; כשחזר אל סף הבית, השליך גפרור לאחור וסגר את הדלת. להבות טיפסו בציפורניים על וילונות החזית. זגוגיות הזכוכית נקוו על האדן. איפה חוה? כשהמשאית עזבה לבסוף, האש התפשטה אל הקירות והגג. אחמד חיכה עד שהפנסים האחוריים הצטמקו לגודלם של דובדבנים לפני שחצה את הרחוב. הוא רץ במעגל גדול סביב הלהבות ונכנס ליער מאחורי הבית. מגפיו רמסו את הסבך הצונן, והיה ביכולתו לספור את טבעות גדמי העצים לאור הלהבות. מאחורי הבית, חבויים בין העצים, היבהבו פניה של הילדה. רצועות עור חיוור התהוו מתחת לעיניה ופיספּסו את האפר על לחייה. "חוה," הוא קרא אליה. היא ישבה על מזוודה ולא הגיבה לשמה. הוא נשא אותה כמו חבילה של מקלות רופפים בזרועותיו, נשא אותה אל ביתו ובמגבת לחה ניגב את האפר ממצחה. הוא השכיב אותה במיטה ליד אשתו הנכה ולא ידע מה יעשה עכשיו. הוא היה יכול לצאת בחזרה החוצה ולזרוק כדורי שלג על הבית הבוער, או לשכב במיטה כדי שהילדה תרגיש בחומם של שני גופים בוגרים, או לבצע את טקסי ההיטהרות ולהשתחוות, אבל הוא השלים את האישא'א לפני שעות, ואם חמש תפילות יומיות לא הצילו את ביתו של דוקה, השישית לא תכבה את הלהבות. במקום זאת ניגש לחלון הסלון, פתח את וילון ההאפלה והביט בבית שעזר לבנות נעלם באור. ועכשיו, בבוקר, כשהידק את הצעיף הכתום סביב צווארה, מצא טביעת אצבע על לחי הילדה, ומאחר שהיתה עשויה להיות של דוקה, לא נגע בה.

"לאן אנחנו הולכים?" היא שאלה. היא עמדה בתלם קפוא שהותירו צמיגי המשאית מליל אמש. השלג נמתח משני עבריו. אחמד לא התכונן לזה. הוא לא היה מסוגל להעלות על דעתו מדוע יהיה לפדרלים עניין בדוקה, לא כל שכן בילדה. גובהה לא עלה על גובה בטנו ומשקלה לא עלה על משקל סל עצים לבעירה, אך בעיני אחמד היא היתה ברייה עצומה ומוחצת שנגזר עליו להכזיב.

"אנחנו הולכים לבית החולים העירוני," הוא אמר, בנימה החלטית, כך קיווה.

"למה?"

"כי בית החולים בטוח. לשם הולכים אנשים כשהם צריכים עזרה. ואני מכיר שם מישהי, רופאה אחת," הוא אמר, למרות שכל מה שידע עליה הוא את שמה. "היא תעזור."

"איך?"

"אני אשאל אם תוכלי להישאר איתה." מה הוא אומר? כרוב תוכניותיו, גם זו נדמתה מוצקה ברוחו אבל נפלה כמו ציפור שאינה יכולה לעוף כששוגרה לאוויר. הילדה הזעיפה פנים.

"הוא לא חוזר, נכון?" היא שאלה. היא התמקדה במזוודת העור הכחולה שניצבה ברחוב ביניהם. שמונה חודשים קודם לכן, אביה ביקש ממנה להכין את המזוודה ולשים אותה בארון, ושם נשארה עד ליל אמש, כשתחב אותה לידיה ודחף אותה החוצה מהדלת האחורית שעה שהפדרלים פרצו מלפנים.

"אני לא חושב."

"אבל אתה לא יודע?" זאת לא היתה האשמה, אבל כך זה נתפס בעיניו. האם הוא רופא חסר יכולת עד כדי כך שהיא מהססת להפקיד בידיו את חיי אביה אפילו כספקולציה? "אנחנו צריכים לחשוב על ביטחוננו," הוא אמר. "בטוח יותר לחשוב שהוא לא יחזור."

"אבל אם הוא כן?"

הכמיהה שנשרגה בשאלה פשוטה כל כך היתה מעבר לטווח הרהוריו. מה יהיה אם תבכה? זה נראה לו פתאום כאפשרות מחרידה. איך יעצור בעדה? היה עליו לדאוג שתישאר רגועה, להישאר רגוע בעצמו; בהלה, הוא ידע, עשויה להתפשט בין שני אנשים מהר יותר מכל וירוס. הוא מישש באצבעותיו את צעיפה. איכשהו שרד את השריפה כתום כביום שבו נצבע. "מה דעתך על זה: אם הוא יחזור, אני אגיד לו איפה את. זה נשמע לך רעיון טוב?"

"אבא שלי זה רעיון טוב."

"כן, זה נכון," אמר אחמד וחש הקלה שעל כך הם יכולים להסכים.

הם צעדו בכבדות בדרך שירות היערות של אֶלדר, הרחוב הראשי בכפר, וטביעות רגליהם התחילו היכן שנגמרו עקבות צמיגי המשאית. משני עברי הדרך הוא ראה בתים על פי שם פרטי ולא על פי כתובת. פרצוף הופיע ונעלם בחלון שלא נחסם בקרשים.

"תהדקי את הצעיף," הוא הורה. מלבד השנים שעשה בבית הספר לרפואה, כל חייו עברו עליו באֶלדר והוא כבר איבד אמון במערכת השבטית המסורתית של טייפּים, ששרדה מאה שנות שלטון צארי, ואחריהן מאה שנות שלטון סובייטי, רק כדי להתמוסס במלחמת עצמאות לאומית. המלחמה, שקמה מחדש לתחייה ב־1999 אחרי הפסקת אש חסרת רסן מכדי שתיקרא שלום, פוררה את הטייפּ הכפרי ליחידות נאמנות קטנות יותר עד שכל דבר מלבד נאמנות הורה לילד נשחק די הצורך להישבר. כריתת העצים, התעשייה היציבה היחידה בכפר, נפסקה מעט אחרי שנפלו הפצצות הראשונות, ובהיעדר אפשרויות ישימות, מי שלא היה ביכולתם להגר הבריחו רובים לטובת המורדים או הלשינו לפדרלים כדי לשרוד.

