כשהמתים חזרו, הרומן החדש של אילן שיינפלד, הוא פנטסיה יהודית על שובו של משיח ישראל. אבל המשיח שנגלה כאן, בזמן […]
חלק א
1
בסרביה, 1927
יגונו של הרבי נישא ברוח, מן העצים ביער שבין בּויַאן לנובוסליץ, תחילה לשיעורין, כאילו הרוח מתקשה לשאתו על כנפיה, ואז מתגבר והולך, שוטף שדות ונירים, חולף בין בתי בויאן ובתי נובוסליץ, מלטף לקירות הבתים ומתרפק עליהם, מגרש מהם את הלילה ועוטפם באורו של ניגון. מאז חיברו ר’ אלעזר בן משה אזקרי על הריה של צפת נפוץ הניגון הזה בכל ארצות תבל, ובכל מקום שיש בו יהודי והוא נותן בו קולו, שר יְדִיד נֶפֶשׁ, אָב הָרַחֲמָן, מְשׂךְ עַבְדָּךְ אֶל רְצוֹנָךְ, יָרוּץ עַבְדָּךְ כְּמוֹ אַיָּל, הוא מבקע הרים ומשנה זמנים ומקרב גאולה לעמו ישראל.
זגוגיות החלון נרעדו וקורות העץ נאנקו מתחת לקש ולגבבה שטויחו בהם.
שרה הבהילה עיניה מ”צאנה וראינה”.
“סערה קרבה,” אמרה לבעלה.
שלמה זקף את ראשו, האזין להמיית הרוח ושמע את שברי הניגון.
“לא סערה היא זו,” חייך, “כי אם הרבי מבויאן, שיצא ליערות להתבודד בהם ולחלות את פני אלוהיו.”
“הרי הרבי מבויאן מת לפני שנים, וחצרו היתה לאורווה של סוסים,” נזפה בו. “לא את קולו של הרבי אתה שומע, כי אם את הרוח הנושאת מבית המרזח שירי שיכורים.”
“אני יודע מה שאני שומע, ואני שומע את הרבי מבויאן,” אמר.
שרה כינסה את ילדיה בין זרועותיה, הציצה בו ולא יספה דבר.
הרי הר’ מבויאן היה צאצאו של ר’ ישראל מרוז’ין, נצר לבית דוד, וחסידיו היו מתייראים ממנו ומתנהגים עמו כאילו הוא מלך המשיח, ואף הוא היה נוהג כן בסובביו. אבל כל אימת שהלך להתבודד ביער, להפיל תחינתו בפני השם, זכר שעפר ואפר הוא, ומחמת זה התפחד ושר לריבונו של עולם בכל מאודו. אולי בזכות זה ייתן לו כוח ויעבר בו את נשמת המשיח, והוא יהיה למשיח מצד עצמו, לא רק מצד ייחוס אבותיו והפאר וההדר שהקיפוהו. אבל השם לא שעה לתפילותיו, והוא נטל את משפחתו, נמלט מבויאן מאימת הרוסים, הקים לעצמו חצר בארץ אחרת וסופו של דבר שמת בצעירותו.
מחר, החליטה, תלך ותשאל את הרב, אם יש עוד מי ששומע בלילות את בכיו של הרבי מבויאן, או שמא נתבלעה עליו דעתו.
שלמה זקף את אוזניו, שמע לרבי מבויאן בתחינתו, ושר אחריו הָדוּר, נָאֶה, זִיו הָעוֹלָם, נַפְשִׁי חוֹלַת אַהֲבָתָךְ, אָנָּא אֵל נָא, רְפָא נָא לָהּ, בְּהַרְאוֹת לָהּ נֹעַם זִיוָךְ, אָז תִּתְחַזֵּק וְתִתְרַפֵּא, וְהָיְתָה לָךְ שִׁפְחַת עוֹלָם.
שמעו בניו הגדולים, יענקל ומשה, שאביהם שר, והצטרפו אליו, תחילה חלושות ואחרי כן בקול גדול. וָתִיק, יֶהֱמוּ רַחֲמֶיךָ, וְחוּסָה נָא עַל בֶּן אוֹהֲבָךְ, כִּי זֶה כַּמֶּה נִכְסֹף נִכְסַף, לִרְאוֹת בְּתִפְאֶרֶת עֻזָּךְ, אָנָּא אֵלִי, מַחְמַד לִבִּי, חוּשָׁה נָּא, וְאַל תִּתְעַלָּם.
באו בניו הקטנים, ועלוועל וכסיל וזלמן ויויינע, והחרו־החזיקו אחרי אביהם ואחיהם, וגימגמו אחריהם מה שידעו מן הניגון, הִגָּלֶה נָא וּפְרֹשׂ, חָבִיב, עָלַי אֶת סֻכַּת שְׁלוֹמָךְ, תָּאִיר אֶרֶץ מִכְּבוֹדָךְ, נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָךְ, מַהֵר, אָהוּב, כִּי בָא מוֹעֵד, וְחָנֵּנִי כִּימֵי עוֹלָם.
