החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

קום קרא

מאת:
הוצאה: | 2017-05 | 608 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

במהלך חקירת היעלמות של נערה משדרות בקיץ 2014 פגש אליש בן זקן, הבלש המחונן של שמעון אדף, את המשורר נחום פרקש לרגע אחד. באותו רגע ייתכן שהחמיץ את הרמז החשוב ביותר שהזדמן לו באותה חקירה. ארבע-עשרה שנים לאחר מכן, בישראל שעברה שינויים גדולים, כישלון החקירה הזאת ממשיך לטרוד את חייהם של אחייניו של אליש, תהל ואושרי.

 

מיהו בעצם נחום פרקש? באיזה אופן תולדותיו הן המפתח לחידת ההיעלמות?

מדוע המספר שלהן, המכנה את עצמו "אני, כלומר אני", בוחר לספר אותן שלא  על פי סדר התרחשותן? האם אפשר שגם הוא, המספר, משמש קצה חוט בתעלומה אחרת, גדולה יותר, שאליש, תהל ואושרי הם דמויות מרכזיות בה?  והאם הסיפור הבלשי עצמו, על מאפייניו, יכול עוד להיות מסגרת להתמודדות משמעותית עם כל אחת מהשאלות האלה?

 

קום קרא הוא הספר השלישי והאחרון בסדרת הספרים של שמעון אדף שגיבורה הוא הבלש אליש בן זקן. בספר הזה, שהוא הפרוע והחשוף ביותר של אדף, מתגלים כמה מפתחות חדשים לעולמו הרגשי וההגותי של הסופר העמוק והחידתי ביותר במשמרת הצעירה של הסופרים הישראלים, שרוב ספריו הפכו לספר פולחן בקרב כמה קהילות קוראים.

מקט: 15100747
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


בשיעור הבעה נעמד אחד מאויבַי, לא, בשיעור הבעה נעמד אויבִי המושבע, ודיקלם שורות חרוזות, מגוחכות, שסחפו את הבנים בכיתה התורנית. נושא החיבור שהתבקשנו לכתוב היה אירוע מפחיד בחיים. מה ידענו בגיל הזה מלבד פחדים ואיזו תשוקה עמומה, מרומזת. בכיתה ז׳4 החל העולם להיפתח. עבור חלק מאיתנו. העולם היה עדויות בטלוויזיה. העולם היה משאלות לב על תהילה. העולם היה מאבקים על תפקיד החזן בתפילת שחרית. בתחילת השנה נלחמנו כנגד השינה הגוברת בסליחות. עכשיו, בראש חודש אדר, התחרינו על קולניות הזמרה של בצאת ישראל, מי מבינינו שקולם כבר החל להתעבות ומשלו בו. ואז הגנבנו מבטים אל המורה האחראי, המורה לספורט, המורה לידיעת הארץ, המורה טרוט העיניים לתלמוד. ראיתי את עצמי פרוש מהם. כלפי רובם חשתי מין טינה מדולדלת, איזו הסתייגות, שהתנפלו עלי באותה שנה. פתאום בסוף הקיץ התנפלו. עברתי בשערי התיכון הממלכתי דתי, החלפתי מלכות של דממה במלכות של המון, ילדים צווחים, מתרוצצים, בנים מזיעים. ידעתי מיד שהזיעה שבתוך חלל הכיתה התורנית היתה שונה. עשרים ומשהו בנים אחרים מסבים זוגות זוגות לשולחנות. חריפות ודחיפות היו בה. את החריפות זיהיתי. אבל היסוד האחר, כאילו היתה זריזות בתוכם לצאת למסע שלא הוזמנתי אליו. בקושי צלחתי את כברת הדרך מהשער אל הכיתה. על אף המרחב העצום, החלל המקומר ששוליו מלחכים את קצות תבל, התחככתי בנחילי אדם.

כשנכנסתי ראיתי שהשולחנות בחזית הכיתה תפוסים ברובם. התיישבתי במקום פנוי. המחנכת שלנו היתה רכוסה כולה. פנים בצקיים וחומים, קשתיות כמעט דלוקות. מעט העור שביצבץ מבעד לכסויות שלה, עור קרסול מבין החצאית שופעת הקפלים, פיסה של מפרק, היה צחור, שנהבי. ראשו של שותפי לשולחן הושפל כשהסבירה המחנכת על חובותינו. בחנתי אותו. לחייו של השותף היו סמוקות, שפתיו חשוקות, ידיו נשלחו מטה, אל ברכיו, מאוגרפות. קדמת מכנסיו הקצרים היתה תפוחה. הסתכלתי הצידה, הסתכלתי הלאה בחטף. המחנכת הילכה בנוקשות לאורך הכיתה. מדי פעם עצרה לכתוב נקודה חשובה על הלוח. ניסיתי להתמקד בדבריה, אבל מבטי נדד מתנועתה המוכנית אל עבר הזקפה של השותף. חשבתי בבהלה, תכף יצלצל הפעמון לסוף השיעור, מה יעשה, איך יעמוד לפני כולם והדבר עומד גם הוא. שפתיו של השותף נעו חרש, איזו תחינה עלומה, הידהדו את הזיית הרגיעה שניסה לזמן. הוא חשב על אגמי מים צלולים, קפואים, ערבות קרח מכחילות, סדקים של כפור בזגוגיות, שלג על עצים מחטניים.