הוא כרך את זרועו סביב כתפה של חוה בשעה שהלכו. מאז ומתמיד היתה הילדה חזקה ומאופקת, אבל ההשלמה הזאת, הפסיביות הזאת, היו משהו אחר. היא הלכה בצעדים מגושמים, בועטת שלג בכל צעד, ובניסיון לעודדה אחמד לחש בדיחה על אימאם עיוור וזונה חירשת, בדיחה שלמעשה לא התאימה לילדה בת שמונה, אבל היתה היחידה שעלתה בזיכרונו של אחמד. היא לא חייכה, אבל הקשיבה. היא סגרה את רוכסן המעיל התפוח מעל סווטשרט שבמנצ'סטר, אנגליה, חימם את כתפיהם של חמישה אחים לפני שהשישי, פילנתרופ מסור בן שש, תרם אותו לצלב האדום בבית הספר כדי שאמו תצטרך לקנות לו חדש.

בקצה הכפר, היכן שהיער סגר על הכביש, הם עברו דיוקן בגובה מטר ממוסמר לגזע עץ. שנתיים קודם לכן, אחרי שארבעים ואחד מבני הכפר נעלמו ביום אחד, אחמד צייר את ארבעים ואחד הדיוקנות שלהם על ארבעים ואחד לוחות דיקט, אטם אותם נגד פגעי מזג האוויר ותלה אותם ברחבי הכפר. בזה נראתה אישה יפה וגאה שאת בתה השנייה יִילד. למרות שרדף אחריה שנים, מעולם לא שילמה לו תמורת הלידה. אחרי שנחטפה, הוא החליט לצייר על דיוקנה שערה יחידה מסתלסלת מהנחיר השמאלי. הוא לעג לשחצנותה של רוח האישה והשלים עמה. היא נראתה כמו ענקית ערופה שלוטשת מבט מהגזע. עד מהרה לא נותרו ממנה אלא זוג עיניים, אף ופה שנמוגו בין העצים.

היער התנשא סביבם, לִבנים שלדיים גבוהים, סלסלי קליפה אפורים נגללים מגזעיהם. הם צעדו בצד הדרך, שצמחייה קפואה נמוכה התפשטה בו על פני החצץ. כאן, מעבר לשבילי עקבות הטנקים, הסיכוי לדרוך על מוקש פחת. אף על פי כן הוא תר אחר תלוליות בכפור. הוא צעד כמה מטרים לפני הילדה, רק ליתר ביטחון. הוא נזכר בעוד בדיחה, על קומיסר חולה אהבה, אבל החליט לא לספר אותה. כשהתחילה להשתרך, הוא הוליך אותה חמש דקות אל תוך היער אל בול עץ נפול נסתר מהדרך. כשהתיישבו, היא ביקשה את המזוודה הכחולה שלה. הוא נתן לה אותה והיא פתחה אותה, עורכת רשימת מצאי חרישית של תכולתה.

"מה יש שם?" הוא שאל.

"המזכרות שלי," היא אמרה, אבל הוא לא ידע מה זה אומר. הוא הוציא נתח לחם שחור יבש מתוך ממחטה לבנה, בצע אותו לשתי חתיכות לא אחידות ונתן לה את הגדולה. היא אכלה במהירות. רעב היה תחושה שקנתה לה שביתה ארוכה כל כך בבטנו, שהוא הרגיש בו כאילו היה איבר מודלק. הוא לקח את הזמן, לש בלשונו את העיסה לאליפסה קטנה והשעין אותה אל לחיו כמו לכסנית. אם הלחם לא ימלא את בטנו, אולי לפחות ימלא את פיו. הילדה גמרה חצי מהלחם שלה לפני שנגס פעם נוספת.

"אל תמהרי," הוא אמר. "אין בלוטות טעם בקיבה."

היא נעצרה לשקול את הטיעון, ואחר כך נגסה פעם נוספת. "אין רעב בלשון," היא מילמלה בין לעיסות. ידה הקעורה קלטה את הפירורים והטילה אותם בחזרה אל פיה.

"פעם שנאתי לחם שחור," הוא אמר. בילדותו היה אוכל לחם שחור רק אם היה מרוח בנדיבות בכף מלאה דבש. במשך שנה אמא גמלה אותו מזה בחיתוך פרוסות גדולות יותר, עד שארוחת הבוקר שלו כללה נווה קטן ועלוב של דבש על מדבר לחם שחור.

"אז אני יכולה לקבל את שלך?"

"אמרתי פעם," הוא אמר, ודִמיין צנצנת מלאה דבש, עומדת על השיש בלי קרש חיתוך לחם באופק.

היא צנחה על ברכיה ובחנה את צדו התחתון של בול העץ. "אוּלָה תהיה בסדר לבד?" היא שאלה.

אשתו לא היתה בסדר לבד, איתו, עם אף אחד. טכנית, היא סבלה לדעתו מזאבת בשילוב עם שיטיון מוקדם, אבל בפועל עצביה היו מצולבים כל כך שהמרפקים כאבו לה כשדיברה, וכף רגלה השמאלית ניחנה בשכל רב יותר ממוחה. לפני שיצא באותו בוקר אמר לאוּלה שייעדר למשך היום. כשהביטה בו מבעד לערפולה הריק, הוא חש את עצמו כאחד מחזיונותיה הרבים, ואחז בידה, ותיאר לה מהזיכרון את כר המרעה השלו בציור שמן של זאכארוב, את גן התבלינים והבית, עד שנרדמה בחזרה. כשתתעורר שוב הבוקר, האם עדיין תראה אותו יושב על המיטה לצדה? אולי חלק ממנו עדיין שם, יושב על המיטה; אולי הוא משהו שחלמה.

