בעידן שלאחר הנפילה מגן עדן, אדם וחווה אמונים על הנהגת שאר החיות, או "העדר", למקום מבטחים. אך האדמה שוממת וצחיחה, ונראה כי אין מנוס מלפתוח במסע על מנת שיוכלו להבין מהו העולם החדש הזה שנקלעו אליו, ולפתח תובנות שיסייעו לאדם ולשאר חיות העדר להפריח את השממה. במסעם מגלים חברי העדר רבדים חדשים של טוב ורע, תבונה ועוצמה, תשוקה ואהבה, ומעל כל מעשיהם ומאווייהם מרחפת התשוקה התמידית להגיע למקום טוב יותר, לעולם טוב יותר, אל הרוח השורה על הכול.
קטגוריות: מבצעי החודש, ביכורים, סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:
20.00 ₪
בעידן שלאחר הנפילה מגן עדן, אדם וחווה אמונים על הנהגת שאר החיות, או "העדר", למקום מבטחים. אך האדמה שוממת וצחיחה, […]
פרק א: מקדם לגן עדן – “וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶל-הַנָּחָשׁ, כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת, אָרוּר אַתָּה מִכָּל-הַבְּהֵמָה, וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה; עַל-גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ, וְעָפָר תֹּאכַל כָּל-יְמֵי חַיֶּיךָ. וְאֵיבָה אָשִׁית, בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה, וּבֵין זַרְעֲךָ, וּבֵין זַרְעָהּ: הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ, וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב.
אֶל-הָאִשָּׁה אָמַר, הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ–בְּעֶצֶב, תֵּלְדִי בָנִים; וְאֶל-אִישֵׁךְ, תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא, יִמְשָׁל-בָּךְ.
וּלְאָדָם אָמַר, כִּי-שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ, וַתֹּאכַל מִן-הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ–אֲרוּרָה הָאֲדָמָה, בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְקוֹץ וְדַרְדַּר, תַּצְמִיחַ לָךְ; וְאָכַלְתָּ, אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ: כִּי-עָפָר אַתָּה, וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב. וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ, חַוָּה: כִּי הִוא הָיְתָה, אֵם כָּל-חָי. וַיַּעַשׂ יְהוָה אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ, כָּתְנוֹת עוֹר–וַיַּלְבִּשֵׁם.
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, לָדַעַת, טוֹב וָרָע; וְעַתָּה פֶּן-יִשְׁלַח יָדוֹ, וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים, וְאָכַל, וָחַי לְעֹלָם. וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְהוָה אֱלֹהִים, מִגַּן-עֵדֶן–לַעֲבֹד, אֶת-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר לֻקַּח, מִשָּׁם. וַיְגָרֶשׁ, אֶת-הָאָדָם; וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן-עֵדֶן אֶת-הַכְּרֻבִים, וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, לִשְׁמֹר, אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים”
וביום ההוא יצאו אדם חוה וכל עדר החי מגן עדן…
ברגליהם ועם לבם שנפל, האוזניים לא שמעו את צעדי הרגליים ובכל הקבוצה לא נשמע קול שאיפה או נשיפה לאורך כל הדרך, כאילו בנשימה אחת עברו, עד אשר הגיעו אל קדמת הארץ.
ברגע דק כולם נעמדו, שקט, דממה שנשלטת על ידי ההמון, אפילו הלבבות לא השמיעו פעימה. ההלם התחלף בתימהון, נצמדתי אנוכי אדם לחוה ומול פני כל עדר נפשות החי פתחתי את פי ולבי:
“חבריי ועדר מרעיי, עלינו לתת את הדעת ולהשביע את הדם, לכן אנא שמעו את דבריי והאזינו ותשמע גם הארץ אמרי פי: לפתחנו ניצבים עת חדשה ושמש שלא הכרנו, מזגים של עולם, אשר עוד אתמול הבטנו בו ממעל עתה עלינו להתנחל כאן מקדם לאתמול, מקדם לגן עדן.
ואולי מחר עם הזמן נשכיל דרכנו ונלמד חבלי עולם הנפרש מול פנינו, ונצליח לשמור על הרגלינו מן הגן ושמחה תוכל לשרור בקרבנו כאן, כשם שידענו וינקנו בגן.
היש בכם אמונה? היש בכם כוח רצון ותבונה?” צעקתי בקול רם.
לב העדר זעק, “נעשה ונשמע, נעשה ונשמע”.
התחלנו להתארגן אט-אט ולהקים מקום מרבץ.
העתקנו מהזיכרון את מאהלי הגן, וחבלים משרכי עצים ובדים מעלים החלו ללבוש צורות. לעת השמש ניצבה באנך למרום הסתובבו כמעט כולם סביב לנחל, שנמשך מן הגן.
חלקם התקלחו והתרעננו, חלקם בחרו לאכול מפירות המקום שעל גדות הנחל. רק אני ואריה פעלנו במלא המרץ וסידרנו את מרכז המחנה. ביחד תיחמנו את המחנה ובמרכזו יצרנו מעגל אבנים גדול ובתוכו עוד מעגל אבנים קטן, שם עד מהרה שיחקו הילדים. המשכנו בהתארגנות, כל נפש חיה למשפחתו, וחוה ואני בנינו שני מאהלים מעלי עץ התמר, לילדים (בכור והבל) ולנו. מחוץ לאוהלים סידרנו פינת אוכל קטנה נעימה ולידה הוספנו מעגל אבנים קטן, והתחלנו לארגן את ארוחת הצהריים לילדים ולנו.
קטפנו בלי להביט מכל הבא ליד, בלא מחשבה יתרה. התענגנו על האוכל ועל שלל הסוגים והמינים. רק הבל מיאן לאכול, חשבנו לעצמנו חוה ואני שהניתוק קשה עליו, וחוה הציעה להניח לו. לבסוף הבל בחר לבדו ואכל רק מעץ התאנה האדיר, שניצב בלב המחנה על תל קטן.
כשהשובע החל לענג את הגוף החלו מראות המקום, החדש לנו, למשוך את תשומת העין. בהשתוממות הבטנו סביב והעיניים התרחבו ובאישונים אש הסקרנות בערה יותר מתמיד ותחושת דמים חגה במהירות, מהעין אל הלב התמים וחזור.
התפעלנו מממראות הצומח. במיוחד התפעלנו מצמחים ועצים חדשים שלא הכרנו ומפרחים ריחניים בכל מיני צורות. משהו בבטן, בתחושה, היה שונה, לא טעמם של הפירות אלא המראה המיוחד שלהם שהשתנה. ניחמתי את עצמי שאמנם המקום אינו גן עדן, אך נראה שיש בו די הצורך על מנת להשביע את נפשנו וגופנו.
נרגענו מעט מסחף היום ונשכבנו על הגב, חוה ואני. הנחל זרם, וצלילו הסוחף משך את נפשנו אל עבר תחושות הגן.
כשהערב החל להתממש וחושך כמעט השתלט, החלו שור ואריה להבעיר מדורות בתוך מעגלי האבנים, מעגלי אורות הופיעו בזה אחר זה, ומרכז המחנה הואר באור גדול. ומתוך מעגל האבנים המרכזי בלב המחנה בערה אש חיה ונושמת, שלכדה את תשומת העין והלב כאחד, כולם עצרו את נשימתם והתבוננו בהתפעלות.
לפתע החלה מחשבה לרוץ הלוך ושוב בראשי, וחשש לחש לי, “היזהר מהלא נודע, היזהר מהלא נודע.” המחשבה לא נתנה לי מנוח, חיפשתי בעיניי תמונה ותרתי אחר היגיון, ואז בהבזק עלה בי רעיון, רעיון שהניס ממני את החשש כולו. קראתי לתרנגול והסברתי לו את רעיוני. “עליך להעיר ולהחליף מדי זמן את השומרים, אך תזכור את הרשימה: ינשוף, תנשמת וכו’.”
תרנגול קיבל את דבריי בלא שהעלה שום ספק בעניין, והדבר שימח אותי מאוד.
לאחר מכן קראתי לקבוצת אצילי הלילה והסברתי שוב את רעיוני, “נבחרתם לשמור על העדר בלילות, עליכם לפקוח עיניים, ואם יצוץ ויעלה כל דבר חדש אשר ייטע בכם שאלת ספק, עליכם להעירני ולדווח מיד!” אמרתי בנחישות.
“חשבתי שהעולם בתול ואין נפש חיה בכל היקום. על כן על מה נשמור, ולמה נביא עלינו חשש שאינו אמור להיות קיים?” התפרצה תנשמת.
“העולם חדש לנו,” עניתי. הפסקתי מעט כדי לחשוב, ואז עלתה בי הארה.
“אמנם נראה שאין בעולם הזה נפש חיה, אך כוחות רבים נמצאים בו יחדיו, ולרגעים אחדים מתפרץ כוח אחד וחושק במלוכה, ומסכן בכך את כל הסביבה. על כן עליכם לפקוח עיניים ולהיות קשובים לטבע העולם ולא, יבולע לכולנו.”
“צדק בדבריך ואמת בלבבך, ואני וחבריי נהיה אמונים לרצונך,” חיזק ינשוף את דבריי.
ינשוף הביט בי במבט אמון, ואז נתן מבט סמכותי לעבר אחיו אצילי הלילה. כולם הנהנו לחיוב, ובכך סוכם הנושא וחבריי אצילי הלילה שינו את צורתם והתפזרו למשפחותיהם.
ינשוף הפיח בי רוח, רוח חדשה שהתמוססה בדמי וחגה בעלי רוחי והציפה רצון לעוד ועוד…
כשירד הלילה ונשכבנו לישון התחושה נמשכה עמי אל תוך החלום. בחלום עליתי לנפוש בגן. לחש המדורה, כפזמון שהתמשך, משך את חלומותיי אל עבר האש.
הלילה היה מוזר ורווי בחלומות לא פתורים, וכמה וכמה פעמים הקצתי משנתי מתוך תחושה נסתרת ועיניי חיפשו מאור. רק דחף העייפות הכבד שאב את גופי והפילני חזרה למשכב.
האור החל לעלות וקולות של ציפורים מצייצות שמספרות על חלומות הליל הלכו והתגברו. אוזניי נפקחו לפני עיניי וגרמו לי להתעורר מתוך סקרנות…
כך עברו הימים, ויום רדף יום בשקט-בשקט, אך החלומות לא הרפו ורק התחדדו, עד שבוקר אחד הצלחתי ללכוד תמונה מהחלום.
ובעין חלומי אני מטייל בגן בין עצים עשירי פירות ממותקי ריח אשר טבועים בשלל צבעים. עיניי תרות ומתבוננות כשואלות במה אבחר, במי אשביע את תיאבוני. אני מתקרב לעץ אשר עולים ממנו ריחות מעורבים ופירותיו נוצצים ומבריקים כאבני חן. אני קוטף פרי. אני זוכר את עצמי מביט בו בסיפוק ובשבריר תאווה, עוצם את עיניי ומכניסו בשלמותו לתוך פי…
אך איננו. נעלם כלא היה.
שוב אני קוטף פרי, מביט בו היטב, ממשש את גופו והפעם מכניסו לפי בעיניים פקוחות, אך הפרי נעלם.
חה חה חה… מנגינת צחוק נשמעת באוזניי, עולה ומתגברת בגן. כעס עולה בי ואני מתחיל לקטוף מכל הבא ליד, נותן נגיסה ושוב הפרי נעלם מידי. והצחוק שנשמע, הפעם הוא נשמע קרוב מאוד… חה חה חה… אני מביט בעץ, ומול עיניי אני רואה את נחש.