מבוע הדימויים שלו פלש אלי. כבשה אותי מערבולת המעלות הצונחות, תהום של היעדר תנועה. היתה שם שלווה, הבטחה לשלווה, אבל לא מהסוג שהכרתי. לא. אצבעותי כבר היו אחוזות שיתוק, קור, השליטה שלי בהן רפתה, והשיתוקור הזדחל לאט, לאורך הזרועות, ולאורך הרגליים. אני, כלומר, אני, יודע להגיד שבוורידים מושלכת דממה, קנוקנות של קפיאה. תך, פוקע אחד הווים המעגנים את הנפש במשכנה הטבעי, ועוד אחד, המתכות הנשברות סמוך לאפס המוחלט.

קראתי בקול, המורה, המורה, אני חייב לצאת, אני נחנק פה.

לא שמעת מה אמרתי בתחילת השיעור, אמרה המחנכת.

שמעתי, אבל.

אין אבל, אתם כבר לא ביסודי, פה אתם תיתנו דין וחשבון על כל שגיאה והפרת כללים. קולה חרק. איך לא הבחנתי קודם בחריקות קולה, בחריקולות, חרלק, חרלק, חלרק, בישימון הקרח חרקים אין, רק צליפות הסופות והרוח, חרלק, חרלק. אבל אני.

לא אבל ולא חבל. מה אמרתי, להצביע לפני שמדברים. אתה לא חמור שנוער בבוקר רק כי האור עולה, נכון?

אני לא בטוח, אמרתי, אני לא בטוח בכלל.

גם אני מתחילה לפקפק, אמרה המחנכת.

אמרתי, כולנו חמורים.

דבר בשם עצמך, אמר מישהו.

שֵם, אמרה המחנכת.

אהוד ברדה, המורה, אמר הילד.

ואתה, שאלה המחנכת.

פרקש, אמרתי.

פרקש מה?

חחח, אמר אהוד ברדה, כמו הפושע.

הוא בטח קרוב שלו, אמר מישהו, שמעתי שיש לו קרובים בשד—, וקול שני, מאיזה מעמק, קטע אותו, אומרים שהוא התחבא במחילות פה, לא רחוק מכ— וכבר נקטע גם הוא בקריאות, נחמן הגבר.

יופי של חינוך, אמרה המחנכת, אני כבר אדאג לשרש מכם את כל הפראות הזאת. עבריינים, אלה הגיבורים שלכם?

אהוד ברדה אמר, עשה לשוטרים קרקס.

שקט, צעקה המחנכת, אני מתחילה לחשוב שפרקש צדק כשאמר שכולכם חמורים.

השליטה באיברים שבה אלי. השותף היה נצנוץ קלוש, טמא, בשדה הראייה. אמרתי, לא אני אמרתי, כתוב בגמרא.

אתה בטח חושב שמגיעות לך מחיאות כפיים, אמרה המחנכת.

הפעמון צילצל. שלושים ומשהו מערכות של בוכנות וקפיצים זינקו מהמושבים. ברדה ופרקש אלי, אמרה המחנכת. עלה בי עונג על עצם ההיענות, על אפשרות התנועה. מישהו טפח על גבי. נפניתי. זה היה השותף לשולחן. לחייו הוורידו חזרה.

היה שינוי. ללא ספק, בזיעה. כבר לא הזיעה של אלול הרותח בבקרים. האוויר עמד בלא ניע על אף החלונות הפתוחים אל רחבה מרוצפת, סדוקה. מעבר לה התנשא מדרון חולי. גדר חצצה בין שטח בית הספר ובין משוכת עצים. מעבר לזה שדה תבואה, ועוד, גבעות כורכר שבטנן היא רשת מחילות. ישבתי בשולחן הקדמי, לצד אהוד ברדה, תחת מבטה הדלוח של המחנכת דדון. קולה זימזם סביב. בחופשת הקיץ נגלתה לי יכולת שעד כה נסתרה ממני, לרכוב על המהומי השיחות של אחרים. עדיין הייתי בלתי מיומן בה. עדיין לא צייתה לרצוני. הקשבתי למילים, עד שצדם העקר הופיע, עד שהמובן התפוגג, ורק נגינת הדיבור מרחפת כמו ריח בחלל. לעתים היה צורך ברעש רב. בחג השבועות האחרון, בבית הכנסת, הפכה התפילה ללחן מהפנט ואני שקעתי אל דממה רוחשת חיים, שמתוכה עלו תמונות חסרות פשר, יפהפיות. לעתים די היה בצלילים בודדים, האנחות שהיה אבי נאנח כל החודשים האחרונים מתוך ההתהפכויות על משכבו. אם התמזל מזלי נבללו בהן פטפוטיהן של אחיותי מן החדר הסמוך.