"היא אישה מבוגרת," הוא אמר לבסוף בלי מחשבה רבה. "את לא צריכה לדאוג למבוגרים."

מאחורי בול העץ, חוה לא ענתה.

תמיד ניסה להתייחס לחוה כאל ילדה, והיא תמיד שיחקה את המשחק, כאילו ילדוּת ותמימוּת הן יצירות דמיון שמתו מזמן, וקמות לתחייה רק במשחקי כאילו. הפעמים היחידות שביקרה בבית ספר היו כשהלכה לגנוב שולחנות ילדים מעץ לבעירה, אבל לפעמים דִמיין שהם חולקים את אותה חוכמה ביסודה, ממרחק של שנים וניסיון. זה לא היה נכון, כמובן, אבל היה עליו להאמין שהיא חיה מעבר לשנותיה, שתוכל להתעמת עם מה שאף ילד בן שמונה אינו מסוגל להתעמת איתו. היא התרוממה מבול העץ בלי להביט בו.

"מה זה?" הוא שאל. היא הגביהה בזהירות צורה צהובה מכף ידה.

"חרק קפוא," היא אמרה והכניסה אותו אל כיס מעילה.

"למקרה שתהיי רעבה מאוחר יותר?" הוא שאל.

היא חייכה לראשונה אותו יום.

הם צעדו לאורך שפת הדרך והליכתה המואצת של הילדה פיצתה על העצירה. בנשימות עמוקות הוא ניסה לפרום חוטים של אדי סולר או גומי שרוף מהאוויר. אור היום סיפק מידה של ביטחון. לא יטעו לחשוב שהם כלבי פרא.

הם שמעו את החיילים לפני שנקודת הביקורת נכנסה לטווח ראייה. אחמד הרים את ידו. רוח מילאה את המרווחים בין אצבעותיו. דרך שירות היערות של אלדר, ששימשה בעבר לשינוע קורות עץ, חיברה את הכפר אל העיר ווֹלצ'אנסק. הרווחים בין גזעי העצים היוו את נקודות היציאה היחידות בין כפר לעיר, ובחודשים האחרונים, הפדרלים צימצמו את נוכחותם לכדי נקודת ביקורת יחידה. היא ניצבה חצי קילומטר לפנים, בקצה עיקול חד.

"אנחנו חוזרים לתוך היער."

"כדי לאכול שוב?"

"רק כדי ללכת. צריך להיות בשקט."

הילדה הינהנה והצמידה אצבע לשפתיה. היער כולו קפא וצנח ארצה. ענפים עקומים הזדקרו מתוך השלג ושרטו את שוקיהם מכל זווית בשעה שהקיפו את נקודת הביקורת במעגל גדול. נקודת הביקורת, שנשקפה בין העצים, לא היתה אלא ברזנט צבאי נפול ממוסמר לגזע צפצפה בניסיון כושל להאציל מראה לגיטימי. חיילים מעטים עמדו לידה. היה בלתי אפשרי לחצות את מצע העלים הקפואים בשקט, אבל החיילים, שמונה גברים שחלקו ביניהם יותר מחלות מין מאשר מילים בצ'צ'נית, נראו דרוכים כמו צבאים חולי רוח, והם חזרו אל הדרך רבע קילומטר אחרי נקודת הביקורת. השמש האירה צהובה כחלמון בין עננים לבנים. כמעט צהריים. העצים שעברו חזרו ונבלעו בתוך היער. אף אחד מהם לא התבלט בהשוואה לאחרים אבל כל אחד מהם היה מיוחד במינו באיזה אופן קטן: מספר הבדים, היקף הגזע, מוטת העלים הנשורים סביב בסיסו. פרטי ייחוד שוליים, אבל פרטי ייחוד שוליים שעשו שתי עיניים, אף ופה לפנים.

העצים נפתחו אל שדה רחב, שהדרך חצתה.

"בואי נלך מהר יותר," הוא אמר, וצעדי הילדה הואצו מאחוריו. הם היו כמעט במחצית הדרך כשנתקלו בפלג גופו האחורי הפגוע של זאב. בהמשך השדה, דם צבע את השלג בחום אדמדם. דבר לא הרקיב בקור. הראש והרגליים הקדמיות נחו חשופים על פני הקרקע, מחוברים לצדו האחורי של הזאב בשלושה מטרים של עיסת קרביים. מה שנותר מהפנים קפא בהבעה שבה מת. הלשון השתרבבה מהלוע הפעור.

"חיה חסרת זהירות," אמר אחמד. הוא ניסה להסיט את עיניו, אבל היה זאב בכל מקום. "לא נזהרה ממוקשים."

"אנחנו זהירים יותר."

"כן, נישאר על הדרך. לא נלך בשדות."

היא עמדה קרוב אליו. כתפה נלחצה אל צדו. מעולם לא הרחיקה כל כך מביתה.

"זה לא היה ככה תמיד," הוא אמר. "לפני שנולדת היו זאבים וציפורים וחרקים ועזים ודובים וכבשים וצבאים."

השלג הכבד השתרע מאה מטר אל היער. כמה גבעולים מתים הזדקרו מבעד לכפור החום, שהזאב ישכב בו עד האביב. בנשימות כבדות הם צרו את האוויר. אף נביא לא בישר את הסוף הזה. לא תרועת שופרות ולא משק כנפי מלאכים הכריזו על השדה המסוים הזה, עם הילדה המסוימת הזאת, שאוחזת בידו המסוימת.

"הם היו פה," הוא אמר, בוהה בשדה.