נחש מביט בי בעיניים קפואות וצוחק וצוחק בקול גדול, חה חה חה…
בשלב זה תמיד הקצתי מהחלום, ברחתי אל טעם היום כך פתאום, אך עם טעם מר וחזק מאוד. כך חלום הגן חזר והופיע בשנתי לילה אחר לילה… אט-אט הוא חלחל אף אל היום ופגע בחוש הטעם. מרירות החלה לבעור בי ותיאבוני הלך ודעך מיום ליום.
חוה
“מה לך אדם? מדוע אינך אוכל? גם אתה גם הבל? אני לא יודעת מה קרה לכם.”
“אני לא יודע למה…” עניתי ונאנחתי.
“אתה מתנהג מוזר לאחרונה ומסתגר בתוך עצמך יותר מדי. הייתי רוצה שנדבר, אולי אני יכולה לעזור לך וגם להבל?”
“אני מצטער, אהובתי, אבל…”
“אני רואה את הקושי על פניך וזה כואב לי,” חוה הסתכלה לתוך עיניי ועוד רגע עמדה נפשי לבכות.
“עזוב עכשיו מן הדבר, אהובי, ובלילה לפני השינה נצא לטיול קטן ונדבר ביחידות. בינתיים הבה לא נקלקל לבכור את התיאבון ונמשיך בארוחה. והבל, לא שכחתי אותך גם אתה ואני צריכים לדבר, בסדר?”
“בסדר אמא,” ענה הבל ברכות ונגס מהתאנים.
הבל לא אכל שום פרי או ירק מלבד התאנים, והדבר היה תמוה מבחינתנו. כל ניסיונותיה של חוה עלו בתוהו, אך השתדלנו להבין אותו והפסקנו להתעקש, העיקר שירגיש שמח, והוא אכן היה שמח בחלקו.
המשכנו בארוחה והערב זרם ונמשך, הילדים נרדמו וחיש מהר יצאנו לטיול.
התקדמנו לאורכו של הנחל, קולות מים זורמים, טיפות שמתנפצות לרסיסים.
הנחל נצבע בלבן מהשתקפות הירח ואור בהיר עלה ממנו, השמים היו בוהקים והירח היה מרהיב בהדרו ובגודלו.
התהלכנו לאיטנו יד ביד והזמן איבד ערך, ואז: “מה, אדם אהובי? מה עובר עליך?”
“אני מאוד עייף, אני לא ישן טוב מאז שהגענו הנה.”
“המעבר קשה לך?”
“זה לא המעבר או הניתוק מהגן, זה בכלל לא קשור לזה.”
“אז מה? אנא ספר לי,” אמרה חוה בקול ענוג ורך.
“יש לי חלום שרודף אותי ובגללו איבדתי את התיאבון… ומיום ליום אני מלא ומתמלא דחף חידה, אני מרגיש שמשהו בתוכי גדל ומתעצם מיום ליום ואין לנפשי מזור.”
“אז אולי תספר לי ואולי אוכל לעזור לך.”
סיפרתי לחוה את החלום והמבט בעיניה היה מהפנט. חשבתי שכשאומר “נחש” היא תתרגש מעט, אך כלום. פניה התעצבו לדמות אצילית ומרשימה למדי ויופייה התחדד, היה נדמה כאילו איברי פניה איחדו כוחות למעני והקשיבו בצמא רב, והדבר הסב לי עונג.
“…וכך כל לילה חזר לו החלום, רק שמפעם לפעם צחוקו של נחש התגבר והכאב גבר בי לכדי שנאה.
חוה שתקה, פניה היו חדורות מחשבה ועיניה התכווצו. חיכיתי בסבלנות.
“אתה חושב שנחש לועג לך על עברנו?” שאלה בעדינות.
“ממחשבה זו אני מנסה להתרחק, כי היא זו שגורמת לכאב, לכעס ולשנאה, אך מה שמציק לי בעיקר הוא המחשבות שקופצות בי, מחשבות רבות, ומכך אני סובל יותר.”
“אבל לא ענית לי. אתה חושב שנחש לועג לנו על עברנו?”
“לא, אני לא חושב באמת שכך הדבר, אך אין בי מחשבה שתתייצב כנגד ותוכיח שלא, כך שאני מוצא את עצמי שוב ושוב אובד עצות.
“ולאיזו מסקנה הגעת בקשר לחלום?”
“המסקנה,” התפרצתי, “היא שנחש לועג לי. זה בטוח ואין לי בכך ספק.”
“טוב, אז השאלה החשובה שנותרה פתוחה היא: על מה הוא לועג? על העבר, ההווה או העתיד?”
“שאלה יפה, למה לא חשבתי על כך? העלית בי מחשבה חדשה…”
“לפי דעתי,” התפרצה חוה והוסיפה, “נתקעת בעבר, אהובי. נקשרת לעבר בחבלי כעס ושנאה, וכעת עלינו להסתכל רק קדימה. למען ילדינו, למען שורשינו, עליך להתנתק מהעבר, ויום יבוא ונוכל להסתכל בבטחה אל עבר הימים ההם, אך כעת עלינו לחשוב רק על פי הווה ועתיד, ומהעבר ניקח רק את הלקחים.” חוה הביטה בעיניי בחמימות וברכות.
“יפו מילותייך, אהובתי. יפו עינייך וחוכמתך התמה.” הצדק שבדבריה הסיר מעליי תחושת כבדות, גופי נרפה מעט ממשקל הקושי, ושנינו שתקנו מעט מתוך צורך משותף.
“אהובי, חשוב לנו להבין למה נחש לועג להווה שלנו או לעתידנו, ואם הוא צוחק על העבר אין לנו צורך או עניין לדעת. זה לא יוסיף לנו דבר,” התפרצה חוה מתוך השתיקה כאילו השיחה לא פסקה ולו לרגע.
“את צודקת. אני חושב…” הפסקתי וניסיתי להיזכר שוב בחלום. “או לפחות חשבתי, לגבי החלום, שנדמה שיש בו משהו שאני לא רואה, ולכן הוא לועג לי.”
“אמרת שבחלום אתה מנסה לנגוס, ופתאום נעלם הפרי ונחש מביט מהצד וצוחק. אולי הוא בעצם רואה שאין לך פרי ביד ובגלל זה הוא צוחק?”
“כבר הבנתי שבגלל זה הוא צוחק, אבל אולי הוא רואה עוד משהו שאני לא רואה? אולי? וגם לא מובן לי מה מסתתר מאחורי החלום, מה המסר הסמוי של החלום?”
“גם אני לא יודעת, אבל לפחות תסיר מעליך את הכעס והשנאה ותתנתק מהעבר, ושוב ישוב לו תיאבונך. אני פשוט דואגת לך, אהובי.” חוה הביטה בי במבט מלטף, ובעיניה האירה בי תחושות אוהב.
“אני כבר מרגיש יותר טוב מכך שסיפרתי לך, ומכוח מילותייך הרכות ומלאות החוכמה.”
“בוא נמשיך בטיול, אהובי, ועתה נסה להרפות מהשאלה, ומי ייתן, אולי מחר תבקע עצה?”
התהלכנו לאיטנו והמשכנו בטיול לאורכו של הלילה, וכשאור התפרץ למרקע השמים הלכנו לישון יגעים ומסופקים. קבענו שנשתדל לעשות טיול קצר פעם בכמה ימים בשביל שנוכל לדבר ולנקות את המחשבות.
ובינתיים עברו הימים והלילות ולאט-לאט התווספו להן עוד מסקנות לחלום, אך השאלה לא הפסיקה להכות במוחי, כגלים אל המזח התנפצו בי כל “התשובות”.
מנהיגי כס העצר
לאחר ימים לא רבים החל השקט מבחוץ לחדור פנימה אל תוך החלקים הקטנים של העדר, חוץ ממני. לכן גמלה בדעתי החלטה שהגיעה העת להשיב מעט מן הסדר הישן, ולהשיב את הדעת והשיח על פני המרחב, ואולי כך תשקוט רוחי.
לכן כינסתי את עדר החי בשעת בוקר מוקדמת, בשעת המלחמה בין החושך לאור. ניצבתי על מסלעת אבנים, חשתי בעיניים הצמאות, בסקרנות המתמוססת בנפשם כעסיס דובדבנים אדום, בחשק שבנפשם וברצון לדעת מה יביא יום ועל מה ולמה התכנסו כולם סביב.
רק כשהשמש נפלטה מהחשכה והתיישבה באופק הרקיע פתחתי את פי.
“אחיי וידידיי, לא אוכל לבדי לשאת את עול העולם…” כולם הביטו בפליאה ותהו על איזה עול אני מדבר. הפסקתי ונשפתי מעט אוויר.
“לכן החלטתי להשיב את סדר ההנהגה הישן ולהשיב על כס את מנהיגי העדר, ויחדיו נפעל להפריח את העולם ושוב נשוב ימינו כקדם.” כששמעו את המילים “שוב נשוב כקדם” נפתחו העיניים היבשות.
שוב הפסקתי מעט, הבטתי סביב לחוש את התחושות וחשתי הקלה – רוח חדשה נשבה.
“לשם כך, אחיי ורעיי, אני רוצה לזמן לעלות לצדי, את אחיכם אריה, אשר יהא המנהיג של כולכם בפועל. אריה הוא איש משפחה למופת ואותו הבורא אוהב והוא ייתן לנו עוז וביטחון שכל להקה הייתה חפצה בו, אנא בוא ועלה ושב עמי.” אריה התייצב בגאון וגאווה נראתה בו, וגם עצלות מיד קפצה עליו.
“המנהיג השני, ואני מדגיש השני, הוא שור. הוא יהיה אחראי על עול הקללה, והוא אשר יהפכה לברכה.”
שור עלה וענווה נפלה על פניו, אך גם העצלות והרפיון קפצו ועלו בו.
“המנהיגים בשמים ממעל הם נשר וינשוף, נשר ימשול ביום וינשוף ימשול בלילה.” נשר עלה מהר ובנפשו החלה לנבוט חשק ושאיפה ליום מלוכה שלם.
ינשוף עלה בענווה ובשתיקה ופניו הקרינו יראה.
“אחיי ורעיי, נותרו כחמישה מקומות פנויים בהנהגה, ולעת זמנים ואראה באחד מכם שמתעלה מעל יצר יוצרו אעלהו אל מקום ההנהגה, לכן תדעו תמיד שיש טעם להוסיף מעל ולא מתחת.” סגרתי את הישיבה וכולם הלכו לשגרת יומם.
לעת ליל כינסתי ישיבה מצומצמת למנהיגים בלבד. שמעתי מעט זעם בקרב החיות, אך אמרתי לעצמי שזה טבעי ולא השבתי מאום. לקראת ערב, בשעת דמדומים, התיישבנו על מצוק רם, במעגל סביב המדורה. חוץ מלחישות האש לא נשמע דבר, אפילו דפיקות לבו של שור לא נשמעו
קרעתי את השקט. “חבריי, חירות גן עדן נעלמה, כורח המציאות מחייב אותנו להסתכל קדימה מעבר ליום הבודד. מחייב אותנו לדעת: איך נשביע את הגוף? ומאין נובעים מי מתיקות? כיצד נחכים ונראה מה יהיה על עתיד ילדינו? ואילו מעגלים תומכים עלינו להוסיף למעגלנו?”
סיפרתי להם על החלום שחלמתי ועל כך שתיאבוני דעך ודועך מיום ליום, ועל כל החששות שעולים בי ומציפים את דעתי בעקבות החלום.
“לכן כינסתי אתכם יחדיו, על מנת שנוכל לפתור את חידות העולם, כי לחוד לא נוכל לַעולם ולגן הקיים, יש בי חשש שגם הוא ייעלם בבוא הזמן, ולכן לפי דעתי תכלית הכול מכול וכול היא המשכיות, המשכיות החיות נגד העומד והנובל נגד כוחות שיעלו מהאין.” שתקתי מעט והתבוננתי בהם. “אם יש בכם דעה, אם יש בכם דחף לתבונה, אשמח לשמוע ולהקשיב.”