שתי אחיותי הצעירות התישו אותי כל החופש הגדול בסכסוכיהן המטופשים. בבוקר שרתה ביניהן אחווה כשהלכו לקייטנה, אבל עם חזרתן, משהו מחימת השמש דבק בהן, והן היו מתנצחות. באחד הימים נשכה טובה את בשר זרוע ימין שלה, הצביעה על מעגל השקעים שהותירו שיניה ואמרה לשונטל, תראי, יש לי שעון. שונטל, שהיתה שמנמונת יותר, לא הצליחה לשחזר את התעלול. טובה הציעה לנשוך אותה. שונטל זעקה כשפיה של טובה נסגר על חלקת הזרוע. היא דחפה את טובה, אבל לסתותיה של טובה נותרו קפוצות. שונטל התחילה להתייפח. טובה הרפתה ממנה והתיישבה על הספה. היא צפתה בשונטל בסיפוק בעוד זו מנסה לקרצף מעליה את עקבות הנשיכה. שונטל רצה לחדר השירותים, ויפחותיה השבורות קטעו את זרם המים. סימו פרקש בהה בשתי בנותיו משך כל ההתנצחות, במבטו הריק בהה. ומשנמלטה שונטל נדד מבטו אל חלקים אחרים של הבית. הלכתי אל שונטל. היא ישבה על מכסה האסלה המורד והמים זורמים לשווא, נוחתים על פנים הכיור, מסתחררים עם תנועת הארץ אל פתח הניקוז. הסתכלתי גם אני כמה דקות בהיקוות הזאת. אחר כך סגרתי את הברז. שונטל הפסיקה לבכות ונעצה בי מבט, עיניה ברקו מהבכי. באצבעות שמאל המשיכה לעסות את מקום הפציעה. ביקשתי שתראה לי.

לך לא אכפת, אמרה שונטל, כלום לא אכפת לך, אם הייתי גדולה כמוך הייתי מורידה לה סטירה שהיא היתה רואה כוכבים.

אמרתי שזה לא עניין של גודל.

מה אתה יודע בכלל, אמרה שונטל, זה כואב.

אמרתי שזה יעבור.

שונטל שבה לבכות, בכי חרישי. השתופפתי על ברכי ונגעתי בסנטרה. ראשה נרתע אחורה, כמו מזיק חשמלי. מה מעביר את הכאב, שאלתי.

שונטל אמרה, נקמה.

היא יצאה בשקט מחדר השירותים. עקבתי אחריה מהפתח. טובה התרווחה על הספה. שונטל התגנבה אט אט מאחור. חשבתי שבכל רגע טובה תשגיח בהתקרבותה. אבל חושיה של טובה היו מוסבים אל דבר אחר. שונטל זינקה עליה, שיניה ננעצות בצווארה של טובה. טובה הפליטה צרחה. ואבינו, בישיבתו הכנועה על כיסאו מול חלון המטבח, נזנק לפעולה. ניצב על רגליו. לשניות ספורות הייתי משוכנע שזיהיתי בו אותו כוח נורא שהיה בו עד לפני שנה וחצי, בימי גבורתו האחרונים. לרגע התמקדו עיניו, רק לרגע נלטשו. אחר כך קרס בחזרה על כיסאו. שוב הארובות החלולות האלו, בקושי רואה, והברות חלושות עולות כמו אד משפתיו. אחיותי, בנות כמעט שבע ושמונה וחצי, התלבשו בצלמן הרגיל, הישן. בגרות קפצה על טובה כל אימת שנזעקה לעזור לאבינו. היא ניגשה אליו דאגנית, ושונטל מאחוריה, צובטת אותה בישבנים בהיחבא בעוד טובה מציעה למזוג לו כוס מים, לפרוס לו אבטיח, להזמין רופא.

הצצתי מהדלת עד שהייתי בטוח ששלום זמני נכרת בין השתיים, ופרשתי. בגבי נשמעה קריאתה של שונטל, שאמא הורתה לנו להישאר עד שתשוב, אבל ידעתי שאמנו תעבור בדלת עוד דקות ספורות או ש —

כל הכבוד על הביטחון העצמי, אמרה המחנכת דדון.

השבתי לה מבט מבוהל. ביט, ביטחון, אמרתי.

היא גחנה אלי ונקשה באצבעה על מצחי. ההלמות עברה כצמרמורת, מטה, שואפת אל כפות הרגליים. אתה סומך על המוח שלך שיזכור כל פרט בשיעור, לא, אמרה.

כמה מוזר, המחברת שלי היתה סגורה ודחוקה לפאת השולחן, הלאה ממני. לצדי הניח אהוד ברדה את עפרונו ממרוצתו על הדפים. הינהנתי לאט.