"לאן הפדרלים לקחו אותם?"

"אנחנו צריכים להמשיך ללכת."

עשים לבנים חגו סביב נורת חשמל מתה.

יד איתנה על כתפה שלפה אותה מתוך החלום. סוניה שכבה במיטת בית חולים במחלקת הטראומה, עדיין בחלוק המנתחים. לפני שהסתכלה על היד שהעירה אותה, לפני שקמה מטביעת גופה במזרן הספוג החלש, הושיטה יד אל כיסה, מתוך אינסטינקט ולא רצון, וניערה את בקבוק הגלולות החום כאילו תכולתו עקבה אחריה אל תוך חלומותיה וגם אותה היה צריך להעיר. האמפטמינים שיקשקו בתגובה. היא התיישבה, בהכרה, ממצמצת מעיניה את כנפי העשים.

"יש כאן מישהו שבא אלייך," הודיעה האחוֹת דֶשי מאחוריה, והתחילה להסיר את הסדינים לפני שסוניה נעמדה.

"בא אלי באיזה עניין?" היא שאלה. היא התכופפה לגעת בכפות רגליה ורווח לה לגלות שהן עדיין שם.

"עכשיו היא חושבת שאני מזכירה," אמרה האחות הזקנה והנידה את ראשה. "בקרוב היא תתחיל לצבוט לי בישבן כמו האונקולוג ההוא שהבריח ארבע מזכירות בשנה. מקצוע מביש. עוד לא פגשתי אונקולוג שלא היה הדוניסט."

"דֶשי, מי בא אלי?"

האחות הזקנה הרימה את עיניה בבהלה. "איש מאֶלדר."

"בקשר לנטשה?"

דֶשי מתחה את שפתיה. היא היתה יכולה להגיד לא או לא הפעם או הגיע הזמן לוותר, אבל במקום זה הנידה את ראשה.

האיש נשען על קיר המסדרון. פֶּס כחול עם גדילים מחורזים, קטן מדי במידה אחת, נח על אחורי ראשו. המעיל תלוי על כתפיו כאילו היה עדיין על הקולב. ילדה עמדה לידו, בוחנת את תכולתה של מזוודה כחולה.

"סוֹפיה אנדרייבנה רבּינה?" הוא שאל.

היא היססה. היא לא שמעה את שמה המלא או אמרה אותו בקול כבר שמונה שנים והגיבה רק לכינוי ההקטנה שלו. "תקרא לי סוניה," היא אמרה.

"קוראים לי אחמד." זקן שחור קצר עיטר את לחייו. קצף גילוח היה מותרות בלתי מושגים לרבים; לא היה ביכולתה לומר אם האיש הוא מורד והאבּי או סתם עני.

"אתה מהמזוקנים?" היא שאלה.

הוא הושיט יד לזקנו במבוכה. "לא, לא. ממש לא. פשוט לא התגלחתי בזמן האחרון."

"מה אתה רוצה?"

הוא החווה בסנטרו על הילדה. היא לבשה צעיף כתום, מעיל ורוד גדול מדי וסווטשרט של מנצ'סטר יונייטד, מן הסתם, תיארה סוניה לעצמה, מן ההיצע הגואה של תלבושות מנצ'סטר שהציף את התרומות לצדקה אחרי שבקהם נמכר לריאל מדריד. היה לה עור שעווני חיוור של אגס לא בשל. סוניה התקרבה, והילדה הרימה את מכסה המזוודה, הגניבה יד פנימה ואחזה בחפץ נסתר מעיניה של סוניה.

"היא צריכה מקום לגור בו," אמר אחמד.

"ואני צריכה כרטיס טיסה לים השחור."

"אין לה לאן ללכת."

"ואני לא השתזפתי כבר שנים."

"בבקשה," הוא אמר.

"זה בית חולים, לא בית יתומים."

"אין בתי יתומים."

מתוך הרגל היא נפנתה לחלון, אבל לא ראתה שום דבר מבעד לזגוגיות המכוסות סרט בידוד. האור היחיד בקע מנורות הפלואורסצנט על התקרה, שגונן הכחול שיווה לכולם מראה היפותרמי. זה עש שחג סביב המנורה? לא, היא סתם רואה דברים שוב.

"כוחות הביטחון לקחו את אבא שלה אתמול בלילה. בטח למטמנה."

"אני מצטערת לשמוע."

"הוא היה איש טוב. הוא היה ארבוריסט ביער אלדר לפני המלחמות. לא היו לו אצבעות. הוא שיחק שח מצוין."

"הוא משחק שח מצוין," ירתה הילדה, ונעצה מבט זועם באחמד. דקדוק היה המקום היחיד שבו היתה הילדה יכולה לשמור את אביה בחיים, ואחרי שתיקנה את דברי אחמד, נשענה לאחור על הקיר ובנשימות קטנות החלטיות אמרה, "משחֵק משחֵק משחֵק." אבא שלה היה פני הבוקר והלילה שלה, הוא היה הכול, עולמה של חוה היה רווי בו כל כך, שלא היה ביכולתה לתאר אותו יותר מאשר את האוויר.

אחמד זימן את הארבוריסט בזיכרונות חיווי קטנים, וסוניה הניחה לו להמשיך יותר מכפי דרכה כיוון שגם היא, כמותו, ניסתה בשעתה להחיות בדקלום, ניסתה לברוא מחדש את הדבר בציור צורתו באפר, וקיוותה שעל ידי חיבור רשימות של המאכלים והשירים האהובים על נטשה ומנהגיה המעצבנים, אחותה אולי תופיע מאליה בלחץ פרטי הייחוד.

"אני מצטערת," היא אמרה שוב.

"הפדרלים לא חיפשו רק את דוקה," הוא אמר בשקט והעיף מבט בילדה.

"מה הם יכולים לרצות ממנה?" היא שאלה.