אריה, מנהיג החבורה, ענה: “החלום שלך שולח לנו מסרים סמויים שעוד עלינו להבין, אך הרמז הברור שלפי דעתי עולה מהחלום הוא להתרחק מנחש ומתעלוליו. לכן האני המאמין שלי זה חינוך קשוח לילדינו על מנת שידעו מינקות כבוד ויראה. לפי דעתי זה יובילנו קדימה בבטחה. הרי אנו ידענו רק טוב והשכלנו. נמשיך להשכיל, ומכאן שנוכל להוליד רק טוב. לכן הכי חשוב לדאוג לשמור עליהם, שלא יתרועע עם נחש כך שלא ידעו עבר ויביטו אל השקיעה בבטחה כאילו הייתה זריחה. מסקנתי היא שיש להרחיק את ילדינו מהרוע בכוח באימה וביראה.”
הנהתי לדבריו של אריה, אך מיד קם שור ולא שתק לנוכח דברי אריה. “לפי דעתי החלום רומז לנו להתקדם. לפי ראות עיניי נחש צוחק משום שאנו תקועים בעבר, תקועים באותה הנקודה וחוזרים על מעשינו. מניסיוני, בגן הקדום הנרפות הייתה ברכת הגן, כי בנרפות הרוח מתענגת בנו. אך פה הכוח שונה, פה המשחק משונה וכל רגע משתנה. על האדמה, היגיעה היא ברכה, והתנועה משרה דמים דוהרים, בגופנו אהבות סוערות מלאות תענוגים כים שהרוח רק דמיינה לגעת בו. בתוכנו שוכן לב, מפעל אהבה שלם, וכאשר אתה יגע מהתנועה ונופל, הנרפות עולה ומעלה את הרוח ואתה בגן מטייל כבעת חלום. ולכן מסקנתי היא שעל מנת להמשיך לטעום מהטוב עלינו לנוע ולהתקדם, להתנתק מהעבר ולהרפות. יום ויום, שוב ושוב, להמשיך לנוע זו הברכה.”
הנהתי לחיוב. מסקנתו של שור, שהייתה דומה למסקנתה של חוה להתנתק מהעבר, העלתה בי שוב מחשבות.
השקט חזר, ואז פתח נשר את פיו והחל לומר את דברו. “לדעתי עלינו לשבת בשקט, לתת לרוח שתפיל את הפירות ואז נאכל. נאפשר לטבע לחלק את מזוננו בברכה ונגדל את ילדינו בכוח, באימה וביראה, רחוקים מעינו של נחש. זו מסקנתי, חלקה מן אריה ורובה מכוח הרוח שחי עמי.” דבריו של נשר לא הסבו לי נחת, אך לפתע שמתי לב שכולם מביטים בינשוף בעיניים דורשות, וינשוף בשלו מביט ימין שמאל, כאילו שומר ועושה את תכליתו.
“מה ינשוף אין בך דעה? אין בך מחשבה על עצה?” שאלתי.
“עיניי גדולות ומחשבתי רבה ונודדת בשנים מתחחת רוחות זמנים, ודעתי יצוקה,” ענה ינשוף. כולנו האזנו, אך ינשוף שתק שוב.
“ינשוף, על מה דעתך שותקת?” שאלתי בסקרנות.
“אני מצטער, איני רוצה לפגוע בכבודכם, אבל אין בכוחי להתעלות מעל יוצרי ויצרי, ולכן החלטתי לפרוש מן ההנהגה. תודה לכם ותודה לאדם שהאמין בי, אך האמת חזקה עליי, והשתיקה כבדה מנשוא.”
היינו בהלם, שתקנו ולא הגבנו, וינשוף שינה צורה באיטיות לצורת החיה. צורת החיה שבו הייתה מרשימה וכנפיו הענקיות שנפרשו לצדדים האפילו חשכה. ינשוף חג מעלינו, ומאור הירח הוסתר לרגע.
המשכנו לשבת בשתיקה שנמשכה כנצח. המומים ומלאי תשישות שינו אריה ושור את צורתם ופרשו לישון. נשר ואני ישבנו עוד זמן מה, אך העייפות ששררה בנו הפילה את שכלנו ארצה וחזרנו יחדיו למחנה בחצי הלילה ונפלנו לישון.
הלילה השתלט, וקולו של תרנגול שמקרקר הקיץ את נפשי כמה וכמה פעמים.
ינשוף
קמנו בבוקר מוקדם ומבשרת השחר עוד מצמצה בכוחותיה האחרונים.
רעש החיות המתעוררות החיש את דמי, וחוה ואני יצאנו לטבילת בוקר בנהר. הבוקר התנהל כסדרו, אך משהו הציק לי. היה זה ינשוף. תחושות ומחשבות רצו במוחי ולא הצלחתי להאזין לחוה שדיברה ודיברה, ולפתע עלתה בי מחשבה – על מה יש לה לדבר כל כך הרבה?
“מה קרה חוה?”
“אתה לא מקשיב. אתמול בלילה, בזמן שלא היית, היה רעש והמולה, ועבר זמן מה עד שכולם נרגעו ונרדמו.”
“מה קרה?”
“נחש,” חוה הרימה את קולה, “הוא לחשש כל הלילה במעגלים, שר לי לחשים נפתלים, העלה בעדר החי געגועים נכספים. הלב של העדר כמעט נשבה והחל מהלך, ואז הגיח ינשוף מתוך החשכה ונחש נעלם וברח. ומדוע הינך תוהה מהבוקר ועד עכשיו?”
“אני עדיין לא יכול להסביר לעצמי את תמיהתי, אך כשאמצא תשובה אודיעך בהקדם. אני אוהב אותך, ואנחנו נעוץ עצה ונתמודד מול כל כוח שאהבתנו תתייצב נגדו.”
אחרי הארוחה קראתי לינשוף, לאריה, לשור ולנשר אל מרכז המחנה. הפעם החלטתי לפעול.
“חבריי, ודאי שמעתם מה אירע בליל אמש.” כולם הנהנו לחיוב.
“כולכם יודעים את מטען עברנו ואת כל הכעס והחימה שיש לנו עם נחש, ואת החשש מלשונו ידעתם ורק אתמול דיברנו על כך. לכן אני מציע לצאת למלחמה עד אשר נעלים את גופו, רוחו וכוח הרוע הרובץ בו.”
מיד קם אריה, “אני בעד ומוכן לקרב לצדך.”
שור, מנגד, היסס מעט. “אני מעדיף שנחשוב על כך עוד קצת.”
“נשר, מה איתך?” שאלתי.
“אני מעדיף לחסל אותו לפני שנסתר יתגלה, ובקן חיינו ישרוץ העריץ.”
לפתע קם ינשוף ואמר, “אני יכול לשאול שאלה?”
“כמובן,” ענינו יחדיו.
“מדוע אני פה?”
“שמעתי שאתמול כוח משב רוחך הוא שגרם לנחש לסגת, ואם נחש נרתע ממך, יש סימן מכך,” נשר הנהן לחיוב והסכמה. “לכן אם תוכל בטובך לתת לנו עצה אחת ויחידה ותעשה עמנו חסד, לא נטריד עוד את נשמתך.” הבטתי בינשוף בשקיקה.
“האם לפתח חטאת רובץ תדרשוני? לפתח מלחמה בגלגל סובב? אנא מכם, שיקלו היטב את רצונכם,” אמר ינשוף ועצם את עיניו הגדולות.
“דרכנו יסוד שלום ואהבה,” התפרץ נשר ואני הוספתי, “הרי בגלל זה אנחנו פה בגזרה מתוך צורך בזכות הבחירה. אז אנא ממך, ינשוף, איך נפתור את הבעיה? אני מבקש ומתחנן אליך,” אמרתי בנחישות אך בקול תחנונים.
ינשוף הירהר זמן מה, עיניו הביטו בי ואז בנשר ושוב בי ואז נפקחו לרווחה. “עצתי היא אחת וישרה,” השיב ינשוף ונאנח, “ואין בה דרך חזרה, אך דעו שבכוחכם לפצל את רצונה לשניים, ולהלך בתוכה כטובעים במים. דעו לכם שעליכם לקרב אליכם את נחש. בתבונתכם תלמדו ממנו סודות חיים, דרך עיניו תלמדו את כוח ההמשכיות ותבינו את תפארתו של כוח אחדות הניגודים.” הבטנו זה בזה בתימהון. כוח אחדות לא הסתדר בראשנו עם נחש, אך ינשוף המשיך בשלו בלי לעצור לרגע, בלי לתת למחשבה לברוח.
“מהנחש תלמדו את חולשתו, הרי הוא כמוני כוח סתום בעולמו. אך אל תשכחו, עם בוא העת והעולם יטיב והגן למטה ילבש צבעים, כרתו את ראשו גם אם יהיה בצורת האציל הנדיב והחביב או כפני ילד תמים. אל תתאהבו במה שגופו לא יכול להכיל, כי כולו אשליית אהבה שלעולם לא תהיה מוחשית. ואל תשכחו, כוח האהבה גדול וחזק, אך כמו בגלגל, הכול יכול להתהפך ברגע אחד.”
הקשבנו, עינינו איחדו מבטים, עם כל התימהון ההסכמה לבשה צורת פנינו, ינשוף הצליח לרכך את לבנו אף על פי שאת רוב מה שאמר עוד לא עיכלנו. הודינו לינשוף, ושמתי לב שבעיניו הייתה חרדה לא מובנת, עיניו החלו למצמץ ובידיו החל נוגע. לפתע החל ינשוף לצרוח, “העיניים שלי, העיניים שלי!” צורתו השתנתה לרגעים כהבזקים, ובין הצורות התחלפה ולא נחה.
כולנו נבהלנו ומיד צעקתי לחוה שתביא מים, שפכנו לו על עיניו אך הוא רק צעק עוד יותר ועצם את עיניו והחל להתנשף. לרגע ניסה למצמץ, וצעקה עזה הזעיקה את המחנה. כולם נרעשו והחלו להתלחש, וידעתי מה הם מלחשים. הנחש, הנחש. טיפשים, התעצבנתי בתוכי.
לפתע ינשוף נרגע והחל מתכנס על פי צורת החיה, ופתח את פיו. “זה הבורא, אסור היה לי לספר, אך חרגתי ושמעתי בקולך. התעלתי ונכוויתי, וכעת אנוח מעט, בבקשה מכם. חייב אני להתכנס בעצמי על פי צורתי התמה ולבקש רחמים מבורא העולמים אולי יסלח לנשמתי. אין זו אשמתכם, הייתי חוזר על כך שוב ושוב. עתה השכילו והבינו, הנחש אינו יכול להתעלות כמונו, כי על גחונו מתהלך כמת.” נתנו לינשוף מנוח כבקשתו, וינשוף נפל למנוחה בצל עץ התאנה האדיר. משפחתו השגיחה עליו כל העת.
השעות עברו והלילה החל בוחש בשמים בצבעי אפור-שחור. התקרבתי אל ינשוף ודרשתי בשלומו. “מה שלומך ידידי?” אמרתי בקול עדין, ובתוכי בערו תחושות אשמה על ידידי.
“בסדר בחושך,” ענה ינשוף וסימן לבנו בראשו, להשאירנו לבד. כשבנו של ינשוף החל להתרחק נפתחו עיניו שוב לרווחה. “העיניים בסדר, אך כנראה נגזר עליי החושך. אור הגנוז נעלם ממחשבתי. לא אוכל לעזור לכם יותר, אני מצטער. עתה אני כטיפש, וצורתי אחת – צורת החיה,” אמר בעצב שצבט בלבי.
