אלי מוד מעולם לא הרגישה שלמה בלי אחיה הגדול, ג´ו. ג´ו הוא שהבין מה קרה בין אחותו בת החמש לבין […]
אני מחלקת את חיי לשני חלקים. לא ממש "לפני" ו"אחרי", יותר כמו מחזיקי ספרים, שמאגדים יחד שנים רופסות של תהיוֹת ריקות מתוכן, שנים של ההתבגרות המאוחרת או של גילֵי העשרים־ומשהו, שמעטפת הבגרות פשוט אינה מתלבשת עליהן יפה. שנים של תעייה, שנים שאני לא משחיתה את זמני בניסיון להיזכר בהן.
אני מסתכלת בתמונות מהשנים ההן והנוכחוּת שלי נמצאת בהן, למשל על רקע מגדל אייפל, או פסל החירות, או בתוך הים עם המים עד לברכיים, מנופפת ומחייכת; אבל החוויות האלה, כך אני יודעת עכשיו, נחוו במין שעמום קהה וחסר עניין שבתוכו אפילו קשת־בענן יכולה להיראות אפורה.
היא לא נראתה בשום תמונה מהתקופה הזאת, ואני מבינה שהיא הצבע שחסר בתמונות האלה. היא אחזה בשנות ההמתנה האלה משני צִדיהן והרימה אותן כמשׂואות, וכשהגיעה לכיתה באותו בוקר אפרורי בינואר, היה נדמה שהיא עצמה התגלמות השנה החדשה; הדבר שיבטיח לי כי עוד נכונו לי דברים בעתיד. אבל רק אני ראיתי את זה. האחרים, שהיו כבולים בכבלי המוסכמות, חשבו שהיא מצחיקה במקרה הטוב, או ראויה ללעג במקרה הרע. היא באה מעולם אחר; עולם שונה. אבל אז, בסתר לבי, הייתי גם אני כמוה. היא היתה החתיכה החסרה שלי; השותפה שלי למשחק.
***
יום אחד היא פנתה אלי ואמרה "תסתכלי" והוציאה מזרועה מטבע חדש של חמישים פני. ראיתי את הקצה השטוח שלו מציץ מתוך עורה כמו סיכת מהדק. היא לא שלפה את המטבע מהאוויר או מהשרוול — תעלולים כאלה כבר ראיתי — לא, היא הוציאה אותו ממש מתוך העור, ונשארה לה צלקת עם דם. יומיים לאחר מכן נעלמה הצלקת; אבל המטבע עדיין היה בכיס שלה. וכאן מגיע החלק בסיפור שאף אחד לא מאמין לי שהוא נכון. השנה על המטבע היתה משונה. תשע־עשרה שנים קדימה: שנת 1995.
אני לא יכולה להסביר את הקסם עם המטבע בדיוק כפי שאני לא יכולה להסביר איך ידעה פתאום לנגן להפליא בפסנתר בבוקר המשונה ההוא בכנסייה. היא לא קיבלה שום הדרכה בתחביבים האלה. נדמה שהיא פשוט יכלה להחליט שהיא יודעת לעשות משהו, ואז, בכוחה של ההחלטה, לעשות אותו מיד, בשלֵמוּת פתאומית ומלאה. ראיתי את זה קורה והתפעלתי מזה. אבל הרגעים האלה התרחשו לעיני ולעיני בלבד: מעין הוכחה לכך שכדאי לי להאמין לה כשיגיע הרגע שזה יהיה הכרחי.
אין עדיין תגובות