"מה הם יכולים לרצות ממישהו?" החשיבות העצמית הדחופה שלו היתה מוכרת; היא ראתה אותה על פניהם של כל כך הרבה בעלים, ואחים, ואבות, ובנים, ושמחה שהיא יכולה לראות אותה פה, על פניו של איש זר, מבלי שזה ייגע בה. "תני לה להישאר בבקשה," הוא אמר.

"היא לא יכולה." זאת היתה ההחלטה הנכונה, האחראית. הטיפול במתים המם אותה. אי־אפשר לצפות ממנה לטפל גם בחיים.

האיש הביט בכפות רגליו בזעף מאוכזב שבאופן בלתי מוסבר העלה בה את זכר ב) התמרה אלקטרופילית ארומטית, התשובה היחידה שטעתה בה במבחן הכימיה האורגנית באוניברסיטה. "כמה רופאים יש פה?" הוא שאל, מחליט כנראה לנסות קו פעולה אחר.

"אחת."

"שמחזיקה בית חולים שלם?"

היא משכה כתפיים. למה ציפה? בעלי תארים מתקדמים וחסכונות אישיים שראו את הנולד די הצורך להימלט כבר עשו זאת. "דֶשי מחזיקה אותו. אני רק עובדת פה."

"הייתי רופא כללי. לא מנתח או מומחה, אבל היה לי רישיון." הוא הרים יד לזקנו. פירור נפל מתוכו. "הילדה תישאר איתך ואני אעבוד פה עד שיימצא לה בית."

"אף אחד לא ייקח אותה."

"אז אני אמשיך לעבוד פה. סיימתי את בית הספר לרפואה בעשירון העליון של הכיתה שלי."

כבר עכשיו עיצבנה אותה דרכו של האיש להמיר הפצרה בהוראה. היא חזרה מאנגליה עם שמה המלא שמונה שנים קודם לכן ועדיין זכתה לכבוד שהפתיע אותה כל כך עם הגעתה ללונדון ללמוד רפואה. לא היתה חשיבות לעובדה שהיתה גם אישה וגם ממוצא רוסי; בתור המנתחת היחידה בוולצ'אנסק, היא זכתה לכבוד, הערצה והוקרה במלחמה שלעולם לא היתה זוכה להם בשלום. והרופא האיכר הזה, האיש הזה הרזה כל כך שהיתה יכולה ללחוץ אצבע אל בטנו ולהרגיש את עמוד השדרה שלו, הוא מצפה ממנה להסכמה אילמת? עוד יותר מנימת הדיבור שלו התרעמה על דיוק ההבחנה שלו. כאחרונה שנשארה מתוך צוות של חמש מאות איש, היא כרעה תחת נטל הטיפול. היא חיה על אמפטמינים וחלב ממותק מרוכז, סבלה מהזיות דרך קבע, התקשתה לגלות אמפתיה למטופלים וראתה די מקרים של תסמונת טראומת לחץ משנית לזהות את עצמה ביניהם. בקצה המסדרון, דרך דלתו הפתוחה למחצה של חדר ההמתנה, היא ראתה שוליים של שמלה שחורה, אפור של נעלי טניס שהיו לבנות פעם וחיג'אבּ ירוק, שבמקום לכסות את השיער השחור הארוך, החזיק את זרועה השבורה של אישה צעירה שהיתה עשויה עצמות ציפורים ומחסור בסידן, שסברה שזו העצם השבורה העשרים ושתיים שלה, אף שלמעשה היתה זאת העשרים ואחת.

"בעשירון העליון?" שאלה סוניה במידה לא מועטה של ספקנות.

אחמד הינהן בלהיטות. "האחוזון התשעים ושש, ליתר דיוק."

"אז תגיד לי, מה היית עושה עם חולה שלא מגיב?"

"אה, הממ, תני לי לחשוב," גימגם אחמד. "דבר ראשון הייתי נותן לו למלא שאלון כדי לקבל מושג על ההיסטוריה הרפואית שלו ועניינים או מחלות שאולי עוברים במשפחה."

"היית נותן שאלון לחולה חסר הכרה שלא מגיב?"

"לא, לא. מה פתאום," הוא אמר בהיסוס. "הייתי נותן את השאלון לאשתו של החולה."

סוניה עצמה את עיניה, בתקווה שכשתפקח אותן, הרופא האידיוט ובת חסותו ייעלמו. אין מזל. "רוצה לדעת מה אני הייתי עושה?" היא שאלה. "הייתי בודקת נתיב אוויר, אחר כך בודקת נשימה, אחר כך בודקת דופק, אחר כך מייצבת את עמוד השדרה הצווארי. בתשעה מעשרה מקרים הייתי מתמקדת בעצירת דימום. הייתי גוזרת לחולה את הבגדים לחפש פציעות בכל הגוף."

"כן, טוב," אמר אחמד. "הייתי עושה את כל זה בזמן שאשתו של החולה ממלאת את השאלון."

"בוא ננסה משהו קרוב יותר לרמתך. מה זה?" היא שאלה, זוקרת אגודל.

"אני חושב שזה אגודל."

"לא," היא אמרה. "זאת האצבע הראשונה, שמורכבת מעצם המסרק, הגליל המקורב והגליל המרוחק."

"זאת דרך אחרת להגיד את זה."

"וזה?" היא שאלה, מצביעה על עינה השמאלית. "מה אתה יכול להגיד על זה חוץ מהעובדה שזאת העין שלי, ושהיא חומה ומשמשת לראייה?"

הוא הזעיף פנים, לא בטוח מה יוכל להוסיף. "אישונים מורחבים," הוא אמר לבסוף.

"והאם טרחו ללמד את העשירון העליון מה אישונים מורחבים מאפיינים?"

"פציעות ראש, שימוש בסמים ועוררות מינית."

"או מה שהגיוני יותר, העובדה שהמסדרון לא מואר טוב." היא טפחה על צלקת קטנה ליד הרקה שלה. אף אחד לא יודע ממה נגרמה. "וזה?"