“אל תתעצב,” ניסיתי לנחמו, “אנחנו מעריכים מאוד את מעשיך ומלאי התפעלות מגודל ההקרבה שעשית. אנו נמלא אחר עצתך, וכוח אור הגנוז עוד ישוב לעיניך.” ינשוף השפיל את ראשו כלא מאמין למילותיי, נשף אוויר ועצם את עיניו.
“אתה תמשול בלילה ותהיה מלך הלילה, בכל העולם. ועוד תשוב צורת נפשך, לא יהיה אריה, שור או נשר שיעזו לממלכתך.” ינשוף פקח את עיניו והביט בי במבט תמים.
“ינשוף, חצות כעת. לך למרעיך, הם מחכים לך ועשו לכבודך נשף. חגוג כל ליל, ותמימות בך תתכנס בעין הלב, וכל החיות ידעו שכלך הרם מכל חי, מילתי לך נצורה.”
“תודה, ידידי. תודה לך ולכל ההנהגה,” אמר ינשוף בעייפות רבה, כרומז לי שאלך. הנחתי לינשוף לנפשו ונסוגותי בתחושה לא נקייה, בדרכי לשוב לחוה.
בדרך חזרה אל חוה רצו בי מחשבות על הינשוף, ובמיוחד על כך שצורתו התקבעה על צורתו התמה, החיה שבו, ולא על צורת הנפש, צורת הצלם. למה? הדהדה בי השאלה, למה? הרי הוא הקריב מלבו, למה נענש כנחש שאיבד את צלמו וצורת נפשו? האם איבדו את נפשם ודעתם?
חשתי אשמה על מה שנגרם לינשוף, ועם זאת רוחי התעצמה מדבריו, ועלה בי רצון עז לפעול. המון שאלות הדהדו בי, אך כולן ללא פותר.
חזרתי אל חוה, ואור המדורה חימם את עצמותיי. כאשר קרבתי אליה, נפלו עיניי.
“מה קרה?” שאלה חוה, “ומה שלום ינשוף?”
ביקשתי מחוה, “בואי חבקיני, קרבי אליי, אני רוצה לשמוע את פזמון לבך. רק קרבתך מסלקת ממני את טרדות היום.”
“בוא אהובי,” אמרה.
התחבקנו זמן מה שנראה לי כנצח, התיישבנו ליד המדורה וסיפרתי לחוה את כל מה שעבר עלינו עם ינשוף ועל עצתו והיא הנהנה ומבטה התמלא חוכמה.
לאחר דברים אלו שאלתי, “מה בפיך חוה?”
“אתה יודע מה עובר בראשי,” אמרה, “הרי אתה כל עולמי ובינינו אין סתרים, ולמה נשיב פנים אחור. יש בי מחשבת פחד שמא לבנו ואהבתנו ייסוגו ועמם הים כולו. ובפעם הבאה שאהבתנו תיסוג, מה הדין ומה המחיר שנשלם, לאן בפעם הבאה עוד נתגלגל?”
מיד ניסיתי להרגיעה. “דברייך אמת, אך מה מלפנים אורב, לא יודע אני. אך בטרם ידענו חיים, שפע מאורות רקיעים טעמתי, בין חוכמה לתבונה אכלתי, וידעתי מלמעלה ומטה. ועתה עולם אדמה ואש מלפנינו, עולם של רוח ומים אשר לא ידענו, ועם כל זה חוכמתנו תסתדר. אך עם הרע והנחש… אין מפניהם הסתר בשונה מהאמת והטוב הנחבא. הנחש בכול, בריק ובמלא, ועל כך נגזר מהבורא עכשיו, אַת אשר ידעת מחוכמת הנחש, מה בפיך לומר?”
חוה נאותה במהרה להשיב.
“את הנחש תבין ואותו לא תבין כמו האמת, חייב אתה להביט רק במבט תמים, אם לא, מילותיו לא תפנים. דע לך אדם, כי לא מעשה כישוף פיו ואין נסתר ואין קסם שימעיט, כי כבודו הוא שכלו שנגזר מאצילות חושך תמיד. ולכן, כאיש הקופץ למים תתכונן. למד לשחות ולא תטבע כי מקורות חוכמה כמי נהר הם, עמוקים ורדודים, סוחפים ומכים ומפלים מדמים עולמות שנופלים. אני אוהבת אותך וחרדה מהמחר.”
“אהובתי,” אמרתי, “יחדיו נלמד עולם. אני יודע שבורא עולם מאמין בנו, ולאט-לאט העולם עוד יבורך.”
“אמן, אתה מטורף או מאוהב ואני מקווה ששניהם.”
נצמדתי לגופה והתכנסתי בה. חשתי את חום גופה ממיס בי את כל התחושות המבלבלות ונרדמתי בעייפות רבה.
קולות התרנגול המטורלל הקיצו את רוחי, ולפתע התעוררתי מלא מעמסה של עודף מחשבות. מחשבות על מה, שאלתי בלבי, ולפתע הארה עלתה במוחי. הרי מול עיניי חושך, זהו זמן הנחש, אך אולי באור החושך אינו נמצא. אולי על כן מחשבתי חצויה, אולי פה יש מחשבה עמוקה, או שסתם אני מערבל מחשבות בלא הכרה. העייפות כבשה אותי וחזרתי לישון, מהורהר מעט, אך גופי המותש חזר לתרדמה.
יום המחר הגיע מהר מן הרגיל, קולות עלו מפינת האוכל והטרידו את שנתי.
“הבל, אתה לא יכול לאכול כל היום תאנים, אתה חייב לטעום דברים אחרים.”
“די, אמא, אני לא רוצה. התאנים מספיקות לי, אין לי חשק לדברים אחרים.”
“אני מפצירה בך, תאכל עוד פירות. זה לא בריא לאכול פרי אחד כל הזמן.”
לפתע התגבר קול התרנגול ונשמע קרוב מאוד עד שהציק והעלה בי כעס. צעקתי לו שישתוק, אך הוא בשלו המשיך והמשיך. התעוררתי בתחושה חדשה שלא הכרתי, מלא זעם על התרנגול, רצתי אליו והתחלתי לנענע את העץ שישב עליו.
“מה, אתה לא מבין? אינך מקשיב לצעקותיי אליך שתשתוק,” גערתי בו.
“אינך יכול לשחק בי,” השיב התרנגול ושינה את צורתו לצורת הצלם. “הרי כולי טבע וחלק מאיבריך וגם ממחשבות יצרך. הלוא אתה אמרת לי להעיר את כולם עד אחרון הישנים בטרם תזרח השמש במלא מעגלה, ואיך תכעס עליי? לך אל הנחל וראה את פניך, כי אינם כתמול שלשום.”
“אתה חוצפן, מי שֹמך נציג האמת?” אמרתי בזעם כלפי התרנגול.
“לך אל הנחל באהבה, כי הנה אשתך באה לקראתך ויום קשה עוד לפניך,” הוסיף לומר.
חוה באה וחיבקה אותי, וכאשר ראתה את פני ניסתה להרגיע אותי. “בוא אל הנחל, אל תדבר עד אשר תטבול במים הזורמים ותשיל מעליך נחלים שוצפים. אל תבין, עשה מעשה, ואז…”
הלכתי אחריה וטבלנו בנהר, הרגשתי השתפרה מעט ורציתי לומר לה דבר, אך בידיה סגרה את פי וברגישות ליטפה את גופי ואחר כך ניגבה אותי באיטיות ובסבלנות.
ישבנו לאכול מהלקט שאספה, כזרם התעורר גופי ולסוף הארוחה עוד הגישה מי צמחים חמים. והרוגע החל מציף אותי.
“תודה אהובתי,” אמרתי לחוה על הרגע השלו הזה. “אהובי, בשביל זה אני כאן, לא?” אמרה חוה. “אני פשוט לא יודע למה קמתי נרגז ולמה התמהמהתי להקיץ, נראה לי כי מוחי לא נרדם וכל הלילה עסק בנחש, והמחשבה לא נתנה לי מנוח.”
“בטל מעליך מחשבה,” אמרה חוה, “עליך להחיש מעשה בתמימות, בחוכמה ובסבלנות, ואז תרווה תקווה ותפסיק לעסוק במחשבות מלפנים, רק לעתים ותחל להמחיש מלא חפץ ורצון בלבבות שחיים בתוך ההווה התמים.”
“את צודקת.”
“קדימה, צא אל היום ועשה את אשר עליך לעשות.”
עכבר
נפרדתי מחוה וניגשתי אל מעגל האבנים. קראתי לעכבר ומיניתי אותו לשליח ואמרתי לו שיקרא לנשר, לאריה ולשור מיד.
תוך זמן קצר הופיעו כולם ומהר שינו צורתם, במהירות שאפילו העין לא יכלה להבחין, והתיישבו במעגל.
“הזמן הגיע, חבריי, עלינו לפעול ולא לדחות עוד את המחר חוכמת האדמה וסודותיה נפתרים, ודרך הנחש נוכל ללמוד רבות, וגם הינשוף הראה לנו מהי הקרבה, ומכאן הרי שיש סיכוי גדול שנוכל לבנות לנו גן כמו שהיה בשמים, ואולי נתעלה ונעלה יחדיו אל הגן שהיה ביתנו.”
“אפשר לומר כמה מילים?” שאל אריה.
“כמובן,” אמרתי.
“מה לנו לפחד מנחש? הרי אני כולי אש ודם והוא דמו קר, אתה אשר שמתני מלך נפש כל חי ידעת ודאי את כוחי ויכולתי לערוף את ראשו של נחש במכה אחת, אז ממה אתם חוששים?!”
“אני חושב שאם נהיה מאוחדים אין לנו מה לחשוש מנחש,” אמר שור בלא להתיחס כלל לאיומיו של אריה.
נשר קם וחיזק את דבריו של אריה. “אני אשר בשמים ואריה על הארץ מספיקים דיו כדי שלעת זמן נחש לא ישרוד, ודי בשניים, שמים וארץ, לחסל את הרע “
התפעלתי מדבריהם, ובייחוד מדבריו של שור, ומיד קמתי ושיבחתי. “טוב דיברתם, חיזקתם את גופי, האחדות היא חוק העדר ועליו נאחז משנתנו וממנו ינבטו השמים והארץ, במלא יופיים והדרם. אך ברצוני לשאול שאלה. איך נוביל את הנחש אל תוכניתנו? מי יקרב אליו?”
“לי אין בעיה,” אמר אריה.
“לדעתי,” אמר שור, “אריה בעוצמת כוחו ויופיו ירתיע את הנחש, הרי גם כך הוא נעצב על אובדן צורתו הטבעית, ומראה אריה הרם רק ירתיע את נחש מתוך דחף של קנאה, והרי קנאה היא אש, ודם קר נרתע מחום.”
“אם תרצו, אוכל להפתיע את נחש ומשמים אנחת על עורפו ואביאהו לכאן,” הוסיף נשר.
“אך כך רק נרגיז אותו והוא לא יהיה מוכן לעזור לנו, ומה עשינו?!” הערתי.
לפתע קול נמוך ועדין נשמע, “אני יכול.”
אריה התרומם, שינה את צורתו לצורת החיה, ובשאגה אדירה שאג “אהוו… אהוו… מי זה החוצפן שמקשיב ומצותת?”
מאחורי שיח לענה נשמע קולו של עכבר, מפוחד ורועד כמעט בוכה.
“סליחה. סליחה, לא רציתי לשמוע, סליחה, אך אוזניי שומעות גם ממרחקים ומוחי לא הצליח לבלום מלשמוע, ואדם אמר לי פה לעמוד כך שלא יכולתי למנוע את עצמי מלהקשיב.”