יפה, אמרה המחנכת דדון, אז תוכל אולי לספר לנו קצת על התקנה החשובה של עזרא הסופר בימי שיבת ציון, לא הרבה, ממש קצת, שלא נפריע לך יותר מדי חס ושלום.

המדרון החולי ומשוכת העצים נסגרו במסגרת החלון. אני, כלומר, אני, מציין, כל החוץ נכלא במהלומה הזו של היות החלון זכוכית, חומר מחומרי העולם.

אמרתי בקושי, הוא החליף את הכתב.

החליף את הכתב?

כן, אמרתי. היה איזה קצה של זיכרון במה שאמרתי. איפה שמעתי שעזרא הסופר החליף את הכתב. אולי בקריאת המשניות בבית הכנסת לפני מנחה. כן, אמרתי, עד אז כתבו בכתב אחר, של כנענים, כמו קווים כאלה, והוא החליף את הכתב לכתב המרובע שאנחנו כותבים בו עכשיו, כתב אשורי.

זה חידוש גדול, אמרה המחנכת דדון, מחדש גדול קם לנו, אנחנו כותבים באשורית.

עיניה ניטלו ממני וסקרו את יתר התלמידים בשעשוע. אהוד משך בשרוול חולצתי. מחברתו היתה פרושה ובעמוד האחרון נכתב באותיות ענק, קריאת תורה בשני וחמישי ובמנחה של שבת.

ושוב עיניה של המחנכת דדון, שהצטללו, הוטחו אלי. שמעתי את הזעם מרעיד את מילותיה בשוליהן, חותר תחת הצלילים. אז מה, אמרה, המצאות אתה יודע להמציא, אבל להקשיב למטה מכבודך, אולי אתה לא תלמיד מספיק טוב כדי לשבת בתורנית.

כן, אמרתי, כלומר לא, המורה, אני טיפש גדול, טיפש גדול.

פעם אמר לי אבי שבני פרקש לא נועדו לחיות בתוך בתים. אנחנו חיים כשפנינו אל החוץ, החלון הוא נחמתנו, ואז הדלת. הבעיה היא שאנחנו צריכים להיות במנוסה תמיד, ולפעמים פירוש הדבר שאנחנו מוכרחים ליצור את רודפינו. לא מצאתי בדברים היגיון כלשהו כשנאמרו. הם נאמרו סתם, בלא הקשר. אבי לקח אותי לצפות במשחק הכדורגל במגרש הפועל בשבת. באמצע המשחק, בתוך שורה של נאצות עסיסיות על נקביותם וכוסיותם של השוער והחלוץ של הנבחרת, אמר אבי מה שאמר. באותה לשון קשה, מקוללת, גסה, שניסיתי לתרגל לעצמי בסתר. הינהנתי. זכרתי את הכבוד הדק שנלווה לכל פנייה שפנה מי מהקהל לאדון פרקש במשחקי השבת. בימי גבורתו הראשונים היה אבי ראש נבחרת הכדורגל המקומית, הפועל שדרות, והוביל את הקבוצה לשורה של ניצחונות, שבסופם עלו ליגה. אבי אמר לי שהייתי צריך לראות את החגיגות באותה שנה. אבל למה בעצם, הוסיף, כאילו שלעלות מליגה ד׳ לליגה ג׳ הועיל למישהו. הוא פרש כשהתגייס ליחידה קרבית, ואז ערק, וישב בכלא הצבאי ושוחרר. בהזדמנות אחרת אמרה אמי, כשאבי חזר וסיפר את סיפוריו, שככה זה עם סימו פרקש, סימו פרקש לא יכול לחיות אם הוא לא הורס לעצמו את החיים.

בערב הקודם קרא לי אבי. הוא לא השמיע קול, רק חבט בברכו. גררתי כיסא והתיישבתי לידו. אחרי כמה דקות אמר לי אדון פרקש, תהיה טוב. הוא הניח את ידו על ראשי. הוא אמר, אל תראה להם שמה בבית ספר איזה חוכמה יש לך. אתה רק תקלקל, כמוני, אני לא מהמברכים. ואז, בתנועה רכה נשק לרום הפדחת. חום הנשיקה ירד מטה, דרך השיער. אני, כלומר, אני, יודע לספר שחום הנשיקה ירד עוד מטה, דרך עצם הגולגולת, דרך מחסום הדם־מוח, דרך רקמות ומלכודות נוירונים. הוא היה למחשבה, פתוחה כמו פרח חשמלי. קמתי חנוק. השארתי מאחורי את הכיסא. מיהרתי אל חדרי. שונטל עמדה במסדרון, פיה פעור במקצת. אפילו בחשכה שנפלה בחלל הבהיק הזיגוג על גלגלי העין. היא הניעה את שפתיה לקראת איזו מילה, שגרונה כבר עיבד, אבל טובה הגיחה בגבה, מהשירותים, משפשפת את ידיה הלחות בתנועת ניגוב אחרונה, ודחפה אותה. נו, מה את עומדת בדרך, אמרה, זוזי, יא פרה.