הוא חייך. "אין לי מושג מה הולך שם בפנים."

היא נשכה את שפתה והינהנה. "אוקיי," היא אמרה. "ממילא היינו צריכים מישהו שיכבס סדינים מלוכלכים. היא יכולה להישאר אם תעבוד." הילדה עמדה מאחורי אחמד. בכף ידה שכב חרק צהוב פרקדן בבריכה של קרח נמס. סוניה כבר התחרטה על הסכמתה. "איך קוראים לך?" היא שאלה בצ'צ'נית.

"חוה," ענה אחמד. הוא הדף את הילדה בעדינות לעברה. הילדה נשענה על כף ידו, פוחדת להסתכן מעבר לטווח הגעתה.

שנה קודם לכן, כשנטשה נעלמה בפעם השנייה והאחרונה, תורנויות הלילה ושני־לילות של סוניה במחלקת הטראומה התארכו לשבועות. אחרי שחלפו חמישה שבועות מאז הפעם האחרונה שהשחילה את המפתח במנעול הכפול, היא ויתרה על המחשבה לחזור אי־פעם. שנים־עשר גושי הבניינים עד הדירה שלה היו משולים בעיניה לסהרה. מה שחיכה לה שם הוא שתיקה איומה מכל מה ששמעה על שולחן הניתוחים. שנים קודם לכן, היא עמדה ביד מושטת לעבר בּיג בֶּן רחוק, כדי שבתמונה שארוסה צילם, תיראה כאילו היא מחזיקה בידה את מגדל השעון. הוא צילם אותה ביום השמיני משבעה־עשר ימי אירוסיהם. התמונה היתה תלויה בנייר דבק מעל השולחן בחדרה, אבל אפילו בהצלה הגלומה בה לא היה כדי לפתות אותה הביתה. המגורים במחלקת הטראומה לא היו שונים בהרבה. שבע־עשרה משמונה־עשרה שעות הערות שלה עברו עליה במחלקה ממילא. היא הכירה את הגופים שפתחה, תיקנה וסגרה באופן אינטימי יותר משהכירו אותם בני זוגם או הוריהם, והאינטימיות הזאת התקרבה לבריאה כמו הבל דברו הראשון של אלוהים.

לכן כשהציעה להניח לילדה לגור איתה, התכוונה פה בבית החולים; אבל הילדה כבר ידעה את זה כשצעדה בעקבות סוניה לחדרה.

"כאן נישן, בסדר?" היא אמרה, מניחה את מזוודת הילדה ליד ערימת המזרנים. הילדה הוסיפה להחזיק בחרק. "יש לך משהו ביד?" שאלה סוניה בהיסוס.

"חרק מת," אמרה הילדה.

סוניה נאנחה, לפחות הוקל לה לדעת שאינה מדמיינת זאת. "למה?"

"כי מצאתי אותו ביער ולקחתי איתי."

"ושוב, למה?"

"כי צריך לקבור אותו עם הפנים למכה."

היא עצמה את עיניה. היא לא יכולה להתחיל עם זה עכשיו. כבר כשהיתה ילדה שנאה ילדים; היא עדיין שונאת. "אני אחזור מאוחר יותר," היא אמרה והסתובבה למסדרון.

לפחות להתפשט במהירות הוא ידע. בזמן שנדרש לה לקחת את הילדה אל חדרה, אחמד החליף את בגדיו לחלוק לבן. היא מצאה אותו מתייפה מול הראי במסדרון.

"זה בית חולים, לא אולם נשפים," היא אמרה.

"אף פעם לא לבשתי חלוק עד היום." הוא נפנה מעליה, אבל הסומק שלו עוד ניכר בראי.

"איך עברת את ההכשרה בלי ללבוש חלוק?"

הוא עצם את עיניו והסומק העמיק. "למורים שלי לא היה הרבה אמון בי. אף פעם לא הייתי, בדיוק, מה שמכנים סטאז'ר."

"זה לא מה שרציתי לשמוע מיד אחרי שקיבלתי אותך לעבודה."

"אני פשוט מרגיש זכות גדולה לעבוד פה." השרוולים חשפו את שרירי זרועותיו החיוורים. "תמיד חשבתי שהחלוק יהיה רפוי יותר."

"זה חלוק לנשים."

"אין לכם חלוקים לגברים?"

"לא עובדים פה גברים."

"אז אני לובש בגדי נשים."

"תצטרך ללבוש גם חיג'אב." פניו החווירו. "אני צוחקת," היא הוסיפה. "מטפחת תספיק."

הוא הינהן, ממאן להשתכנע. מתברר ששכרה ליצן, אבל ליצן שיכול לכבס מצעים, לערוך מיטות ולהתמודד עם קרובי משפחה טוב משום ליצן כלל. "היית פה פעם?" היא שאלה, לא רוצה לערוך יותר מסיור חטוף בבית החולים.

"כן."

"מתי?"

"נולדתי פה."

היא לקחה אותו למחלקות הרפאים: קרדיולוגיה, רפואה פנימית, אנדוקרינולוגיה. שכבת אבק ואפר תיעדה את מעברם. "איפה הכול?" הוא שאל. החדרים היו ריקים. מזרנים, סדינים, מזרקים, חלוקים חד־פעמיים, אגד מידבק, פלסטרים מניילון, מדחומים ושקיות עירוי הועברו למטה. נשאר רק מה שהיה מוברג לרצפה ובנוי בקירות, בצד פריטים חסרי ערך פרקטי: תמונות משפחתיות, פרסים מקצועיים ותעודות ממוסגרות מבתי ספר לרפואה בסיביר, מוסקבה וקייב.

"העברנו הכול למחלקות טראומה ויולדות," היא אמרה. "זה כל מה שאנחנו מסוגלים להחזיק פתוח."