שאלו ייטי ופאני את אמן מה הניגון שהם שרים. אמרה להן, הם שרים עם הרבי מבויאן. שאלוה מדוע. אמרה להן, בשביל לזרז גאולת ישראל בעולם.
נהיה הבית כולו שרוי בהמיה וברעד. ובשעה זו, שניגון ממלא את הבית, נדמה היה לה, לשרה, כאילו קירותיו מתרחבים וחם בתוכו. נאנחה והוציאה אל השולחן את סמובר הנחושת. שמע שלמה את אנחתה, ראה שניגונו מרצה את לבה וחייך. נטל מחתה בידו, פתח דלתו של תנור, הוציא ממנו גחלים אדומות ושם אותן בתחתית הסמובר. דבר לא החליפו ביניהם. שניהם ידעו מפני מה הניגון, ואיזה יגון הוא עוטף.
עם שהחמו המים מזגו לכולם תה לוהט, וחילקו לכל ילד קוביית סוכר. שימצצו סוכר, ולא יימרו להם חייהם. ולא יצטרכו לעשות כאבותינו בראשית נובוסליץ, שחסר להם סוכר, והיו קושרים לפניהם קובייה אחת ולוגמים מולה מן התה, שימתק להם ממראית עיניהם.
בלילה, כששכבו לישון, שמעה שרה את שלמה.
“משוכבת חיקך שמור פתחי פיך,” מילמל והתגלגל על צדו.
“מה אמרת?” קפצה מיצועה.
“רק שניתי הלכות השמירה על הלשון,” השיב לה בקול מנומנם.
הוא נשכב בפניו אל הקיר, יודע שאשתו תענה את נפשה בשאלה מה הביאו להגיד את הדבר הזה. הריהי צדקת, ומתוך מה שאינני אומר תדע מה עליה לתקון, חייך ללבו והעלה מפיו קול נחרה.
שרה התהפכה על משכבה. מה ביקש בעלה להגיד בזה. היא העלתה בדעתה את שיחתם. מה כבר אמרה לו, שהצטרך למלט מפיו אזהרה. עוטף אותה בניגונו של הרבי, כמבקש לדחוק מתוכה בכוח את יגונה. איש תם הוא, אבל אין הוא מבין ללבה.
בבוקר השכים שלמה קום, בירך “מודה אני לפניך מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך,” יצא אל החצר והטיל מימיו, נטל את ידיו, בירך ברכת הנקבים, ואז נעמד וקרא בכוונה גדולה, “אלוהי, נשמה שנתת בי טהורה היא. אתה בראתה, אתה יצרתה, אתה נפחתה בי ואתה משמרה בקרבי, ואתה עתיד ליטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבוא. כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך ה’ אלוהי ואלוהי אבותי, ריבון כל המעשים, אדון כל הנשמות, ברוך אתה ה’, המחזיר נשמות לפגרים מתים.”
אחר התעטף בטלית והידק רצועה של יד ובירך וכרכה על זרועו, והניח תפילין של ראש ובירך, וכרך שלוש כריכות סביב האצבע האמצעי ובירך. ואחרי שכרך על מצחו ועל ידיו תפילין של רש”י כרך עליהם תפילין של רבנו תם.
ראתה השכינה יהודי דקדקן, המניח עליו שני זוגות של תפילין, נתקשרה בתפיליו ושילחה בהם אור. נהיו תפיליו מאירים כשמש אף על פי שעוד לא יצא אור יום, ואורם מבקע את חשכת הגלות.
עם שהשכימה ראתה שרה שעוד לא האיר היום ושלמה כבר עומד ומתפלל בכוונה גדולה, ובירכה בלבה שהוא ירא שמים, ושהוא בעלה. ניגשה אל מיטות ילדיה, שהיו כרוכים בהן שלושה וארבעה יחד, עטופים בכסתות, שייחם להם, שבחוץ תועפות של קור, והעירה אותם, שיראו את אביהם בתפילתו.
כולם שיפשפו את עיניהם, שאבק החלומות עוד עמד בהן, קמו ממשכבם ונעמדו כאגודה אחת מול אביהם, שהיה שרוי לגמרי בתפילתו.
ועלוועל התחבא מאחורי אחיו הגדולים ונצמד בוכה לרגליהם. שאלה אותו אמו מה הוא בוכה ואמר לה, מחמת סכיני האור בראשו של אבא.
שחקה ואמרה, לא סכינים הן אלה, כי אם אורה של שכינה. אבל בלבה התבהלה. עול ימים הוא, וכבר הוא מדמה הכול לסכינים. אין זאת אלא שגם נפשו הרכה כבר ננגעה בפרנסת אביו.