מיד עצרתי את אריה ורציתי לשמוע דברי עכבר.
“אריה, חכה רגע והמתן עם דבריך. מה אתה יכול? זה מה שאמרת, לא?”
“אני יכול להביא אליכם את נחש,” ענה עכבר.
“תפסיק לגמגם ואל תפחד, דבר ברור ונמק את מילותיך,” כעס אריה על עכבר ובה בעת שב לצורת הצלם.
“אני ונחש גדלנו ביחד, בגן,” אמר עכבר, “ובקטנותנו השתובבנו רבות כמו חתול וכלב, כמו נמר וגדי וכמו זאב וכבש וחלקנו יחדיו רגשות, תקוות וחלומות. שיתפנו את התמלאות נפשנו, מערומים ומלבושים יחדיו, אך ככל שהתבגרנו נחש החכים בגן וכל חיה רצתה לשבת עמו לשיח ונחש ידע את כולם חוץ מכם כמובן, הארבעה, כי בכם הבורא חשק וטעמכם אוהל שדי מינקותא. אך שאר החי ואנוכי חלקנו מהוויינו עם נחש, ולנחש ולי ילדות משותפת. לכן תמיד זכר לי חסד נעורים, ובכל פעם שהיינו נפגשים הצלחתי להציף בדמו חמימות נעורים, וגם כאן, מחוץ לגן, המשכנו לשמור על הידידות. לכן כשינשוף הבריח את נחש הוא לא ידע שאני ונחש שיחקנו, קרוב למחנה.
אני יודע שמצדכם אולי עשיתי טעות, אך לבי, הקטן אמנם, לא נתן לי מנוח, וידעתי את מכאובו של ידידי וצר לי.”
“הכל מקובל עליי, אבל איך זה קשור לזה שאתה יכול להביא את נחש הלום?” הערתי לעכבר, להזכיר לו את מטרת השיחה.
“בשיחתי האחרונה שלי עם נחש,” אמר עכבר, “חשתי בבדידותו ודיברנו על השעמום. משעמם לו ולמשפחתו מאוד, הם משתוקקים לחברה, ואני יודע כי קטונתי ואיני מבין הרבה ממילותיו של נחש ורצוני עדיין במשחקי ילדות, אך הוא משכיל מאוד ורוצה לתרום מדעתו אל המחר הרי גם עליו נגזר לחיות כאן איתנו, מעברו של הגן.”
“אז לפי דעתך, התוכל להביאו אלינו ונוכל לדעת אוצרות החיים המשותפים לנו?” שאלתי את עכבר.
“כן,” אמר. “אך שמעתי קודם דיבורי כוח ועריפת ראשים. עליך להבטיח לי שלא תבגוד בו שנית.”
השתוממנו מעצם המילה בגידה. ארבעתנו קיבלנו בעינינו הסכמה מאוחדים לבחור לשקר במצח נחושה מתוך כעס על חוצפתו של העכבר האומר “בגידה”. אני בגדתי בו? או שהוא בגד בי ובחוה? הבלימה הייתה כוחנו, והבטחנו לעכבר שלא נפגע בנחש מאומה כי דרכנו אהבה ודעת עולם. קבענו שהעכבר ידבר עם הנחש ובעוד שלושה ימים, בעת שהירח יהיה בשיא הרקיע, נשב יחדיו ונלבן את הדברים.
שקר או אמת
ביום המחרת קבעתי שוב אספה, הגיע הליל וארבעתנו נפגשנו בפינה רחוקה מן העדר.
הפעם דאגתי שעכבר לא יקרב אלינו. הדלקתי מדורה גדולה, ודאגתי שינשוף ישמור על הטריטוריה שקבעתי.
התיישבנו כמה זמן בשקט, בהינו באש המתלקחת ולפתע פצה השור את פיו “אני חושב ששגינו אתמול.”
“גם בי בעבעה תחושה לא טובה. הרגשת השקר היא הרגשה שלא אדע לתאר, כי התחושות חדשות לי ואינן ברורות,” הוסיף הנשר.
“יכול להיות שמיהרנו קצת,” אמר אריה, “אך אל תשכחו מה המטרה, הלוא אין קדוּשה מקדשת מטרה ומפעילה כוחה מכורח. והלוא אהבתנו מקדשת את מטרתנו ומפעילה את שיקול דעתנו ומוציאה לפועל את מעשינו, כשם שקרה אתמול.”
“טיעונים טובים העליתם ושלושתכם צודקים,” אמרתי ולא יכולתי שלא לתמוך בדבריהם. “טעינו וצדקנו, לא היינו צריכים לשקר ועלינו לצפות למועד כי אין לשנות את יום האתמול, אך מחר תמיד ניתן לשנות ולכפר. אך דעו, שגיאתנו היא לא בשקר, כי השקר והאמת אחים הם כיום וכלילה, ופעמיים ביממה האמת והשקר נושקים ואור וחושך נצמדים. שגיאתנו נבעה משום שנשבענו מתוך רצון מזיד, מתוך יוהרה, כעס ורוגז שנבעו בנו בשטף שעלה מתוך משמע השקר על עברנו ‘הבוגדני’, אך שכחנו את רצונו התמים של העכבר ידידנו ופגענו בכבודו. אל תקשו לבבכם, כי פה למדנו מוסר השכל לקראת נחש, כי בדברנו עם נחש עלינו להביט בו רק בתמימות וכך נדע רק טוב, ואם לא, יתהפך עלינו המזל ואשר חשבנו לרעה יקרה לנו. לכן אל תשכחו דבר אחד, מעכשיו אהבה ותמימות ואת סודנו נשמור, ומעתה נדבר רק בסודות כמו שינקנו באוהל שדי, מילים צופן ופענוח, כך נדבר מעתה בינינו ובין שאר החי, נפש נפש לפי שפתה ולפי טעמה ולא יותר, שלא תרבה עליהם החכמה בטרם עת. האם מוסכם עליכם כל מה שדיברנו בינינו היום? כי מחרתיים הכל הולך להשתנות, אין חזור, הפנימו מעתה את המילים כאוכל כי הדרך מלאה עבודה ושמחה.”
“מוסכם עליי,” אמר אריה, “הבה נאחד כוחות ונהיה כרוח, מים, אש ואדמה הכוח אחד שלם, חזק ואיתן.”
“אמן כן יהי רצון,” אמרו שור ונשר יחדיו.
“ברשותכם,” הוספתי, “יש עוד דבר שאני רוצה להגיד. עלינו להודיע לעדר על בואו של נחש בדרך שכולם יבינו מה שהם צריכים לדעת, מי ידע לחסוך מילים אך להעביר את המסר? מי ינגן בחרוזים וימשיל את אשר הם חפצים לשאול?”
“לפי דעתי,” אמר שור, “עליך לתת לחוה לדבר, כי לה כל חי חייב את צבע הלב וגם יודעים הם שהיא יודעת את תעלולי נחש ולא תיפול למלכודת שוב כי הרי הניסיון, חוכמתו כזרע מהגן הנסתר.”
“צודק הוא על אשר דיבר,” אמר נשר.
“מוסכם גם עליי,” הוסיף אריה.
“קשה עליי המחשבה, אך מה שהוסכם על פי רוב חייב אני לעשות,” עניתי בחשש.
הישיבה תמה, וכולנו התפזרנו, כולם בשלהם אך רק אני רדוף מסקנה וצורך, עלי לדבר אל אישה, איך אתקרב אל לבה, עלה בי קצת חשש שמא לא תסכים, אך אמרתי, נלך עם האמת בדרך הישר. למה לי להתפתל ולהידמות כך לנחש?
לאחר ארוחת הערב, כשכמעט כל החיות נרדמו, פניתי לחוה ברכות.
“אשתי היקרה, דבר מה עומד בגרוני, שאלה תקועה בתוכי.”
“אהובי, דבר עמי על כל מה שעולה בראשך,” ענתה חוה.
“את יודעת על הבעיה שלנו לקרב את נחש?” שאלתי, “כן,” ענתה מיד חוה.
“את הבעיה הזאת פתרנו, אך נותרנו עם עוד בעיה: איך לבשר לעדר על בואו של נחש? איך לבשר בלי להעלות חשש וחרדה בעדר, תחושות שהם אינם מכירים ושיכולים להשפיע לרעה על המשך הדרך קדימה? לכן חשבנו אם את, אשר התוודעת לנחש ויכולת לו, תבשרי את הבשורה, וכך טעמה יהא מרגיע והיא תתקבל ביתר הבנה.”
“אתה צודק כמעט בכול, אך בסוגיה האחרונה איני מבינה, מה זאת אומרת ‘יכולתי לו’?” שאלה חוה.
“אני מצטער,” אמרתי בעדינות, “אם העלתי מטענים ישנים, כי זו לא כוונתי. המטרה עכשיו קדושה לנו ומחייבת את הכלל לצעוד קדימה, וכך עלינו לנהוג, ועת יגיע זמן ניישב עברנו איתן. אל תשכחי את מילותייך כשהייתי מבולבל, ‘הבט קדימה ואל תסתכל אחורה’. אז אנא ממך, חשבי על שאלתי.”
“כמובן, אישי. ואתה צודק, עלינו להביט רק קדימה. וכעת שמע לי והסר מלבך דאגה. אנחנו נארגן ארוחה דשנה, נדליק מדורה גדולה עם קולות רקע של ציפורים ואני אמתיק את מילותיי בלחן של מלאכים ובאותיות של דבש אשר ירככו את הבשורה. אני מציעה שנעשה זאת לעת ליל, מאוחר, כשהעייפות תשרה על כל העדר, וכך כוח ההתנגדות יקטן והפשרה הפנימית תתיישב בעדר. בסדר, אהובי?”
“נעמו לאוזניי מילותייך וזריזות מחשבתך.”
נשקתי לחוה נשיקה ארוכה, וחיבוק סביב גופה עטפתי, ואנחה ארוכה נבעה מתוך נשמתי.
“אדם, אני רוצה לעלות בפניך דבר מה.”
“באהבה, יפתי.”
“זה בקשר להבל.”
“מה בקשר אליו?”
“לא שמת לב שהוא מתנהג מוזר מאז שהגענו לפה?”
“את מתכוונת לזה שהוא אוכל רק מהתאנים?”
“מה דעתך על זה?”
“זה מוזר לי ואין לי תשובה לכך,” הנהנתי.
“אני לא יודעת מה לעשות, הוא גם מתנהג מוזר, ומאז שהגענו לפה הוא לא מסתובב עם אף אחד מחבריו לגן. לפני כמה ימים ראיתי אותו מסתובב עם עכבר, והדבר לא מוצא חן בעיניי. אני יודעת שעכבר נחמד, אבל אני פשוט לא מבינה מה הקשר ביניהם.”
כשחוה דיברה על עכבר מיד חשבתי על נחש, ומחשבות החלו להתרוצץ בי. האם הבל הסתובב עם נחש ועכבר? האם נחש כבר מצא דרך להסתנן שוב לתוך ביתי? ניסיתי לשמור על קור רוח.
“הכל בסדר, יפתי, הכל בסדר. אל תדאגי, נמצא פתרון. כעת בואי נתמקד בארוחה, ובהמשך נשוב לטפל בהבל.”
“בסדר, אני פשוט מודאגת.”
קירבתי אותה לחיקי וליטפתי את שיערה, וביחד נאנחנו והתחלתי לפתע לצחוק ולצחוק, ומרעש הצחוק שהתגלגל התעורר כל העדר והחל בסחף לשמוח ולצחוק ולצחוק.
