חתול

היא נהגה לקרוא לי קוֹטְקָה, שזה אומר חתול או חתולה בבולגרית. לפעמים היתה מבטאת את המילה ברוך אין־סופי, ולפעמים סיננה אותה מבין שיניה, בפה קפוץ. מוזר, אין לי כמעט שום זיכרון ויזואלי ממנה, אבל את צליל הקול שלה אני זוכרת באופן חי וברור, ואת האופן שבו ביטאה 'קוטקה' אני זוכרת כאילו היה זה אתמול.

באחת הפעמים היחידות שבאה להשכיב אותי, ממש לפני שעזבה, התיישבה לידי וחיבקה אותי, הגלים הרכים של השיער שלה כיסו חלק מהפנים ומהכתפיים שלי. 'את חתול. נולדת חתול,' קבעה כמציינת עובדה, 'חתול תמיד נופל על הרגליים. לא משנה מאיזה גובה תזרקי אותו, הוא תמיד ייפול על הרגליים. זה מאבא שלך, זה לא ממני.'

אבא שלי באמת כונה החתול בפנימייה לקציני ים בעכו, לטענתו בזכות תספורת גרועה במיוחד שאיתה הגיע בשנה הראשונה ללימודים שלו. נראה לי שכולם שם קיבלו כינויים, רובם של חיות, לא יצירתיים במיוחד. בין החברים הטובים של אבא היו 'סְנֵיְיק', 'קיפוד', 'דובון', ורק הִלל, שאלוהים יודע למה דווקא הוא, שדמה כל כך לינשוף, לא קיבל כינוי.

'את יותר קוטקה מאבא שלך,' היא המשיכה אז, 'אבל הבעיה היא שלְכי תחפשי נחמה בחתול. לכי תתכרבלי עם חתול. הוא מוכן לקבל ממך אהבה רק כשהוא רוצה אותה. לא כמו כלבים שמתחננים שמישהו יאהב אותם והולכים שבי אחרי כל אחד שייתן להם טיפה תשומת לב. אז לילה טוב, קוטקה,' אמרה והשתחררה מהחיבוק.

'אמא, אפשר חתול?' שאלתי.

'אני שונאת חתולים,' היא ענתה.

צ׳רלי, שחורה מִשְחור ולבנת גרביים, מהדסת לעברי כשאני שופכת לתוך הקערה שלה מזון חתולים יקר. היא מתמתחת ומלכסנת מבט לעברי, מתעלמת לחלוטין מקערת המזון ומזנקת אל השיש המבריק. אלון שונא כשהיא עושה את זה. רוב המשפחות שגרות כאן מגדלות חתולים. בסופו של דבר, רק הם מצליחים להרחיק עכברים ונחשים שבאים מהשדות שמסביב לכפר, כך שהרגליים של צ׳רלי על השיש הן מחיר קטן שאנו משלמים עבור הגנה מנחשי צפע, ואלון מבין היטב בשיקולי עלות־תועלת. ובכל זאת, החתולה משגעת אותו. לפני שמונה שנים, כשרק הבאנו אותה, הוא התעקש שצ׳רלי תחיה בחוץ, בחצר הבית, אבל שלושת הילדים לחצו, ובפני עלמה הוא לא היה מסוגל לעמוד. אלא שכבר ביום השני צ'רלי מצאה את דרכה אל חדר השינה שלנו באישון לילה, ובחרה להניח את ישבנה השמנמן דווקא על חזהו של אלון. העניין הסתיים כשאלון קם נרגז, זרק אותה מהחדר וסגר את דלת חדר השינה. צ׳רלי נשארה מעבר לדלת הסגורה. זה היה הלילה הראשון מאז נולדו הילדים שסגרנו את דלת חדר השינה. אלון רטן: 'יש יתרונות בחתולה הזאת,' והוסיף שבאמת הגיע הזמן לחזור לעצמנו ושהיוגה עושה לי רק טוב.

אבא שלי, שהיה איש מעשי גדול ממדים, נהג לתרגל יוגה בכל בוקר. הוא נחשף ליוגה אי־שם בתחילת הקריירה שלו בצי הסוחר הישראלי דרך אחד הימאים ההודים שהיה איתו על הסיפון. אבא אימץ את היוגה כפרקטיקה פשוטה ומעשית לשיפור חיי היומיום שלו. היה לו ספר מאויר, ובו תנוחות שונות עם הסבר קצר. בכל בוקר הוא פתח בתרגול של כמה דקות בחצר הקטנה של הבית. כשכאבה לי הבטן, הוא היה מנחה אותי לעשות תנוחת מחרשה, ולקראת שיעורי מתמטיקה שהעביר לי דרש שאעשה עמידת נר כדי לשפר את הריכוז. חשבתי שיוגה היא הדבר הכי פחות סקסי שאפשר לחשוב עליו, ואני מוצאת עצמי מהרהרת בזה לפחות פעמיים בשבוע, כשישבנים חטובים ארוזים בבדים מבריקים מתרוממים למנח ההפוך המחמיא כל כך בכל סוף שיעור. הבטן השטוחה שלא מגלה דבר על כמעט ארבעים שנות קיומה, הכפכפים היקרים שלתוכם מוחלקות כפות רגליים מטופחות, מדף העץ האינדונזי עם פסל הבודהה הקטן שבקערות הקוקוס המעוצבות, המכיל לשעה וחצי את כל צרורות המפתחות של רכבי היוקרה, שמרשרשים כמו סוכריות כשהם נאספים בתום כל שיעור. מעניין מה אבא היה חושב על זה אילו היה היום בחיים. מה היה חושב על החיים שלי? על אלון? על משפחתו? על מי שהפכתי להיות?

צלצול נשמע באינטרקום. על המסך הקטן שבקיר מופיעה דמות שליח עם מעטפה חומה בידו. אני נותנת לו להיכנס.

'אָבִיָה הוכברג?' שואל השליח ומחתים אותי על קבלת המעטפה.

אני פותחת את המעטפה, ומתוך בליל המילים הפורמליות והמונחים המשפטיים, השם שלה קופץ לעיניי מן הכתוב. פילוח עז וצורב דוקר בכלוב הצלעות שלי, ובתוכו אני מרגישה שהכול צונח מטה במהירות.

דישי אשכנזי אמנם ילדה אותי לפני שלושים ותשע שנים, אבל היא לא נשארה מספיק זמן כדי שאדע עליה יותר מכמה פרטים בסיסיים. עכשיו, כך מתברר לי מצו הירושה שנמצא במעטפה, היא הורישה לי דירה קטנה בירושלים.