ועלוועל לא פסק מבכיו עד שהסיר אביו את תפיליו, נישקם, הכניסם לשקיק וכינס את בניו לילך עמם לתפילת שחרית בבית הכנסת.
עם שיצאו מן הבית מיהרה שרה אל רבה של נובוסליץ, מחסידי בויאן.
“ומה אם בעלך שומע את ניגונו של הרבי מבויאן,” אמר לה. “זה הניגון קדוש הוא.”
“ומה אם נשתבשה עליו דעתו?”
“יכול יהודי לשמוע קול רבו אפילו הוא בעולם הבא,” הבטיחה הרב.
אבל שרה לא את קולו של הרבי מבויאן היתה שומעת. מדי כמה לילות היתה ניעורה משנתה למשמע יבבה של תינוק מן החוץ, שבכיו הולך וגובר. רעב הוא וקר לו, והוא מתדפק על ביתו ומבקש לכנוס לשם מפני הקור ואימת הלילה. אבל הוא אינו יכול לעשות כן, מפני שהוא שכוב בעפרו של בית העלמין.
פעמים רבות היתה קופצת מתוך שנתה שטופת זיעה. שלמה היה פוקח עיניו, רואה שהיא מתייסרת ונצמד אל גופה. מחבקה אליו, מקרב פיו לאוזנה ולוחש לה דברי הרגעה. אבל דבריו לא הרגיעו אותה. ואיך יוכל להרגיע אותה, והוא מקור ששונה ואסונה. הרי לא סתם מתנכל להם העולם וחוטף מהם את נשמות ילדיהם. חטא חייהם הוא שמביא עליהם את המיתות האלה, חטא חייהם ואורחם.
2
ריחות הפריחה היו עולים באוויר ילדותה יחד עם ריחה הטוב של אדמה רטובה. הגשם היה שוטף את עלי העצים ומבריק את ירקותם. העצים היו מתרצים ומוציאים את ניצניהם, פוקחים אותם בביישנות כמו עיניים. הריח היה חודר מבעד לחלונות וממלא את הבית. שרה היתה שואפת את הריח המתוק העמוק אל קרבה ונאנחת. הנה באה פרנסתו של אבא, ועוד מעט יצא לקנות את ריחות הפריחה מן הגויים.
אברם פרוכטמן, אביה, היה סוחר פירות מקלישקוביץ. הוא היה קונה את יבול הפרי מידי הגויים עוד בזמן הפריחה של העצים בחצרותיהם. בניו היו מטפלים בעצים, מעשנים אותם מפני מזיקים, עודרים אותם בשביל להרבות את פירותיהם ומשגיחים על הפרחים שיוציאו פרי. אז היו קוטפים את הפירות, מייבשים ואורזים אותם במכונה ושולחים אותם לממכר בצ’רנוביץ’.
כבר בילדותה הסביר אברם לשרה בתו כי בעולמו של הקדוש ברוך הוא כל דבר קשור למשנהו וכל יציר חי משפיע על חברו. עם שגדלה נהייתה לה חיבה לכל מיני החי והצומח. היא היתה מביטה בנמלים הנושאות את משאן לאורך קירות הבית, גרגרי בר של שיבולי השדה ופירורים שליקטו מרצפת המטבח, עומסות אותם על גוויהן הקטנים, ובדבורים המזמזמות מפרח לפרח, משתהות אצלם רק כדי מציצת הצוף, והצטערה אל לבה, מה יותירו אחריהן לפרפרים. אמה ואביה שחקו ואמרו לה, שהקדוש ברוך הוא זן את כל יצוריו. לכל חיה וחיה הוא נותן את מזונה עלי ארץ, וברוך השם יש די והותר לכולן.
כשהתחתנה בשלמה, שהיה פושט־עורות, התחלפו לה ריחות הפריחה בריח פגרים. כל מיני חיות מצאו עצמן שכובות ומאבדות צורתן על שולחנו מרובב הדמים. הפגרים הושלכו אל החורש, מאכל לעופות השמים ולתולעי העפר, ואילו העורות רוטשו ונתלו בחוץ, כדי שהשמש תכלה את שרידי הבשר והגידים שעליהם.
צחנת מוות אפפה את בקתת העץ. הרוח הביאה את ריח המוות אל הבית פנימה, ונשימתה של שרה היתה נעתקת בקרבה מרוב זוועה. היא היתה ממהרת לסגור את החלונות, ואחרי כן מזה בושם על ממחטתה, כדי שירחיק ממנה את ריחות הפגרים. אבל זו היתה נחמת מעט, מפני שמה שהרחיק מן החוטם, לא סילק מן הלב.