חלפתי על פניהן. ישבתי על המיטה והירהרתי אם לא יהיה מאוחר מדי לצאת עכשיו לביקור אחרון במחילות. שהלילה יֵרד עד שאגיע. מה אמצא בהסתר הפנים הירחי, אפילו עם הפנס שלקחתי מתיבת כלי העבודה של אבי. יצאתי מהחדר. אבי השקיף בעד החלון, בתאורה המתעפרת, אל החצר האחורית ומעבר לה, אל חומת הסוף שהפרידה את ביתנו מבית השכנים. הכיסא שהצבתי לידו הוחזר למקומו. מזל. כי בדיוק אמי עברה בדלת. כמה שנאה את חריגת הרהיטים ממקומם.

טובה, אמרה, זכרת את הקניות?

כן, ענתה טובה מעומק הבית.

אז יופי, אמרה אמנו, בואי לכאן ותעזרי לי להכין ארוחת ערב.

טובה הגיעה, גוררת את רגליה במיאון. שונטל באה בעקבותיה. היא שאלה אם תוכל לעזור גם. אבל אמנו ענתה את תשובתה הרגילה, את קטנה מדי.

אמא, אמרה שונטל בהתפנקות, אנחנו חוזרים מחר ללימודים והתיק שלי מכיתה אלף קרוע.

אתם חוזרים מחר ללימודים?

מה, את לא יודעת, אמרה טובה, אפילו אבא זכר.

עווית של איבה חלפה בארשתה של אמנו ויופייהּ ניכר בה, יופייה העכור של מיס שדרות, שצץ רק כשהרשתה לפניה להסגיר את צערה, את תרעומתה. הוא נעלם כלעומת שבא, יחד עם הרגש שהצית אותו. תוויה ניקשו בנוקשותם החדשה. היא אמרה, אז מה אתם מבזבזים לי את הזמן בדיבורים עכשיו, נלך מחר לקנות ציוד.

היא השאירה את טובה להשגיח שהרוטב בסיר הבשר לא יגלוש. שונטל נשארה גם היא איתה. היא משכה אותי הצידה. מה זאת אומרת שאבא שלך זכר, אמרה.

אמרתי, הוא רצה שאני ישב איתו, הוא רצה להגיד לי שאני לא יבליט את עצמי, שככה אני סתם יהרוס.

הוא דיבר איתך?

לא הרבה, הוא דיבר חלש, בקושי היה ל —

שטויות, אמרה אמי, רק שטויות יש לאבא שלך בראש.

סילקתי ממוחי את מחאתה, וחוד הדברים של סימו פרקש ניקר בגרוני כשהודיתי בטיפשותי נוכח הכיתה. אבל הבנים פירשו את הודאתי כבדיחה. גל של צחוק עבר בהם. המחנכת דדון ביקשה ממני לגשת אליה בסוף השיעור.

אהוד ברדה חיכה לי על הספסל ביציאה מהכיתה. הוא שאל, מה רצתה, התולעת, והעיצור עין דגוש ומעובה בגרונו. הוא אחז בידו כריך של ארוחת עשר, מלופף בנייר פרגמנט, סגור בשקית. ידעתי שבחיפזון שבו אירגנתי את היציאה לבית הספר שכחתי משהו, לארוז אוכל לאחיותי ולי. אמנו הקדימה לצאת לעבודה. עליתי מתוך חלומות כבדים אל הערוּת במהירות. שכבתי על המזרן, גופי פועם את הפעימות האפורות. אצתי אל אבי. ניערתי אותו, הוא רבץ בעיניים פקוחות. אולי היה מחוץ גם הוא בין המשקולות השונים של חילופי השעה. אמי הורתה לי שלא להשאירו לשכב. זה יכול להיזרק כמו דג מת על המיטה כל היום, אמרה.

אני בסדר, לחש אבי, לך לעניינים שלך.

אבל לא הנחתי לו עד שהזדקף לישיבה. משכתי בזרועותיו וצעקתי לטובה ולשונטל שיקומו כבר, שאנחנו מאחרים. הן סרקו זו את שערה של זו. שונטל אמרה, בכוונה היא מסרקת חזק, בכוונה.

כלום, אמרתי לאהוד, היא הזהירה אותי שאני לא יפריע בהמשך היום או שהיא תדאג שיעיפו אותי מהכיתה התורנית.

כולה דיבורים, אמר אהוד, המורה אהובה, אתה רוצה לצאת לחצר?

קוראים לה אהובה, שאלתי.

יותר נכון שנואה. היא מלמדת גם באולפנה.

הלכתי אחריו. הוא הצביע על גדר אבן קטנה, בבסיס גבעות הכורכר. בעד עלי העץ שמעלינו חדר זוהר מכאיב. צאלון, אמר אהוד, הפרחים מהקיץ כבר נשרו. האדמה למרגלותינו הוכתמה ברקב אדמומי.

