ב-22 באפריל 1948 הפתיע דוד בן-גוריון כשחרג מהאסטרטגיה הזהירה שלו ואישר מהלך הכרעה התקפי במערכה על ירושלים. למחרת התחולל בנבי […]
הקדמה: החלטתי לא לבגוד
מלחמת יום הכיפורים הייתה לי קו פרשת-מים. את פני המלחמה ההיא ראיתי כאיש מילואים בחטיבה 35, צנחנים, שלחמה בסיני ובארץ גושן. מאז שעמדתי על דעתי, התעניינתי באבני-היסוד של הוויית הצבא והמלחמה ובמלחמות ישראל. לפני אוקטובר 1973 פרסמתי ארבעה ספרים על מלחמות ישראל ועשרות מאמרים. אף שהספרים והמאמרים היו ביקורתיים, הם השתייכו לפרדיגמה המיתולוגית שכפו על כולנו המייסדים ודור הפלמ”ח. לימים הבנתי שללא הבנת אבני-היסוד של התנהגות האדם, לא ניתן להימנע משיתוף פעולה עם פרדיגמה רווחת כיוון שהיא מובנית מעצם חוק השרידות, שהרי הסתרת ליקויים היא מאפיין יסודי של עצם הקיום.
באוקטובר 1973 התברר לי שהמלך הוא עירום: הבנתי שדור המייסדים, שמנהיגיו הפוליטיים היו דוד בן-גוריון, משה שרת, לוי אשכול וגולדה מאיר, ודור הבנים/דור הפלמ”ח, שמנהיגיו היו רבי-האלופים יגאל ידין, משה דיין ויצחק רבין ואלוף יגאל אלון, נכשלו פעמיים: בפעם הראשונה, בכך שלא הקימו מערכת ביטחון יעילה שתְגַבּה מטרות לאומיות של מדינת ישראל, ובפעם השנייה – בכך שטיפחו תרבות מיתולוגית, המבוססת על דיווחי שקר, על התחייבויות כזב, על אי-חשיפת ליקויים ועל אי-הפקת לקחים. כמו כן, התברר לי שרוב אנשי התקשורת ואנשי האקדמיה בישראל התגייסו לשרת את הפוליטיקאים ואת אנשי הביטחון, והעניקו להם ביסוס במסווה של “עומק אינטלקטואלי”. באותם הימים קיבלתי תואר דוקטור במדעי החברה. הזדעזעתי מכך שבאקדמיה הישראלית מתרחשת “בגידת אינטלקטואלים”. החלטתי לא לבגוד, ויהי-מה. לימים הבנתי שגם בגידת האינטלקטואלים הכרחית, כי בשעה שהם בוגדים באינטרס האינטלקטואלי
הכללי, הם פועלים למען אינטרס השרידות האישי שלהם, והוא דומיננטי, כפי שהראה, בין היתר, ריצ’רד דוקינס בספרו, הגן האנוכי.