כל עוד פשט בעלה עורם של טלאים הצטערה על יצורים תמימים אלה, הפועים אל מותם, אבל ידעה כי הם הולכים למאכל. מוטב שישתמשו בעורם מאשר ישליכוהו כִּצְנֵפָה בשדה. אלא שאז האמיר מחיר פרוותם של השועל האפור, הדָלָק ועוד חיות בר, ושלמה חדל מפשיטת פרוותם של טלאים והחל צד מחיות היער, כי בעבור פרוותן היה מקבל לא עשרים קופיקות, אלא רובל זהב.
שרה התקשתה בזה שבעלה קוטל בחיות היער, ואין לבו מייסרו שכדי לקיים את בני ביתו הוא ממית מן החי, וניסתה לדבר על לבו שימצא לעצמו פרנסה אחרת. אבל שלמה, שקנה את אמנותו מאביו וזה מה שידע לעשות, פטרה מעליו. ישנם בני אדם שנולדו למסחר וישנם בני אדם שנולדו לעבודת השדה, אמר לה, ישנם בני אדם שתכליתם עבודת קודש וישנם בני אדם שהם כמוני, בורסקאים. לכל אדם ואדם יש תפקיד בעולמו של הקדוש ברוך הוא, ואין להרהר אחריו.
איך בכל זאת הגיעה לכדי שידוך עם בעלה? מעשה זה תחילתו בבית העלמין.
הכפרים קלישקוביץ ונובוסליץ היו סמוכים זה לזה וחלקו אותו בית עלמין. צדיקים רבים היו קבורים בו, מקדמת ימים. בעלי משפחות ורווקים, נשים פוריות ונשים גלמידות, כמה חיילים יהודים, וכמה תינוקות של בית רבן.
בזמן המלחמה הגדולה חשדו חיילי הצאר, שיהודי קלישקוביץ מסמנים לצבאות הקיסר פרנץ־יוזף בעשן העולה מארובות בתיהם. ובאמת לא עשן היה זה, כי אם ריח ניחוח העולה מתחת לתבשילי השבת, כמו בביתו של כל יהודי. אבל מחמת שהיתמר אל מעבר לגבול, ונשא עמו ריחות טובים של פיתוי ושל געגוע, עמדו הרוסים על היהודים, הרחיקו אותם מבתיהם, ואחרי כן בזזו והעלו אותם באש. גם את בתי הכנסת של קלישקוביץ שרפו — את הקלויז של בויאן, את הקלויז של סדיגורה, את בית המדרש של החייטים ואפילו את בית המדרש הישן, שפעם אחת התארח בו אחיו של המהר”ל מפראג.
עם שהסתיימה המלחמה קיבלו הרומנים את השלטון על בסרביה, ובתוכה קלישקוביץ, והתירו למקצת מן היהודים לחזור לכפרם. אברם פרוכטמן, אביה של שרה, שב לשם עם משפחתו, והוא ובניו ליבנו לבנים ובנו בית חדש על חורבות ביתם. אחרי כן עלו לבית העלמין, שעמד על גבעה, וגילו כי בזמן היעדרם ממנו פשטה בו עזובה, ובהמות השדה פוקדות אותו, לוחכות עשב ומטילות את גלליהן בין הקברים.
שעה שהלכו שם, ראה פתאום ראובן, בנו של אברם, שמיכה פרושה בין המצבות הנטויות על צדן, ועליה מתגוללים סמרטוטים ושיירי מזון.
“אבא, ראה,” קרא ראובן ונגע בקצה רגלו בשמיכה הזאת, “מי הוא זה הדר בין קברים?”
שמע אברם את שאלת בנו ונבהל. הלוא מלבד הסטרא אחרא היה רק יהודי אחד שקבע את משכנו בבית העלמין. אבל אותו משומד הלך לעולמו באיזמיר.
מששבו הביתה נטל לידו ספר, ישב וקרא בו וראה שזיכרונו לא הטעהו. שהספר היה “ציצת נובל צבי” לרבי יעקב ששפורטש, וכתוב בו, שאותו משומד, שבתאי צבי, היה מתעסק בשמות הקודש ושמות הטומאה ונעשה חסיד נִקְפִי, דהיינו שמרוב דבקותו ופרישותו הוא מנקף ומחבל אצבעותיו באבנים, ובבית הקברות ילין.
תמה אברם פרוכטמן מה פשר המחשבה הזאת שעולה פתאום על דעתו, כאילו שבתאי צבי הוא שישן בינות לקברים, והרי מת לפני שנים. אבל מחמת שפיחד שמא ישפיע בזה רעה על בנו שמר את הדבר בלבו. סגר את הספר, הטמינו בתחתית השידה, מאחורי הווישניאק והיין לקידוש, ולא ידע כי בנו מציץ בו מבעד לחרכים.