אהוד קילף באיטיות את מעטה הפרגמנט מעל הכריך שלו. ביד אחת החזיק בו וביד שנייה פרש את הנייר על ברכיו, יישר אותו בטפיחות. הוא הניח את הכריך במרכז הנייר, בחן אותו, סובב בתשעים מעלות, בחן שוב, הרים אותו אל מול עיניו. איך אתה חושב, אמר, הכי טוב לחתוך אותו, ככה שיהיו שני חצאים שווים.

למה צריך לחתוך, שאלתי.

לא הבאת אוכל, אמר אהוד.

אה, אמרתי, לא חשוב, אני לא רעב. וחשבתי, אבל שונטל תישאר רעבה כל היום.

אהוד השיב את הכריך ליריעת הפרגמנט שעל ברכיו, חרץ בציפורנו לאורך הכריך וקיפל אותו. הכריך התבקע לאורך קו השבר שיצר. הנה, אמר. הוא הושיט לי חצי.

אני באמת לא —

איזה בְּשָׁלָה, אמר אהוד, תחזיר לי מחר. הוא מילמל המוציא ונגס בכריך. חשבתי, עכשיו לעשות את כל הדרך לשירותים כדי ליטול ידיים. החריתי החזקתי אחריו, מילמלתי במהירות וכירסמתי בקרום הלחם. הרעב התלקח בי, דחק בי לדחוס את חצי הכריך בשלמותו לפי, ובמורד הגרון, עד שאקיא אותו חזרה, והַקיא ישטוף עד חבורות פרחי הצאלון הבשלים ויעצור. אהוד נגס נגיסות קטנות מהחצי שלו, לעס מהורהר. שתקנו. הביצה, הגבינה הלבנה, הירקות, הלחם עצמו, היו טריים לזעזע. מרחוק ראיתי את דודי ופיני מתרוצצים במגרש הכדורסל. במרוצת הקיץ הם נשלו מעלי. אין לי מושג למה. כל שריד של קרבה נדמה נטוע במעבה של עבר שצימח פרא והכניסה אליו אסורה. לא עניתי לטלפונים שלהם. כשעברו לקרוא לי יצאתי, אבל אמרתי שאני לא פנוי. פיני ואני הלכנו לאותו בית הכנסת. בקידוש אחרי תפילת שחרית של אחת השבתות הוא ניגש אלי. כף ידו היתה עמוסה סוכריות דרז׳ה שגרף מהצלחות. מעטי הסוכר הוורוד, התכלת, ואפילו הלבן, התמוססו בתוכה. למה הוא כזה דוחה, חשבתי. פיני שאל אם אני רוצה לבוא איתם למשחק אחר הצהריים. אמרתי שאני הולך ללימוד משניות.

אתה עוד הולך ללימוד משניות, שאל פיני, למה, אתה תלמד בכיתה תורנית, זה לא מספיק.

משכתי בכתפיים. פיני שאל למה אני משוטט כל כך הרבה. אמרתי לפיני שאין לי מושג על מה הוא מדבר. הוא אמר שבשלישי בא לקרוא לי וטובה אמרה שאני בחוץ, שאני כל היום מסתובב בחוץ. אמרתי שהיא סתם, ילדה נודניקית שאי אפשר לתאר. פיני ליקק את הרביכה הצבעונית שבכף היד המזיעה. אחר כך תחב לפיו סוכרייה, בתנועה מהירה, נחשית. צליל גריסתה הלך מקצה בית הכנסת עד קצהו.

אני אוהב צמחים, אמר אהוד לבסוף. הוא אסף את הפירורים שנשרו על בגדיו וצרר אותם בנייר הפרגמנט. הוא נישק את הצרור. שנינו הפטרנו במהירות ברכת מזון מקוצרת. אהוד אמר, הייתי אוכל רק צמחים, אבל אבא שלי אומר שזה נגד הדת.

בסוף היום סיכמתי לעצמי שאהוד טוב ממני בינתיים רק בחשבון. ביתר המקצועות החשובים, גמרא, תולדות עם ישראל, גברתי עליו. אם כי אהוד לא חשד. הנמכתי את עצמי. למה להמריץ את אהוד להשקיע בלימודים יותר ממה שהוא משקיע, החרשן הזה. חזרתי הביתה בדרך הארוכה. לא שרציתי לחמוק מדודי ופיני שחיכו ברחבה שליד הבניין של חטיבת הביניים. ממילא כמו המתינו לי רק על מנת להפנות לי עורף. שקט נפל בינינו, משי חנוק של מילים. פניתי והלכתי בכיוון ההפוך.