לילה לפני בוא הנחש
התחלתי לסדר את המדורה במתחם כפי שאמרה חוה, החושך החל משתלט ואריה כינס את כל החיות. שור דאג לארוחה, והאוכל היה מסודר להפליא כיד הדמיון. נשר ארגן את הציפורים המזמרות, וביחד עם חוה הלחינו שיר. לאחר שהעדר אכל ושבע עד להתפקע, הבערתי את המדורה בעוצמה רבה, כ-7 מטרים גובהה, והציפורים המזמרות החלו לשיר.
כולם רקדו במעגל מסביב למדורה, החליפו צורות מפעם לפעם והמראה היה מהפנט. במיוחד משך את העין אריה, בצורתו המופלאה. המראה החייתיי של אריה היה צורה מיוחדת במינה ומעוצבת לתפארת. שריריו ואבניו כאבני בזלת היו יצוקים, בידי אמן מסותתים, שערותיו הדר לו זהב נוצץ ושיניו לבנות כשלג, וכשהיה משנה את צורתו לצורת הצלם היה מראהו האצילי עולה על כל דמיון, קומתו הייתה הגבוהה והזקופה ביותר מבין חיות העדר, ורק כתפיו הרחבות יכלו לשאת את ראשו האדיר. עיניו היו רחבות ושחורות, וכשהיו מביטות בך יותר מרגע אחד הלב היה נעמד דום. כולם נשאו אליו עיניים בעת שרקד, ובריקודו מצא משחק והצגה והצליח בכך לרגש את כולנו.
גם שאר חיות העדר אהבו לרקוד, וברגעי השמחה שיחקו בצורות, והעין לא חדלה כל העת לנסות לתפוס את המחזה והעדר צהל ושמח.
לחנים התנגנו, כרוחות שיחקו, עד אשר נשמע קול שנדמה שנבע מהשמים, והקול החל לשיר…
כולם שתקו ובאהבה רבה פתחו את לבם.
“לילה יורד, שמים קסומים,
שמעו חיות העדר משוב לבי,
אתמול והיום עומדים לצדי
ובפי שיר קדימה
אל עבר גלים,
הים יידום אך לא יסוג
בשמע חפץ לבי, תקוותי של שלשום,
חושו לבכם אך אל תחפשו השכל מהר
ויהי רצון לבבנו אל רוח אל גואל.
לכן אל העולם נביט בתמימות
נשקף דמותנו יצרנו בראי
אך לבנו באדום נכסה, בל נקיש
ואל הרע נביט
ועם הנחש
דעת רזי העולם נשכיל.
לילה יורד, שמים שחורים,
שמעו חיות העדר משוב מחשבתי,
ידעתי הטוב והרע
האזנתי לצלילי העולם כולו
ובפי שיר השכל,
דעת נחש חשש מרפה
אך בטרם ימתק הזמן העת
לשונו לא מרפה.
לכן אל העולם נביט בתמימות
נשקף דמותנו, יצרנו בראי
אך לבנו באדום נכסה בל נקיש
ואל הרע נביט
ועם הנחש
דעת רזי עולם נשכיל.
לילה ירד, שמים נסתרים כוכבים מאירים,
שמעו נא חיות העדר, לבבי אהבתי
מפתח הקסם נמצא בכל לב
ואם תפתחו שערי רחמים הנחש לא יקרב
תפתחו שערי אורה שם הנחש אינו נכנס.”
העדר היה המום, דממה נפלה בו, אך אני חשתי במיליוני מחשבות רצות ושבות.
שתקתי, החלטתי להמתין זמן מה ואז סימנתי בעיניים לאריה, לשור ולנשר להתקרב ולעמוד לידי.
נעמדתי ביניהם, התבוננתי בעדר שנדמה כאילו קפא ופתחתי את פי.
“שמעתם, אחיי, את הבשורה. האם תקבלו עליכם את הדבר בתמימות?”
ולפתע אמר כל העדר יחדיו, “נעשה ונשמע זה לנו העולם כולו.”
“המתח נמוג מלבי,” אמרה חוה וחייכה. קולות של צחקוקים ושל חיים שממשיכים כהרגלם נטעו בי תקווה למחר, זרעו בי כוחות חדשים.
חוה ואני, ככל העדר, המשכנו לחגוג כל הלילה עד שלא ידענו אתמול, רוח מסתורית החלה לנשוב.
הבוקר הפציע כל כך מהר וקול התרנגול בקרקורו האחרון הקיץ אותי משנתי.
קמתי בתחושה מוזרה ולא מפוענחת בשכלי, משהו בער בי.
יצאתי אל הנחל בפסיעות קטנות וראיתי שחוה כבר טובלת בו.
“בוקר טוב חוה,” אמרתי וגופי עודו מנמנם.
“בוקר טוב, מה שלומך? למה עיניך נראות כך?” שאלה חוה.
“מה זאת אומרת?” שאלתי בתמיהה.
“תסתכל בהשתקפות המים ותבין,” ענתה.
הבטתי לעבר המים, חיכיתי שיירגעו ואז השתקפותי הביטה בי בעיניים פקוחות לרווחה, או יותר נכון פעורות לרווחה מפאת סקרנות, ומקרינות אימה וחרדה.
נבהלתי מעט, אך התחלתי להבין ולעכל את תחושותיי ואט-אט עיניי נרגעו וחזרו לשגרה.
היום החל עובר והכמיהה אל הלילה החלה שוב להטריף את דעתי, אך חוה שברה את הקרח והחלה לשיר ולפזז מול עיניי, לכדה כל שביב של תחושה, כך הזמן עבר עד ש…
צורת נחש
אנחנו יושבים בחצי מעגל סביב לאש, מימיני שור ונשר משמאלי אריה.
הבטתי בנחש בעיניים קפואות. פתאום חשתי תחושה מוזרה, התחלתי לתהות לרגע למה הסקרנות נעלמה, או יותר נכון נאלמה, אך החלטתי לשבור את השתיקה ולפתוח את השיחה.
“השלום לך, נחש?”
“שלומי טוב, השלום עליכם?”
“שלומנו טוב, ברוך הבורא,” עניתי.
“וחבריך אינם מדברים?”
אריה פצה את פיו. “אנחנו גוף אחד, אך כמו שלגוף אחד יש רק פה אחד, כך פי האדם יבשרנו.”
“נאמנות לשמה, יפה יפה,” אמר נחש בזלזול.
“אתה לועג או שנדמה לי?” שאלתי בכעס.
“חס וחלילה,” אמר נחש, “אני מעדיף שנעבור לנושא שהביאני עד הלום.”
הבטתי בעיניו של אריה לראות שלא נפגע, וראיתי בעיניו סקרנות שגברה על כל תחושה אחרת, וכך גם בעיניהם של שור ונשר, מעין השתוקקות לדבר לא ידוע. תהיתי ביני לבין עצמי אם גם עיניי משדרות אותו דחף ונזכרתי בבוקר, צעקתי על עצמי להתאפס, לשדר תמימות ואמת ולצמצם כמה שיותר בהבעות דחפים או מילים מיותרות, ומיד התעוררתי ממחשבותיי וחזרתי לדיון.
“אתה צודק,” אמרתי לנחש. “אני מניח שאתה יודע את הסיבה שלשמה קירבנו אותך אלינו, כי גם אתה שואל אותה שאלה שמקרקרת בתוכנו. האם אני טועה?”
“אינך טועה,” ענה נחש, “אך עדיין אינני מבין את הסיבה.”
“מה המתנה שהבורא העניק לך בגן?” ניסיתי להזכיר לו.
“אתה מתכוון למתכונת האדמה ותיחוחיה? זו המתנה?” שאל בלעג.
“למה אתה לועג כל הזמן?” עניתי בכעס.
“אתם באמת שואלים?” ענה. “אינכם רואים מה יש מסביב? לאן נעלמו לכם העיניים?”
הסתכלנו זה בזה בעיניים פעורות. על מה הוא מדבר? המחשבה רצה הלוך ושוב התחלתי להעלות תמונות מהחלום ולנסות לקשר ביניהן, אך הדחף לשוב אל התמימות משכני בכוח.
שור שאל ברוגז, “על מה אתה מדבר? העולם פה לא שונה באופן ניכר מגן עדן. אמנם חלק ממנו שונה, ויש יום ויש לילה, אך כל טוב העולם יש בידינו. על מה אתה כה מיואש?”
“אני מבין שאינכם מוכנים להתנתק מהעבר, אבל תנו לי לשאול משהו. אני שם לב שאתם מושיטים ידיים לאדמה, מרימים ממנה דבר מה ומכניסים לפה. מדוע זאת?”
“מה זאת אומרת?” עניתי. “אנו אוכלים תפוחי אדמה מתוקים.”
פתאום התרומם נחש והחל צוחק. קולו נשמע למרחקים. אריה קם ממקומו, שינה את צורתו לצורת החיה ועיניו השחורות נפקחו לרווחה. גם נשר שינה את צורתו, פרש את כנפיו ושלף את טפריו, ואף שור נעמד על רגליו ורשף רוח חמה מאפו לרגע חשבתי שהנה, הכול נגמר בלי כלום ועוד רגע נחש גמור, אך נחש מיהר להבין את המצב ופעל לתקן את טעותו. “אני מתנצל ומבקש מכם סליחה. סליחה, אנא מכם.” נחש הרכין את ראשו. “רק אנא, אנא התיישבו ידידיי, ואסביר את עצמי היטב כך שתראו כי אין בפי לעג ושחוק ויש היגיון לתחושותיי ולמעשיי. אנא שבו, ידידיי.” הבטתי באריה, בשור ובנשר במבט שלֵו, כרומז להם במבטי לשבת ולהירגע. חיש שינו כאיש אחד את צורתם והתישבו בפנים זועפות.
“מה ההיגיון בדבריך?” פניתי לנחש בתוקפנות, ובמוחי שוב עלה החלום במחשבות.
“עליי לבשר לכם בשורה קשה מאוד, ולכן כדי שהזעם, שהבחנתי כי אכן קיים, לא יפול עליי, ברצוני שתקרא לבנך הבל והוא יבשר לכם את הבשורה,” אמר נחש בפנים קפואות.
“מה זאת אומרת? למה הבל?” תמהתי על בקשתו המוזרה של נחש.
“דברים רעים יותר קל לשמוע מפיו של ילד, וילד זך הוא וטהור, ורק אמת בלבבו, ואת מה שבפי הבל יודע גם כן,” אמר נחש.
“האם אתה לועג לנו שוב? ילד קטן יֵדע ואנו לא?” הבטתי בו בתימהון.
“כוח התמימות חזק מכל דבר שיש בעולם, וכך היה גם בגן מקדם, אל לנו לזלזל בו.”
פתאום נזכרתי בדבריה של חוה, הצודקת ממני, והחלטתי לקרוא להבל למרות כל הבלבול.
שלחתי את עכבר להביא את הבל, ובזמן שחיכינו לבואו נזכרתי שוב בחלום והבנתי שכל מסקנותיי התכווצו ברגע אחד לבואו של הבל, שבפיו נשא כל העת את ההסבר לצחוקו של נחש הן בחלומי והן במציאותי.
הבל נראה כאילו ניעור משינה מפנקת. על פניו הייתה ארשת פנים נעימה, ללא שום חשש, שום תמיהה למה נקרא לכאן בין כל האישים המכובדים, אך הפגין יראת כבוד מסוימת.
הבל
קירבתי את הבל אל חיקי, וליטפתי את ראשו.
“אל תפחד, הבל, יש לנו כמה שאלות אליך ואז תחזור לישון, בסדר?”
“אינני פוחד אבי, נעמה לי חברתכם וגם כך משעמם לי פה.”
“שלום לך הבל,” אמר נחש. “מה שלומך? אתה מכיר אותי?”
“כן,” ענה הבל. “אתה נחש. אמא ועכבר סיפרו לי עליך סיפורים רבים.”
נחש התמלא סקרנות. מה אישה עוד זוכרת מהפעמים שטיילנו יחד, מהחדווה שחשנו במשעולי הגן הקדום?