למחרת קרא אברם לבנו, נטל עמו כלונסאות עץ גבוהים, גרזינים וכלי חפירה, והוליכו אל בית העלמין, לתקוע את המוטות בעפר, שיהיו צמודים זה לזה, ובהמות או משיחים תועי דרך לא יבואו ביניהם.
כשהגיעו אל גבעת הקברים והלכו בעשב הגבוה שכיסה עליה פגשו שם את הבורסקאי אשר פלדמן מנובוסליץ, שעלה עם בנו שלמה אל קברות משפחתם. שאל אשר את אברם מה מעשיו בבית העלמין, ומדוע מלאו ידיו וידי בנו במוטות ובקרשים. אמר לו אברם, בשביל לגדור את פרצות ישראל.
היטיב הדבר בעיני אשר, ואמר לו אני ובני נעזור על ידכם.
ירדו מן הגבעה והקיפוה, בחנו אותה בעיניהם ואמרו לבניהם, הבה נחפור מסביבה בורות, כל צעד בור, ובתוך הבורות נתקע מוטות, ואחרי כן נמתח גדר ביניהם.
התחילו עובדים, ואגב כך היו מדברים ביניהם.
הביט אשר באבצסים על גופו של אברם פרוכטמן, ושאלו מה אירע לו. אמר לו שהוא מתוק, דהיינו שגילו אצלו את מחלת הסוכרת. גופו נמלא באבצסים ורגלו העלתה נמק. כדי להתרפא ממתיקותו, סיפר לו, עליו לאכול הרבה בשר. אכילת בשר מרובה, אמרו הרופאים, יש בה לתקון את מחלתו. השיב לו אשר, בוא אלי, אתן לך את בשר הטלאים שאני פושט את עורם, ותבריא. ושעה שאמר לו זאת היו עיני אברם בולשות אחר שלמה בנו, שראה כי בחור חרוץ הוא, חותר באדמה התחוחה מבלי לחוס על עצמו, וידיו לא ידי אברך הסמוך על שולחן אחרים הן.
“ובנך שעוזר על ידך בן כמה הוא,” שאל אברם. אמר לו אשר, “בן עשרים ומחצה.” “ידיים טובות לו,” אמר אברם. “בעל מלאכה הוא,” התגאה אביו. “ותפילה?” שאל אברם. “מכל בני,” הפטיר אשר, “צדיק גדול הוא, ולבו משוך אחר התיבה.”
היטיב הדבר בעיני אברם. סיפר לו, שיש לו עשרה בנים ובנות, ובשל המלחמה, שהרחיקה אותם מביתם, זכה לחתן את כולם מלבד שרה, בתו הצעירה. הפליג בשבחיה וסיפר על אופייה. שמע אשר את שבחה של הנערה ורחב לבו.
עמדו וסיכמו ביניהם, שישיאו את שלמה לשרה, את בן הבורסקאי לבתו של סוחר הפירות. כך נשתדכו שלמה ושרה בבית העלמין.
בנובוסליץ היו הרבה יהודים, חסידי בויאן וחסידי סדיגורה, וכל אחד מהם ביקש להתנאות על חברו בבגדיו ובשטריימל שלו. וכדי שיוכל אדם לשים על עצמו שטריימל היה צריך לשלמה, להביא בפניו שועלים יפי מראה לפשוט את עורם, לרטש פרוותם ולנקותה משיירי הבשר שדבקו בה, לשפשף עורותיהם בקליפת עץ אלון, בשביל שלא ירקיבו, ואחרי כן להאחיז פרוותיהם אלה באלה ולעשותן לשטריימל.
בבית הכנסת התייחסו אליו המתפללים ביראה, מפני המומחיות שפשט בה את עורות החיות. ושרה, שהשתדכה לבעלה בידי אביה, אנוסה היתה להסכים עם משלח ידו, וכל אימת שנדחתה מפניו, מחמת הריחות שהסתפגו בו, היתה שולחת אותו להתרחץ בנהר ומתנחמת בזה שאמנם בורסקאי הוא, אבל אדוק באמונתו, ו־א מענטש, דהיינו בן אדם, בעל מעמד.
יום אחד ניגף שלמה במלכודת שטמן בעצמו ביער, ונפגע ברגלו. כיוון שלא היה יכול עוד לצוד, נטל את הירשל בכורו ליער ולימדו את מלאכת הציד תחתיו. אבל הירשל לא הכיר את חיות היער ואת אורחותיהן וקרב אל שלושה גורי דובים קטנטנים, ששיחקו בשמש בעבי היער. הוא לא ידע שדובים מריחים סכנה ממרחק רב, ולא שם לב שאמם הדובה נעמדת מאחריו, עד שהכתה במצחו בכפה ומותתה אותו תחתיה.