"טראומה ויולדות."

"מצחיק, לא? כולם או מזדיינים או מתים."

"לא, לא מצחיק." הוא ליטף את זקנו, קובר את אצבעותיו עד המפרק הראשון. אצבעותיו מצאו את דרכן לזקנו ברגעי צרה או היסוס, סרקו את השיער הסמיך הכהה אך רק לעתים נדירות שלו ממנו חוכמה. "הם באים והם הולכים וזה קורה פה."

הם עלו במדרגות טובלות באור חירום כחול. בקומה הרביעית היא הוליכה אותו במסדרון אל צדו המערבי של הבניין. בלי להזהיר אותו פתחה את דלת חדר האחסון. משהו צוהל ומרושע חלף בה כשנסוג אחורה, מפחד ליפול. "מה קרה?" הוא שאל. הרצפה נפסקה מטר אחרי המשקוף. שום קירות או חלונות, רק נוף העיר מצויר באוויר החורף.

"לפני כמה שנים נָתַנו מחסה למורדים. הפדרלים פוצצו את הקיר בתגובה."

"מישהו נפגע?"

"מאלי. אחות של דֵֶשי."

"רק אדם אחד?"

"מיתרונות המחסור בכוח אדם."

בימים ששני הצדדים שמרו על הפסקת האש, היא באה לפתח הזה והשקיפה על העיר וניסתה לזהות את הבניינים לפי הריסותיהם. זה שמהבהב בעשרת אלפים פיסות של אור שמש היה בניין משרדים מצופה זכוכית שתשע מאות ושמונה־עשרה נפש עבדו בו בשעתו. מתחת לצריח ההוא הוביל אימאם עגלגל את האדוקים בתפילה. זה היה בית ספר, ספרייה, מועדון החלוצים הצעירים, בית כלא, מכולת. שם המקום שאמהּ הזהירה אותה שלא תבטח בגבר שטוען שהוא רוצה אישה אינטליגנטית; שאביה לימד אותה לרכוב על אופניים תוך שהוא מחקה נהמת מנוע של אוטובוס עירוני מסתער שעוד רגע ידרוס אותה אם לא תדווש מהר מספיק; שפתרה בו את המשוואה הראשונה שלה באלגברה בשביל מורה בבית הספר היסודי, אדם שהצלחתה של סוניה היתה בבחינת נחמה בעבורו כל אימת שריחם על עצמו על שלא הלך בדרכו של אחיו הגדול ובחר במקצוע המשתלם יותר של סוהר; שזעקה בו לעזרה אחרי שראתה גבר דוקר בחנית גבר אחר על מדשאת האוניברסיטה, ונוכחה לדעת כי מדובר בסטודנטים שערכו חזרה למחזה של אייסכילוס. היא נראתה כמו עיר עשויה מקופסאות נעליים שנרמסו ארצה בידי ילד קצר רוח. היא היתה יכולה להעביר אחר צהריים שלם בבנייתה מחדש, אִכלוסה מחדש, עד שההזיה הפכה מהימנה יותר מהמציאות.

"לפני כן, לא יכולת לראות את הנהר מפה," היא אמרה. "בית החולים הוא הבניין הכי גבוה בעיר עכשיו."

בעבר היו בעיר בניינים גבוהים ותוכניות להקים גבוהים מהם. אחרי התפרקות ברית המועצות, מאגרי נפט הבטיחו שגשוג לצ'צ'ניה במאה הקפיטליסטית הצפויה לה. ילצין אמר לרפובליקות ליטול ריבונות על כל מה שיוכלו, ואחרי אלפיים שנות כיבוש זר היה נדמה שהרפובליקה תשיג סוף כל סוף עצמאות. סבה וסבתה עברו לוולצ'אנסק ב־1946 אחרי שסטאלין הוסיף נהגי משאיות ותופרות לרשימה המתרחבת של מקצועות שצריך לטהר, אבל היא הרגישה פטריוטית בעליצות שאינה נופלת מזו של חבריה הצ'צ'נים לכיתה, שהיו יכולים לפרט את אילנות היוחסין שלהם עד לאצטרובלים. תחושת האופטימיות האקלקטית הזאת ניכרה בעיצוב המבנים שהוזמנו מאדריכלים בריאד, מלבורן ומינסק. פקידי העיר התרברבו בתוכניות בשעתו, הציגו אותן לראווה על לוחות מודעות והפיצו אותן בדמות עלונים בשוק. מימיה לא ראתה כמותן. השרטוטים רמזו שפסגת התכנון איננה עוד לדחוס את מרב הבטון המזוין אל המלבן המכוער ביותר שבאפשר. פעם הגביהה עלון אל האופק, וכשהשמש האדומה דיממה מבעד לנייר, המגדלים היו לחלק מקו הרקיע.

"הם באמת רצו את הילדה?" היא שאלה, מחזירה את תשומת לבה אל אחמד. זה לא הפתיע אותה, אבל היא שאלה בכל זאת. היעלמויות התרחשו באקראיות של ברקים. רק מי שהיו באמת אשמים בסיוע להתקוממות — אחוז מזערי ממי שנחטפו — זכו להבין את גורלם.

"זה לא הגייני," אמר אחמד. סוניה לא ידעה אם התכוון לחדר חסר הרצפה, לעיר ההרוסה מאחור או לילדה. במרחק, שבלים חיוורים של קליעים נותבים נישאו לעבר השמים ונעלמו לתוך העננים.

"יום התשלום כנראה מתקרב," אמר אחמד.

היא הינהנה. הפדרלים מקבלים תשלום רק אם ניצלו אחוז מסוים מהתחמושת שלהם. כשנמאס לחיילים לירות בצורה עיוורת לשמים, הם היו עשויים לקבור את הכדורים העודפים, ולחשוף אותם כעבור כמה שעות כדי לתבוע את הבונוס שניתן למי שגילה מצבור נשק של המורדים. "בוא נלך," אמרה סוניה.