אהובה הכירה את אבי בימי גבורתו האחרונים. כך אמרה. בעלה עובד ברבנות, אצל כבוד הרב אביסרור, אמרה. גם הוא היה פעיל במסע בחירות של נפתלי ספקטור לראשות העיר. חבל שהפסיד, אמרה. שוב נתקענו עם החמולה הישנה, אמרה. כל העיירה הזאת תלך לאבדון, אמרה. איך אפשר לצפות לשינוי, אמרה. זה המקום שהיינו מאחלים לילדים שלנו לגדול בו, אמרה. אבל בעלה, אמרה, הוא היה פעיל זוטר, לא כמו סימו פרקש. באמת היו צריכים מישהו כמו אבא שלי שינהל את המתנ״ס, אמרה. פעם בא אליהם, אמרה. איזה אדם, אמרה, נכנס לבית, נכנס אור, אמרה. גבר שבגברים, אמרה. כמו אריה, אמרה. אנשים כמוהו נדירים, אמרה. שיודעים לשלוט באגרוף ברזל בזמנים הנכונים, אמרה. היא כל כך הצטערה לשמוע על מה שקרה, אמרה. היא זוכרת בדיוק איפה שמעה, אמרה. בסופר שרק פתחו, אמרה. בתור למעדנייה, אמרה. יש להם חמוצים מדהימים, אמרה. טובים אפילו משאמא שלה היתה מכינה, אמרה. פקו ברכיה, אמרה. קודם לא ידעה מה פירוש פיק ברכיים, אמרה. אבל אז הרגישה את החולשה, בתור למעדנייה, היא עומדת וברכיה פקות, אמרה. ברכיה פקות, משמע, נגדעו תחתיה, אמרה. כמעט נפלה, אמרה. היא מבינה שלא קל בבית, אמרה. אבל זה לא תירוץ, אמרה. היא לא תסבול שום התפרעויות מצדי, אמרה. למרות שהיא מכירה את מצבי, היא לא תעשה איפה ואיפה, אמרה. אתה צריך להתאפס, אמרה. שוטים ועקרבים, אמרה. אין הגאולה נקנית אלא בייסורים, אמרה. צא לרחבה כבר, אמרה, חצי מההפסקה גזלת לי עם הפרות המשמעת שלך.

טיפסתי במעלה המדרון החולי. פסעתי לאורך הגדר עד שמצאתי פרצה. מתחו גדר בשדרות והרי לכם פרצה. הן מתהוות מאליהן, מעצם קיום הגדר, אין סוכנות אנושית שידה במעל, אבל פעולה של רשות אחרת בוודאי יש. ככה זה. הברֵכה העירונית, מגרש הטניס, חצר המתנ״ס, חור בשבכות המתכת התוחמות אותם נקרע עם השלמת גלילתן.

אחרי ארוחת ערב החג בסוכות הלכתי לבקר אצל אהוד. אהוד אמר, אולי תבוא אלי. זו הפעם הראשונה שלא אשחק ברמי קוב עם דודי ופיני. הם לא טרחו להזמין אותי. אבל גם לא היה צורך בהזמנה. קיימנו את הטקס מאז כיתה א', שאז סבח, דודי ואני השבנו מלחמה בעל כורחנו לתלמידי כיתה ו׳. ישבנו על הספסלים באולם התעמלות. חיכינו לבואו של המורה לחינוך גופני. נכנסה חבורה של ארבעה תלמידים גדולים, שאחד מהם החזיק בכדורגל. הם היו ענקיים. שניים מהם שמרו על הפתח. ותלמיד גדול רזה ונמוך יותר מהיתר צעק על הבנים בכיתתי להסתדר לאורך הקיר. האחר מיקם את הכדור שנשא על הרצפה, הצביע ואמר, המכוער ההוא עם האף גונזו מצד שמאל.

הוא לקח תנופה ובעט את הכדור, שפגע בבטנו של בן הכיתה שעליו הורה. זה התקפל, צנח והחל לצווח.

סתום ת׳פה, אמר הבועט, סתום ותחזור לשבת על הספסל.

בן הכיתה הלך כנוע, שפוף. ידו אילחשה את כרסו. הסתחררה לה סביב למכה. הבועט ניגש לשני השומרים על הדלת והתחלף עם אחד מהם. כל אותה עת הקפיא אותנו במקומנו מבטו הרע של הרזה הנמוך. השומר לשעבר הגיע לכדור וגילגל אותו לפניו בבעיטות קטנות חזרה אל קדמת האולם.

בעט לפה, אמר הרזה הנמוך.

בחייאת סומסום, אמר השומר לשעבר, תורי עכשיו.

בעט בעט, לפני שאני קופץ עליך, אמר הרזה הנמוך.

יאללה, איזה נאחס איתך, אמר השומר לשעבר ובעט את הכדור לעברו.

אתה רואה את הבִּינְפוֹחְ שם באמצע, אמר הרזה הקטן.

איזה, אמר השומר לשעבר, העגול הזה? אתה בוחר מטרה קלה.

חה, אמר הרזה הקטן, קלה, יא סומסום? בביצים אני מביא לו.

הוא נסוג לאחור והשקיע את גופו בבעיטה. באולם הריק הידהד צליל מפגש צד נעלו עם טלאי העור של הכדור, שנורה באוויר אל עבר בן הכיתה העגול. בן הכיתה זז הצידה. הכדור חבט בקיר שמאחוריו ונהדף.

ראיתי ת׳חוצפן, אמר השומר לשעבר.

גלגל לכאן את הכדור ותעמוד במקום, אמר הרזה הנמוך.

עיני התמגנטו לבן הכיתה העגול. הוא אמר, על סף בכי, לא בא לי.

נשימה עצורה, מפרפרת כנגד בית החזה. חשתי ששלשלת שהיתה כרוכה סביב גפי התפוגגה בשקט שצנח, בלב האימה, בלב הציות המחריד, בלב הכוח שמשל באיברַי. ומתוך כתם השקט עלתה השוועה של בני הכיתה האחרים. הם צווחו והתחילו להתרוצץ ברחבי האולם. חדוותם של התלמידים הגדולים גברה. השומר לשעבר בעט את הכדור בחוזקה. הוא פגע ברגליו של בן כיתה, שהשתטח.

דירבלקום אני תופס מישהו שחטף טיל עומד על הרגליים, צעק הרזה הנמוך, אני מפרק לו ת׳צורה.

הכדור לכד ילד נוסף בגבו והעיף אותו קדימה. במהומה חיפשתי את בן הכיתה המורד. הוא עמד עם בן כיתה נוסף בשולי ההתרחשות ובחן את המצוד שהתנהל. איגפתי כמה בנים וניגשתי אליהם. הם התלחשו. מתוך ההמולה עלתה קריאתו של הרזה הנמוך, תשאירו לי את הבינפוח, בטבעת אדוני אני מפוצץ אותו, בית דין לא יעזור, אנ׳לא הולך מפה עד שאני לא מזמבר אותו.

אמרתי, אסור להם לעשות את זה, מישהו צריך לרוץ לקרוא למנ—

בן הכיתה המורד אמר, הם לא ייתנו לצאת. הוא הסתכל עוד במהומה ואמר, צריך לקחת להם את הכדור.

בן הכיתה הנוסף אמר, ואז, מה.

אמרתי, לברוח איתו.

כן, אמר בן הכיתה המורד, אבל הם לא ייתנו לצאת, שם למעלה, החלון פתוח.

הסתכלתי בכיוון שהורה בן הכיתה המורד. הוא צדק. כמעט. בדרך לגרם המדרגות ליציע היה צריך לעקוף לפחות שניים מהתלמידים הגדולים.

צריך פיתיון, אמרתי.

כן, אמר בן הכיתה המורד, תנסה למשוך אותם ו—

אבל הוא רוצה אותך, אמרתי, הוא רוצ—

כן, אמר בן הכיתה הנוסף, הוא לא ירדוף אחרינו —

בן הכיתה המורד סקר את האולם. הוא אמר בשקט, בסדר.

הצטרפתי לעדת בני הכיתה המתרוצצת אין אונים. חלפתי על פני ילד נוסף שיורט, זיגזגתי בין שני תלמידים גדולים ועמדתי למרגלות גרם המדרגות. הסתתרתי מאחוריו. בן הכיתה המורד התפרץ אל מרכז האולם. הוא נופף בזרועותיו.

על שפתי הרזה הנמוך ביצבץ חיוך, פשט, נמתח משונן. הכדור נמסר אליו. שוב אסף תנופה ובעט. הכדור פגע בכתפו של בן הכיתה המורד, וקיפצץ על רצפת האולם, קפצוצים מקרטעים, לעבר בן הכיתה הנוסף. הוא חטף אותו ורץ אל גרם המדרגות, היישר בכיוונם של שניים מהבנים הגדולים. הם התקשחו במקומם. אני כבר טיפסתי במעלה הגרם, כבר הגעתי ליציע. בן הכיתה הנוסף נעצר, התכופף והשליך את הכדור בכל כוחו אלי. הכדור פגע בזרועותי, אבל בתור נחום לא הצלחתי לאחוז בו. הכדור התגלגל על היציע, ותנועתו נחסמה בערֵמת המזרנים הירוקים של התעמלות הקרקע שאוחסנה שם.

תְפֵסוּ אותו, צעק הרזה הנמוך, מה אתם עומדים כמו בטטות.

לקחתי את הכדור. הצצתי מעבר לכתפי. שני התלמידים הגדולים דילגו במעלה המדרגות. מיהרתי לחלון הפתוח. חתיכה כחולה, שעובש לבנבן עלה בה, מתוחה על מסגרת אלומיניום, ואי שם אנטנה עמומה, הפרעה בראייה. זרקתי את הכדור. שני תלמידים הגדולים עצרו ממרוצתם לידי ובהו החוצה. פניתי להסתכל גם. הכדור התעופף לרחבת בית הספר, שבטבורה עמד משום מה סגן המנהל, מסתכל לצדדים ומעשן.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “קום קרא”