שמע שלמה את זעקת בנו, הציץ מבין השיחים וראה דובה גדולה עומדת על בנו. יידה בה אבנים כדי למלטה ממנו. נהמה בקול גדול, סבבה לאחריה והסתלקה משם. הוא מיהר אל בנו, הרים אותו בידיו ורץ עמו כל הדרך מן היער אל בית החובש בנובוסליץ.
כשהשכיב לפניו שלמה את הירשל, מישש החובש, ארונקה לייטמן, באמת ידו של הנער ובעורקי צווארו ואחרי כן הניד בראשו למול אביו. “איך בין זייער מצער פאר דיר,” אני מאוד מצטער בשבילך, אמר, “אבער דיין זין איז טויט,” אבל הבן שלך מת.
כשהביא את גופתו הביתה, התנפלה עליו שרה באגרופיה. “רוצח!” זעקה, “מה חשבת!? שכל החיות שרצחת לא ייקחו ממך נקמה!?”
מלא זעזוע הביט שלמה בבנו. על מצחו של הנער היו ארבעה תלמים קרושים של דם, עקבות ציפורניה של הדובה, שאת גוריה כמעט הרג. הוא העביר את ידיו על פני בנו, סגר את עיניו ונשבע שיוליד אחריו אחד־עשר ילדים, אחד פחות ממניין שבטי ישראל.
בזה אחר זה, פועים כגורים, נחלצו ילדיהם מרחם אמם. מאיר, שלום, יענקל, משה, ועלוועל (זאב), כסיל (יקותיאל), ייטי, זלמן, מיכאל, פאני ויויינע (יונה). ושרה מסכה את יגונה בחלב שהיניקה אותם. אבל לידתם לא ניחמה אותה. ראשית, מפני שכל לידה מצריכה מקודם תשעה ירחי לידה וצירים, ואחרי כן נטרדה בהנקתם ובגידולם ובדאגה לשלומם. ושנית, מפני שרק גדלו הראשונים ניחת עליהם אסונם בשנית. מאיר ושלום מתו, מאיר מהכשת נחש ושלום מנשיכת זאב.
שלמה ראה בעונייה והחליט להמיר מלאכתו מפושט עורות לחבתן. הוא יעשה חביות לכבישת דגים מן הנהר, אמר לה. הדגים יובאו אליו כשהם מתים. לא עוד יזהם את ידיו בהמתת החי. אך שרה לא שקטה. התרגשות המיתות האלה על ילדיהם היתה בעיניה מנת הנקם והשילם של היער בבעלה, על שכילה במיני החיות שהיו בו, והיא חששה שעתה יגבה הנהר את דמיו מידיהם, ומשהחל כורת ביערות עצים להכנת חביות חרדה שאפילו עצי היער ייטלו ממנו את נקמתם.
“אי אפשר לפרנס פיות בעולם מבלי להיפרע ממנו,” דחה אותה מעליו.
אבל ביום שבו נעלם בנם מיכאל ביער כלתה גם ממנו ודאותו בדבר הלכותיו של אדם בעולם.
3
מעשה שהיה כך היה: יום אחד, כשהיה בן י”ד שנים, הלך מיכאל בחוצות העיירה והנה לפניו עגלה רתומה לסוס, ועליה יושב יהודי, ופניו מעידים עליו שאינו מנובוסליץ.
פני אותו יהודי היו עייפים, אף סוסיו נראו יגעים מן הדרך. נדמה היה כאילו הוא מיטלטל מאליו בעגלתו, המשוכה בידי סוסיו, ואף הם אין להם חדווה במרוצתם. אבל כיוון שרתומים הם לעגלתו, שארוכה וכבדה היא, הריהם רצים, ובלבד שלא ירים עליהם את שוטו.
משכו אותו הסוסים לעיירה ושמה נובוסליץ, ובדרך עברו על פני המקום שהיתה בו מקודם החצר של הרבי מבויאן, והיה לאורווה של סוסים.
שחקו הסוסים זה אל זה ואמרו הנה המקום שעמדה בו חצרו של אותו פתי, שחשב עצמו למשיח, ובאמת לא משיח היה, כי אם יהודי פשוט.
אמר סוס אחד לרעהו, ומה בכך, בכל דור ודור ישנם צדיקים שבטוחים כי הם המשיח, ועתידים להכזיב את לב ישראל.
השיב לו רעהו, חס וחלילה לך מלומר כך. לא המשיחים מכזיבים את עמם. כי אם עמם, הוא המכזיב את אלוהיהם.
שאל אותו יהודי את מיכאל מה המקום הזה. ענה לו מיכאל נובוסליץ. אמר לו, “שם יפה יש למקום הזה, משמעו מקום חדש.” השיב לו הילד בהן, ועיניו כבר בולשות בעגלה לראות מה הוא מוביל בה.