לאחר המלחמה התחלתי לפתח את עקרון השרידות. הקמתי אז יחד עם חברי, סגן-אלוף אריה טפר-עמית, ועם ארית יקיר, עוזרת המחקר שלי, צומת מרכזי של רשת אקראית, מבוזרת, שבה ביקשנו לברוא עולם קטן לחשיבה חופשית. בעולם שהקמנו, שום רקטור, דיקן או ראש חוג, לא יוכל לקרוא אותנו לסדר בשם האינטרס של המוסד. לרשת קראנו, “מכון שרידות”. מטרת שלושתנו הייתה: לחשוף, בעזרת עקרון השרידות, את הפגמים במערכת החיסונית של מדינת ישראל בכלל, ושל צה”ל בפרט, פגמים שכה השפיעו לרעה על אירועי אוקטובר 1973. ברשת פעלו, במגוון אופנים, חוקרי ביטחון עצמאיים. הם השתייכו לתחום רחב של דיסציפלינות ושל עיסוקים. את תובנת ה”ביטחון” פירשנו כ”מערכת חיסונית בסביבה מאיימת לשם שרידה”. רק מעטים ברשת הבינו את הרעיון בשנות השבעים. לאנשים מחוץ לרשת אלו היו תובנות הזויות. הרשת נועדה, בין היתר, לגרום להבשלת הרעיון ולהפצתו. האג’נדה שלנו הייתה: “הכול אפשרי, אך כדי שהאפשרי יהיה ממשי, הוא זקוק למערכת חיסונית יעילה”. טענו, שבלא לרדת לעומקה של המערכת החיסונית, על גילויה המגוונים, לא נוכל להשפיע על עתידנו, אם בכלל ניתן להשפיע עליו, ונקרוס בתהליך הבלתי-נמנע של האנטרופיה. טענו שהמערכת החיסונית היא מימוש האפשרי, דהיינו, הבנת היחס בין האפשרי לממשי, המותנית בהחלטה לא לבגוד. ייעדנו לרשת שכוננו ארבע משימות:
•לחקור את מערכות החיסון של המציאות באשר הן;לפתח פרדיגמה שרידותית, תוך הבנה שבתחילת הדרך היא תתמקם בשולי התרבות;
•להחיל את פרדיגמת השרידה בזרם המרכזי של תרבות האדם, באמצעות הפצת התובנות ברשתות אחרות;
•לייעל את מערכת החיסון של מדינת ישראל.
הרשת פעלה באמצעות תקשורת אינטלקטואלית בתנאי שוויון, ללא שום היררכיה. היא פועלת ברציפות מאז. רוב החברים משלבים השכלה גבוהה וניסיון קרבי. מהם משרתים במערכת הביטחון, מהם אזרחים, אנשי מילואים, בעבר ובהווה. מהם מבקשים לא להיחשף, מחשש מנקמת הממסד. הרשת אינה ממומנת, לא על-ידי הממסד הביטחוני, הפוליטי, והאקדמי, ולא על-ידי שום ארגון אחר; אין לה תקציב, אין שום תנאי קבלה או פרישה, וכל חבר מממן את פעילותו. אין מחויבות רשמית של החברים לקבוצה, ושל הקבוצה לחברים. בכך היינו בין חוזי תרבות האינטרנט, בערך באותה תקופה שבה משרד ההגנה של ארצות-הברית פיתח את הבסיס ל-www. משנות התשעים משתמשת הקבוצה באופן נמרץ באינטרנט, יחד עם דיונים ועם כנסים, הפתוחים לכול, והממומנים על-ידי דמי כניסה בלבד. את הגירעונות מימנתי אני. מאות האנשים שלקחו חלק בפעילות הקבוצה, בדרגות שונות של אינטנסיוויות, פיתחו זרם ביקורתי בתרבות הביטחון של ישראל, כפי שהדבר התבטא בכל אמצעי התקשורת במלחמת לבנון השנייה ולאחריה ובמבצע “עופרת יצוקה” ולאחריו. רוב העיתונאים והפרשנים אינם מודעים למקור שהזין אותם.
בשנת 1976 התחלתי לחקור את מלחמת העצמאות. כפי שכתב בביקורת על מחקרי, ההיסטוריון פרופ’ בני מוריס, במאמר בג’רוזלם פוסט ב-1989: “חקר מלחמת העצמאות עד אורי מילשטיין היה פרה-היסטוריה, והמחקר של אורי מילשטיין הוא היסטוריה”. בעשרות מאמרים ובחמישה ספרים הפרכתי את רוב הפרסומים עד אז, והצגתי היסטוריה מתועדת ומבוססת של אותה המלחמה. התגובות היו כה נזעמות עד שוותיקי הפלמ”ח, שהיו אליטת השררה של המדינה, גמרו אומר, בכוונת מכוון, לעשות לי דמוניזציה. התוצאה: התעלמות כמעט מוחלטת של אמצעי התקשורת בישראל מספריי על מלחמת העצמאות; הוחרמתי על-ידי צה”ל ועל-ידי המערכת האקדמית. על תגובות כאלו כתב קלאוזביץ בספרו, על המלחמה: “הרתיעה מהתבוננות בפניו האמיתיות של הנושא, משום שמרכיביו איומים כל כך, אינה משרתת כל תכלית – היא עלולה אף להיות מנוגדת לאינטרס העצמי של אותו יפה-נפש”.