“נחש, די לעיכובים, ספר לנו מה בפיך.”
“אתה צודק, אני מצטער,” אמר נחש. “הבל, אנא ממך תאר לאביך ולחבריו מה אתה רואה מסביב, איך העולם החדש נראה בפשטות.”
“אין בעיה,” אמר הבל. “אין כלום. משעמם לי פה, אין עצים, האדמה ריקה מצבעים, הרוח כמעט אינה נושבת וכולם מתנהגים מוזר.”
לאורך כל דבריו של הבל חבריי ואני לא הפסקנו להחליף מבטים, תהיות עלו בנו כיונים אשר מרחפות בבהלה, כעס עלה בי.
“מה זאת אומרת אין פה כלום? ומה עם העץ שמעלינו?”
“אבא, אין פה עץ,” אמר הבל והשתתק.
בפשטות ובתמימות, הבל זרק לאוויר בשורה בלי לדעת מה בישר. החלטתי לשמור על איפוק ושלחתי אותו חזרה לישון בנשיקה מתוקה. החלטתי לא להעמיס עליו בשאלות, אך בו בזמן חשתי איך עולמי חרב עליי. ראיתי בפניהם של חבריי חשש כבד. האם מה שינשוף אמר מתחיל להתממש והעבודה שבידינו לעשות גדולה עד מאוד? האם חלומי היה נכון ואמיתי, אך לא ידעתי לקחת ממנו מוסר השכל? האם עיוורון מכסה את עיניי?
לפתע קפצה עליי מבוכה. התביישתי בעצמי, כי עלתה בי מחשבה – אם נכון הדבר, אולי אני עירום? מלבושיי היו מעלי עץ התאנה שחוה ליקטה ותפרה.
“אל תדאג, אתה לא עירום, יש פה עץ אחד שקיים בחסד וגבורה. זה עץ התאנה, זוהי מתנתו של הבורא. לי זה נראה כחלק מההומור שלו, כמו שנאמר – נאכל את אשר בישלנו,” אמר נחש בחצי חיוך.
“לפחות מהייאוש נהיית מצחיק,” אמרתי לנחש.
“הומור מעודד אותי, זה מה שנשאר לי.”
“מה עושים הלאה?” שאל אריה בניסיון לעכל את הבשורה, “איך אנחנו מתקדמים מכאן? כי עכשיו במקום שאלה אחת נולדו אלפי שאלות.”
“קשה לי לעכל שאין כאן כלום, אבל מה עם כל העצים והפירות?” שאל שור בתימהון.
“צריכים זמן לעכל בשורה כזאת. אני מבין אותך, שור, גם אני לא מעכל,” אמר נשר.
כולנו הבטנו זה בזה כמחפשים היגיון, אך פינו התמלא מים. התעשתתי לרגע, ומחשבה השתלטה עליי. “איך אנחנו מתקדמים מכאן? יש דרך?”
“קודם כול עליכם לקלף את קרום הבתולין מעל עיניכם. רק אחרי שתפקחו את עיניכם יהיה אפשר שוב לדון בפעימות דרך החיים הנולדים,” ענה נחש בנחישות.
“מוסכם מאוד,” אמרתי וראיתי בפניהם של חבריי שאלות רבות ועיניהם מצמצו ללא הרף. “אבל איך קורעים מהעיניים את קרום הבתולין בלי לפגוע בנפש? הרי העיניים לנו הם מפתח הנפש ואור החיים.”
במהלך שאלתו של אריה הבנתי מה קרה בעצם לינשוף ולנחש – הם פשוט איבדו את תמימותם ברגע אחד…
“יותר מכול,” הוסיף שור, “הן השומרות אותנו מכל רע והן חלק ממה שהצלחנו לשמר מהגן.”
אריה ונשר החלו גם הם להתמרמר, ונראה שכל פעם שהתקדמנו מעט בגילויינו, עשינו זאת רק כדי לגלות שהעולם הזה הוא מבוך סתרים. הגענו למסקנה שעומס היום כבד ומחשבתנו אינן מתונות דיין כדי למצוא תשובה אשר תניח את דעתנו, ולכן הלכנו לישון וקבענו לדון בדבר השכם בבוקר. כולנו התפזרנו לאוהלינו.
הלילה לא נתן לי מנוח ומחשבתי רצה הלוך ושוב ואין לנפשי מזור. נזכרתי שוב בחלומי לפרטי-פרטים ונבהלתי. חשבתי מה עולה במוחם של שאר החבורה, מעניין אם הם מצליחים להירדם. האם הם גם חושבים על אודות החלום מה היא האמת? ומה עוד לנו אורב? הסקרנות גאתה וגברה בי, והדמיון החל מתפרץ עד ש…
הבוקר בא במהירות. נראה כאילו נרדמתי לזמן מועט, ואז תרנגול הקיצני משנתי בצעקה רמה, “בוקר טוב, תרנגול.”
“מה קרה? כל כך מוקדם ומקרקור אחד הקצת. יפה מאוד.”
צחקתי ונהניתי מההרגשה. טעם של התחזקות, דחף חיות בלתי מוסבר נשב בי בדרכי לטבול בנהר.
בדרך פגשתי בכל החבורה, כולל נחש שהתמקם בלילה עם משפחתו במאורת ידידו העכבר.
בנהר שרנו שירים. העדר מסביב עוד נם, חוץ מתרנגול שהיה סקרן וניצב על המזח והאזין לשירתנו.
לפתע נחש פרץ בשיר ופנה אליי:
“שמע בני כל תפילה האזן ללבך, נצור אמונה
כי לא לכל בקשה יש מענה, המתן לזמן כמתנה
קום השכם והערב שא עיניך לבורא
ובעת שקט עד דממה, אהבה תרווה נפשך
ודמעות של שמחה לא יתנו מקום לדמע, כאב מייסרך
ומתוך הריק, תשוקת הלב תבעבע ותפרוץ כמעיין גואל
וכל דמיון יהפוך חזון, ומהאין תמצא אהבתך מזון
ויש ימלא חדרי לבך בסאון”
קולו של נחש היה מהפנט, צלילים שקטים הטבולים בדממה, מילים אשר נשמעו כפנינים.
לפתע נחש פתח את פיו. “בואו נצא מהמים, נשב לאכול ונדבר, בסדר?”
הסכמנו ברצון, אך אני עדיין צללתי בשירו כאילו היה ים גדול, עלו בי מילים כמו אין ויש, שמחה וכאב. מאין הניגודים האלו מוכרים לי? ומדוע זה נשמע לי נכון ונח היטב בדעתי?
התיישבנו לאכול, ושמתי לב שנחש אוכל רק תאנים ואנחנו מכל טוב סועדים.
לא יכולתי להתאפק ושאלתי את נחש לפשר מעשיו. “נחש, מדוע הינך אוכל רק תאנים? התכבד!”
“מדוע נראה לי שעוד לא הפנמתם את בשורת האתמול?” ענה.
“מה?” שאלתי בפליאה.
הבטתי לעבר שור, נשר ואריה, וגם הם הביטו בנחש בפליאה.
“נדבר על זה אחרי הארוחה,” אמר נחש. “מילים יכולות לקלקל תיאבון. אין דבר, סעדו את לבכם.”
המשכנו לאכול עד אשר שבענו, ובסוף הארוחה אמרנו תודה לבורא על מתנתו ופירותיו.
אשליה
התיישבנו בניחותא במעגל, כולם בצורת הצלם מלבד נחש. הסקרנות שוב ליוותה אותי ופקעת עצבים רטטה בכל גופי, ואז נחש החל לדבר.
“מה שלומכם ידידיי?”
ענינו יחדיו, “השלום.”
“אני מבקש מכם בקשה,” אמר נחש. “ידועה לי הסיבה שלשמה קירבתם אותי אליכם ואני יודע גם שלבכם אינו שלם עמי, אך אולי בהמשך הדרך אצליח לשכנע אתכם שאין טוב ללא רע, לכן הסירו מלבכם כל חשש כי מטרתנו שווה. עכשיו אני רוצה להסביר ולחדד עוד כמה דברים בצורה ברורה.”
“רצונכם הוא אשר מנע ומונע מכם להתקדם,” אמר נחש, “והוא, ולא הרע, יפיל חורבן על העולם, כי רצונכם משאיר אתכם תקועים בעבר כנאחזים בקרני אשליה. לכן רצוני להאיר או אולי להחשיך מעט הדעת.
לכל דרך יש שתי נקודות, נקודת התחלה ונקודת סיום. את ההתחלה – הגן – ידעתם ובהמשך הדרך חשקתם, אך נמנעתם מלהתקדם. בדמיונכם טיילתם משום שאחזה בכם נוסטלגיה שתפסה כל שנייה מחייכם. לכן העבר היה לכם כסות עיניים ולא ידעתם מחר, ואתמול עוד היה נעלם בלא היה, לכן על מנת להשביע את תיאבון רצונכם אבשר לכם דבר מה על העולם והארץ, ואולי גם אתם תבינו שחטאי הוא ברכתכם ורק אני היחידי שנפגעתי בבשר עצמו על אף אמת מעשיי.
ועתה אני רוצה לשאול אותך, נשר, שאלה פשוטה. כאשר ריחפת בשמים ותרת בעולם, אילו תחושות חשת ועל אילו צורות חלמת בלילות?”
“כשריחפתי לראשונה בעולם,” ענה נשר, “הייתה זו חוויה שלא אשכח לעולם. בבוקר כשעפתי העולם נע כנגדי, ולכיוון ערב התהפכתי וריחפתי ולפתע העולם נעלם בתוך תוכי וגופי דאה לבדו במרחבים ללא צורך בניד עפעף, ובחלומותיי חזיתי בצורות עגולות, עולם סובב סביב האור ומאור ירח סובב עמו וסביבו, והשמש סובבת סביב עצמה.”
“כלומר אם תרחף סביב העולם תשוב לאותו מקום?” קטע נחש את דברי נשר.
“כן,” השיב נשר.
“הבנתם?” אמר נחש. “התחלנו מגן עדן ולשם שוב נשוב, לכן זו אינה מטרה שיש בה מניע.”
“אז מה המטרה? לשם מה אנו פה?” שאל אריה. “האם כאן בית האסורים זוהי ברכתך?!”
אט-אט התחלתי להבין את דברי הנחש.
“אני מתחיל להבין את הדברים והמילים מסתדרות במוחי כפאזל כתצרף. אתה רומז שהכול היה מתוכנן? לא משנה מה הייתה הסיבה שגורשנו מגן עדן, מכיוון שגם כך היינו מיועדים להגיע לכאן, לשם תכלית מסוימת?”
“הו, עכשיו התחלת להבין,” אמר נחש.
“למה?” שאלתי.
“מה למדתם באוהל בגן כל העת?” שאל נחש.
“בנינו יחדיו את גן עדן, או יותר נכון פעלנו למען ובשם הבורא כל שאמר לנו ביצענו ועשינו בצורה ובתבנית שנתן לנו.”
“ועתה,” אמר נחש, “עתה עליכם לבנות את העולם ללא צורה ותבנית, כי מעכשיו אתם ההנהגה, ועליכם לברוא עולם במו עיניכם, ידיכם, פיכם ולבכם. להשתמש בכל מה שקיבלתם במתנה. סודות החיים נמצאים בכל חי ודומם. עלינו לפצח קודים, לפרוץ מחשבות ובראש ובראשונה להתנתק מהעבר,” אמר נחש בנחרצות.
“ומה על האשליה?” אמר שור, “הנוותר עליה בלי לדעת מה המחיר שנצטרך לשלם?”