ראה היהודי את עיניו, שחק ושאל, “הרוצה אתה לראות מה יש באמתחתי.” משך מיכאל בכתפיו. ירד היהודי ממרום מושבו אצל העגלה, הלך לאחור, משך ליריעה המכסה עליה וגילה בפני מיכאל ציבורים־ציבורים של שקים.
שאל הילד ומה בתוך השקים האלה. אמר לו הבה ואראך.
פתח שק אחד והראה לו מצבור של חנוכיות. פתח שק אחר והראה לו ריבוא גביעים לקידוש. פתח שק שלישי והנה הוא מלא בקערות של פסח.
התבונן הילד בכל כלי הקודש האלה וחימוד בעיניו.
שאלו אותו יהודי, “מי אתה ומי משפחתך.” אמר לו, “מיכאל שמי, ובן שלמה ושרה פלדמן אנוכי, ואבי פושט עורות וחבתן הוא.”
ליטפו הזר בראשו ואמר לו, “היודע אתה איזה חג קרב לבוא?”
אמר לו הילד, “חג המצות, חג הפסח.”
“יפה אמרת,” שיבחו הזר. “והיודע אתה מי צריך לבוא בפסח?”
“אליהו הנביא,” קפץ הילד.
“מקודם יבוא אליהו,” אמר הזר, “ואחריו משיחו. לפיכך אתן לך מתנה בשביל אביך ובשביל אמך, קערה של פסח, שתוכלו לקבל בה פני משיח כהלכתו.”
הוציא משקו קערה מגולפת מכסף כליל השלמות, שיפשפה בכנף בגדו עד שתבריק כאספקלריא ונתנה בידו.
“אבל כסף אין לי,” אמר הילד.
“וכי מי ביקש ממך?” שחק אותו יהודי. “די לי באמונתך ובתום לבך.”
הילד הודה לו, נטל את הקערה, הסב אליו את גוו והתחיל ללכת.
עודו מרחיק משם שם לב שאינו שומע את קול צניפתם של הסוסים. הסב לאחור כדי לראות אם העגלה עוד עומדת שם, והנה — הזר איננו, עגלתו נעלמה וגם סוסיו פרחו באוויר.
תפס את רגליו — ורץ אל בית אבא.
ראה שלמה שבנו בא אליו ובידיו איזה חפץ. הניח את כליו ושאלו מה הביא עמו.
נעמד הילד וסיפר לו כל מה שאירע לו, מתחילתו עד סופו.
שלמה נטל לידיו את הקערה והביט בה. תחילה ראה אריה, שהוא גור אריה יהודה, שבטו של דוד ומשיח בן דוד. אחר כך ראה צבי רקוע, המעיד על שמו של המשומד, שבתאי צבי. לבסוף ראה את הנחש שהוא סמלו. זעק מרה, השליכה מידיו ודְרָכָה בעפר.
נבהל הילד מאוד, גם אמו התבהלה פנימה, ושאלה את בעלה מה קרה.
“האט איהר שוין אמאל געזעהן א שבתאי צבי טעלער?” (האם ראית אי־פעם קערה של שבתאי צבי?) שאל שלמה את אשתו. שרה הנידה בראשה. “שליח של רע ניקרה על דרכו של מיכאל,” אמר והראה לה את הקערה.
שרה הפכה בקערה בידיה, וראתה שמסביב ללבה כתובים פסח, מרור, מצה וחרוסת, ומסביבה אריה, ומסביבה צבי, ומסביבה נחש. “קערה יפה,” אמרה, “ומנין לך שקערה של שבתאי צבי היא?”
“כי בישעיהו נאמר ‘כי משורש נחש יצא צפע’, ופירשו פסוק זה על משיח בן דוד,” ענה לה, “כי ‘נחש’ עולה בגימטרייא כמניין ‘משיח’, והנחש הוא סמלו, והצבי מרמז על שמו, שהוא קורא לעצמו ‘צבי של מעלה’.”
“אבל שבתאי צבי כבר מת לפני שנים,” נזכרה שרה.
“הוא אולי מת, אבל בשורתו עוד חיה,” הפטיר שלמה. “הרי פעם גר במצודה התורכית ליד קלישקוביץ.” הוא נפנה אל בנו. “מה ביקש ממך אותו שליח בעבור הקערה?”
אמר לו, שאותו יהודי נתנה לו בעבור תומתו ואמונתו.
שמע זאת שלמה ולבו נבהל, שמא חטף שליח השקר את נשמתו. הושיב את בנו לפניו, וקערת הכסף מתחת רגליו, והוכיחו. אחרי כן פנה לאשתו ואמר לה, “קחי וכסי את קערת הכסף הזאת בשחורים, ואני אקברנה.”
“לא חבל על הכסף?” ענתה לו, “מוטב שתתיך אותה אצל הצורף. נעשה מכספה טבעות למוכרן, ויהיו לפדיון נפשנו כל ימות החורף.”