באפריל 1995 פרסמתי את הגרסה הראשונה של מחקרי על קרב נבי סמואל, בספרי, תיק רבין – איך תפח המיתוס. בספרי הנוכחי הרחבתי והעמקתי את המחקר, והצעתי, יחד עם חבריי, לראות את הקרב כהיות כתובת על הקיר להיסטוריה הצבאית של מדינת ישראל. אלה עיקרי הממצאים:
ב-22 באפריל 1948 הפתיע דוד בן-גוריון, מנהיג היישוב היהודי, כשחרג מהאסטרטגיה הזהירה שלו, ואישר מהלך הכרעה התקפי במערכה על ירושלים. למחרת התחולל בנבי סמואל השלב הראשון בתכנית לכיבוש כל המרחב, ממעלה-החמישה ועד רמאללה, ולניתוק ערביי ירושלים מצפון יהודה, מבנימין ומהשומרון. לא הערבים ניצחו בקרב נבי סמואל. הכישלון נבע מתפקודה הלקוי עד כדי מבוכה של כל שרשרת הפיקוד ב”הגנה” ובפלמ”ח, ובעיקר של יצחק רבין, מפקד חטיבת “הראל”, של יוסף טבנקין, מפקד הגדוד הרביעי של הפלמ”ח, ושל מפקדי הפלוגות, מיכה פרי ואורי בן-ארי. רבין נותר לישון במטהו בפנסיון “רייך” בשכונת בית-הכרם בירושלים, כשערבים שחטו את פקודיו בסכינים, והתעללו בגוויותיהם; טבנקין פיקד על הקרב ממוצא, ולא שלט בפקודיו; אורי בן-ארי ופקודיו לא חילצו את הפצועים שנשחטו במורד ההר, ומיכה פרי, שנשלח לחלצם, ברח במגע האש הראשון, והותיר לוחמים נוספים לחסדי הערבים. האנשים האלה התקדמו בשרשרת הפיקוד, בנו את צה”ל ופיקדו על מערכותיו. רבין היה לרמטכ”ל, לשר ביטחון ולראש ממשלה.
בהשפעת ראש הממשלה יצחק רבין, ובלחצם של מיכה פרי, מזכיר עמותת דור הפלמ”ח, ושל חבריו, הוחרם הספר. עורך המוסף “ספרים” של הארץ כתב שפנה לכמה מומחים לתקופה, שיבקרו אותו, והם השיבו שהספר אינו ראוי לתגובה. אחת-עשרה שנה לאחר מכן ביססה מלחמת לבנון השנייה את כל טיעוניי בספר.
בספרי הנוכחי אני מתאר ומנתח ביתר-הרחבה וביתר-העמקה את כל ההתרחשויות המצמררות, שאנשי מלחמת העצמאות נדרו להסתיר. יחד עם חבריי לפורום לאזרוח תחקירי קרבות ולהפקת לקחים ולחבורת “אלפרדו”, ד”ר מיכאל ברונשטיין ואביתר בן-צדף, אני מצביע על הקשר בין אי-הפקת לקחי קרב נבי סמואל, שהיה הכתובת על הקיר, לתפקוד הלקוי של צה”ל במלחמת יום הכיפורים ב-1973 במלחמת לבנון השנייה ב-2006 וביניהן.
הספר הנוכחי גובש בדיוני חבורת “אלפרדו”. יהודית אוריה הנה עוזרת המחקר שלי בהתנדבות. את הספר ערכו בהתנדבות שולמית לבנת ואביתר בן-צדף. ארית יקיר עיצבה והביאה לדפוס. שכרנו יהיה הצעד הקטן במסע אלף הקילומטרים, של פיתוח פרדיגמה ביטחונית חדשה, לנטרול יעיל של איומים על ישראל.
אין עדיין תגובות