הם עברו במחלקת היולדות המקורית, שעמדה בלא שימוש מאז מותה של מאלי, וירדו במדרגות למחלקת היולדות החדשה. דֶשי הניחה את המסרגות מידה ולטשה באחמד מבט חשדני בשעה שחצתה את החדר לפגוש אותם. אחרי שתים־עשרה פרשיות אהבים במהלך שבעים ושלוש שנותיה, שכל אחת מהן התחילה במחווה מפוארת ונגמרה בשיברון לב מרהיב ממנה, דֶשי למדה לא לבטוח בגברים בשום גודל וגיל, החל בתינוקות וכלה בסבי־רבא, בידיעה שכולם מסוגלים לשבור לב אישה הגונה. "הוא מצטרף אלינו?" היא שאלה.

"זמנית," אמרה סוניה.

"והילדה?"

"זמנית."

"אַת האחות," אמר אחמד קצרות. "נפגשנו קודם."

"הוא מדבר לא בתורו, בלי שפנו אליו," העירה דֶשי.

"רק רציתי להגיד שלום."

"הוא ממשיך לדבר בלי שדיברו אליו. ויש לו אף מכוער."

"אני עומד פה מולך," אמר אחמד בזעף.

"הוא אומר לנו שהוא עומד פה מולנו. כאילו נהיינו עיוורות וטיפשות."

"מה אני עושה לא בסדר?" הוא שאל את סוניה. "אני רק עומד פה."

"הוא חושב כנראה שהעובדה שהוא פה עשויה לשנות איכשהו את הכיעור של האף שלו, אבל לראות את האף הזה, מול העיניים, את זה אי־אפשר להפריך."

"מה אני אמור להגיד?" הוא נשא עיניים מיואשות אל סוניה. היא חייכה ונפנתה אל דֶשי.

"את רואה איך הוא מסתכל עלי?" שאלה דֶשי, קולה רועד מזעם. "הוא מנסה לפתות אותי."

"בשום פנים ואופן לא. אני רק עומד פה!"

"הכחשה היא הדחף הראשון של בוגד."

"את מצטטת את סטאלין," אמר אחמד.

"את רואה? הוא תאוותן וסטאליניסט."

"אל תדברי שטויות."

"הוא בטח אונקולוג."

"מעטים התחומים ברפואה שחשובים יותר מאונקולוגיה."

דֶשי נראתה המומה. "את רואה!" היא צעקה, "תאוותן, סטאליניסט ואונקולוג? זה מוגזם. לא יכול להיות."

"בכבוד, אני בן שלושים ותשע ואת מבוגרת מספיק להיות אמא שלי. אין לי רצון לנהל איתך שום דבר מלבד מערכת יחסים מקצועית."

"אין רצון? קודם לוטש עיניים, אחר כך מעליב. ללעוג לאישה זקנה כמוני, אין לו בושה?"

"אני מצטער, טוב? אני מצטער. אני רק מנסה להסתדר איתך."

שפתיה של דֶשי התחדדו למבט זועף. "רק גבר חלש מתנצל בפני אישה."

עיניו כבר דמעו כשסוניה קטעה את חילופי הדברים. הוא נראה המום יותר משנראה כשפתחה את דלת חדר האחסון בקומה הרביעית, ותוך כדי צחוקה, היא התקשתה לא להרגיש אשמה על שחשפה אותו לדֶשי בלי אזהרה. "מספיק," היא אמרה. "אחמד, זאת דשי. דשי, אחמד. בואו נעבוד."

"נעים מאוד," אמרה דשי ונפנתה אל השולחן ליד האינקובטור.

"מה לא בסדר איתה?" שאל אחמד אחרי שהאחות יצאה לבטח מטווח שמיעה.

"ועכשיו הוא חושב שמשהו לא בסדר עם דֶשי," אמרה סוניה. הבעת אימה פשטה על פניו. היא הרגיעה אותו שהיא צוחקת. "היא התאהבה באונקולוג פעם. זה לא עבד."

אישה עם שיער שחור שמנוני שכבה במיטה הראשונה כשילד יונק משדה השמאלי. היא משכה את הסדין מעבר לראש הילד כשראתה אותם מתקרבים.

"זה בסדר," אמרה סוניה. "גם הוא רופא."

"אבל הוא גבר," טענה האישה נגדה.

"ממש בית משוגעים פה," אמר אחמד כשנפנה משם. האישה נעצה מבט זועם בגבו, לא משועשעת מהרמיזה שבנה בן השלושה ימים מטורף, ואחר כך משכה את הסדין למטה וגילתה את פניו המעוכים של הילד הצמודים לפטמתה.

"התינוק רעב," אמרה סוניה.

"הוא יתרגל לזה," אמרה האישה ועצמה את עיניה.

האם במיטה הבאה ישנה על צדה כשפניה קבורים למחצה בכרית. אינקובטור על עגלת מתכת ניצב ליד מיטתה. התינוק בפנים סבל מתת־משקל וחימום יתר, הזכיר ציפור רמוסה יותר מאשר בן אנוש.

"תזונה לקויה ברחם?" שאל אחמד.

"בלי תזונה ברחם. מאז שהתחילה המלחמה השנייה קיבלנו מעט מאוד נשים שהיו בריאות מספיק ללדת ילדים בריאים."

"ואני מניח שהאבות לא אזרחים?"

"זה לא המדיניות שלנו לשאול שאלות כאלה." היא הלכה לדלת. במסדרון נעצרה ליד נורת חשמל חשוכה. "אתה רואה שם עשים?"

"מה?"

"שום דבר," היא אמרה. בעוד חמישה שבועות תמצא עש מתחבט בקפיטריה, ולא תאמין שהוא אמיתי עד שכנפיו יתקמטו בכף ידה. "מחלקת הטראומה בהמשך המסדרון."