“אסור ליגע בכספו של אותו משומד!” צעק.
הביאה לבעלה בד שחורים, ויצתה מבקתתו.
שלמה עטף את הקערה בשחורים, ירק עליה, חפר בור באדמה וקברה בתוכו. כל עוד אני חי, אמר בלבו, לא ידע איש היכן טמנתיה.
אבל מיכאל עמד מאחורי החלון, ראה היכן הטמין אביו את הקערה וזכר הדבר הזה לא נשתכח ממנו.
מאז אותו יום נתפס בשיגיון, וליקט כל דבר מתכת שנקרה בדרכו.
נובוסליץ עמדה על נהר הפרוט, המפריד בין בסרביה למולדביה ובוקובינה, וכיוון שעמדה בין ממלכות רבו תלאותיה. בראשית ימיה נכבשה בידי נסיכים מולדבים. אחרי כן התיישבו בה שבט השישקוביצים, עד שכבשוה התורכים. משהובסו התורכים בידי האוסטרים חולקה לשניים, ואחרי כן הפסידו התורכים את חלקם בעיירה לרוסים. כך יצא, שנובוסליץ היתה תקועה כטריז בין אוסטריה לרוסיה, נובוסליץ האוסטרית מצד אחד ונובוסליץ הרוסית מצד שני. מצדה האחד רחובות נאים ובתים יפים וכל טוב הארץ, ומצדה השני בקתות תבן וטיט.
במלחמה הגדולה התנגשו צבאות רוסיה ואוסטריה בין הפרוט לדנייסטר, והכפר מצא עצמו שוב במלחמה. חיילים רוסים חפרו בשדות שוחות למסתור ועקרו את עצי הבוסתנים להחם בהם בימות החורף, ופגזי תותחים התעופפו מעל הבתים.
עם סיום המלחמה פרצה המהפכה ברוסיה. על נובוסליץ הוטלה מרות מועצת המהפכה, ותושביה נותרו בלא מים ובלא חלקה של עפר. אז כבשוה האוסטרים, שנהדפו שוב בידי הסובייטים, ועוד אותו חודש שבה ונכבשה בידי הרומנים.
בכל אחת מן התהפוכות הללו עברו חילות בנובוסליץ, התחפרו בשדותיה, השתכנו בבתיה והסבו בה נזק רב. אבל בעבור מיכאל, שהיה אז רק ילד, וראה הכול בעיני שיגיונו, היו המאורעות הללו הזדמנות להגדיל את אוספיו, ולא פעם תלש כפתורי ברזל אפילו ממדיו של חייל, שפִּגְרו התגולל בשדה.
יום אחד חשקה נפשו באוכמניות ובפטל. הוא הלך וחיפש אחר משוכות הפרי האדום, ולא שם אל לבו כי הוא מרחיק מדי לכת. רעבונו לפירות ואהבתו לשדות וליערות, השכיחו ממנו את הלכות הזהירות ששיננה לו אמו לגבי יערות, נהרות וגויים.
באוויר עמד ריח יַרקוּת ושמש שיחקה בעשבי המים, מטילה רשתות אור וצל על הארץ. הוא תעה בסבך השיחים שצמחו על גדת הנהר, עד ששמע קולות מעבר להם.
הוא הסיט בידיו את פרגוד השיחים וראה את גדת הנהר, ועליה שלושה גברים עירומים, שלגמו וודקה וליהגו בקול. חיילים רוסים היו אלה, שמדיהם היו תלויים על בדי השיחים. על המדים בהקו כפתורי מתכת. הוא גהר קדימה, מאמץ את עיניו להביט בהם. אגב כך דרך על זרד, שהתפצפץ מתחת רגליו.
זקפו הגברים את ראשיהם, תפסו את רובי המוסין־נגאן שלהם ומיהרו אל השיחים, חושבים כי חזיר בר נתעה לשם.
הילד רץ בין השיחים, עוזב את גדת הנהר ונכנס אל תוך היער, והחיילים אחריו, קוראים בקולי קולות, בטוחים כי אחרי גור חזירים הם רודפים, עד שרגלו ניגפה באיזה שיח והוא נפל לעפר.
שלושת החיילים נעמדו מעליו, פניהם סמוקים מריצה ומוודקה.
“לא איילה, לא חזיר, סתם ילד,” פלט אחד מהם.
חברו תפס באוזנו בחוזקה ושאלו מה הוא עושה שם.
“איך קיק,” (מסתכל), ענה לו מיכאל ביידיש, השפה שידע על בוריה.
החיילים שמעו את שפת היהודים מפיו, והביטו בו מלאי משטמה. תפס הבכיר מביניהם אבן גדולה מאבני היער, הניף אותה באוויר והטיח אותה בראשו.
הילד צנח לארץ, פירכס ודמם.
אין עדיין תגובות