“עלינו עדיין לשמר את האשליה במעט-מעט ובצורה מצומצמת על מנת שנוכל לשרוד במהלך הדרך למטרה, וכך יהיה לנו כוח במקרה של עליות ונפילות.” נחש נעמד וסרק במבטו את כולם.
“כאן זה הרגע להחליט פה אחד אם אתם מוכנים לוותר על מנת ליצור, כאלוקים, עולם נצחי. האם אתם מוכנים לשכוח תחושות טובות ומשמחות של עבר? האם אתם מוכנים להחריב עולם דמיוני למען תקווה לעולם אמיתי, מציאותי ועשיר ברגש ובאהבה?”
“כן,” ענינו כולנו, חוץ משור שנראה טרוד.
“אבל איך נוכל לקלף את עורלת הלילה – האשליה אשר עוטפת את אישונינו?” שאל שור בנחרצות.
עיניו של נחש נפקחו וגופו החל להתפתל, ואז נעמד במאמץ רב בעודו מתנשף.
“עליכם לצום, מקטן ועד גדול, שלושה ימים לפחות, על מנת לרוקן מגופכם את הזיכרון הגשמי אשר נמצא במאכליכם, בתאוותכם. וכי מעגל דמיון חוזר יום-יום ואינו מרפה מדעתכם,” ענה נחש.
“ואז לפי דעתך הכול ייעלם? נוכל לראות את האמת העירומה?”
“כן. משום שאם זיכרון המושג אינו קיים בגופכם, אין המושג יכול להיות קיים. ומה שעליכם לעשות הוא ליצור זיכרון מן האין. ליצור את העולם מתוך הלב.”
נדהמנו לשמוע את נחש מדבר על אין, ליצור ולב… מושגים אלה מאוד בלבלו אותנו, במיוחד לאור צורתו השפלה.
“ואיך נוכל ליצור מן האין?” שאל נשר, “האם אפשר לעשות זאת?”
“זו שאלה שאת תשובתה עלינו להוכיח לעצמנו דרך חיפוש, דרך מעשים ודרך אהבה שקסמה הוא כוח מאוד פעיל כאן בעולמנו,” ענה נחש.
“מה שאתה אומר מקובל עליי, וכך גם הנסתר שאתה זורע, שמגרה מאוד את סקרנותי. אך שאלה אחת שעולה בבטני – לאחר שנצום ויעברו שלושת הימים, והעולם כפי שאנו מכירים ייעלם, איך נשרוד? ממה נחיה, מה נאכל? הרי לפי מה שאתה אומר רק עץ התאנה נמצא פה… וכי כך הזמן יהיה לנו אויב, וכל יום שיעבור ירדוף את נפשנו בייסורים ובכאב,” אמר שור בחרדה.
“יש לי רעיון…” אמר נחש, והחל ללטף את מצחו בזנבו, פניו קיבלו שוב צורה חדורת אנרגיה, אמונה וביטחון. גופו התפתל ועיניו נפקחו. “יש לי רעיון.”
כולנו הבטנו בהתפעלות בהתפעמות של נחש מן ההשגה שדעתו העלתה.
כוח הדמיון
“שור, מהי המתנה שהעניק לך הבורא?”
“למה אתה שואל, למה זה קשור?”
“זה מאוד חשוב, שור.”
“הבורא נתן לי את מתת כוח המדמה ואת מתת כוח הזיכרון.”
“האם יש ביכולתך לקחת דבר מתוך הזיכרון ולהוציאו אל הפועל?” שאל נחש.
“חכו רגע, חכו רגע, איבדתי אתכם. אני מצטער, אבל דעתי אינה כדעתכם,” אמרתי.
“גם אני איני מבין. נחש, לאן אתה מנסה להגיע?” שאל נשר.
נראה כי שור היה היחידי שהבין, ונראה לפתע מעט זחוח. גאווה חלחלה ליציבתו וקומתו הזדקפה.
“חכו רגע, ידידיי. אנסה להסביר זאת בצורה פשוטה ככל האפשר.” נחש שקט לרגע ואז המשיך. “ביכולתו של שור להעלות זיכרונות מן האוב. אך לא רק תמונות של זיכרונות, אלא גם התחושות עצמן צצות עמן וכך גם טעמן. אותה היכולת השוֹרה בשור היא הכוח המדמה שהוא למעשה אותו הכוח המשטה בכם, כוח הדמיון. דמיונו של שור עשיר ומופלג, ובלבו חקוקים אוצרות מן הנסתר.”
“הוא צודק, נשר,” עלה קולו של שור, “יְכולתי לדמיין היא כה עזה, עד כדי כך שאת מאכלי אתמול הייתי דרך תחושה מעלה בקרבי בחזרה אל חכי.”
“וכיצד זה קשור לזה שאתה מעלה גירה? מה המתנה הטמונה בזה?” שאל נשר.
“אה… עכשיו התחלתי להבין,” אמרתי.
“שור יכול להעלות מן הזיכרון את העבר בלא קושי, כך שיוכל לשמר את זיכרון הטעם… ומכאן שאין אנו מאבדים את כל זיכרוננו, כי אם את זיכרון הטעם הנכלל במאכלינו, בתאוותנו…”
“יפה מאוד,” אמר נחש. “האם נפתחה דעתך, אדם?”
צחקתי מתוך הקלה. “אבל יש לי עוד שאלה. לדבריך, שור יוכל להוציא אל הפועל דרך זה שיעלה גירה… אך אם יוכל לעשות זאת, יהיה זה רק לשם עצמו, ולפיכך מה יהא עלינו? האם אני צודק?”
“שאלה יפה העלית, חכמה ישירה ונוגעת לדבר. בכך שיעלה גירה דרך הכוח המדמה על ידי הטעם, יוכל שור להוציאו אל הפועל. ומראה טעם המושג, קרי הפרי, יעלה וייצור מדעתו את עץ הפרי. אך רק הוא יוכל לראות זאת, ואך ורק הוא יוכל ליהנות מאותה האשליה. על מנת שגם אנו נוכל ליהנות מן האשליה, יהיה על שור לגרום לכם במילותיו להאמין בממשות אשלייתו.”
“אני חושב שיהיה לשור קשה מאוד להמחיש אשליה במילים וכך לגרום לעדר להאמין בה. איני חושב שדי במילים כדי ליצור או ליצוק טעם… אפילו אם זו האשליה הכי מעוררת,” אמר נשר.
“מילותיו של נשר נכונות הן, כי לא די במילים. גם אני חושב כך. הבא בחשבון שלאחר הצום יתקרר לבנו ולב כל העדר, מצב נפשנו יהיה ירוד,” אמרתי.
“אתם צודקים, אך אף על פי כן זהו לנו הפתרון היחיד, ובו עליכם לדבוק. האמינו בשור. קודם כול, אתם קבוצת ההנהגה כי הרי אתם פני העדר, ומה שעיניו של שור רואות עליכם לקבל כמובן מאליו. אם תוכלו להפנים זאת ותסירו מעט מגאוותכם, כוחכם יהיה כפול ומכופל,” אמר נחש ואנחה נשמעה מפיו.
“יפו בעיניי מילותיך, נעמה עליי דעתך. נעמה מאוד,” אמרתי.
פניהם של נשר ואריה, ששתק כל העת, הביעו הסכמה. אך נראה כי על שור השתלטה תחושה זרה.
המשכנו לדון כל הלילה, ושור התחזק אט-אט ופניו נרפו… ובעת שמבשרת השחר החלה בפריצתה אל עבר האור קבענו לצאת אל המסע באמונה ובתשוקה, כצמאים אל החלום.
יש ואין
רעש הנחל… רעש הנחל מעיק בדמי.
אוי רעש הנחל שהיה לחן ולחם יומי,
למה אתה לא עוצר הזמנים?
כיומיים אנו צמים. אנחות נשמעות מכל עבר.
מעין הבטן עולים קולות ותהיות, והמון שאלות בעד ונגד.
למה אנו צמים? למען מה אנו נלחמים? על מה אנו מוותרים?
העולם מולנו נראה כמאבד שפיות. תמונות באות ונעלמות, נופים משתנים, צבעים נעלמים, ואיתם גם המילים.
לפני כיומיים נפלה החלטה להתנתק מן העבר, להחריב את הקיים ולבנות מן האין את העולם.
כוח העשרה
“נחש, האוכל לשוחח עמך?”
“בבקשה, שור.” שור ונחש פסעו לאטם.
“מה קרה, שור? פניך אינם כתמול שלשום. על מה נפלו פניך? הרי אתה אינך צם.”
שור היה היחידי שלא צם, והשתדל להתרחק מעט מן העדר כדי לא לעורר חשד.
“אתה צודק, ידידי. כל כולי מלא חשש וחרדה מפני המחר. ספקות עולים ומתנגחים בדעתי. האם אוּכל? האם אצליח לגרום לעדר להאמין באשלייתי?”
“אנא הסר חשש, ידידי, הרחק את הפחד, כי יודע אני שיש בך את הכוחות הנדרשים. עליך רק להביט פנימה, ולבך יגשים את אשר תבקש.”
“יודע אני, ידידי. אך עדיין קשה עליי המחשבה. יש בי מן החשש שמא לא אוכל לשאת לבדי את עול העדר.”
נחש ושור המשיכו להתקדם, ואט-אט מצאו את עצמם הרחק מן העדר. לפתע שאל שור, “האם יש דרך נוספת, ידידי נחש? האם יש אולי… איני יודע…”
נחש הביט בשור, וחש רצון עז לעזור לו. הוא החל ללטף את מצחו בעזרת זנבו ועיניו נפקחו לרווחה… “יש בי רעיון, אך עלינו לפעול מהר ככל האפשר. שור, עליך לאסוף כעשר חיות מן העדר, חיות אשר סמלן הוא תמימותן. עליך ללמדם את מתנתך – העלאת הגירה. איתם תוקל עליך המשימה. אך דע שבכך אתה יכול להחליש את כוחך בהנהגה, ואותם עשרת הכלים שברשותך יוכלו בעתיד לכבוש את מקומך. לכן עליך לפגוע בכוחם, לדאוג לכך שכוח העשרה לא יהיה מושלם, וכך לא יוכל להתגבר על כוחך שלך.” נחש נראה זחוח מתמיד מעצם השגתו.
“את מי אקח? היום כבר היום השני לצום, והזמן קצר מאוד.”
“פנה לאחיך, למשפחתך. לאייל, לצבי, לראם, ליחמור, לתאו, לכבש… אך אל תשכח, עליך לפגוע בכוח העשרה על מנת שלא יהיה מושלם.”
“יש לי תשעה אחים ובני דודים, אך את העשירי לא ידעתי.” שור הביט בנחש שהתרומם והזדקף.
“הקשב לי טוב, העשירי חייב להיות חיה נחותה,” אמר נחש ופניו הרצינו, “חיה קטנה, שיש בה מן ההומור, הצחוק והלעג. חיה שאין בכוחה ליצור מן האין אלא רק להפעיל את הכוח המדמה, וכך כוח העשרה לא יהיה מושלם.” נחש נעץ את מבטו בשור, ששתק מעט.
“ואם יהא מושלם, מה יכול לקרות?” אמר שור.
“אם יהא מושלם, יוכל כוח העשרה ליצור אשליה לעצמו, ואתה תסתכן בכך שתשיבנו אחור.”
“תודה, נחש, תודה. מילותיך נעמו לאוזניי והשיבו רוח לאפי. קיבלתי את עצתך, ועתה אלך להחיש את המשימה. תודה רבה לך, ידידי,” אמר שור בלא להתייחס ברצינות לאזהרותיו של נחש.
“אני שמח שיכולתי לעזור לך, שמח מאוד.” אמר נחש בחיוך רחב.
שור ונחש נפרדו ושור רץ למשימתו.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “וקוץ ודרדר תצמיח לך”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות