ערב מלחמת העולם השנייה יוצאת מישראל לאירופה ספינה ועליה עשרים גברים צעירים. מעבר לים ממתינות להם עשרים נשים צעירות, אותן […]
1
יעקב מרקוביץ’ לא היה מכוער. אין להסיק מכך שהיה יפה. ילדות קטנות לא פרצו בבכי למראהו, אך גם לא חייכו אל מול פניו. הוא היה, אפשר לומר, ממוצע לתפארת. יותר מכך: פניו של יעקב מרקוביץ’ היו חסרות ייחוד להפליא. חסרות ייחוד עד כדי כך שהעין לא הצליחה להשתהות עליהן, החליקה הלאה לעצמים אחרים. עץ בפינת הרחוב. חתול בקרן זווית. כדי להמשיך ולשוטט בשיממון פניו של יעקב מרקוביץ’ דרוש היה מאמץ עצום. בני אדם אינם ששים להשקיע מאמצים עצומים, וכך יצא שרק לעתים רחוקות הביטו האנשים ארוכות בפניו. היו לזה גם יתרונות. מפקד הכיתה עמד עליהם. הוא הביט בפניו של יעקב מרקוביץ’ בדיוק את משך הזמן שהיה דרוש לו ואז הסיר את מבטו. מפקד הכיתה אמר: אתה תבריח נשק. עם הפנים האלו, איש לא ישים לב. והוא צדק. יעקב מרקוביץ’ הבריח נשק, אולי יותר מכל חבר אחר בארגון, ומעולם לא היה אפילו קרוב להיתפס. מבטם של החיילים הבריטים החליק על פניו כמו שמן על אקדח. אם העריכו חברי הארגון את יעקב מרקוביץ’ על תעוזתו לא ידע. מעטים פנו אליו בדברים.
כשלא הבריח נשק עיבד את השדה. בערבים ישב בחצר הבית והאכיל את היונים שאריות כיכר לחם. מהר מאוד התאספה שם להקה קבועה, שאכלה מידיו ונחה על כתפו. לו ראו זאת ילדי המושבה היו פורצים בצחוק, אבל איש לא עבר את גדר האבן. בלילות קרא בכתבי ז’בוטינסקי. אחת לחודש נסע לחיפה ושכב עם אישה תמורת כסף. לעתים היתה זו אותה אחת, לעתים היתה זו אחרת. הוא לא התעכב על פניה והיא לא התעכבה על פניו.
חבר אחד היה ליעקב מרקוביץ’. זאב פיינברג היה קודם כול שפם. לפני העיניים הכחולות, הגבות העבותות, השיניים המחודדות. שפמו של זאב פיינברג נודע בכל האזור, יש שאמרו בכל הארץ. כשחזר אחד מאנשי הארגון ממסע אל הדרום סיפר על “בחורה סמוקה ששאלה אם הסולטן המשופם עוד איתנו.” הכול צחקו, אבל זאב פיינברג צחק יותר מכולם. וכשצחק רעד השפם מעל שפתו העליונה והתגעש גלים גלים, רוטט ושמח כבעליו בזמנו בין ירכי הבחורה. ברור היה כי זאב פיינברג לא נועד להבריח נשק, שפמו הלך לפניו כמצעד סימני קריאה שחורים. צריך להיות עיוור וטיפש כדי לא להבחין בו. והבריטים אמנם טיפשים היו, אבל אופטימי מדי להניח שהיו גם עיוורים. אך בעוד שנשק לא יכול היה להבריח, ערבים ידע זאב פיינברג להבריח היטב, והוא עשה לילות רבים סביב היישוב.
מעטים היו הלילות שהעביר זאב פיינברג לבדו. כאשר נודע שהערב תורו לשמור התקבצו מיד אי אלו חברים. היו כאלו שרצו לשמוע על עלילות שפמו בין ירכי נשים, וכאלו שרצו לדבר על המצב והגרמנים יימח שמם, ואחרים שרק רצו להתייעץ על גידול בקר ועישוב שדות ועקירת שיני בינה — אחדים מהתחומים שזאב פיינברג ראה עצמו מומחה בהם. גם בחורות היו באות. זאב פיינברג אמנם שומר נאמן, אצבעו תמיד על ההדק, ובכל זאת צריך לזכור שעשר אצבעות העניק האל לבני האדם, ולא בכדי. ריח השדות אחרי הגשם, קורטוב של סכנה — הרחש שם, ערבי או חזיר בר — הגניחות נשמעו לפעמים עד כותלי הבתים. ולפעמים הצטרף יעקב מרקוביץ’, נושא תחת בית השחי את העותק המָהוּהַ של כתבי ז’בוטינסקי, שריח הזיעה כבר דבק בהם. זאב פיינברג קיבל את פניו בברכה כפי שקיבל כל אדם אחר. רגיל היה בחברת בני אדם עד כדי כך שלא ידע כיצד להיות לא חברותי גם לו רצה. אפילו את הבריטים לא תיעב ממש, וכשהרג אדם עשה זאת בחוסר רצון, גם אם ביעילות רבה. בפעם הראשונה דיברו כששב יעקב מרקוביץ’ באישון לילה ממסעו לחיפה. “עצור,” הרעים אליו קולו של זאב פיינברג בחשכה. “מי אתה ומאין אתה בא.” יעקב מרקוביץ’ חש רעד ברגליו אך ענה בקול יציב: “אני יעקב מרקוביץ’. הייתי עם אישה.” צחוקו של זאב פיינברג העיר את התרנגולות שבלולים. כשישבו יחד הוסיף ושאל ויעקב מרקוביץ’ ענה בנפש חפצה. סיפר על פטמותיה של האישה, שהיו נחמדות עד מאוד, והסכים לתאר בפירוט גם את ישבנה ורגליה, בלי לדרוש מזאב פיינברג אפילו לירה עבור המידע שעלה לו מחצית מהכנסתו השבועית. לבסוף רכן זאב פיינברג אל יעקב מרקוביץ’ ושאל: “תגיד, כמה רטוב היה שם?” שפמו של זאב פיינברג דיגדג את לחיו של יעקב מרקוביץ’, אך הוא לא העז לזוז. מעולם לא הביט בו מישהו פרק זמן ארוך כל כך. לבסוף הבין שלא יוכל להשתהות עוד והשיב: “למה אתה מתכוון?”
“למה אני מתכוון?” שפמו של זאב פיינברג הצליף ביעקב מרקוביץ’ והדף אותו אחור. עיניו הכחולות נפערו בתדהמה גדולה כל כך עד שכמעט בלעו את יעקב מרקוביץ’ יחד עם כתבי ז’בוטינסקי. “אני מתכוון לוואגינה, חבר. כמה רטוב היה בוואגינה?” השם המפורש סיחרר את יעקב מרקוביץ’ והוא התיישב על אחד הסלעים. זאב פיינברג התיישב לצדו. “ברור לך, אני מקווה, שייתכנו רמות רטיבות שונות? יש כאלה לחות ויש רטובות ויש כאלה — אי אי אי — שאתה יכול לטבוע בהן כמו בים השחור. זה תלוי כמובן בתזונה של הבחורה ובמזג האוויר, אבל הכי זה תלוי בתשוקה שיש בין הגבר לאישה.” אחר כך שב זאב פיינברג ושאל כמה רטוב היה שם ויעקב מרקוביץ’ נאלץ להודות שהוא לא הבחין אף בקמצוץ של לחות. “שום דבר?” “שום דבר. יבש כמו השדות בסוף אוגוסט.” כעת שתק זאב פיינברג שעה ארוכה ולבסוף אמר: “במקרה כזה, חבר, אני מציע לך לבדוק אם אין לה אחרים. אתה מכיר בוודאי את חוק שימור החומר. בגוף האדם כמות מוגבלת של נוזלים ואני חושש, ידידי, שהאישה שלך שם בחיפה מוציאה אותם בנוכחותו של גבר אחר.” יעקב מרקוביץ’ נשם לרווחה והצהיר שכעת הכול ברור: האישה בחיפה ציינה שהוא הרביעי באותו ערב, ומהיכרות עם חוק שימור החומר אכן הגיוני שלא מצא שם מים. זאב פיינברג פרץ בצחוק מתגלגל ויעקב מרקוביץ’ נאלץ להצטרף. הוא לא ידע על מה הוא צוחק, גם לא רצה לדעת. כל כך נעים היה לצחוק לצד האיש הזה, ששפמו ממלא את העמק וצחוקו מהדהד בארץ כולה. אם לעג היה בצחוקו של זאב פיינברג הרי שזה התמוסס מיד, הצחוק מכל פנים נותר שעה ארוכה. הוא צחק וצחק עד שכתם קטן הופיע במפשעתו, וכשהבחין בכך צחק עוד יותר. מאותו ערב הפכו יעקב מרקוביץ’ וזאב פיינברג חברים.
פעמיים הציל יעקב מרקוביץ’ את חייו של זאב פיינברג, ושתיהן בערב אחד. כששב מחיפה באחד הימים מיהר לעמדת השמירה, כי לראשונה בחייו ראה שדיים שאינם זהים בגודלם. עוד הוא חושב מה יאמר על כך זאב פיינברג הבחין בצעיר ערבי שפוף בין השיחים, קנה רובהו מכוון לעבר גוש מתנועע שהיה, ככל הנראה, זאב פיינברג רכוב על אישה כלשהי. מפתה לומר כי יעקב מרקוביץ’ לא היסס. ואף על פי כן, עד אותו ערב רק הבריח נשק ולמַעֵט החולדות שפגעו בשדה ואת ראשן רוצץ, מעולם לא הרג יצור חי. ובכל זאת השתלט על הרעד שאחז ברגליו, הרים בשקט אבן לבנה וחלקה, ובמכה אחת חזקה רוצץ את ראש הצעיר. ירייה פילחה את חשכת הלילה ואת עור התוף של יעקב מרקוביץ’. הוא מישש את גופו להבין אם נפגע ונוכח כי הפעם החטיא אקדחו של זאב פיינברג. “זה אני,” צעק, “אל תירה!”
מלמולי התודה של זאב פיינברג נבלעו בשטף הקיא. יעקב מרקוביץ’ רק הביט בצעיר המוטל על הקרקע וקיבתו עלתה על גדותיה. דמו של הצעיר הבהיק באור הירח ורקמת מוחו החשופה העבירה ביעקב מרקוביץ’ חלחלה. הצרצרים, מכל מקום, הוסיפו לצרצר. בייאושו עצם יעקב מרקוביץ’ את עיניו, טורק את דלתות מוחו בפני תמונות הצעיר ומוחו השפוך, נאחז בכל כוחו בשדיה של האישה מחיפה. כשפקח את עיניו ניצב מול שדיים אחרים, סימטריים להפליא. רחל מנדלבאום, עירומה למחצה, עמדה רועדת לצדו של זאב פיינברג. מרוב תדהמה שכחה לכסות את עצמה וכעת עמדה מולו בשיא תפארתה, מייבבת לנוכח גופת הערבי. כשהביט בשדיה של רחל מנדלבאום הלך איברו של יעקב מרקוביץ’ והתקשח. ככל שהתקשח איברו גדל הרפיון בראשו עד שנטש כליל את דמותו של הערבי המרוצץ. לאט־לאט חדרה למוחו ההכרה כי הוא בוהה בשדיה של רחל מנדלבאום אף על פי שאיננו, בשום פנים, אברהם מנדלבאום. לנוכח ההכרה הזו חדל יעקב מרקוביץ’ להביט בשדיה של רחל מנדלבאום, פנה אל זאב פיינברג ואמר: “אברהם יהרוג אותך.”
יודעי דבר והדיוטות נחלקו ביניהם בשאלה כמה אנשים הרג אברהם מנדלבאום. היו שאמרו עשרה, אחרים חמישה־עשר. היו כאלו שדיברו בביטול על ההגזמות וקבעו נחרצות שלא יותר מארבעה. לבסוף התפשרו על מספר טיפולוגי, שבעה. אף על פי שהכול הניחו שמדובר בערבים, מקסימום איזה בריטי, איש לא היה יכול להתחייב על כך. זבובים חשבו פעמיים בטרם התקרבו לאברהם מנדלבאום. חתולים לא התחככו ברגליו. לו היתה ביישוב גיליוטינה היה אברהם מנדלבאום נבחר להפעיל אותה. מאחר ולא היתה נאלץ להסתפק בתפקיד השוחט. מעטים ידעו שבלילות בכה בשנתו בפולנית של געגוע, לימלם משפטים סתומים על טלה לבן, תפוח מסוכר, רשעות הילדים. רחל מנדלבאום שמעה והבינה, וירדה בשקט מן המיטה. גם מהאונייה ירדה בשקט, חמש שנים קודם לכן. ניצבה דוממת בנמל חיפה, מחכה שדבר מה יקרה. את כל תעוזתה ניצלה כדי לשרוד את המסע לפלשתינה וכעת, משהגיעה, לא נותר לה כוח אלא לעמוד ולחכות. היא לא חיכתה זמן רב. מקץ חצי שעה ניגש אליה אברהם מנדלבאום והציג את עצמו. הוא קנה לה גזוז בקיוסק ולקח אותה אל ביתו. רחל מנדלבאום הלכה אחריו כמו ברווזון שבקע מביצה על מפתן הנמל ונכרך אחרי הדמות הראשונה שראה.
לימים שאלה את עצמה מה בא לעשות בנמל ביום בו הגיעה האונייה. הוא לא סחב דבר בידיו ולא קנה דבר כל שהותו עמה ביום ההוא. קרובים לא היו לו ולכן הניחה רחל מנדלבאום כי לא בא לקבל את פניו של איש. כאן טעתה. מדי כמה שבועות הגיע אברהם מנדלבאום לנמל לקבל את פני האוניות. כשהרעב גדול מספיק די בציפייה לבדה כדי למלא, ולו במעט, את הריק שבבטן. אברהם מנדלבאום היה מתבונן בנפשות היורדות מהספינה, פנים ירקרקות, גפיים חיוורים, ומנסה לזהות בהם איזה תו מוכר. לאחר זמן מה היו מתפזרים ואברהם מנדלבאום היה חוזר אל ביתו. ביום בו ראה את רחל ידע מיד, אבל המתין שלושים דקות מייסרות כדי להיות בטוח. איש לא בא. היא לא עשתה צעד. בשמלתה הירוקה נדמתה בעיניו לבקבוק שהושלך ללב ים ונפלט אלי חוף, והוא, הניצול הבודד, יאסוף אותו ויקרא את תוכנו. הוא לקח אותה הביתה ונשא אותה לאישה, אך מעולם לא הצליח לפענח את המילים שבבקבוק.
רחל מנדלבאום, לשעבר קנצלפולד, הסירה את השמלה הירוקה ותפרה ממנה וילונות. משמלת הנשפים האדומה עשתה שתי מפות וציפית אחת לכרית. כעבור חמישה חודשים מיום ירידתה מהספינה לא נשאר כמעט זכר לנערה העירונית. הבית כולו היה מלא אנדרטאות לחייה הקודמים, והן הלכו ודהו, הלכו ונפרמו, עד שנדמה היה שמאז ומעולם היו הבדים האלו כאן, בפלשתינה. הנשים האחרות הביטו בה בהערכה מהולה בתמיהה. מצד אחד, בהחלט טוב לראות כמה יפה היא משתלבת, לא כמו המפונקות האלה שבאות לפה וחושבות שהן בכפר נופש ליד ציריך. מצד שני, באיזה שוויון נפש היא הופכת את הגזרות הכי אופנתיות לווילונות, אלוהים ישמור, הקרם של הקרם של וינה הופך אצלה למטלית ניגוב ידיים באטליז של בעלה. גם את הגרמנית נטשה רחל קנצלפולד. ברגע בו נגעה רגלה באדמת נמל חיפה נשבעה לדבר רק עברית. כשלא ידעה מילה העדיפה לשתוק, גם אם בן שיחה דיבר אף הוא גרמנית. כשהגיעו פקידי ההנהגה לבקר ביישוב גונב לאוזנו של אחד מהם שהאישה היפה בפתח האטליז נולדה אף היא באוסטריה. מיד פנה אליה בשצף נרגש שנענה בבהייה אילמת. רחל התבצרה בשתיקתה והפמליה הנבוכה מיהרה לעזוב. הנשים, שלמדו לחבב את הצעירה הרצינית, מיהרו לשבח את מסירותה לשפה העברית. הסיפור על העולה החצופה שלימדה את הפקיד את לקח “עברי דבר עברית” צבר תאוצה, ורבים בירכו את רחל ברחוב. היא השיבה ברכה במבטא קל. מניעיה האמיתיים נותרו סמויים, אולי אפילו לה. בחוש פנימי עמוק ידעה שאם תשאיר ולו סדק צר יעלה האבל על חייה הקודמים ויציף את הארץ כולה. השמלות, הנשפים, האור המשתבר על מרצפות רחוב מסותתות, פתיתי השלג — כל אלו ננעלו מאחורי סורג ובריח. מבט אחד אחורה וכמו אורדיקה היא מועדת כל הדרך למטה, אל השאול האירופי המתוק, המתוק כל כך.
בימים סייעה רחל מנדלבאום לבעלה באטליז, הדם אופף אותה כמו בושם. בלילות ישבה במיטה וסרגה צפוף־צפוף, שלא תסתנן לה בתוך ההווה הזה אפילו מחשבה אחת של עבר. אך פעם בחודש הניחה את המסרגות ויצאה בשקט מהמיטה. אברהם מנדלבאום גנח בפולנית מיושננת ורחל ליטפה את ראשו ביד מיומנת ויצאה החוצה. בחוץ: פלשתינה ישנה. האדמה נושמת בכבדות, הבל פיה ריח אדמה ופרדסים ותבן. ובין כל אלו מחכה לה זאב פיינברג. היא עוצמת את עיניה והוא נושק לצווארה. שפמו שורט בעורה העדין, השקוף. אך רחל אינה מרחיקה את צווארה. להפך: שוב ושוב היא מתחככת בשיער הנוקשה. ומעבר לפרדסים, לתבן, לנמל, לים הגדול, מגיע אליה זיכרון שפמו של חייל אוסטרי אחד, יוהן קראו לו, וריח היין שעלה משפתיו כשנשק לה, והדם בוורידיה כשסיחרר אותה בוואלס וינאי מתמשך. ברגעים אלו הופכות עיניה של רחל מנדלבאום לחות, וכך גם הוואגינה שלה.
2
בערב בו רוצץ יעקב מרקוביץ’ את ראשו של הצעיר הערבי לא הספיקו עיניה של רחל מנדלבאום להעלות לחלוחית. כמה רגעים קודם לכן הסיר זאב פיינברג את חולצתה ומיהר לתחוב את פרצופו אל בין שדיה. החייל האוסטרי יוהן מעולם לא הספיק לבקר בין שדיה, ולכן מגע שפמו של זאב פיינברג שם לא עורר בה כל רגש מלבד, אולי, עקצוץ קל. רחל מנדלבאום תהתה אם יהיה זה יאה להסיט את ראשו של זאב פיינברג משדיה אל צווארה, אך בטרם הספיקה להגיע לכלל החלטה נשמע הקול המחליא של גולגולת מרוצצת. רחל הכירה היטב את הקול הזה. למרות שכיחותו הנמוכה, מרגע שנקלט על ידי האוזן שוב אין לטעות בו. בערב בהיר בווינה, כשצעדה מביתה אל בית הקפה שבכיכר, ראתה רחל קנצלפולד שלושה נערים דוחפים יהודי זקן. הם מסרו אותו מאחד לשני כמו כדור, ורחל נדהמה לגלות על פניהם את התום וההנאה המאפיינים כל כך ילדים במשחקם. אז דחף אחד מהם את הזקן דחיפה לא מיומנת, וזה מעד ונפל על המדרכה. ראשו הוטח באבן השפה. שוב לא היה יהודי משחק אלא צעצוע שבור, כדור שהאוויר יצא ממנו. הנערים התבוננו בו בבהלה. מקץ כמה רגעים בלע אחד מהם את רוקו ואמר: “בואו. נמצא אחד אחר.” הם המשיכו בדרכם והיא בדרכה. מקץ שבוע עלתה על האונייה. בלילות, כשבטנה חישבה להתפקע מהבחילה ומהגעגועים, נזכרה ברעש הגולגולת המתפצחת.
כאשר אמר יעקב מרקוביץ’ לזאב פיינברג “אברהם יהרוג אותך,” הבינה רחל מנדלבאום שהיא עומדת חשופת חזה מול פניו של יעקב מרקוביץ’. מבט חטוף על פניו הספיק לה כדי לראות שליעקב מרקוביץ’ לא היה צל צלו של שפם, כך שרחל מנדלבאום לא מצאה לכך כל הצדקה. היא מיהרה להתכסות, מוטרדת מהמחשבה שכעת שלושה גברים ביישוב מכירים את השומה שעל שדה הימני. לו השכילה להבין את הלך רוחו של יעקב מרקוביץ’ ספק אם היתה מוטרדת. לנוכח שדיה הלא סימטריים של האישה מחיפה היו שדיה של רחל מנדלבאום יצירה שמיימית, ויעקב מרקוביץ’ החליט שהם ראויים בהחלט לזבח זה של ערבי שחוט. עם זאת, חשב, ערבי שחוט הוא די והותר ואין צורך להוסיף עליו גם את זאב פיינברג, שחדל סוף־סוף להודות ליעקב מרקוביץ’ וכעת קילל ברוסית של מלחים. “אידיוט, מטומטם, ארורה הכלבה שהמליטה אותך.” תחילה חשב יעקב מרקוביץ’ שאל הערבי מדבר זאב פיינברג, אך כשזה החל למרוט בידו הדובית את שפמו שלו הבין שאת עצמו הוא מקלל. “שלושים גברים יגיעו הנה תוך שלוש דקות, וזה עדיין לא מספיק כדי לשחרר את הצוואר שלי מהידיים של אברהם מנדלבאום. אחחחח חזיר הילולים שכמוך, היום תובא לשחיטה.” זאב פיינברג שב ומרט את שפמו ויעקב מרקוביץ’ חש כי הוא צופה בכיליונו של פלא עולם לנגד עיניו, כאילו חזה בשרפת הספרייה באלכסנדריה. “עזוב את השפם,” שאג, נבהל מצליל קולו, “נעמוד מולו שנינו.”
זאב פיינברג הרפה סוף־סוף משפמו, לרווחתם של יעקב מרקוביץ’ ורחל מנדלבאום. האימה בפניו התחלפה בארשת שדמתה מזוויות מסוימות לבוז. גבוה היה מיעקב מרקוביץ’ בלמעלה מראש ורחב ממנו כמעט פי שניים. שבעים ושמונה הקילוגרמים שהיו יעקב מרקוביץ’ לא יכריעו את הקרב הזה, שלמעשה הסתיים עוד בטרם החל. יעקב מרקוביץ’ הבחין במבט ולבו נחמץ. מרחוק נשמעו קולות הגברים שהוחרדו משנתם למשמע הירייה. אברהם מנדלבאום ודאי בראשם.
“רוץ,” שאג יעקב מרקוביץ’. זאב פיינברג נותר במקומו. “אומר שחזרתי מחיפה והבחנתי בערבי מתנפל על רחל. אתה סרקת באותו זמן את החלקות הצפוניות, שמעת צעקות וירית באוויר. עכשיו לך, לך!” תחת שפמו של זאב פיינברג נפערו השפתיים בתדהמה. זו לא ארכה זמן רב והוא זינק על סוסו ופתח בדהרה. רחל מנדלבאום הביטה ביעקב מרקוביץ’ כאילו ראתה אותו לראשונה. מילים נשגבות בגרמנית עלו בראשה, אך היא לא ידעה את צורתן העברית ולכן שתקה. ואולי טוב שכך. לא עבורה העז יעקב מרקוביץ’ להסתכן כל כך. אמנם שדיה של רחל מנדלבאום עגולים ונאים, אבל שפמו של זאב פיינברג יחיד ומיוחד מהם. היה זה השפם היחיד שהתרומם מעלה בשעת בואו של יעקב מרקוביץ’ בחיוך של ברכה.
הגברים הקיפו את יעקב מרקוביץ’ בחצי גורן. מעולם לא התבוננו בו עיניים רבות כל כך בבת אחת. הוא שב על סיפורו בפעם השנייה, מתבונן ברחל מדי כמה משפטים בבקשת אישור. הנהוניה נראו לו עזים מדי והוא חשש שיזיקו להם. בסופו של דבר, אין אדם צועק ברחוב ששתיים ועוד שתיים הן ארבע, מספיק לומר זאת בשקט, ואילו ראשה של רחל נע מעלה־מטה בדבקות דתית כמעט. גם אברהם מנדלבאום שם לבו לכך. הסומק בלחיי אשתו נראה לו אדום מדי, ואף על פי שהתקשה להבחין בין הוורוד בו נצבעות הלחיים בהתרגשות של תרעומת והוורוד בו הן נצבעות בהתרגשות של תענוג, הרי ששפתיה היו תפוחות מדי, כמו בזמן המשגל. כשהגיע סוף־סוף זאב פיינברג, רכוב על סוסו, התכווצו גבותיו של אברהם מנדלבאום כמו שתי עזים שחורות שנצמדות זו לזו בקור הליל. “התעכבת,” ציין המזכיר. “הקפתי את החלקות לראות אם יש עוד.” מלמולי הסכמה נשמעו בקהל ויעקב מרקוביץ’ הרשה לעצמו סוף־סוף לנשוף אוויר בצורה מסודרת. “ואת, מה עלה בדעתך כשיצאת לשוטט בשעה שכזאת?” רחל מנדלבאום כבשה מבטה בקרקע ואמרה: “נדודי שינה.” הירח שב והופיע מבעד לעננים והאיר על רחל מנדלבאום כמו זרקור על במה. כל כך שברירית היתה, בעיניה המושפלות וכותונתה הקרועה, עד שלא היה גבר אחד שלא רצה לאסוף אותה בזרועותיו ולהגן עליה במיטתו, ואלמלא אברהם מנדלבאום סביר להניח שהיו עושים זאת. רק אברהם מנדלבאום לא הביט באשתו, עיניו נעוצות בחנות מכנסיו של זאב פיינברג, פעורה כמו פה הזועק לשמים. זאב פיינברג מחה דמעה של השתתפות בכאבה של רחל מנדלבאום, הבחין במבטו של בעלה ומיהר לסגור את החנות. “לא נעים לספר אבל כששמעתי את הירייה עמדתי להשתין בפעם השישית הלילה. ככה זה, כשאין עם מי לדבר מעסיקים את הפה בשתייה. לילות שלמים אני ככה, שותה ומשתין, שותה ומשתין.” הגברים פרצו בצחוק, רחל מנדלבאום חייכה בנימוס. אברהם מנדלבאום שתק.
יום לאחר מכן, בסביבות השעה שבע וחצי, נשמעו דפיקות עזות על דלתו של יעקב מרקוביץ’. זאב פיינברג עמד בפתח. “תארוז מהר. הוא גילה.” בדרכם לתל אביב, כששקשוק הרכבת מחריש את קרקורי בטנו של יעקב מרקוביץ’ (ארוחת בוקר בביתו לא עמדה על הפרק) סיפר לו זאב פיינברג את שאירע. “כשהגיע הבוקר החליט אברהם מנדלבאום לשכב עם אשתו. הוא הסיר את הכותונת וגילה פריחה איומה על החזה שלה. תגובה אלרגית מהחיכוך של השפם עם העור העדין שיש לה שם. אי אי אי איזה עור יפה. חלב ממש. חוץ מהשומה. ראית את השומה?” יעקב מרקוביץ’ השיב שלא הבחין בשומה, אך היה שמח לדעת איך ניצל זאב פיינברג מסכינו של השוחט. “זה בדיוק העניין, הוא לא הצליח להחליט איזו סכין לקחת. חמש דקות לקח לו לבחור את הכלי המתאים, מספיק זמן בשביל שרחל תרוץ לסוניה שלי ותגיד לה להזהיר אותנו. רק שסוניה, לא כמו אברהם מנדלבאום, בררנית הרבה פחות.” זאב פיינברג הפשיל את חולצתו והראה ליעקב מרקוביץ’ חמש שריטות ארוכות ומדממות. “בחיי, לאישה הזאת יש כוח כמו עשרה גברים.” יעקב מרקוביץ’ הינהן בהערכה. זאב פיינברג החל להשוות את סוניה לשורת יונקים שונים, מזאב ועד צבוע, אבל יעקב מרקוביץ’ רק בהה בקנאה בחמש התעלות המדממות שנפערו בחזהו של זאב פיינברג. “שאישה תרגיש אליך כל כך הרבה, זה לא חשבתי שאפשר.” באותו רגע חדל זאב פיינברג מלדבר על כלבת הפרא שהמליטה את סוניה והינהן. “יש לה לב בגודל של יונה, וגם ואגינה של מים מתוקים.” כאן פתח זאב פיינברג בתיאור מפורט של הוואגינה של סוניה, מתיקותה, ורדרדותה, הלחות החמימה והעליזה בה היא מקדמת את פניו. “ותדע, שדיים כמו של רחל אולי אין לה, אבל היא תגרום לך לצחוק עד שהביצים יתלפפו לך אחת מסביב לשנייה.” בנקודה זו פרץ זאב פיינברג בצחוק גדול כל כך עד שהרכבת האצה את נסיעתה, ולבסוף נאנח, “כשנחזור אתחתן איתה. באמת ובתמים.”
עיניו של זאב פיינברג היו מלאות כוונה ויעקב מרקוביץ’ כמעט האמין לו. אז הוריד את עיניו מן העיניים לשפם, ונזכר איך זה מסתלסל לו למראה אישה מחייכת בזווית העין, רוטט כמו שפמו העדין של חתול בהתקרב העכבר. וגם נזכר בחתול שהמתין בפתח האטליז לנדבותיה של רחל מנדלבאום, שבע ושמנמן, ואיך כשנקרתה בדרכו ציפור פצועה בכל זאת התעלל בה, לא לשם הציד כמו מתוך הרגל. מהפכן אמיתי היה זאב פיינברג. קומוניסט במלוא מובן המילה. את אהבתו חילק שווה בשווה, מבלי להעדיף האחת על פני האחרת. “אתחתן איתה,” אמר שוב זאב פיינברג וגם דפק בידו על ירכו, כמודיע שהעסקה גמורה, “הפעם אתחתן איתה.”
כשנכנסה הרכבת לתל אביב היה זאב פיינברג שקוע בתיאור סעודת החתונה באוזניו של יעקב מרקוביץ’. זה מכבר הוגשו לשולחנות דג מלוח וחלה מתוקה וגם צלי של בקר. יעקב מרקוביץ’ אכל באוזניו, אך אלו כנראה הובילו לקיבתו של איש אחר. בטנו שלו היתה ריקה זה שעות ארוכות. לבסוף העז ועצר את זאב פיינברג ושאל לאן הם הולכים והאם יש שם אוכל. “אנחנו הולכים לפגוש את פרוי’קה,” אמר זאב פיינברג, “וכמו שאני מכיר אותו אתה לא תצא רעב.” יעקב מרקוביץ’ קפא במקומו. “אתה מתכוון לסגנו של ראש הארגון?” “הוא ולא אחר.” “מנין אתה מכיר אותו?” מפקד הכיתה של יעקב מרקוביץ’ דיבר על הסגן בחרדת קודש. יעקב מרקוביץ’ לא העז אפילו לחלום על מפגש עם האיש הזה, שככל הידוע לו היה מוכן לבלוע רימון ולהוציאו דרך פי הטבעת לו היה הדבר מסייע לגאולת הארץ. “הגענו יחד על האונייה,” הפטיר זאב פיינברג, והוסיף ללכת.
אבל היה בזה כמובן יותר מכך. ארבע מאות איש נוספים הגיעו באונייה ההיא, אך איש מהם לא נקשר לנוסע אחר כפי שנקשרו זה בזה זאב פיינברג ומי שיהיה לימים סגן ראש הארגון. הם חלקו ביניהם אהבה משותפת לנשים, בדיחות ומשחקי שח, שאמנם מצויה גם בקרב רבים אחרים, אך אצל מעטים היא מצויה בעוצמה רבה כל כך. מאחר והאונייה קטנה היתה, כחמישים רווקות, קרוב לשלושים בדיחות טובות ומערכת כלי שח אחת, החליטו להניח מאחור את הרכושנות האירופית ולחלוק בכל אלו שווה בשווה. רק בנקודה אחת נותרו קנאים כמקודם: הניצחון. כשהגיעה האונייה אל חופי הארץ היו שקועים השניים במשחק שח סוער. מששמע זאב פיינברג את קריאת הקברניט הניח את הרץ על השולחן והתרומם. סגן ראש הארגון לעתיד נעץ בו מבט מצמית. מאז יצא מאירופה לא נגע תער בסנטרו, וכעת שב ודמה לתלמיד הישיבה שהיה פעם, רק עיניו אמרו שכבר טָעַם טַעַם חטא ולא רווה. “המתחיל במצווה אומרים לו גמור,” נזף בזאב פיינברג, “אלפיים שנה חיכינו, נחכה עוד רבע שעה.” כשסביבם המולת הסירות המורדות אל המים המשיכו הגברים לשחק. איש לא הביט בשעונו. כל כך הרבה פיות מתוקים כבר טעמו שני אלה, שאף אחד מהם לא נחפז יתר על המידה ללחך בלשונו את רגבי ארץ הקודש. מקץ עשרים דקות נוספות פרץ אל החדר קברניט האונייה. “אם הבריטים יתפסו אתכם תוכלו לשחק שח כל הדרך חזרה לאירופה!” דומה היה שסגן ראש הארגון לעתיד שוקל את האפשרות בעיון. לבסוף ניחם. “אני מקווה שאתה מסוגל לשחות ביד אחת פיינברג, כי ביד השנייה אתה מחזיק את הכלים שלך.”
כשתרמיל עמוס להתפקע על גבם וכלי המשחק בידיהם מיהרו לסיפון. איש איש אחז בכליו שלו, משנן לעצמו שוב ושוב את מיקומם על הלוח. אז פנה אליהם הקברניט והורה להם לסייע לאישה הרה ושתי בנותיה הקטנות. כמעט סירבו. לבסוף הוחלט: בבחירה בין התרמיל, המעפילות ומשחק השח הממתין לסיומו, יאבד התרמיל. זאב פיינברג אחז באישה ההרה ובכלים השחורים. סגן ראש הארגון לעתיד תימרן באומץ בין זוג הבנות הבוכיות והכלים הלבנים, לא מניח לאיש מהם להיעלם בינות לגלים. כשהגיעו אל החוף נפרדו מהאישה אסירת התודה, ריפרפו נשיקת נימוסין על לחיהּ הקמוטה של ארץ הקודש, ונחרדו לגלות ששכחו את מצב הלוח. כל הלילה ישבו על החוף בתחתונים רטובים ובחזה חשוף, מתווכחים על הסידור הראוי. כשהגיעו הבריטים בבוקר נראו להם השניים כאילו שהו על החוף מאז ומעולם. לבסוף פנו לתור את הארץ, איש איש בתחתוניו. זאב פיינברג נדד צפונה, וסגן ראש הארגון לעתיד פנה לתל אביב, שם הפך לסגן ראש הארגון בהווה. באחת מפגישותיהם, כששאל זאב פיינברג כיצד יכול אדם שכמעט הפקיר מעפילה הרה לטובת צריח לרכז את מפעל ההעפלה הציוני, השיב חברו כי בסך הכול החליף אובססיה אחת באחרת. “גם כאן יש פיונים שחורים ולבנים. וגם כאן אני שונא להפסיד.”
יעקב מרקוביץ’ וזאב פיינברג ישבו מול שולחנו של סגן ראש הארגון. הראשון — מכווץ ונכלם, גופו כמו נשאב אל תוך עצמו. השני — זחוח, פשוט רגליים, איבריו נינוחים. אף על פי שעיניו שבו ונמשכו אל סגן ראש הארגון לא יכול היה יעקב מרקוביץ’ שלא לשים לב להבדל התהומי בין ישיבתו שלו וישיבתו של זאב פיינברג. יעקב מרקוביץ’ חשב לעצמו: יש אנשים המהלכים בעולם כאילו נקלעו אליו בטעות, כאילו כל רגע עלול מישהו להניח יד על כתפם ולצעוק באוזניהם, “מה זה? מי נתן לך להיכנס? בבקשה, מהר, החוצה.” ויש אנשים שכלל אינם מהלכים בעולם. להפך, הם משייטים בו, פולחים את המים לשניים בכל מקום בו יעברו, כמו ספינה בוטחת. לא קנאה חש אותו רגע יעקב מרקוביץ’ כלפי זאב פיינברג. היה זה רגש מורכב יותר. יעקב מרקוביץ’ ישב בחדרו של סגן ראש הארגון, מביט ברגליו השלוחות קדימה של זאב פיינברג, נבוך ברגליו המכווצות, ותהה בכמה חדרים עוד ישב כשגפיו אסופות תחתיו, ותהה האם יזכה אי פעם לפשוט איברים בחירות שכזו גם בשעה שאיננו לבדו. תהיות אלו הן שדחפו אותו להזדקף לפתע, להושיט את ידו אל סגן ראש הארגון שעד אותו רגע לא אמר לו מילה ולומר: “יעקב מרקוביץ’, לרשותך.”
בשתיקה שהשתררה הבין את טעותו. כנראה היו השניים שקועים בשיחה רבת־ערך: תוכנית נועזת להגנת ארץ הקודש, תנוחת אהבהבים סבוכה במיוחד, מהלך מבריק בשח שיש לשוב ולשנן — הצהרתו של יעקב מרקוביץ’ לא הלמה ולו אחד מאלו. סגן ראש הארגון אמד את יעקב מרקוביץ’ במבטו כמו רופא המושבה בשעה שבחן בדיקת צואה, ואז שב ונפנה אל זאב פיינברג. “אז באיזה גודל השומה שלה?” סגנו של ראש הארגון היה חובב שומות ידוע. יריביו טענו שהעדיף אותן על פני גוף האישה עצמו. כשסיפר זאב פיינברג על הפרשה שתחילתה שדיה של רחל מנדלבאום וסופה סכינו של אברהם מנדלבאום התעלם סגן ראש הארגון מהסכין — כאלו יש לו די והותר — והתמקד בשדיים. לזאב פיינברג לא היה אכפת. להפך — הוא העריך את חברו על שידע לברור את המוץ מהתבן, ושב בשמחה אל שדיה של רחל מנדלבאום. אלא שכאן אירע דבר מה מוזר: ככל ששב והעלה באוב את שדיה העגלגלים של רחל, שבו אלו והפכו לנגד עיניו לשדיה של סוניה. ולמרות שיפים היו שדיה של רחל מאלו של סוניה — עגלגלים ומתוקים ומוצקים מאוד־מאוד, הרי שמול שדיה של סוניה נמלא שמחה כזו שלא רצה לגרשם. כך יצא שהיה מתאר לסגן ראש הארגון את שדיה של רחל בעודו רואה בדמיונו את שדיה של סוניה, עד שלפתע נחרד שמא יתבלבל ויתחיל לתאר באוזני חברו את שדיה של סוניה במקום את אלו של רחל, וזאת לא רצה לעשות.
זאב פיינברג חדל לדבר. לראשונה מאז פגישתו עם סגן ראש הארגון על סיפון האונייה חש כי בידיו נמצא דבר מה שאין בכוונתו לחלוק. יעקב מרקוביץ’ שתק אף הוא. עדיין קילל עצמו על דבריו מקודם. על אף סערתו הבחין בשינוי שחל בזאב פיינברג: עד עתה שיחזר זה כיבושים כמי שמעלה גירה, מתענג עוד מעט על ארוחת ליל אמש. אך הפעם כשדיבר היתה בעיניו כמיהה של ממש: לא אדם שבע המשבח את ארוחתו, אלא אדם רעב, טרוף געגועים. הנהרה שפשטה על פני זאב פיינברג בשעה שנזכר לכאורה בשדיה של רחל מנדלבאום היתה גדולה משמחתו בשעה בה היה עמה הלכה למעשה. לנוכח כישלון דבריו הקודמים זקוק היה יעקב מרקוביץ’ לכל תעוזתו כדי לפתוח את פיו ולומר: “עוד תחזור אל סוניה.” זאב פיינברג הביט בו נדהם. אחר כך חייך. גם אם נבהל תחילה מהבהירות בה צפה יעקב מרקוביץ’ במחשבותיו הכמוסות ביותר, הרי שמיד התחלפה בהלתו בהקלה — הנה יכול חברו לקרוא את מסתרי נפשו, את כתב החרטומים שכבר מזמן אבדה תקוותו שמישהו מלבדו ידע לפענח.
ברגע הראשון טעה סגן ראש הארגון וחשב שמדובר בכאב בטן. רק לאחר מכן הבין שהדקירה החדה שבבטנו אינה אלא קנאה. כי היה שם משהו, בין שני הגברים שישבו מולו, משהו שלו עצמו לא היה בו חלק. ואף על פי שיעקב מרקוביץ’ זה לא היה אלא תולעת — ודאי הבחין בכך פיינברג, איך אפשר שלא? — הנה טוותה תולעת זו קורים דקים של משי, ליפפה בהם את חברו ואותו עצמו הותירה בחוץ.
למרות שלא היה חובב גדול של כאבים, ודאי שלא בבטנו, שמח סגן ראש הארגון בכאב שגרמה הקנאה, כמי שמוצא דבר מה שאבד לו. זה שנים ארוכות שלא חש כאב שכזה. אמנם מתוקף תפקידו בקי היה היטב בכל הכאבים שיכול אדם לגרום לחברו: מהלומה לסרעפת ואגרוף מפצח אף וציפורן עקורה וחתך בהחלט לא נעים סמוך לאיבר המין, אך כמעט ושכח את קיומם של הכאבים האחרים. כאבי המלאות. רק מי שנמלא דבר מה אחר מלבד עצמו יכול לכאוב אחר לכתו. כשעזב את הישיבה בפולין ופנה אל העיר הגדולה כאבי המלאות כמעט והרגו אותו. הוא צעד ברחוב הראשי והכול היה חף מאלוהים. נקי מאלוהים. מטונף מחולין. כיכר לחם לא היתה יותר מכיכר לחם. בכוס היין לא היתה ולו טיפה מהשכינה. העולם ניצב מולו כפי שהנו, עירום ממלאכים, רועד מקור ללא הבטחה של העולם הבא להתכסות בה. בלילה הראשון בעיר הגדולה התגעגע סגן ראש הארגון לאלוהים בכל נשמתו, ראשו הלם תופים תופים, כבחגיגות הפגאנים. בחדרו באכסניה גילח את זקנו בחשכת הלילה. הוא לא ראה דבר. הדם מן החתכים דבק בשערותיו והן נפלו על הרצפה גושים גושים. צריך היה לחכות לבוקר, אבל ידע שלו חיכה היו הגעגועים הודפים את רגליו חזרה, היישר לתפילת שחרית. לכן הוסיף וגילח את זקנו וכשסיים פנה גם אל הקרקפת בידיים רועדות, ידי דלילה, ואחר כך גם הגבות, ושְׂער הגוף. כשעלה השחר מצא את עצמו עירום ועריה אל מול הריק.
השנים עברו. שערו של סגן ראש הארגון שב וצימח ולבו הלך וקשח. כשישב בחדרו מול שני הגברים מולל מבלי משים קווצת שיער צפופה וקיפודית. כששם לבו לכך הרפה מיד משערו. תנועה רכרוכית כל כך, סנטימנטלית כל כך, אינה יאה לסגן ראש הארגון. על מנת לתקן את המעוות בחר בתנועה גברית מובהקת, המאפיינת סגני ראשי ארגונים באשר הם, וטפח בחוזקה על השולחן. זאב פיינברג ויעקב מרקוביץ’ הפנו אליו את עיניהם, הראשון בסקרנות, השני ביראת קודש. מאחר שטפח על השולחן ללא כל סיבה מוצדקת נאלץ כעת סגן ראש הארגון לחשוב במהירות על דבר מה לומר. “ובכן, נראה שאתם בצרה רצינית.” יעקב מרקוביץ’ וזאב פיינברג הינהנו בהסכמה. היתה לו, לסגן ראש הארגון, היכולת הנדירה לומר דברים מובנים מאליהם באופן שגרם להם להישמע רעננים להפליא. “המנדלבאום הזה, הוא ירחיק עד תל אביב?”
“עד תל אביב?” הרעים קולו של זאב פיינברג, “הוא ירדוף אותנו עד ים סוף אם יצטרך!” סגן ראש הארגון וזאב פיינברג פרצו בצחוק. יעקב מרקוביץ’ נאנח קלות.
“תוציא אותי מזה פרוי’קה,” אמר זאב פיינברג, “אני מחבב את מה שיש לי בין הרגלים יותר מדי בשביל להפקיר אותו ככה לסכינו של שוחט.”
“ברור שאני מוציא אותך מזה פיינברג. בשביל מה יש חברים אם לא בשביל להציל אחד לשני את הביצים. למרות שלגבי החבר הזה כאן שלך אני לא כל כך בטוח, גם ככה לא נראה לי שהוא עושה בהן שימוש.” סגן ראש הארגון פרץ בצחוק. זאב פיינברג הצטרף אליו במה שסגן ראש הארגון ראה כהסכמה נלהבת, ויעקב מרקוביץ’ הגדיר כמחוות נימוסין. משסיימו לדון בשימוש המוגבל שעושה יעקב מרקוביץ’ באשכיו הרצין סגן ראש הארגון ורכן אליהם מעבר לשולחנו:
“פיינברג, אני שולח אותך לאירופה.”
על פניו של זאב פיינברג עלתה הבעה שלו הופיעה על פני אחר ניתן היה לקרוא לה “בלבול”. אך זאב פיינברג, 120 ק”ג של תעוזה ושרירים, לא כולל השפם, לא היה אדם הרגיל להתבלבל. הבלבול החליק על פניו במהירות, לא מוצא מקום להיאחז בו. הוא זלג מהעיניים הכחולות ומהפה שחייך כמקודם ומשער הגבות העבות. רק בשפם מצא סדק שיוכל להשתכן בו, וכך נתלה הבלבול על קצה שפמו של זאב פיינברג, בצד הימני, שלשמע המילה “אירופה” הזדקר למעלה באופן משונה.
“באלוהים, פרוי’קה, אם זו עוד אחת ממזימות דג מלוח שלך אני תולש לך את הלשון.” סגן ראש הארגון וזאב פיינברג פרצו בצחוק ממתיק סוד וממליח דגים. יעקב מרקוביץ’ ניסה להשלים בדמיונו את שהחסיר, וניתן להניח שהסיפור שרקם בלבו היה מרשים לאין שיעור מזה שאכן התרחש במציאות.
“לא, פיינברג, בחיי, לא עוד דג מלוח.” סגן ראש הארגון מחה את לחלוחית הצחוק שבזווית עינו, מפריך כלאחר־יד את המיתוס לפיו אין סגני ארגונים מזילים דמעה. “הסיפור הוא כזה: אירופה סגרה את השערים, את זה אתה יודע, וגם אצלנו כאן הדלת לא ממש פתוחה. אבל איתרנו פִרצה: הנישואים. יהודייה מפולין או מגרמניה שנישאת לצעיר מפלשתינה יכולה לעזוב את אירופה ללא בעיה. יהודי מפלשתינה ששב עם כלתו מאירופה יכול להיכנס למולדת ללא ויכוחים. בחודשים האחרונים גייסנו צעירים שייסעו לאירופה ויישאו שם אישה. כשישובו לארץ יתגרשו ממנה ושלום על ישראל — עוד עולה חדשה בארץ הקודש, עוד צעיר סמוק מנשיקת תודה. ומי יודע, אולי יותר מכך. אני אישית מוכן להמר על כך שלפחות שניים מהזוגות האלו יישארו נשואים. המסע על האונייה נוטה לקרב לבבות, אתה הרי יודע, ולא כולם מתגברים על שעמום השיט דווקא במשחק של שח. אם כן ברכותי, פיינברג, אתה עומד להתחתן.”
בשעה שדיבר סגן ראש הארגון פתח הבלבול במתקפה נוספת על שפמו של זאב פיינברג. לשמע המשפט האחרון שוב לא הגביל עצמו לקצה השפם שמימין, אלא פשט לאורך המונומנט כולו, מזקיר עשרות רבות של שערות לכיוונים שונים ומשונים, משווה לזאב פיינברג מראה של מטאטא שיצא משליטה.
“להתחתן?” יעקב מרקוביץ’ יכול היה להישבע ששמע רעד בקולו של זאב פיינברג. “אין דרך אחרת?”
“רק על הנייר, פיינברג, רק על הנייר. אם כי אני במקומך הייתי משאיר גם על הנייר הזה את חתימתי!” זאב פיינברג התעלם מקריצתו של סגן ראש הארגון. הנה החליט סוף־סוף להתמסר רק לסוניה — רק לאחת, למען השם! — וכבר לובש לו השטן את דמותו של סגן ראש הארגון ובא ללחוש על אוזנו. אחד־עשר יום תארך ההפלגה בין אירופה לפלשתינה. אף גבר לא יעמוד בפיתוי. ולמרות שידע שהוואגינה של בנות אירופה צחיחה כערבות סיביר, שגם אם תמלא מים יהיו אלו קרים כמי הריין, ידע גם שיטבול במי שלגים אלו, יעמוד מול סוניה רועד מקור ומאשמה. הו סוניה, אלילת ענבר מפלשתינה. אמנם היתה גם היא פעם קרחון אירופי, אך שמש ים תיכון חיממה את לשדה ונתנה בעורה ריחות תפוזים (הדיוק ההיסטורי מחייב לציין שעורה של סוניה רחוק היה מגון הענבר, ושמעולם לא הצליחה לשזף את עורה אלא דילגה ישר מן הלבן החלבי אל האדום החולני — אך זאב פיינברג לא שם לבו לכך).
“תמצא לעצמך אדם אחר פרוי’קה, אני איני נוסע.” סגן ראש הארגון הביט בזאב פיינברג בתדהמה, וזה מיהר לדבר בטרם יתחרט. “הצעה מפתה נתת כאן, וגם הצלה, בכך אין ספק. אבל אני מעדיף להישאר כאן. ודאי יש לך איזה סליק מוחבא היטב, גמל שיש להסתתר בבטנו ולהבריח חומרי נפץ, כפר פלאחים בהרי ירושלים שצריך להניס את תושביו ולשמור על חורבותיו. אלך לי לאחד מאלו. מנדלבאום לא ימצא אותי.”
“ימצא,” אמר יעקב מרקוביץ’ ועיניו מושפלות. באחד הלילות, כששנתו נדדה ושכרו לא הספיק לאישה מחיפה וכתבי ז’בוטינסקי לא הרוו את בדידותו, יצא לטייל סביב המושבה. בדרכו חזרה הוליכוהו רגליו דרך בית השוחט. מבעד לווילון ראה את רחל מנדלבאום מתהלכת בסלון ביתה. מטליאה חולצה, מסירה אבק מכרית רקומה, לוגמת תה ומבטה שלוח אל הריק. רחל מנדלבאום התהלכה בביתה, אבל צִלה ריקד בחצר. כשהלכה ברחבי הסלון התנועע הצל על ערוגות הכניסה. כשטפחה על הכרית להסיר אבק טפח הצל על קירות הבית. כשלגמה תה קפא הצל על עומדו ונמתח עד חצי הדרך. לאחר זמן מה הבחין יעקב מרקוביץ’ שאינו לבדו. על גדר האבן שבפתח החצר ישב אברהם מנדלבאום, מביט מבחוץ על ביתו שלו, שומר את צלה של אשתו. כאילו חשש השוחט שיעשה הצל את מה שלא העזה לעשות גברתו: יקום ויפרוץ בריצה כל הדרך אל נמל חיפה ויעלה על אונייה המפליגה לאירופה. כשנזכר יעקב מרקוביץ’ בפני השוחט בשעה שהרקידה הרוח את צִלה של רחל על ערוגות הפרחים ידע שימצא אותם. “לא סליק נחבא, לא מסתור בבטן גמל, לא נעלה להרי ירושלים. ניסע לאירופה, ביחד. ובאשר לנשים אל תדאג: אני אשמור עליך מפניך.”
3
הם עלו על האונייה ארבעה ימים לאחר מכן. הים היה שקט והשקיעה היתה בנאלית. יעקב מרקוביץ’ התאכזב מעט. הוא היה אדם מעשי, לא שוטה סנטימנטלי, ובכל זאת קיננה בו תקווה שביום תחילת המסע יתגייסו איתני הטבע ויעמידו תמונת פתיחה ראויה לציון. להקת חסידות תרחף בשמים, דולפין חמקמק יתקרב אלי חוף, השמש תגווע בגוון מיוחד. ככלות הכול לא היתה זו סתם הפלגה לאירופה, הנה כאן מתחיל המסע של חייו. מיום היוולדו חש יעקב מרקוביץ’ שאינו אלא דמות משנה בסיפורם של אחרים, עלילה צִדית, ירח מרוחק שמקבל אורו מאיזו שמש. הוא היה בנם של הוריו ופקודו של מפקד הכיתה וחברו של זאב פיינברג. לראשונה בחייו חש יעקב מרקוביץ’ שהוא, יעקב מרקוביץ’, חי חיים הראויים שיספרו בהם. כל מה שהיה עד כה אינו אלא סקיצה, שרבוטיו חסרי הדעת של אמן רגע לפני שיֵשב במלוא הכוונה מול כן הציור. על כן לא הירהר שוב בביתו במושבה ולא התגעגע לאנשיה, רק הצטער על שהפקיר במנוסתו את כתבי ז’בוטינסקי, וגם חמל על היונים.
כשהקיא את נשמתו בתום חצי שעת הפלגה התבונן יעקב מרקוביץ’ בדמותו אשר במים. בין חתיכות הקיא הצף הבחין בעיניים הממוצעות, באף השגרתי, בקו הלסת הסתמי עד שיממון. אך על מצחו ראה דבר מה חדש, איזה קו תקיף שלא היה שם קודם לכן. מתי הופיע הקו לא ידע. האם היה זה כשרוצץ באבן את ראשו של הערבי, או כששיקר במצח נחושה לאברהם מנדלבאום, או אולי כשהתעקש, התווכח ממש, עם סגן ראש הארגון שסירב תחילה לצרפו אל המסע? כך או כך, היה זה אות מובהק. יעקב מרקוביץ’ בחן את הקו החדש שעל מצחו, הסדק ממנו יבקע בכל רגע הגבר שנועד להיות. הוא מחה את שארית הקיא מזוויות פיו ופנה אל הסיפון.
עד מהרה נוכח לדעת שטעה. חיי האונייה היו שונים מהמושבה כמעט בכול, אך כשהגיעו הדברים ליעקב מרקוביץ’ נותרו כשהיו. מבטי הנוסעים החליקו על פניו והמשיכו הלאה, כמו טיפות השתן שהטילו הגברים מדי לילה מקצה הסיפון אל מי הים. איש לא שנא אותו, איש לא לעג לו — אך איש גם לא חסה בצלו של מושיעו של זאב פיינברג, הורג הערבים, מתחמן השוחטים, יעקב מרקוביץ’. אם חשב שיבקע מקליפת גולמיות נעוריו הרי שכעת גילה שלא קליפה היתה זו אלא עורו שלו. כשרצה יעקב מרקוביץ’ להיוועץ בנושא זה בחברו גילה שהעניין אבוד: זאב פיינברג הוכתר למלך ההפלגה הבלתי מעורער עוד בטרם עזבה הספינה את החוף. הוא צעד על המזח מוקף להקת בחורים, כלבלבים מזילי ריר שביקשו לינוק עוד ועוד סיפורים ממי שנודע כחברו הטוב של סגן ראש הארגון. וזאב פיינברג נענה להם. הוא סיפר סיפורים עד שגרונו ניחר ושר שירי זימה עד שלשונו קהתה, והצחיק את שומעיו והתעלה עליהם בצחוקו, מבריח להקות של עופות נודדים ממסלולם. למרות שלא מונה למפקד המבצע — סגן ראש הארגון הטיל משימה זו על צעיר בשם כ”ץ כמה חודשים קודם לכן — לא היה ספק באשר לזהותו של המפקד בפועל. לו הורה זאב פיינברג לסטות מהלך שלושה ימים אל חופי יוון על מנת לצפות במקומיות הרוחצות בעירום, היה הקברניט מציית, וסביר להניח שזאב פיינברג היה עושה זאת אלמלא נצרב לבו בגעגועים לסוניה. במקום, הוסיף ודיבר וזימר וצחק, ורק לעתים הרגיש שקולו נפרד מגופו, שועט קדימה בלעדיו, ואילו זאב פיינברג עצמו נמצא הרחק־הרחק. ברגעים כאלו היה זאב פיינברג עייף מלהיות זאב פיינברג. יעקב מרקוביץ’ מעולם לא הבחין בכך, כיצד יכול אדם להתעייף מלהיות זאב פיינברג?
בשעת הזריחה נפגשו תמיד על הסיפון. יעקב מרקוביץ’ עלה לוודא שאכן יצאה השמש, זאב פיינברג היה בדרכו למיטתו אחרי ליל שתייה וסיפורים. הם ישבו זה לצד זה בדממה, יעקב מרקוביץ’ מגייס כוחותיו אל היום שיבוא, זאב פיינברג אוזר אומץ להתמודד עם ביעותי הליל. ברגעים אלו פשטה ביניהם איזו עדנה, שמעולם לא העזו לדבר בה.
הימים נראו זהים ובכל זאת חלפו. ככל שקרבו לאירופה עבר בנוסעים איזה רעד של אי־שקט, שהלך וגבר עד שנדמה היה שהספינה כולה מרקדת על פני המים בלהט הציפייה. הם דיברו על כך בארוחת בוקר ובארוחת ערב, בעומדם על הסיפון ובשוכבם על מיטתם. כל כך הרבה דיברו על אירופה עד שכאשר ראו אותה סוף־סוף השתתקו כולם, כאילו לא האמינו שמאחורי מילותיהם עומדת יבשת של ממש. יעקב מרקוביץ’ עמד אל הסיפון והשקיף אל היבשה. נדמה היה לו שהספינה מתקדמת מהר מתמיד, נמשכת אל הנמל באיזה כוח מגנטי. הקוטב השלישי, הקוטב האירופי, שכל נוסעי האונייה חגו סביבו, הלך והתממש לנגד עיניו. זאב פיינברג ניצב לידו כשעיניו עצומות, מסרב לזַכות במבט את ערש התענוגות הזה, שרק למחשבה עליו הופך הלב רך והאיבר מתקשח. על לשונו גילגל שוב ושוב את שמה של סוניה, אוחז בו להשביע פיתויים ומכשפות. אך הלשון כמו הרגישה מרחוק את החמאה והקקאו, את בשר הצבי הנימוח ואת פטמות הנשים המתקשות, וזאב פיינברג נאנח פעם אחת ואחרונה “סוניה,” ולא יסף.
אותה שעה ניצבה סוניה על חופה של פלשתינה וצפתה אל הים. זאב פיינברג פקח סוף־סוף את עיניו וראה את אדמת אירופה קרבה והולכת. סוניה עמדה ועיניה פקוחות אך לא ראתה דבר מלבד מים. אחד־עשר יום קודם לכן, בדיוק באותו בוקר בו יצאה האונייה את נמל חיפה, דחקה בסוניה איזו תחושה פנימית ושלחה אותה להשקיף על הים. ניתן היה לראות בכך צירוף מקרי גורלי, עדות לקשר מאגי בין זוג האוהבים, אלמלא היתה אותה תחושה פנימית דוחקת את סוניה אל החוף גם בשלושת הימים שקדמו לכך. בהתנהגותה של סוניה לא היה דבר מן האינטואיציה הנשית הנשגבת, זו שמעירה אמהות באישון ליל בידיעה שהבן נפצע בקרב, או מזרזת לאפות עוגה בוודאות הסתומה שהיום ישוב. לא אינטואיציה היתה זו, אלא מסירות. כשזאב פיינברג גירד באפו לא תקף עקצוץ את נחיריה שלה. כששילשל את מעיו מקלקול קיבה המוני באונייה, ישנה סוניה שנת ישרים. היא לא חשה בהגיע הספינה לאירופה ולא התנבאה על מועד עזיבתה את נמל חיפה, רק ידעה שעליה לחכות לו שישוב, וידעה שכשישוב — ישוב מן הים.
חברותיה של סוניה בזו לה על הציפייה. זאב פיינברג אדם יקר, אין כמוהו לשעשועים, אך אף שפם לא שווה שיעמדו בשבילו כל יום על החוף עם פרצוף של אנה קרנינה. סוניה משכה בכתפיה והוסיפה לעמוד, מקללת את זאב פיינברג בלשון שכולה פלפל. כי גם אם נגזר עליה לחכות, גם אם קוללה בנטיית לב מחפירה זו של נשים באשר הן למצוא פיסת חול ולהשקיף ממנה אל הים בציפייה לגבר שישוב, לפחות יש בה העוז להתקומם על כך. לכן קיללה את זאב פיינברג בכל נפשה ומאודה, בקול גדול ובנפש חפצה. שפמו הדגול הפך בפיה ל”אוסף תולעים שחורות,” ואיברו — ששמו נודע בכל העמק — הושפל מדי יום עד עפר. לעתים קראה לו “בצל ירוק” ולעתים “קישוא שלא צלח,” לפעמים הכריזה עליו כ”בית גידול לכינמת” ויום אחד הודיעה שבשר פיגולים שכזה אינו ראוי למאכל אדם. עד מהרה החלו האנשים נאספים כדי לשמוע את סוניה מנאצת את זאב פיינברג. היא עשתה זאת במסירות שלא נפלה ממסירות הציפייה לשובו.
בחורי המושבה סגדו לה. ולא מפני שהיתה יפה. עיניה היו מרוחקות זו מזו כדי מילימטר אחד מהמידה הנחשבת נאה. השמש פיזרה על פניה מיני נמשים ואפה הנשרי היה מחזק את דבריו של כל תועמלן גרמני. קומה ממוצעת, שדיים סבירים, ישבן שאין דבר לספר עליו מלבד עובדת קיומו. ובכל זאת הגיעו מדי יום לחזות בה בעומדה. הביישנים במבט כלה, האמיצים בדברי שנינה, דוחקים בה לוותר על פיינברג ולהתמסר למי מהם. אמנם שפם אין להם, וקול צחוקם אינו משיר עלוות עצי הפרי, אך לפחות הם כאן ובכך אין לזלזל. סוניה הודתה להם מקרב לב והוסיפה לקלל את זאב פיינברג. הנשים, מצדן, החלו לקלל את סוניה. שאלות כגון, “אבל מה יש בה” מילאו את האוויר כנחיל צרעות. היו שאמרו שמסירותה מכשפת. עמוק בלבו רוצה כל גבר, אפילו אינו יורד ים, באישה שתמתין לשובו עלי חוף. רומנטיקה זולה ותו לא. מסירות כשלעצמה אינה מכשפת, קסמה תלוי בזהות המתמסר. דלעת חסרת חן שתעמוד על החוף סופה שתתכסה אזוב או תהפוך למגדלור. אחרים דיברו על ניחוח התפוז. אמת, עורה של סוניה הדיף ריח תפוזים, ריח כבד ומתוק שאין לטעות בו. כשניצב אדם ליד סוניה בעת עבודתה ושאף מלוא קרבו, מיד חש כאילו בנמל יפו הוא ניצב, סביבו ארגזים ארגזים של תפוחי זהב. ניחוח התפוז אמנם משכר, אך כך גם ריח היסמין והתאנה. ברחבי הארץ פזורות נשים רבות שעורן ספוג ניחוח מיוחד: הכול הכירו את ההיא מדגניה שנאלצה ללבוש כפפות פן יימשכו החרקים אל דבש ידיה, והיתה הנערה מראשון לציון שלפי הסיפורים הדיפה ריח הדסים חזק כל כך שהאלרגים החלו להתעטש. ניחוח תפוז זה טוב ויפה, אבל מכאן ועד שיגעון האהבה הדרך ארוכה.
את מה שלא הסבירו המסירות והתפוז תסביר אולי הבערה. האש שליהטה בסוניה הפשירה כפות רגליים קפואות, חיממה קרביים, עיקצצה בקצות האצבעות. בימי החורף הגשומים, כשהמים זולגים על הפנים וממלאים את הנעליים בבוץ ובייאוש, הביטו האנשים בסוניה ויחם להם. ובקיץ, כשהמושבה כולה התכסתה רדיד אבק והבתים זוגגו אבקת סוכר של חול וחנק, היתה סוניה היחידה שצבעיה לא דהו. היא לא היתה יפה, הם ידעו זאת, ובכל זאת נשאו אליה את פניהם כמו חמניות אל השמש.
יום אחד, בעודה ניצבת על החוף, הגיע לבקר אצלה אברהם מנדלבאום. תחילה לא הבחינה בו. שקועה היתה בתיאור מפורט של האופן בו תעקור כל אחת מציפורניו של זאב פיינברג לעת שיחזור. כשזיהתה את השוחט נחרדה שמא כששמע את דבריה אימץ מהם לעצמו אי אלו רעיונות. מיד הרגיעה עצמה בכך ששוחט מיומן כאברהם מנדלבאום לא זקוק לעצותיה בכל הנוגע לטיפול בבשר ובציפורניים ושאלה אותו מדוע בא. מאז יום מנוסתם של יעקב מרקוביץ’ וזאב פיינברג השתמטו זה מזה בלכתם ברחוב. אברהם מנדלבאום פכר במבוכה את אצבעותיו העבות וסוניה חשבה שאלמלא גובהו כמעט שני מטרים ומשקלו למעלה ממאה ושישים ניתן היה לראות בו ילד. במבט מושפל וקול מהוסס אמר שבא להידבק ממנה בכעסה.
“זה לא שפעת, אתה יודע.”
“כן, אבל, אולי בכל זאת.” ואז פתח ואמר שכבר ימים ארוכים אין הוא כועס על זאב פיינברג ולו מעט. כל כמה שהוא מנסה לנשוף על אש זעמו ולהבעירה מחדש, לשוב ולהבעירה במחשבות מפורטות על זאב פיינברג הגוהר מעל אשתו, אין בלבו אפילו רמץ של כעס.
“אז מה יש שם, אם ככה?”
“לפעמים באטליז, כשאני גומר לבתר איזו חיה, אני יושב בין החתיכות של הבשר ומנסה לחבר אותה מחדש בתוך הראש שלי. לפעמים זה מצליח, ואז אני רואה איך הכול הופך שוב לאחד, כמו בחזון אחרית הימים, הבשר שעל השולחן והחלקים הפנימיים שבאשפה והעור שזרוק על הרצפה והראש שאני עוטף תמיד בסמרטוט שרחל לא תראה כי זה עושה לה בחילה. ולפעמים זה לא עובד, ואני יושב על השרפרף מוקף בחתיכות ושואל את עצמי איפה הטלה.”
סוניה ציינה בלבה שזו ללא ספק השיחה הארוכה ביותר שניהלה אי פעם עם אברהם מנדלבאום. אולי גם ניחשה שזו השיחה הארוכה ביותר שניהל אברהם מנדלבאום מימיו.
“אני לא חושבת שאני מבינה, אברהם. מה הקשר בין הטלה ובין זאביק?”
“אני לא מוצא אותו, סוניה. אני לא מוצא את הכעס. כשבאתי לבית של פיינברג בבוקר ההוא הייתי מוכן לפשוט לו את העור. אבל כשחזרתי הביתה כבר לא רציתי להרוג אף אחד. הייתי עייף.”
לראשונה מאז נעמדה על החוף הסירה סוניה את עיניה מן הים. היא פנתה לאברהם מנדלבאום ואחזה בידיו, ידי שוחט. עיניה היו מרוחקות דיין זו מזו כדי לחלוק ביניהן את שהרגישה: העין הימנית היתה כולה עצב. העין השמאלית היתה כולה חמלה.
“לא את הכעס שלי אתה צריך אברהם. עשה לך משלך. עשה לך דבר מה משלך.”
בלילות ביקר את סוניה סגן ראש הארגון. טרם צאתו לאירופה השביע אותו זאב פיינברג שיעלה צפונה ויאמר לה שנסע, “והכי חשוב,” הדגיש פיינברג, “אמור לה שאחזור.” סגן ראש הארגון לא סיפר לסוניה את מטרת הנסיעה, רק ציין קצרות שהיתה זו הדרך היחידה “להציל את הישבן שלו, שאני מבין שדי יקר לך.” אחר כך הביט קדימה, צופה מבעד לחלון אל הלילה שעוד רגע קט יוכל לשוב אליו, אוזנו כרויה לאסוף את מלמולי תודתה. כשבוששו המלמולים לבוא — מה קרה ל”מה היינו עושים בלעדיך”? היכן “הוא חב לך את חייו, וגם אני”? — ליכסן מבטו ובחן אותה שנית. אימונים רבים ופזילת ילדות הפכו אותו למומחה בבילוש זה של מחצית העין. צופה מבחוץ יכול לטעות ולחשוב — הנה גבר ואישה יושבים בסלון, האישה מביטה אל הקיר והגבר מביט בחלון. לגבי האישה היה הצדק עמו, אך לגבי הגבר רחוק היה מן האמת. סגן ראש הארגון הביט בסוניה באותו ריכוז בו היה לומד מפה טופוגרפית של תוואי הפשיטה הלילית הבאה. הוא שינן את תווי פניה על בוריים: העיניים המרוחקות, כך וכך נמשים במרווחים קבועים יותר ופחות, סנטר רחב. גם הבחין בקמט המתחתר בין האף לשפה, וגילה שכשחייכה עשתה זאת בהרמה קלה של הזווית השמאלית של פיה, תנועה שלא מן הנמנע שהיה בה חן כלשהו. כללו של דבר היתה סתמית למדי, בהחלט לא סיבה להטריח עצמך כל הדרך מתל אביב. סגן ראש הארגון חמל בלבו על זאב פיינברג, פר הרבעה מבוזבז, שבחר לקבוע מקום שבתו באזור שכוח אל שכזה, שלא זו בלבד שאדמתו סוגרת רחמה, הנה גם נשותיו בינוניות בהחלט.
הוא שב ונפנה מהחלון. עוד רגע קט ייפרד ממנה. עוד רגע קט יצא את הדלת. הדרך לתל אביב תהיה אפלה וקרה, על השביל ישחקו לפניו מיני חזיונות, מן הסוג הנגלה לאדם רק בלכתו לבדו באישון ליל. כבר החל להתרומם כשנשמע קולה של סוניה: “אתה מכיר אותו מהאונייה, נכון?”
סגן ראש הארגון השיב שכן, את זאב פיינברג הוא מכיר מן האונייה, וכעת, אם תסלח, הזמן דוחק. סוניה נתנה בו מבט משועשע ותקיף, העתק מדויק של מבטו בשעה שדיבר לפקודיו, ואמרה: “אם העלית אותו על אונייה אחת, המעט שתוכל לעשות הוא לספר לי קורותיו על הקודמת.”
“למה?”
“אם אינני יכולה לראותו בהווה, לפחות אשמע מעט על עברו.”
סגן ראש הארגון שב והתיישב בפנים כעוסות. מעולם לא אהב לדוש בהרפתקאות העבר. מה הטעם בהעלאת גירה בשעה שיכול האדם לנגוס בבשר העתיד? הדיבור על זיכרונותיו שחק אותם, כמו חולצה שכובסה שוב ושוב עד שירד ממנה הצבע. אלא שעד מהרה גילה שכשסיפר לסוניה על קורותיו באונייה עם זאב פיינברג קיבלו אלו רוח חיים משל עצמם, הופיעו לנגד עיניו בצבעים עזים מאי פעם. תחילה ייחס זאת לכישוריו הנדירים כמספר סיפורים, אך עד מהרה נאלץ להודות שלא ידו בדבר. היתה זו סוניה. נדמה היה שכל נקבובית בעורה פונה לקלוט את מילותיו. כשסיפר כיצד עזב את משפחתו ובא אל העיר וממנה אל האונייה מלאו עיניה חמלה. כשתיאר איך כמעט וטבעו בסערה רטטו נחיריה בעווית קטנה של פחד. כשנזכר בבדיחות שלימד את פיינברג רעדה מרוב צחוק, ודבר מה בסגן ראש הארגון נרעד אף הוא. העבר שוב לא היה עבר משסופר באוזני סוניה. הקשבתה היתה מלאה כל כך, והשתתפותה כנה כל כך, שמה שנדמה בעיניו קודם לכן כשיירי זיכרונות קרים ותפלים שב וחומם ותובל ומילא את בטנו שמחה. הם ישבו עד השעות הקטנות של הלילה. הוא שטח באוזניה את בדיחות הסיפון, גם המגונות ביותר, ונדהם לגלות שלא סומק של בושה עומד בפניה כי אם חיוך רחב של הנאה. הוא פירט באוזניה את מהלכי השח המבריקים של פיינברג ואת מתקפות הנגד המסוגננות שלו עצמו, ולמרות שלא הבינה דבר מחאה כפיה בחדווה ברגעי תפנית. כדי לא לפגוע בה נמנע מלספר מעלליהם עם הנשים, אך אחרי שהביטה בו במבט יודע נשבר ופירט. היתה זו שהיתלו בה לחשוב שאחים הם וכשלא האמינה טענו כי לשניהם אותו כתם לידה על איבר המין ושיכנעוה לבדוק. והיתה זו שמילאה את המחוך בגרביים בתחילת המסע והקור כפה עליה ללבוש אותם בלילות ושדיה הדיפו ניחוח כף רגל. וזו שהודיעה שלא תתמסר לפיינברג עד שיסיר את השפם ובתגובה הודיע סגן ראש הארגון שלא יסכים לשהות עמה עד שתצמיח היא שפם. לבסוף סיפר לסוניה על ליל הגעתם לארץ. עיניה המרוחקות קרבו זו לזו מרוב תדהמה, כמעט ולא היה יכול להשלים משפט מבלי שתשסע אותו באיזו קריאת ביניים: “עם המעפילות ביד אחת והכלים ביד השנייה?” ו־”מה אמרו הבריטים כשראו אתכם?” ולבסוף, האמירה ששימחה את לבו של סגן ראש הארגון יותר מכול: “אבל מה באמת היה מצב הלוח?”
כשעלה השחר עזב את ביתה. לאחר שדיבר שעות רבות כל כך בזאב פיינברג נמלא כולו געגועים אל חברו שמעבר לים. את כל דרכו לתל אביב העביר בהתרפקות על מסעם באונייה. וכל כך עסוק היה סגן ראש הארגון בגעגועיו לזאב פיינברג, שרק מקץ יומיים שלמים הבין כי הוא מתגעגע גם לסוניה.
בימים הבאים הריח סגן ראש הארגון הדרים בכל אשר פנה. שוב ושוב נשאו אותו רגליו אל נמל יפו, שם נחרדו הסוחרים לראותו מרחרח בארגזי התפוזים במבט עורג. לפרקים חשב שוודאי הוא טועה, שלא ייתכן שגוף אישה יפיץ ניחוח שכזה, אולי היתה לה שם בחדר קערת קלמנטינות. אך בלבו ידע — לא קלמנטינות ולא אשכוליות. לבסוף הכריעה אותו תשוקתו: קנה לו ארגז תפוזים, הציבו בחדרו שבמפקדה, ולא הרשה לאיש לאכול ממנו.
בעוד התפוזים הולכים ונרקבים בחדרו של סגן ראש הארגון הלכה סוניה ופרחה בעומדה על החוף. אוויר הים היטיב עמה. השמש זרחה בין שדיה. שטף הקללות שהמטירה על ראשו של זאב פיינברג העלה סומק תמידי על לחייה. ויותר מכול היה זה חוסר התוחלת שבמעשיה, השרירותיות שבציפייה, חוסר ההיגיון המופלא, שהמריץ את דמה ומילא את גופה חיוניות.
מקץ שבוע, כששב סגן ראש הארגון ודפק על דלתה, חש כאדם האובד בפרדס. את כל חלקת לשונו גייס כדי לסובב עצמו בכחש, לשכנע עצמו כי בשום פנים ואופן אין הוא חוטא לחברו הטוב פיינברג. מאז ומעולם חלקו בכל אשר נקרה בדרכם — נשים, סיפורים, בקבוקי משקה — למה שתהיה זו שונה מקודמותיה? ואף על פי כן ידע, בעל כורחו ידע, ששונה היתה. לבסוף, כשריח התפוזים איים להעביר אותו על דעתו, החליט כי העניין כולו יצא מכלל פרופורציה. סוניה אינה אלא ידידה נוספת של זאב פיינברג (שוודאי עושה עכשיו את דרכו לפלשתינה בין יצועי הנשים שעל האונייה), וזה רק ישמח אם סגן ראש הארגון יפקוד אותה מעט בהעדרו. הרי ברור שזאב פיינברג ידע להעריך את מסירותו של חברו, שהרחיק עד לצפון כדי להעביר מעט זמן עם האישה שעיניה מרוחקות זו מזו כדי מילימטר מהמידה הנחשבת נאה.
כשהגיע לפתח ביתה כמעט והתחרט. קרוב לשעה העביר בין הצללים, צופה בעששית שבסלון. אז החליט לעבור מחושך לאור ודפק בדלת. קולה של סוניה שאל “מי שם.” סגן ראש הארגון היסס לרגע, תוהה כיצד להשיב על השאלה, ואז אמר: “אפרים.”
כשפתחה סוניה את הדלת לא זיהתה אותו. לא היה בו דבר מן הגבר שפגשה שבוע קודם לכן. הביטחון והיוהרה נעלמו כליל, ואת מקומם תפסה איזו גמלוניות מגומגמת, שהזכירה לה את צעדיו הראשונים של טלה, דקות לאחר ההמלטה. היא התמסרה לו ללא היסוס, אם כי אסירות התודה שלו גרמה לה מבוכה. הוא היה יפה מכדי להתחנן לחסדיה של אישה כלשהי, והעובדה שמכולן התחנן דווקא לחסדיה שלה עוררה בה אי נוחות יותר מאשר עונג. מכל מקום, מצפונה לא ייסר אותה. לא היו בה לא שמחת הנקם ולא אשמת הבגידה. רק שלוות הגוף הבא על סיפוקו. למעלה משלושה שבועות עברו מאז נמלט זאב פיינברג מאימת אברהם מנדלבאום, וגופה של סוניה אמנם לא הותיר רושם כביר על כל רואיו, אך היה מקור לעונג לא מבוטל לסוניה עצמה. אין כל סיבה לתת לו להעלות אבק. למן נסיעתו של פיינברג העבירה את ערביה ישובה על הכורסה, לוגמת תה בגרון ניחר מנאצות היום, טובלת אצבע ורדרדה בצנצנת הדבש. עם אותה אצבע ממש היתה מטיילת בשיפולי בטנו של פיינברג, מדלגת לירכיה שלה. כעת, בהעדרו, נותר גופה יתום ומשועמם. אמנם, פעמים מספר בא עליה פיינברג בשנתה, והיא בתורה היטיבה לבוא עליו עת שכבה במיטתה בשעת שחר, אך הרהורים שבדמיון אינם דומים לליטופים שבמציאות. שכל כמה שפרוע היה מעשה ההתעלסות שבראשה — בכל זאת לא הותיר בגוף ולו סימן. והרי את הסימנים אהבה סוניה כמעט כמו את מעשה האהבה עצמו. בעומדה בשדה בצהרי היום היתה מגניבה מבט בשריטה שהותיר פיינברג על שדה, בסימן נשיכה שעיטר את בטנה. כך, כשהשמש קופחת על ראשה, היתה מתנחמת בתזכורת מסימני הלילה, דרישת שלום מן הירח. ואילו כעת היו לילותיה דוממים וגופה חף מסימנים. על כן, נוכחות חברו הטוב של זאב פיינברג במיטתה נראתה לה אך צודקת: זה נוסע וזה בא למלא חובותיו. גם את המדף שהבטיח זאביק לתקן התקין סגן ראש הארגון בטרם הלכו לישון.
בדומה לזאב פיינברג לפניו, גילה גם סגן ראש הארגון כי גופה של סוניה אינו אלא באר של מים מתוקים. שתה ממנה ולא רווה. אך כשהתעורר בבוקר למחרת היתה המיטה ריקה. לשווא חיפש את סוניה בין קירות הבית ובשבילי המושבה — זו כבר תפסה מקומה על החוף, מחרפת ומגדפת את זאב פיינברג בכוח מחודש ובקול נישא, בלב שלם ובנפש חפצה.
4
כשירדו יעקב מרקוביץ’ וזאב פיינברג מהאונייה הלכו על הרציף מוכי סחרחורת. תופעה זו ידועה בקרב נוסעי הים, ולכן לא ייחסו לה כל חשיבות. אך ראשם הוסיף להסתחרר גם ביום שלאחר מכן. וביום שלאחר מכן. לבסוף אמר זאב פיינברג שלא באונייה טמון הדבר, אלא ביבשה שרגליהם עומדות עליה. הם שתו קפה לצד שולחן קטן, שחרק תחת עומס משקלו של זאב פיינברג. חלק גופו העליון כיסה את המשטח כליל, וראשו המתולתל עיטר את מרכז השולחן כעציץ נוי שגיזומו נשכח. לאור השתלטות זו על השולחן נאלץ יעקב מרקוביץ’ לאחוז בידיו את כוס הקפה שלו, את זו של זאב פיינברג, שני מזלגות קטנים ועוגת קרם אחת. מופת זה של שיווי משקל ודאי היה מזכה אותו בכמה מטבעות לו היה מופיע בכיכר הסמוכה, שם רוקן זאב פיינברג תריסר מטבעות לכובעו של אמן שקפא על עומדו רבע שעה תמימה. יעקב מרקוביץ’ הביט אז באמן בתחושה הולכת וגוברת של אי נחת, כמעט ואחז בכתפיו לנער אותו ולצעוק, “זוז, בן אדם! אל תעמוד כמו גולם בשעה שהכול משתנה ללא הרף, הֱיֵה אחר, אחר!” ואילו זאב פיינברג נמלא תקווה אל מול מופת זה של יציבות, היכולת להפנות גב להמולת הרחוב, לעוברים והשבים המשדלים אותך להצטרף לקול צחוקם, לסיפורם, מתגרים באיזו אמירה שנונה. הלשון שלו בטח נשרפת שם, בתוך הפה החתום הזה.
ברגע בו פנו מן האמן שב ראשו של זאב פיינברג והסתחרר. “בוא, נשב,” אמר ליעקב מרקוביץ’, וכך מצא עצמו יעקב מרקוביץ’ נושא הר צלוחיות חרסינה וקפה ועוגה בעוד זאב פיינברג שרוע על השולחן ללא כוונה נראית לעין להתרומם. מבין שפעת תלתליו נשמע המהום עמום, ויעקב מרקוביץ’ נרכן קדימה כדי להיטיב לשמוע. בעשותו כן איבד ההר שבין ידיו את שיווי משקלו והתנפץ על רצפת בית הקפה הממורקת. רעש הכלים הנשברים נשמע ליעקב מרקוביץ’ נמוך אך במעט מליל הבדולח. מלצרית נרגנת הסתערה לכיוונו, אוחזת במטאטא כבכידון. יעקב מרקוביץ’ חייך אליה חיוך נכלם, שלא עלה יפה. כשנרכנה לאסוף את השברים הציץ אל בין שדיה וחש כתינוק. תמיד חש כתינוק בנוכחות הנשים האלו, התגלמות היעילות, סדר וניקיון וריח חמצמץ של חלב ופירורי עוגה על סינורן. יעקב מרקוביץ’ נמשך אל מלצריות בתי הקפה בה במידה שנרתע מהן, אך הן מעולם לא העיפו בו מבט, להוציא המקרים בהם שבר דבר מה, שאז היה מבטן מפלח אותו בטינה בטרם נרכנו לאסוף את השברים, שדיהן מציצים תחת פה הממלמל בזעף. עודו נקרע בין מתיקות השדיים וצריבת הבושה הבחין יעקב מרקוביץ’ כי זאב פיינברג מוסיף למלמל כשראשו על השולחן, למעשה לא חדל למלמל מרגע שהחל.
“מה אמרת?”
זאב פיינברג הרים סוף־סוף את ראשו, התעלם כליל מהריסות עוגת הקרם והשברים שעל הרצפה, העיף הנהון של הערכה לשדי המלצרית, ופנה ליעקב מרקוביץ’. “אמרתי שאני לא נהנה כאן מרקוביץ’. אני לא נהנה כאן בכלל.”
יעקב מרקוביץ’ הרשה לעצמו לפקפק בדברי חברו. בחמשת הימים שחלפו מאז ירדו מהאונייה העלה זאב פיינברג חמישה קילוגרמים, שכב עם חמש נשים והערה לקרבו חמישים ליטרים של משקה. כמו יתר הבחורים שעל האונייה נתקף אף הוא מעין התקף בולימי, מפטם את חושיו בכל מנעמי היבשת בטרם ייאלץ להקיאם ממנו ולשוב לפלשתינה.
“זה נשמע לך מוזר, מה?” זאב פיינברג דיבר אל יעקב מרקוביץ’ בעוד עיניו שבות לבחון את שדי המלצרית. מבעד לעור הלבן יכול היה להבחין ברקמה עדינה של נימים תכלכלים. הוא הביט במלאכת מחשבת זו רגעים אחדים ואז שב ופנה אל חברו. “אתה מבין מרקוביץ’, לחזור לאירופה זה כמו לשכב שוב עם האישה שאהבת בהיותך נער. כל כולך מלא התלהבות וגעגוע, לא מסוגל להכיר בכך שהאישה ההיא איננה. לשווא תתפלש בבשרה, לשווא תביט לתוך עיניה, אולי תמצא שם הד קלוש לאישה שאהבת, אך לא יותר מכך. גם אני והבחורים, מאז שירדנו מהאונייה, הולכים למקומות מפעם, שותים את המשקאות של פעם. לוחשים את אותם משפטי זימה באוזני הנערות. לשווא. לכן הסחרחורת, ידידי, לכן אנחנו מהלכים כמו שיכורים מן הרגע שירדנו. הפרשי הלחצים בין האז והעכשיו מכבידים על עור התוף ומערערים את היציבה!”
יעקב מרקוביץ’ הינהן קלושות, עיניו תועות ברשת הנימים התכלכלה שבמחשוף המלצרית. מאחר ומעולם לא זכה לשכב עם האישה שאהב בהיותו נער, התקשה להבין איזה פגם מוצא זאב פיינברג בחזרה על מעשה שכזה. אך לפתע נתחברו להם הנימים שבמחשוף ונדמו בעיניו לצמרת העץ בחצר בית הוריו, ואז הבין. מרבית שנות ילדותו עברו עליו במאבק עם העץ הזה, שנראה לו הנישא שבעצים. הצלקות על ברכיו היו תיעוד מפורט של יחסיו עם העץ: כאן התרסק כשניסה לטפס עליו מן הצד הימני, וכאן נפצע כשניסה להכניעו מהענף השמאלי, וכאן כשהסתער על הגזע בכל זעמו של ילד קטן המבקש לכבוש עץ ונכשל שוב ושוב. ביעותי הלילה של יעקב מרקוביץ’ הילד לא חרגו מאלו של שאר הילדים, אך חלומותיו הטובים השתרגו בענפי העץ. מדי לילה חלם על הצמרת הירוקה, אלפי עלעלים שיד אדם לא נגעה בהם נרעדים לפתע כאשר ראשו של יעקב מרקוביץ’ מפציע מבעד לענפים. העץ דיבר אליו בעשרות גוונים של ירוק ויעקב מרקוביץ’ השיב לו מילים של חיבה. הנוף מן הצמרת השתרע לארבע כנפות תבל, ויעקב מרקוביץ’ צפה בדובי הקוטב שבדרום, באוקיינוס ובהרים וגם בטירות שצריחי מגדליהן נושקים לשמים. למטה, מעבר לקני הציפורים ולמחבואי השדונים, מבעד לעלים ולענפים, סמוך לגזע העבה, עמדו הוריו. פניהם בחלום היו מטושטשים אך מילותיהם חדות וברורות. אמו צעקה, “החזק חזק,” ואביו צעק, “נהג בזהירות,” אך למעשה אמרו שניהם, “יעקב, יעקב הקטן, כמה טוב לדעת שהגעת עד שמה.”
הם עקרו מן הבית כשהיה בן עשר והוא הזדמן אליו שוב כשמלאו לו עשרים. יעקב מרקוביץ’ הבוגר עקף במהירות את המבנה המתקלף, התעלם מהשושנים שבחצר ומפריחת תחתוני זרים על חבל הכביסה, ופנה אל העץ שלו. ברגע הראשון חשב שהוחלף, שהדיירים החדשים, כפי שהחליפו את התמונות שעל הקיר ואת הבגדים שעל החבל, הביאו גם עץ חדש במקום זה הישן. אך כשבחן בחלחלה את מרקם הגזע, כשמולל בידו את אחד העלים, לא יכול היה להתכחש לכך שמדובר באותו עץ. הפעם לא היה עליו להיאבק. תוך פחות מדקה כבר צפה מבעד לצמרת, ענפי העץ נאנקים תחת כובד משאו. תחתיו נפרשו החצרות הסמוכות, מרבדים מרבדים של כבסים צבעוניים וגגות דולפים. לדובי הקוטב והשדונים לא היה זכר, אך בחצר שכנה ראה חתול מזה רעב מנסה לשווא לצוד יונה. יעקב מרקוביץ’ ירד מן העץ ולא שב עוד אל החצר.
שבע שנים לאחר מכן, בבית קפה מהודר שאת שלוותו הפר, הביט יעקב מרקוביץ’ בצמרת העץ שנתהוותה לרגע בין שדי המלצרית. “אתה צודק פיינברג,” אמר, “אסור לאדם לשוב למקום שאהב.” וכבר עמד להציע שיחזרו אל חדרם שבאכסניה ולא יצאו ממנו עד מועד המפגש עם הנשים שעליהם לשאת, שיפנו גב אל ההווה המהרס את העבר, אך באותו רגע חייך זאב פיינברג תחת שפמו כמי שקיבל החלטה, קם ממקומו והציע את עזרתו למלצרית.
קראו לה אינגריד, והיו לה חיי נפש מורכבים מאוד שזאב פיינברג לא התעניין בהם ולו במעט. עתידים היו לבלות יחד אחר צהריים שלם ואת הלילה שאחריו מבלי שתאמר לו מילה על השירים שכתבה בסתר ועל געגועיה לאב שעזב כשהיתה בת שש. חודש מיום פגישתם לא זכרה את שמו והוא לא היה מזהה את פניה לו נפגשו ברחוב (אף כי הסיכוי לכך היה עולה אילו רכנה על הרצפה בזווית בה צפה בה בבית הקפה). כה חסרת משמעות היתה פגישתם שבאותה מידה יכולה היתה שלא להתרחש. למעשה, ספק אם התרחשה כלל.
ובכל זאת, אדם אחד הושפע עמוקות מפגישתם של זאב פיינברג ואינגריד ששם משפחתה לא נודע. היה זה יעקב מרקוביץ’. בשעה שעוגת קרם נוספת הונחה על השולחן הקטן פסע יעקב מרקוביץ’ לבדו אל האכסניה. אמת, גם בלילות הקודמים פסע לבדו אל האכסניה, אך הפעם היו צעדיו כבדים יותר. לו צפה אחד מיושבי האכסניה ביעקב מרקוביץ’ בכניסתו ודאי היה חושב לעצמו — הנה אדם שסעד ארוחה דשנה. הילוכו האטי וידו על בטנו כמו אמרו זאת. אך בטנו של יעקב מרקוביץ’ מלאה בדידות ולא אוכל, וזו הכבידה על צעדיו ושילחה אותו אל חדרו. לו היה בביתו שבמושבה היה יוצא כעת אל החצר ומאכיל את היונים. כשיצור חי אוכל מכף ידך אין אתה מרגיש בודד. אך את היונים האירופיות לא רצה להאכיל. מגונדרות מדי לטעמו, יהירות ממש, ומזווית מסוימת מזכירות עד מאוד את נשר הברזל. יעקב מרקוביץ’ עלה אם כן על מיטתו. הלילה היה קר והוא חימם עצמו בכסת הפוך וברחמים עצמיים, המפשירים כפות רגליים קפואות אף יותר מנוצות אווז. שוב ושוב העלה בראשו את שדי המלצרית הרכונה, את רשת נימי הדם הכחלחלים שהיה פורט עליהם כעל נבל. הוא הוסיף ופרט מיני מנגינות על שדי המלצרית עד שאלו הפכו ונפרמו בדמיונו למחברת תווים ענקית, כמו זו ששימשה את אביו ורק לעתים הותר לו להביט בה.
לאחר שלמד את שדי המלצרית על בוריים החליט יעקב מרקוביץ’ לבקש לעצמו שדיים אחרים להרהר בהם. תחילה זימן את רחל מנדלבאום ואת בעלת האכסניה, אך עד מהרה מאס בשדיים בשר ודם ופסע אל הממלכה המופלאה של האפשרי. הרי מחר, למשל, עתיד הוא לפגוש עשרים נערות יהודיות אותן באו לגאול ממצוקתן. תשע־עשרה נשים אסירות תודה באופן כללי, ואחת — זו שיינשא לה — אסירת תודה באופן ספציפי. למען הסדר הטוב העמיד יעקב מרקוביץ’ את התשע־עשרה הראשונות בשורה, וסקר אותן אחת־אחת, מבלי להקדיש זמן רב לתווי הפנים. אך כשהגיע לנערה העשרים לא הרהיב עוז להציץ בשדיה. אמנם רק על הנייר, במבצע הצלה, למשך ההפלגה בלבד, ובכל זאת — אשתו היא. ולא יאה שיסקור אדם את שדי אשתו בלי רשותה, כאילו היתה מלצרית בית קפה רכונה. במקום, בחן יעקב מרקוביץ’ ארוכות את פניה. הוא היה, בו זמנית, הצייר האמן והצופה הנלהב, משרטט תוויה בדמיונו ומתפעל מיופיים בו זמנית.
וכל כמה שהיו פניו של יעקב מרקוביץ’ שגרתיים, כל כמה שלא גרמו למבט החולף עליהן ולו עיכוב קל, כך היו פני הנערה שבדמיונו היפוכן הגמור. ומאחר שלא יכול אדם לדמיין את שמעולם לא ראה, היו פניה של אשתו־לשלושה־שבועות תצרף מרהיב של חלקי פנים שהכיר. הוא העניק לה את שפתיה של גילה שצמן, שהיו תפוחות כתאנה מתבקעת, ואת האף של אמו, קטן ומדויק, את לחיי הארגמן של יונה, שהטריפו שוורים באדמומיותן, ואת שערה של פניה, שגרם לו לטמון כפות ידיו במעמקי הכיסים, פן יימשכו ללטפו. לבסוף נותרו רק העיניים, שהטרידו את מנוחתו של יעקב מרקוביץ’ שעתיים תמימות. הכחולות נראו לו קרות והירוקות רעות והחומות מוכרות. של אהובה היו גדולות מדי ושל פניה קטנות מדי ומעיני אמו לא הצליח להפריד את האכזבה שהיתה כבר טבועה בהן. סמוך לזריחה, נרעש מהפתרון המבריק שמצא, העניק לה את עיניה של סוניה, לאחר שקירב אותן זו לזו כדי מילימטר. כשהביט סוף־סוף בקלסתר הפנים השלם עבר את יעקב מרקוביץ’ רטט של חום, שלא היה בו דבר מנוצות האווז או הרחמים העצמיים. היתה זו תקווה.
5
למחרת בשבע בערב יצאו יעקב מרקוביץ’ וזאב פיינברג אל דירה במזרח העיר, שם נקבע המפגש עם הנערות. במרחק מה מהם הילכו יתר הבחורים, חלקם בזוגות, אחרים בקבוצות קטנות של שלושה או ארבעה. על אף שהכול ניסו לשוות לעצמם חזות רגועה ודיבור לאה, ריח חריף של בושם ומי גילוח הסגירם. כשהגיעו לרחוב הסמוך לדירה כבר נדבקו החבורות זו לזו והפכו מקשה אחת של התרגשת כבושה. המפקד הרשמי של המבצע, מיכאל כ”ץ, סקר את פניהם במורת רוח. בחזיונו ראה עצמו מוביל לדירה חבורת לוחמים עשויים ללא חת, עילית הארגון בפלשתינה. לפני הנערות החיוורות קיווה להציג עשרים גברים קרי רוח, שזופים משמש ים תיכון וחסונים מעבודת הארץ. אך שיזפון גופם דהה באונייה וסומק המבוכה פשט בלחיים. הציפייה הנרגשת על פניהם גרמה לכך ששרירי הידיים, שעליהם היתה גאוותם, דמו לתחפושת שעטה עליו ילד. עיקרו של דבר, הם היו עשרים גברים צעירים רגע לפני פגישתם עם עשרים נשים צעירות. כשנכנסו לדירה גילה גם מיכאל כ”ץ עצמו שידיו מזיעות, וכשפתח ודיבר נחרד לגלות שהוא נשמע ככרוז המודיע על תחילת הנשף.
“גבירותי, אני מיכאל כ”ץ, האחראי על המבצע מטעם הארגון בארץ ישראל.” מחבורת הנשים נשמע הנהון כללי של היכרות ומיכאל כ”ץ הרשה לעצמו מבט חטוף בהרמון שבחלל החדר. רובן הצטופפו על ארבע ספות מהוהות, אלו שלא נמצא להן מקום ישבו על כיסאות שהוצמדו אף הם אל הספות, כאילו ביקשו היושבות עליהן להיטמע בחיק חבורת הנשים הישובה יחדיו. אישה אחת עמדה וגבה אליו, צופה מן החלון. חמישה כיסאות ריקים ניצבו סמוך לקיר, אך מאחר ואיש מהגברים לא העז לתפוס כיסא שעשוי לשמש את האישה העומדת, נשארו הכול לעמוד. נציג הארגון בעיר לחץ את ידו של כ”ץ ופתח בהסבר על פרטי המבצע. בששת הימים מאז הגיעה האונייה שיחד כמעט כל פקיד בתחומי העיר. מחר בבוקר, עם קצת מזל, יינשאו הלוחמים לנערות, ומחרתיים, עם הרבה יותר מזל, יצאו בדרכם לפלשתינה. כשיגיעו לארץ ישראל ימהרו להתיר את הנישואים, אך כמובן, תמיד ייוותרו אסירי תודה “ללוחמי הארגון, שהצילו עשרים נשים יהודיות מצבת הברזל של האויב!” המילים האחרונות נהגו בחגיגיות כזו שהנוכחים כולם, גברים כנשים, פרצו במחיאות כפיים. מיכאל כ”ץ ספק גם הוא כפות ידיים מיוזעות, אך בלבו קילל את הנציג על שהיטיב כל כך לדבר. זאב פיינברג ניצל את ההמולה הכללית כדי לסרוק את הנשים שעל הספה, שפמו מסתלסל בהנאה בעוד עיניו חולפות על פני החדר. גם מבטו של יעקב מרקוביץ’ נמשך אל הספות, אך נדד עד מהרה אל האישה הניצבת וגבה אל החדר. מיכאל כ”ץ כיחכח בגרונו, כבר עמד על לשונו נאום מליצי שיגרום לדברי הנציג להחוויר, אך זה שב והקדים אותו. “היות ולא נותר זמן רב עד הנישואים עצמם, הרשיתי לעצמי לפנות את המשך הערב להיכרות קצרה בין הזוגות שזווגו באופן אקראי. מי יודע, אולי אפילו תספיקו להתקוטט מעט, סימן ההיכר של כל זוג נשוי.” הנוכחים צחקו למשמע ההלצה ונאומו של מיכאל כ”ץ גווע בקרבו. באבחת לשונו המרגיזה קטע הנציג את הרצינות החגיגית ששרתה על החדר, החריב את נשגבות הרגע ולא הותיר למפקד המבצע בפועל אלא לשלוף ברוב חשיבות את הרשימה שבכיסו, ולהקריא אותה בקול שקיווה שיישמע מלא הוד.
“גדעון גוטליב — רבקה רוזנברג”
“יהודה גרינברג — פרומה שולמן”
כשקרא את השמות הלך והתפוגג כעסו של מיכאל כ”ץ ואת מקומו תפסה התרוממות הרוח. כל זוג פיקטיבי שהכריז עליו דמה בעיניו למגן וחרב, כדור ורובה, רימון ונצרה, כללו של דבר לזיווג לוחם לעתיד ישראל. באותם רגעים לא הוטרד ראשו במחשבות על רומנטיקה. כמעט שכח כי בגברים ונשים מדובר, רק חשב על ההתנגדות המזוינת ועל מפעל ההעפלה, עוף החול שגם אם ייגדע ראשו ישוב ויתרומם.
לוחמי הארגון, לעומת זאת, שכחו לזמן מה מעתידו של העם היהודי ופנו לבחון את מה שזימן לידם הגורל. כשהוכרז שמו של אחד הגברים צעד זה קדימה וכשהוכרז שם האישה התרוממה זו מהספה או הכיסא. הם לחצו ידיים ברשמיות ופנו לאחת מפינות החדר, שהלך ונמלא זוגות מפטפטים. על אף שהבחורים שלטו היטב בהבעותיהם לא ניתן היה לפספס את חיוך הניצחון על פניו של יהודה גרינברג בשעה שלחץ את ידה של פרומה שולמן, יד שהסתיימה בכתף לבנה כחלב ותחתיה שדיים מתוקים כקצפת. לא נעלמה גם אכזבתו של חנן מוסקוביץ’, שהשקיע את מיטב כספו במי קולון וכעת ניצב סמוך לדלת, מוסתר על ידי משמניה של חוה בלובשטיין. החיוך על פניו של זאב פיינברג לא הועם אף במעט כשגילה כי יינשא לנערה נמוכה ומשופמת בשם יפה. בלאו הכי ידע כי יבקר את כולן. הוא נישק את ידה באבירות והוביל אותה אל החלון, מותיר את יעקב מרקוביץ’ לעמוד לבדו. כשהביט יעקב מרקוביץ’ סביבו גילה כי החלל כולו מלא זוגות משוחחים, רק האישה העומדת נותרה, גבה אל החדר. הדבר לא נעלם מעיניו של מיכאל כ”ץ, שהרים את קולו באופן מיוחד בעודו מכריז ברוב הדר על הזוג הפיקטיבי האחרון:
“יעקב מרקוביץ’ — בלה זייגרמן.”
לימים ילקה עצמו יעקב מרקוביץ’ על הבעת פניו ברגע בו הסתובבה האישה שלצד החלון. הפה הפעור, העיניים היוצאות מחוריהן, כל אלו ירדפו אותו בכל אשר ילך. לשווא יחרף את הלסת שנשמטה כמו היו לה חיים משל עצמה, את הגבות המזנקות אל מעבר למצח. איש לא היה נוהג אחרת לו מצא עצמו ניצב בדירה במזרח העיר מול הפנים שרק שעה קלה לפני הזריחה הצליח סוף־סוף להשלים בדמיונו.
לבסוף נאלץ מיכאל כ”ץ להתערב. הוא המתין רגעים אחדים בתקווה שיעקב מרקוביץ’ יסגור סוף־סוף את פיו הפעור ויתקדם לעבר בלה זייגרמן, אך הלה לא הראה כל סימנים לכך. ואילו בלה זייגרמן, לאחר שהואילה בטובה להסתובב, לא נראתה כאילו בכוונתה לעשות דבר מה נוסף. היה כאן צורך בהתערבות חיצונית, פעולה מבצעית חדה ומדויקת, שתגדע את הכישוף המוזר שהתנחל לו באמצע החדר. מיכאל כ”ץ הבין זאת ופנה אל יעקב מרקוביץ’ בקול ידידותי שאזהרה מקופלת בו: “נו, מרקוביץ’, לא תלחץ יד לגברת?” יעקב מרקוביץ’ הביט בו מזועזע, כמו היה עצם הרעיון מעין חילול קודש. בלה זייגרמן חייכה בנימוס, ומיכאל כ”ץ שאל את עצמו איך קרה שדווקא זו תינשא ליעקב מרקוביץ’ ואילו לו עצמו ממתינה מרים הוכמן השדופה בקצה החדר. במאמץ ניכר הצליח יעקב מרקוביץ’ להשתלט על עצמו והושיט יד לבלה זייגרמן, אוחז באצבעותיה כמי שמרים גוזל שנפל מן הקן. מבטה של בלה זייגרמן נח לרגע על פניו. היא היתה האישה היפה ביותר שראה מעודו. מבטה של בלה זייגרמן נע הלאה.
כעת עמדו שניהם ושתקו. מיכאל כ”ץ הבין שכשל. מבלי לומר מילה נוספת פנה לעברה של מרים הוכמן, מקלל בלבו את כל הגברים העלובים ואת כל הנשים היפות. בעוד מיכאל כ”ץ מתכונן למלא את החובה המשמימה של שיחת נימוסין עם אשתו לעתיד נפרד זאב פיינברג מחובתו שלו, מפקיד את יפה על הספה, סמוקה מדבר מה שזה עתה לחש לה. עתה ביקש זאב פיינברג לראות מה העניקה אלת המזל לחברו, ושוב ציין לעצמו שהכלבה מקפידה להעניק אגוזים למי שאין בפיו שיניים. כי בלה זייגרמן היתה, ללא כל צל של ספק, האישה היפה ביותר בדירה. ועל אף שבשונה מיעקב מרקוביץ’ לא חשב שהיא האישה היפה ביותר שראה מעודו, הרי שללא ספק השתייכה לאולימפוס זה של ספק נשים ספק אלות, שיעקב מרקוביץ’ לא יתקבל אליו אפילו כמשרת. זאב פיינברג נעצב על חברו, כי הבחין שמבטו של יעקב מרקוביץ’ פונה בכל אשר יסב ראשה של בלה זייגרמן, ושמבטה של בלה זייגרמן מחפש את כל מה שאינו יעקב מרקוביץ’. מבלי שנתכוונה כמעט התרחשו בחדר כל אותם הדברים המתרחשים בין ארבעה קירות שיושבת בתוכם אישה יפה. הגברים, שראו סוף־סוף את הפנים שמקדמת הגב, החלו מגבירים את קולם בשיחתם עם בנות זוגם, כך שיגיעו הלצותיהם לאוזניה. אלו שהשכילו למצוא תירוץ הולם — “אולי אביא לך כוס מים,” “ודאי תרצי לשאוף אוויר” — שבו מגלותם בקצות החדר והתקבצו סביב בלה זייגרמן. הנשים ניצבו לצדם, מביטות בבלה זייגרמן בצינה שכבר הסכינה לה, כפי שהתרגלה לקור האירופי שגדלה בו מיום היוולדה.
על כורחו מצא עצמו גם זאב פיינברג מחזר בלשונו אחר בלה זייגרמן. כוחו של הרגל. הוא בחר לספר על בריחתו הנועזת מסכין השוחט, סיפור שכבר קנה לו מקום של כבוד בקרב הבחורים וזכה לקריאות ההתפעלות הצפויות גם כעת, משסופר בפעם השלושים. הגברים מחאו כפיים בנקודות הנכונות והנשים, ששמעו את הסיפור לראשונה, נרכנו קדימה בעניין עד שידע זאב פיינברג מי מהן מורטת את שפמה ולמי אין בכך צורך. בימים הארוכים באונייה שיכלל זאב פיינברג את הסיפור לדרגת אמנות, מקצר פרטים חסרי חשיבות ומאריך את סכינו של אברהם מנדלבאום. הוא עצר בתבונה כשנשמע רעם צחוק והינהן בראשו לקולות התפעלות וניסה בכל כוחו לגרש את חזיון הפנטומימאי השותק בכיכר העיר. לבסוף גירשה אותו בלה זייגרמן עצמה, כשנגעה בזרועו בכף ידה ואמרה: “אבל אמור לי, זה היה באמת?” זאב פיינברג הביט בפניה, ראשו סורק בקדחתנות אחר המשפט שיעשה אותה שלו. אך לפתע ראה שעיניה של בלה זייגרמן אינן אלא עיניה של סוניה, והבין שלעולם לא ישכב איתה. החליט אם כן לסייע בידי חברו. “אמת ויציב גברתי. יעיד על כך חברי יעקב מרקוביץ’, שהציל את חיי מאימת השוחט.” באומרו כן פנה זאב פיינברג בחפשו אחר יעקב מרקוביץ’, אך זה חש זה מכבר בבטנו ונעלם מן העין. פניה של בלה זייגרמן התכווצו בניסיון להיזכר.
“יעקב מרקוביץ’, השם מוכר לי.”
“ברור שהוא מוכר לך, גברתי, הרי הוא בעלך.”
כבר מילדותה היתה לה, לבלה זייגרמן, איזו התנגדות לקבל את העולם כפי שהנו. מן תרעומת שותקת שלוּ דוברה ניתן היה לסכם אותה בתהיה: מה? זה הכול? בלה זייגרמן הביטה ביונים שבכיכר ובפנסי הרחוב, בחנה את הצבע האוזל מהשמים סמוך לשעת השקיעה והחליטה שלא ייתכן שבכך זה נגמר. מפית כותנה מעומלנת. בקבוק חלב שפג תוקפו. זה לא הכול. זה לא יכול להיות הכול. נערה אחרת אולי היתה מתפתה לאיזו כת דתית. בלה זייגרמן בחרה בשירה. לאל הטוב לא היה דבר להציע זולת העולם שברא: יונים בכיכר ופנסי רחוב ומפיות ובקבוקי חלב. אך בשונה מהאל הטוב, המשורר לא הגביל עצמו לשישה ימי בריאה, אלא הקיץ מדי בוקר להחריב עולמות ולבוראם מחדש.
לכן אהבה בלה זייגרמן שירה, ואהבה משוררים. כשאיבדה את בתוליה במיטת משורר המשיל הלז את הדם על הסדין לפריחת שושנה, והכאב בין רגליה המתיק באחת. כמו עושי הנסים ההופכים מטה לנחש, מים ליין, הנה הפך בן תמותה זה נוזל גוף לפרח. אחר כך פרצה המלחמה. המשורר ניסה לברוא במילותיו עולם צודק ונעלם מביתו באישון ליל. המשוררים האחרים נאסרו אף הם, או נמלטו, או נכנעו לדרישות השלטון ובראו במילותיהם מיני עולמות שבלה זייגרמן לא חפצה לבקר בהם. לאחר שקראה בעיתון ציוני שיר מתורגם של משורר עברי החליטה לעלות לפלשתינה. הוריה נשמו לרווחה. נערה יפה כל כך בזמנים קשים כל כך, הרי זה מתכון לצרות.
כשהפכה בלה זייגרמן לבלה מרקוביץ’ ועלתה על האונייה חדלו הוריה לדאוג, אך דאגותיו של מיכאל כ”ץ רק החלו. כשדמיין עצמו מפקד על המבצע, בחדר הטחוב ברחוב בר כוכבא בתל אביב, תיכנן כיצד יהתל בגרמנים או יתעלה על החיילים הבריטים. מעולם לא חשב שהאיום הגדול על הצלחת התוכנית יבוא מכיוונה של נערה יהודייה שמשקלה חמישים קילוגרם בקירוב. כל עוד שהו בכרך לא פעל יופייה של בלה זייגרמן השפעה קטלנית, כי העיר היתה גדולה דיה כדי שיתפזר הארס ברחובותיה ויתפוגג ללא נזק. אבל כעת פעם כפצע בלב האונייה, הבחורים נמשכו אליו כזבובים והנשים קיננו בו כרימות. כמעט יומיים שטה האונייה בכיוון ההפוך כי הקברניט הגה בבלה במקום במכשירים. לפחות שתי תגרות פרצו מדי יום כששמה על שפתי הנצים. יפחותיה של חוה בלובשטיין לאחר שהבהיר לה חנן כי אמנם היא אשתו על הנייר אך לבו שמור לבלה, הדירו שינה מעיני האונייה כולה. אך גם כשנרדמה סוף־סוף חוה בלובשטיין, ועמה יתר הנוסעים, נותרו עיניו של יעקב מרקוביץ’ פקוחות. למעשה כמעט ולא עצם אותן מאז הסתובבה אליו בלה זייגרמן בדירה שבמזרח העיר לפני שבועיים ימים, כאילו חשש שתיעלם לו בשנתו ושוב לא ימצאנה. הוא שכב על גבו והירהר באונייה העושה את דרכה אל ישראל, אל המקום בו תלך בלה זייגרמן לדרכה והוא ילך לדרכו. היא אל האולימפוס והוא אל המושבה. כמעט וזינק אל חדר המכונות להורות לספינה לעצור. הרפתקת חייו תגיע עוד ימים מספר לסיומה, והנה הוא חוזר כלעומת שבא, כי אמנם לבו עולה על גדותיו אך ידיו ריקות.
יעקב מרקוביץ’ ביקש את עצתו של זאב פיינברג, אך מבלי להרים את ראשו ידע שחברו אינו במיטתו. מאז הפליגו מאירופה עשה זאב פיינברג את כל לילותיו על הסיפון, ויעקב מרקוביץ’ שיער כי חברו, שיטתי כתמיד, פוקד את מיטות הנשים לפי סדר אלפאביתי. הוא טעה. מאז הביט זאב פיינברג בעיניה של בלה זייגרמן, שהיו דומות לאלו של סוניה בכול אלא שהיו קרובות זו לזו כדי מילימטר למידה הנחשבת יפה, שוב לא ביקש אלא את קרבתה. לילות תמימים עשה זאב פיינברג במחיצתה של בלה זייגרמן, מספר באוזניה מעלותיה של סוניה ומבכה על ניאופי העבר. בלה, שלא הורגלה בכך שישב גבר בקרבתה ויהרהר באחרת, מצאה בנוכחותו חידוש מרענן. לא היתה בו שירה, אין לה כל ספק בכך, אך הוא היה — ללא עוררין — מאותן דמויות שהשירה נכתבת אודותן. בעיניו הכחולות ושפמו העבות נראה לה כאיזה אודיסאוס קלוקל השב אל פנלופה, ולמרות שזנה במסעותיו הנה כעת גבר על יצרו על אף תחנוני הסירנות. והן התחננו, לא היה בכך ספק. יפה המשופמת, שאמנם ידעה היטב שלא תצליח להשאירו בקרבתה משיגיעו לארץ, אך קיוותה כי יטה לה חסד בעודם באונייה. ופרומה שולמן, כעת גרינברג, ששדי הקצפת שלה רטטו לפניו בכל אשר ילך. גם מרים כ”ץ, שתחילה נמלאה גאווה על שיד הגורל השיאה אותה למפקד המבצע בכבודו ובעצמו, חיפשה עד מהרה את קרבתו של המפקד בפועל. בכל לילה עלה זאב פיינברג לסיפון, התעלם מהקריצות, השיב במנוד ראש מנומס להצעות מרומזות יותר או פחות, והביט בעיניה של בלה זייגרמן עד שראשו הפך צלול כמו המים. אז ירד למיטתו וישן שנת ישרים.
יעקב מרקוביץ’ לא ידע זאת. כה שקוע היה באהבתו לבלה שבכל דקה שעשה עם חברו דיבר אודותיה. הוא לא שאל את זאב פיינברג על לילותיו והלה לא פירט. ככלות הכול, סוף־סוף לא היה לו דבר לספר בו, כי מאז פגש בבלה זייגרמן טהור היה כתינוק.
אותו לילה התהפך יעקב מרקוביץ’ במיטתו חזור והתהפך, אך ידע שכל כמה שיתהפך לא יוכל להפוך את נתיב הספינה, שהתמידה במסלולה היישר אל בית הדין הרבני. לבסוף, כשלא היה יכול לשאת עוד את הקולות שבראשו, יצא לבקש לו קולות אחרים. אולי יאזין לפטפוטי הזוגות על הסיפון, אולי יתמזל מזלו ויפגוש את זאב פיינברג במסעותיו הליליים, אולי — לבו רוטט רק מלחשוב על כך — ייתקל בבלה. מאז עלו על האונייה שהה בקרבתה רק רגעים אחדים, ואת מספר המילים שהחליפו יכול היה, למגינת לבו, לספור על אצבעות כף היד. שיחתם הארוכה ביותר עד כה התנהלה בחדר המתנה דחוס, יום לאחר שפגש בה לראשונה, דקות לפני חתונתם. לוחמי הארגון ונשותיהם הפיקטיביות נדברו ביניהם שלא ללבוש בגדי חג, כדי לסייע להבחין בין קודש וחול, בין חתונות של רצון ובין אלו של אין ברירה. אך יעקב מרקוביץ’ זרח באור יקרות שהפציע מבעד למבטי הנזיפה של מיכאל כ”ץ ולצחקוקי הבחורים, ובלה זייגרמן, על אף שלא חשה כל התרגשות יוצאת דופן, קרנה באותו אור של נשים יפות שנשים אחרות נכוות ממנו וגברים נמשכים לחומו. בעודם ממתינים לרב גייס יעקב מרקוביץ’ את כל אומץ לבו ונעמד מול בלה זייגרמן. היא היתה גבוהה ממנו בכמחצית הראש ולכן ניחם עצמו במחשבה כי מבטה אך פעל כמנהגו כשהוסיף להינעץ באופק ולא בו.
“גברתי מתרגשת לקראת המסע לפלשתינה?” שתתרגש מעצם החתונה, לכך לא העז לצפות, אך קיווה שההתרגשות מקרבתה של ארץ הקודש תקרין מעט על אמצעי ההגעה אליה, כלומר, עליו עצמו.
“בהחלט. קראתי רבות על התפוזים.” כאן עצרה בלה זייגרמן ולא הוסיפה, ויעקב מרקוביץ’ הסיק בשמחה כי אשתו, כמוהו, חובבת ספרות חקלאית. על מדף הספרים הצר בביתו במושבה הצטופפו, לצד כתבי ז’בוטינסקי, מיני מינים של מדריכים — מוצא החיטה והשבחת הזנים, כיצד לנטוע וכיצד להרכיב ואיך לגדוע מבלי להכאיב. בלה זייגרמן אמנם ידעה לדקלם את גתה, אך ספק אם היתה יכולה לשנן במידה זהה של הצלחה את רשימת המזיקים המאיימים להביא כליה על הגפן. כשדיברה על תפוזים היה זה כי נזכרה בשורה משירו של המשורר העברי שנתפרסם בעיתון —
“והשמש, כתומה ככתום התפוז
תמלא את הלב גבורה ועזוז.”
גזיר העיתון, מקופל בקפידה, הוכנס לתליון שנח בין שדיה. קודם לכן שמרה שם את תמונתו של אהובה המשורר, אך לבה כאב מן המחשבה על התמונה המאריכה ימים יותר מבעליה. החליטה אם כן להחליפה במילותיו של המשורר העברי, שהיו — תודה לאל — הבטחה לעתיד ולא אנדרטה לעבר. טבען של מילים המונחות סמוך לעור שיפעפעו את דרכן פנימה, ואכן, מילותיו של המשורר העברי — מליציות, נשגבות, אפופות עסיס הדרים — באו בעורה של בלה זייגרמן והותירו בו פריחה. בלה זייגרמן התגרדה מעט, הביטה במורת רוח בעורה המאדים, אך לא הסירה את התליון.
“אני מבין שגברתי אוהבת תפוזים?” בלה זייגרמן הינהנה בתוקף, הנהון גדול וחד־משמעי שמאחוריו סימן שאלה קטן. האומנם אוהבת היא תפוזים? לראשונה אכלה אחד בקיץ שעבר והוא נראה לה אז מופרז במחירו ונחות עשרות מונים מן התפוח. אך מרגע שנחו עיניה על השיר שבעיתון נכספה לתפוזים בכל מאודה. היא הפצירה בהוריה וזכתה לאכול תפוז אחד מדי יום, יודעת שלשם כך נאלצו לוותר על מוצרים אחרים. אך כעת ניסתה להעלות בזיכרונה את טעם התפוז ולא הצליחה, כי מעולם לא בא טעם הפלחים בפיה, תמיד הוסתר על ידי טעמה של הציפייה. בלה זייגרמן נגסה מדי יום בבשר התפוז בעיניים מזוגגות, מול עיניה כרמים ושדות מוריקים, גבעות מכוסות מרבדי פרדסים. ובינות לעצים מהלכים עושי הנסים, הופכים מטה לנחש, מים ליין, דם לשושנה, ומשורר עברי מושיט ידו לקטוף תפוז, והריהו אוחז בשמש עצמה בכף ידו ומגיש אותה מנחה לבלה זייגרמן.
“כן,” אמרה בלה זייגרמן ליעקב מרקוביץ’, “אני אוהבת תפוזים מאוד־מאוד.” ויעקב מרקוביץ’ הבטיחהּ שיקנה לה תפוזים ברגע שיגיעו לאדמת פלשתינה, ובלה זייגרמן חשה את התליון על שדה וחייכה, ויעקב מרקוביץ’ נמלא שמחה.
מאז עברו ארבעה ימים. יעקב מרקוביץ’ ניסה בשלל הזדמנויות להמשיך בשיחה, מרצה באוזני בלה זייגרמן על מיני תפוזים וכנימות ועל שיטות חדישות להגדלת היבול. אך מבטה של בלה נדד ממנו אל הים. “מה היא רואה שם?” שאל יעקב מרקוביץ’ את זאב פיינברג כשפגש בו באחד הלילות, “מהמבט על הפנים שלה אפשר היה לחשוב שיש מולנו להקת לווייתנים!” אך לבלה זייגרמן לא היה כל עניין בלווייתנים, ממש כשם שלא היה לה כל עניין בכנימות או בהשבחת יבולים, או בתפוזים של ממש. בלה זייגמן הביטה במים משום שאלו היו אטומים כמראה, בדיוק החומר המתאים כדי להשיט עליו תפוזי ציפייה, שובל כתום שהתפרש מהאונייה הקטנה, הרחק־הרחק, עד פלשתינה.
כעת, משהשלים מאה ושלושים התהפכויות מצד לצד במיטתו, הבין יעקב מרקוביץ’ שלא יוכל להמתין עוד. רק ימים אחדים נותרו עד תום המסע, ואם ברצונו לזכות בלבה הרי שהצעד הראשון שעליו לעשות הוא לצאת ממיטתו ולחפש אותה. בעודו משוטט על הסיפון ותוהה מה יהיה הצעד השני הבחין יעקב מרקוביץ’ בצדודית פניה של בלה זייגרמן. היא ישבה על ארגז, משוחחת עם גבר שישב בגבו אליו. אור הירח בא בשערה וצבע אותו פסים פסים של כסף. אותו רגע אמר הגבר משהו ובלה זייגרמן פרצה בצחוק. לבו של יעקב מרקוביץ’ התכווץ בקרבו, אך לא נשבר. בתוך תוכו ידע שרק נס שמיימי היה יכול להפגישו מלכתחילה עם בלה זייגרמן, כיצד העז להוסיף על נס הפגישה את הציפייה לכך שתתמסר לו? אך אז הסיט הגבר את ראשו ולבו של יעקב מרקוביץ’ נשבר בקרבו, כי על אף ששרוי היה כולו בחשכה, גם בעלטה ניכרו היטב קווי המתאר של שפם עבות, מפואר ומסולסל.
6
בלילות הארוכים בהם ניסה לעצור את הספינה בכוח מחשבתו לא העלה יעקב מרקוביץ’ בדעתו שיש לו שותף. בימים מילא סגן ראש הארגון את חובותיו כהלכה. הוא אירגן משלוחי נשק ובחש בצמרת הפיקוד ושימש מושא הערצה לכל לוחם ולוחמת. אך בלילות שכב במיטתו והתפלל אל זרמי הים שיעכבו במעט את שובו של זאב פיינברג. מאחר והיה אדם רציונלי ידע סגן ראש הארגון שמזרמי הים לא תצמח הישועה, ולכן שם תקוותו על הגורם האנושי. עשרים נשים אירופיות על ספינה אחת, הלוא חייבת להימצא בהן אחת שתלכוד את לבו של זאב פיינברג. אז, כשישוב ובזרועותיו אחרת, אולי תחדל סוף־סוף סוניה מלקלל את זאב פיינברג, שהרי היפוכה של האהבה אינו שנאה וגידופים אלא אדישות שוקטת. אך בלבו ידע סגן ראש הארגון שלא כך הוא: פיינברג לא ימצא אישה אחרת. איך אפשר שימצא? הרי גם הוא עצמו, למרות שחיפש היטב, חיפש מדי יום ביומו תחליף להתאהבות חירשת שכזו, שב והידפק על דלתה של סוניה.
שלושה ימים לפני מועד חזרתה המתוכנן של האונייה, כששערה של סוניה פרוש לו על בטנו כמו מניפה, שאל אותה מה תעשה לכשישוב פיינברג.
“אני מניחה שאחבוט בו כהוגן.”
“אולי אין לך סיבה סוניה. אולי מעז, כמו שאומרים, יצא מתוק. אולי יצאנו אנחנו.”
סוניה הרימה את ראשה. במקום בו חיממה קטיפת שׂערה את בטנו של סגן ראש הארגון פגש כעת אוויר קר. היא הביטה בסגן ראש הארגון בלב תמה. גבר יפה וטוב לב ואמיץ, ממש כמו זאב פיינברג. יום יבוא ויהפכו שניהם לרחובות משיקים בצומת סואן. מדוע תדבוק באחד על פני האחר? אבל דווקא משום כך עליה להתמיד בהחלטתה. אחרת תצעד כל ימיה מגבר יפה וטוב לב ואמיץ אחד אל גבר יפה וטוב לב ואמיץ אחר. כמו אדם הגומא נופים רבים אך לעולם לא נותר במקום אחד מספיק זמן כדי להצמיח פרח. סוניה שבה ונשכבה על המזרן. גופה הממוצע בהחלט עורר בסגן ראש הארגון רגשות לא ממוצעים כלל. הוא ביקש לחרוז חרוזים לבטנה ולעטר במילים את לחייה, אך מאחר והיה איש צבא יותר ממשורר מצא עצמו מצהיר כי יהרוג כל מי שיעז להרים עליה את ידו. הוא התפלש בבשרה עד שעלתה השמש וסוניה, אחרי שנתנה לו צידת גופה לדרך, פתחה את הדלת ואמרה: “עכשיו לך. אל תחזור. ואל תאמר לו מילה.” ואז נשקה לו בפעם האחרונה ולחשה “אפרים,” וסגן ראש הארגון חדל לרגע להיות סגן ראש הארגון ושב להיות אפרים, בפעם האחרונה בחייו.
שלושה ימים לאחר מכן נכנסה האונייה לנמל יפו. האנשים שעל החוף מחאו כפיים והנשים על הסיפון מחו זיעה ממצחן. חם כאן. חם מאוד. שדי הקצפת של פרומה גרינברג קרסו תחת עצמם בטיפות גדולות של זיעה. שפמה של יפה פיינברג הבהיק באור השמש. נחמה יחידה שאבו הנשים מהתגלית כי גם בת אולימפוס כבלה זייגרמן מחזיקה תחת בית שחייה בבלוטות זיעה. שמחתן היתה מוקדמת: שני הכתמים העגולים מתחת לשרוולי שמלתה רק הבהירו לגברים כי אכן אנושית היא, לא חזיון תעתועים, וכעת השקיעו את עיקר מרצם ברקימת קשרים שיימשכו גם לאחר תום המסע. כך ירדה בלה זייגרמן מהאונייה כשעשרה גברים נאבקים ביניהם על סחיבת מיטלטליה, בשעה שנשותיהם החוקיות כורעות תחת נטל המזוודות. סגן ראש הארגון, חיוור וכפוף, עמד על הרציף ובירך את הבאים. לחיצת ידו היתה עזה כתמיד אבל מראה פניו הבהיל את הלוחמים, ופשטה שמועה שנפצע מקליע בפעולה מסתורית כמה לילות קודם לכן. סיפור הקליע, כל כמה שנשמע מופרך, היה הגיוני בהרבה מכל ניסיון לייחס את הבעת פניו של סגן ראש הארגון ללב שבור. כך הפכה גבורת המפקד הפצוע הבא לקבל פני אנשיו משמועה לעובדה מוגמרת, מרוממת את מעמדו של סגן ראש הארגון, תוקעת מסמר אחרון בארונו של מי שהיה פעם אפרים הנדל. אחרון ירד מהאונייה יעקב מרקוביץ’. בימים האחרונים להפלגה לא יצא את דלת תאו והכול הסכימו כי נפל קורבן למחלת ים נדירה בעוצמתה. אך כשלחץ סגן ראש הארגון את ידו של יעקב מרקוביץ’ ידע מיד שלא במחלת ים מדובר, כשם שידע יעקב מרקוביץ’ שלא קליע הוא שפגע בסגן המפקד. יעקב מרקוביץ’ וסגן ראש הארגון הביטו זה בזה כאדם המביט בבבואתו במראה, ואף על פי שלא החליפו מילה ידע כל אחד מהם כל שנצטרך לדעת.
כשהחל נאומו המליצי של מיכאל כ”ץ הבין סגן ראש הארגון שלא ראה את פיינברג. הוא הביט כה וכה בין הבחורים. גרינברג היה שם וגם מוסקוביץ’, גוטליב החליף קריצות רבות משמעות עם ברוורמן ומרקוביץ’ עמד סמוך לרציף בפנים עגומות. לפיינברג לא היה זכר. על אף שלא רצה להפריע לנאומו של כ”ץ, שניכר היה כי לוטש ושופץ בכל יום מימות ההפלגה, לא היה יכול סגן ראש הארגון להתאפק. עוד כ”ץ מדבר על המולדת הפורשת ידיה לקבל את הבאים קטע אותו ושאל: “ואיפה פיינברג?”
כ”ץ נראה נרגז על ההפרעה, אך השכיל להתעשת כשהבין מי הדובר. “קפץ מהאונייה כשהיינו בדרך,” אמר. “הכריח אותנו להפליג עד המקום שהיה לו נוח, ואז פשוט שחה אל החוף.”
למעשה זה לא היה כל כך פשוט. זאב פיינברג אמנם היה גבר חסון, אבל הימים על האונייה דילדלו את כוחו וזמן רב עבר מאז שחה בין הגלים, מעפילה בידו האחת וכלי שח בשנייה. כשזינק אל המים היו תרועות הגברים באוזניו ותדהמת הנשים הרכונות מן הסיפון חיממה את גופו. אך כעת נעלמה האונייה מן העין והים השתרע לפניו, חמישה קילומטרים לפחות בטרם יגיע אל סוניה. הוא לא ידע שחיכתה לו על קו המים, ובכל זאת כפה אותו איזה כוח עלום לעזוב את האונייה טרם תגיע לנמל, בנקודה שהיתה — כך קיווה — בדיוק מול השביל המוליך למושבה. הרעיון עלה בלבו כמה ימים קודם לכן, כשישב עם בלה זייגרמן על הסיפון בשעת לילה מאוחרת. בדיוק סיים למנות בפניה את שבחיו של יעקב מרקוביץ’, בניסיון עקר להצית בלבה ולו זיק של עניין. בלה הקשיבה בנימוס, אך עד מהרה השתעממה מלדבר על בעלה הראשון, האיש החביב אך הכה־בלתי־זכיר, ושאלה את פיינברג מה יעשה לכשיפגוש את סוניה. מקץ ימים ארוכים בים חשה בלה זייגרמן כלפי סוניה את הקרבה שחש ילד כלפי גיבורי האגדות שקראו באוזניו לפני השינה. כי אכן, כל לילה האזינה לעלילות סוניה מושרות בפיו של זאב פיינברג, וכבר ידעה כיצד יילדה זו תינוק במו ידיה, ואיך הבריחה לבדה גנבי סוסים כשנחבאה בשיחים וייללה יללות זאב.
זאב פיינברג נאלץ לוותר על הניסיון לסייע ליעקב מרקוביץ’ ונדד למחוזות אחרים. הוא סיפר איך ינשוך את תנוכי אוזניה של סוניה ואיך ינשום ריח תפוזים מצווארה ואיך יימלט כשתבקש להכות בו על ניאופיו, מה שסביר בהחלט שתעשה. ככל שדיבר הצטער על השעות התפלות שיעביר בדרכו מתל אביב עד למושבה, ולבסוף בא לידי החלטה. “כשנתקרב לפלשתינה אומר לקברניט לשוט על קו החוף עד לקו בו נמצאת המושבה. אז אקפוץ ואשחה אליה.” בלה זייגרמן פרצה בצחוק. הירח בא בשערה וצבע אותו פסים פסים של כסף, שזאב פיינברג כלל לא הבחין בהם כי היה שקוע כולו בתוכנית חזרתו אל סוניה. לפתע תקפה אותו תשוקה עזה לגולל את תוכניתו באוזני יעקב מרקוביץ’. הוא הרי יבין. הבלתי הגיוני לא נראה עוד בלתי הגיוני כשסופר ליעקב מרקוביץ’, כי למרות שמרבית נוסעי האונייה לא העיפו בו יותר ממבט, בכל זאת היה חברו הטוב של זאב פיינברג. זאב פיינברג נפרד מבלה זייגרמן ומיהר לתא המשותף, שם מצא דלת נעולה ופתק שאך בקושי הצליח לקרוא: “חולה מאוד. נא לא להפריע.” בימים הבאים שב ודפק על דלת התא, תחילה כדי לדרוש בשלום חברו ואחר כך כדי לדרוש לפחות את תחתוניו העודפים, אך הדלת נותרה סגורה. לבסוף השלים זאב פיינברג עם הדלת הנעולה והניח כי יפגוש בחברו בעת מתן הגט. כשנפרד מבלה, רגע לפני שקפץ אל המים, השביע אותה שתמסור לו ברכת שלום.
זאב פיינברג חתר אל החוף בידיים כלות. כשעייף צף על גבו רגעים אחדים, אך עד מהרה דימה להריח ניחוח תפוז, ומיהר לשוב ולחתור. הוא שחה ושחה ושחה ושחה ושחה ושחה, ולאחר מכן שחה ושחה ושחה, ואז שחה עוד קצת, ולבסוף הגיע.
אותה שעה עמדה סוניה על החוף, צופה אל המים. בביקורו האחרון אמר לה סגן ראש הארגון כי הספינה בדרכה אל נמל יפו, ורק ההרגל הוא שגרם לה להוסיף להביט אל הים ולא לעמוד כשפניה דרומה, לדרך בה עתיד זאב פיינברג לפסוע. הציפייה על אם הדרך שונה מהציפייה על קו החוף. בדרך רבים ההולכים, והלב מנתר כל פעם מחדש ואז שב וצונח, מיטלטל בין תקווה לאכזבה כספינה טרופה. אך מן המים אין איש מגיע, רק סרטן קטן או שחף שמנוני, שליחים סתומים שדברם אינו ידוע ולכן תמצא בו האוזן את מה שתמצא. אותו בוקר הביטה סוניה במחול הסרטנים, מגדפת את זאב פיינברג בהשראת המראה. “מי ייתן ויתפוס אחד כזה בצבת שלו את מבושיך…כשאתפוס אותך תלך על הצד, כמוהו, כל ימיך.” אבל קולה היה חלש מן הרגיל וגידופיה החמיצו כחלב שעבר זמנו. מקץ זמן רב כל כך של ציפייה הלך כעסה של סוניה והתפוגג. אמת, הכול דיברו בו, ושמו יצא ברחבי העמק, אך בשל כך התרחק מן הממשי, עד שהתקשתה לזהותו.
גם את זאב פיינברג התקשתה לזהות. כשעלה מן המים — עירום, רטוב, שריריו רועדים מן המאמץ ועיניו צבועות מעמקים — חשבה שהיא הוזה לה איזה נפטון. כשצעד צעד ראשון על החול נמלטו הסרטנים והשאירוה לבדה. כשנפל על ברכיו מולה, מותש ונכלם ואסיר תודה, התרוממו השחפים בקריאה צורמת. אז הביטה סוניה בגבר שיצא מן הים ועיניה מלאו חֵמה, ופיה נמלא מילות תוכחה וכעס כאילו לא עברו ימים רבים מאז עמדה לראשונה על החוף. סוניה החלה לגדף את זאב פיינברג בקול רם ונישא. הסרטנים התחפרו במחילותיהם והשחפים הגביהו עוף, אך לא היו יכולים להימלט מן הנאצות. ואילו זאב פיינברג לא ניסה להימלט אלא כרע על החול כשפניו מורמות לקלוט את מילותיה, גשם ברכה של נאצות וגידופים. לבסוף התרומם זאב פיינברג ונשק לסוניה. שפתיו היו מלוחות מהמים ושפתיה מתוקות מהציפייה. רק הוציא לשונו מפיה וכבר שבה לחרף ולגדף, כבקבוק לאחר שנחלץ ממנו הפקק. זאב פיינברג צחק והניף אותה בידיו, וסוניה הגבירה גידופיה. וכך צעדו כל הדרך למושבה, הוא נושא אותה על כפיים והיא מקללת אותו על כל צעד ושעל.
7
אברהם מנדלבאום סיים שחיטתו של עגל זהוב כשראה מבעד לחלון את זאב פיינברג, סוניה על כפיו, פוסע בשביל הראשי. פיינברג לא לבש דבר זולת פיסת בד שנקרעה משמלתה של סוניה. קול גידופיה של סוניה הרעיד את אמות הסִפים. אברהם מנדלבאום אחז בסכינו וניקה אותה היטב. תמיד ניקה את הסכין בתום השחיטה, שלא לערבב בין דם ודם, דם החיה המתה ודם החיה שתומת. מעברו השני של האטליז הביט עליו ראשו של העגל. לפני שנים, כשרק החל מלאכתו כשוחט, דימה לראות כעס בעיני החיות המתות ולא אהב להישאר במחיצתן אחרי רדת החשכה. אחר כך חשב שלא כעס הוא זה אלא השלמה, חמלה אפילו. היום ידע כי אין דבר בעיני העגל זולת מה שיניח שם. הניח בהן חמלה וסגר את הווילון. כשפנה לאחור ראה את רחל מנדלבאום, ידה על כרסה. האור היה מועט, בקושי ראה את פניה, אך נדמה היה לו שחייכה.
כשהתעורר בבוקר למחרת נחרד זאב פיינברג לגלות כי סוניה כבר לבושה.
“לאן?”
“לעבוד. מלעמוד על החוף קשה להוציא לחם.” אסף אותה בזרועותיו ואמר לה: “לא היום. היום את באה איתי לתל אביב.”
“מה יש לך בתל אביב?”
“אני צריך להתגרש. ולהתחתן.”
כשהגיעו זאב פיינברג וסוניה למפקדת הארגון מצאו אותה הומה ושוקקת. נוסף על עשרים הזוגות הפיקטיביים מילאו את הבניין בבר כוכבא לוחמים שלא יצאו למבצע אך באו לארוב לגרושות החדשות, וכמו כן פקידים ומנהיגים, אנשי ציבור ותמהונים. סגן ראש הארגון תימרן בין כל אלו בהוד מאופק. באותו יום לחץ יותר כפות ידיים מבכל ימי חייו, אך הקפיד כתמיד להשתהות בכל לחיצה שבריר שנייה נוסף, גורם לאיש שמנגד להאמין כי מאחורי הלחיצה חיבה של ממש. הוא הרגיש בכניסתה של סוניה עוד בטרם ראה אותה, כי במרוצת ששת השבועות האחרונים למד לזהות את ריח התפוז גם ברחוב סואן. היו לו אם כן שניות אחדות להתעשת בטרם פנה ועמד מולה, בשמלה כחולה שכולה שגרה מתוקה שאיננה שלו. ההתרעה המוקדמת לא הועילה. סגן ראש הארגון רק הביט בסוניה וכבר החוויר כולו. זאב פיינברג, מכל מקום, לא שם לבו לכך, והסתער עליו בכל עוזו.
“פרוי’קה היקר והטוב! אין מה לומר, אני חייב לך כהוגן.” סגן ראש הארגון מילמל כמה מילים נאותות ששמר במוחו לעת צרה ממין זה, כשהנפש סוערת אך הפה ממלא תפקידו.
“מה אמרת? לא שומעים אותך, חבר! אתה צריך ללמוד קצת מסוניה שלי, איך ששמעו אותה אתמול צועקת עלי בכל המושבה.” סגן ראש הארגון עשה כמיטב יכולתו כדי לחייך, ומאחר והיה אדם בעל יכולות רבות עלה בידו להנפיק חיקוי אמין בהחלט. זאב פיינברג טפח לו על שכמו ונשק לסוניה על לחייה, וסגן ראש הארגון מישש את האקדח שבמכנסיו ושאב נחמה. לא היתה לו, כמובן, כל כוונה לפגוע בפיינברג או בעצמו, אך המתכת הקרה ציננה את הדם בוורידיו והזכירה לו שעוד ערבים רבים יש להרוג ואולי ימתיק ניצחון המולדת את כישלון האהבה. זאב פיינברג נע הלאה אל הקהל וסוניה אחריו, משתהה לצד סגן ראש הארגון לרגע אחד נוסף, במהלכו שאף מלוא ריאותיו ניחוח פרדסים וראה את שפתיה, מושלמות בפשטותן, מלחשות, “תודה.”
הגברים שמחו לראות את פיינברג, והנשים בהו בסוניה בפליאה. “בגלל אחת כזאת לחיות כמו נזיר פרנציסקני?” יפה פיינברג אף הגדילה ופרצה בבכי, וסוניה קנתה את עולמה בקרב הנשים כשמיהרה להציע ממחטה לאשתו הפיקטיבית של אהובה. עוד היא מנחמת את יפה הבוכייה בא זאב פיינברג ואחז בידה. “בואי. יש מישהי שאני רוצה שתכירי.”
זאב פיינברג נאלץ לפלס את דרכו מבעד למעגל הבחורים שהקיפו את בלה זייגרמן. כשניצבו סוף־סוף פנים אל פנים, הוא וסוניה מחד ובלה מנגד, אורו עיניה.
“אז הכרישים לא טרפו אותך למרות הכול.”
סוניה נשפה אוויר בבוז. “איזה כריש ירצה לנגוס בחזיר יבלות שכזה.” עוד שלושתם צוחקים אמדו בלה וסוניה זו את זו. מלבד עיניהן הזהות לא היה להן דבר במשותף, ואף על פי כן חיבתן היתה מיידית. זאב פיינברג פתח בהיכרות מסודרת:
“בלה מרקוביץ’ — ארוסתי סוניה.”
“מרקוביץ’?” שאלה סוניה בעניין, “את זו שנשואה ליעקב שלנו?”
“לא להרבה זמן,” השיבה בלה. “הרבנים יגיעו בכל רגע. בקרוב יעמדו פה עשרים זוגות גרושים.” הדברים נאמרו כנראה בקול רם מדי שכן יפה פיינברג פרצה שוב בבכי, והצליחה להדביק בו גם את חוה בלובשטיין. מיכאל כ”ץ הבחין בכך ונאנח, מייחל לרגע בו ייפטר סוף־סוף מצרות יפות כבלה זייגרמן ויוכל לשוב לעיסוקים פשוטים יותר, כגון הברחת נשק. אז פנה הצידה לברר היכן לעזאזל הרבנים, ולעיין אגב כך בטיוטת נאומו.
לאחר שהרגיעה את הנשים הבוכיות שאלה סוניה את בלה זייגרמן איפה, בעצם, יעקב מרקוביץ’, וזו השיבה כי אין לה שמץ של מושג. “נדמה לי שהיה חולה בימים האחרונים של ההפלגה. אתמול ראיתי אותו בנמל ומסרתי לו דרישת שלום מהשחיין שלנו. מיד אחר כך הובילו אותנו לאכסניה.”
פניו של זאב פיינברג נתקמטו בדאגה. “מסכן. מחלה קשה חטף. איך הוא נראה לך אתמול?” בלה זייגרמן השיבה כי יעקב מרקוביץ’ נראה לה בסדר גמור, אך מיטיבה היתה להשיב לו אמרה שאיננה זוכרת. מיום פגישתם לא הרבתה להתעכב על פניו, וברור שלא חרגה ממנהגה ביום מלא תהפוכות כאתמול. מרגע ירידתה מהאונייה הוקפה עשרות צעירים עבריים, שכל אחד מהם נראה לה משורר בפוטנציה. יחד עם שאר הנשים נלקחה לאכסניה. השמש סינוורה את עיניה ובקושי הצליחה לראות את נופי הרחוב. זיעתה זלגה ממנה גלים גלים. בשונה מיתר הנשים הנאנקות על החום שמחה בלה זייגרמן בזיעתה, כאילו הגירה מעליה כל דמעות אירופה, שכבות שכבות של כפור וריקבון שזרמו ממנה אל המדרכות והתנקזו אל הים. כשהגיעה לאכסניה נרדמה מיד, מתערסלת על קולות הנשים שהביטו בה וליחששו, “פרינססה.” היא ישנה כל אחר הצהריים וכל הלילה, והקיצה רק כשהגיעה פרומה גרינברג לטלטל אותה בכתפה באומרה, “בואי בלה, מתגרשים.”
כשהגיעו הרבנים מחאו להם הכול כפיים. מיכאל כ”ץ המתין עד שישככו התרועות ופתח בנאומו. “יום מרגש הוא לנו, יום חג—” אך כאן קטע את נאומו רב זעוף פנים וארוך זקן. “אני מבקש, יום חג זה לא. עשרים זוגות מתגרשים אינם סיבה לחגיגה. ברור לנו שהצלת נפשות היתה פה, ולכן איננו מערימים קשיים, אבל בבקשה — בלי חגיגות.” עוד מיכאל כ”ץ ההמום שוקל צעדי מחאתו שלף הרב רשימה מכיסו וקרא בשמם של פרומה ויהודה גרינברג. שדי הקצפת של פרומה רטטו בציפייה, ויהודה הביט בהם בגעגועים, בשעה שצעדו לחדר צדי, מלווים ברבנים.
במהלך שלושים הדקות הבאות התנהל הכול כשורה. זוגות נשואים נכנסו לחדר הקטן ויצאו ממנו מקץ דקות אחדות כשהם אוחזים בגט. אחדים יצאו ממנו כשהם אוחזים ידיים. אבישי גוטליב ותמר אייזנמן, למשל, נדברו ביניהם לחגוג את גירושיהם בארוחת צהריים. האנשים הלכו ונתמעטו. כשפסעו פנימה זאב פיינברג ויפה נותרו רק בלה וסוניה להמתין בחוץ. “איפה מרקוביץ’?” תהתה בלה, על מצחה המושלם קמט קטן של דאגה. “אולי עודו ישן,” ניסתה סוניה, “את בטוחה שנראה לך בריא אתמול?” עוד בלה זייגרמן מאמצת את מוחה והנה נכנס לחדר יעקב מרקוביץ’. חיוור היה, וגם הוריד ממשקלו, אך הילוכו זקוף כשל חייל. סוניה רצה אליו לחבקו, אך באותו רגע נפתחה דלת החדר הצדדי לפלוט את יפה הבוכייה, וקולו של זאב פיינברג רעם מבפנים: “סוניה! בואי! מתחתנים!” סוניה נשקה על לחיו של מרקוביץ’ ומיהרה אל החדר בפנים קורנות. יעקב מרקוביץ’ ובלה זייגרמן נותרו לבדם. אור של צהריים האיר מבעד לחלון הזכוכית והשתבר על האריחים המצוירים. בלה זייגרמן היתה יפה להכאיב משך כל אותם הרגעים שעברו עד שנפתחה דלת החדר הצדדי. זאב פיינברג יצא החוצה כשהוא נושא על כפיו את סוניה פיינברג, שכעת לא גידפה וניאצה אלא צחקה בקול גדול. צחוקה של סוניה הידהד בין קירות הבית וגרם לרבנים לנוע באי נוחות על מושבם.
כשהבחין זאב פיינברג ביעקב מרקוביץ’ התרחב החיוך שהיה על פניו. “הבראת! הייתי מחבק אותך, ידידי, אבל כפי שאתה רואה — ידי מלאות.” בנקודה זו הניף זאב פיינברג את סוניה אל על. “אנחנו יורדים להביא יין כדי לחגוג את האירוע, רק תבטיח לי שלא תיעלם לך בטרם נחזור!” זאב פיינברג לא המתין לתשובה. ולמה שימתין? בין זרועותיו נשא את התשובה האחת, הבסיסית, לכל שאלה ואירוע שיתרחש. והתשובה היתה כן.
שוב נותרו יעקב מרקוביץ’ ובלה זייגרמן לבדם בחדר. הוא לא הביט בה והיא לא הביטה בו. זקוק היה יעקב מרקוביץ’ לכל כוחותיו כדי לא להביט בבלה זייגרמן. בלה זייגרמן לא נזקקה לכל כוח שהוא כדי לא להביט ביעקב מרקוביץ’. טעות מרה עשו יעקב מרקוביץ’ ובלה זייגרמן שלא הביטו זה בזה. טעה יעקב מרקוביץ’ שלא ניצל הזדמנות אחרונה להביט בבלה זייגרמן שעה שהיא שלווה ורגועה ומסבירת פנים. טעתה מאוד בלה זייגרמן שלא הביטה ביעקב מרקוביץ’ לראות את השינוי שחל בו. כי אף על פי שגם היום, כתמיד, הוסיף להתקרא יעקב מרקוביץ’, בכל זאת היה אחר. חמורה היתה טעותה של בלה זייגרמן מזו של יעקב מרקוביץ’. הריהי כאדם המבקש לחצות נחל שהכיר, ואומר, “יודע אני זרימתו חלשה,” ולא נזהר, ונכנס וטובע כי חורף היה ועלו המים. לא השגיחה בלה זייגרמן ביעקב מרקוביץ’ שנמלא מים עכורים.
“יעקב מרקוביץ’,” קולו של הרב הרעים מן החדר הצדדי. בלה זייגרמן פסעה לעבר הדלת. יעקב מרקוביץ’ נשאר על עומדו. נסתובבה בלה זייגרמן והביטה ביעקב מרקוביץ’ בפליאה. הביט יעקב מרקוביץ’ בבלה זייגרמן ואמר: “לא.”
“מה זאת אומרת לא?”
“לא נתגרש.”
לראשונה מאז נפגשו בחנה בלה זייגרמן את פניו של יעקב מרקוביץ’ ארוכות. ארוכות מאוד. לאט־לאט חקרה את פרצופו, משתהה על הקו ההחלטי במצח, העיניים הקשות, הגב הזקוף. האם היו שם כל הזמן הזה, מבלי שתבחין בהם, מבלי שתטרח לאתר סימני אזהרה אלו במבט מעמיק אחד בפני בעלה? ואולי — נחרדה — אולי היו כל אלו תולדה של המסע באונייה, פרי ביאושים של ימים ארוכים של ציפייה חסרת תוחלת? כעת ניסתה בלה זייגרמן להעלות באוב את תמונתו של יעקב מרקוביץ’ בפעם הראשונה בה פגשה בו, בדירה בפרברי העיר. על אף שלא הצליחה במשימה במלואה, רק זכרה שפיו נפער למראֵהָ באופן מגוחך למדי, בכל זאת בטוחה היתה שאז לא היו עיניו אבן צור. האיש השתנה. היא לא ידעה מתי בדיוק התרחש הדבר, או למה, אך שאלות כגון אלו ממילא לא מטרידות את החיה הניצודה. תלתה בלה זייגרמן ביעקב מרקוביץ’ עיני איילה ואמרה: “אם איש כבוד אתה, תיתן לי ללכת.”
יעקב מרקוביץ’ אמר בלבו: אין היא רוצה בי. והתפלא כיצד יכולה ידיעה טריוויאלית כל כך לגרום בכל זאת כאב רב כל כך. יעקב מרקוביץ’ חשב: הרי זה אסור, אסור. ולרגע הרגיש איך מתרכך לבו והולך, ובין ברכיו אותה חמימות בצקית שלאחר החלטה, עכשיו שב בשקט וחזור לך לביתך, לך לך אל ארצך ובדידותך. הוא ישוב אל ביתו ואל האישה מחיפה, שאמנם היתה נשים רבות אך בעצם תמיד היתה אישה אחת פשוקת רגליים, וגם אם טעמה שונה הרי שטעם הבושה בפיו בדרכו הביתה אחד ומר. הוא ישוב אל ביתו ויחיה את חייו — יעשב את השדה בבוקר, יאכיל את היונים בצהריים, ידפדף בז’בוטינסקי לעת ערב. דמותה של בלה זייגרמן תלך ותדהה בחלקים: קודם הגבות, אחר כך החזה, לבסוף העיניים ותנוך האוזן. הוא ילך וישכח אותה מיום ליום, אך את תבוסתו שלו לעולם לא ישכח: שהיה קרוב עד כדי כך לחיות את חייו עם אישה כמו בלה זייגרמן, ולא העז. למחשבה זו שב והתקשח לבו של יעקב מרקוביץ’, שב ופעם בהתרסה כזו שהבהילה לרגע את בעליו. “לא,” הודיע לבו של יעקב מרקוביץ’. “לא ולא ועוד פעם לא.” והאיש הזה, שעד אותו יום היה כולו גמגום, קו אחד חדגוני ומתמשך של “אולי,” הרגיש את הלא המתעגל בתוכו, ממלא אותו. כעת ידע שלא יניח לבלה. הוא יחיה איתה, וחייו יהיו גיהינום צרוף. אך העדיף את ודאות הגיהינום על נצח הספק.
כשעלו זאב פיינברג וסוניה במדרגות, בקבוק היין עמם, מצאו בחדר רק את בלה מרקוביץ’ החיוורת ושלושה רבנים עטויי שחורים סובבים סביב לה. בחיוורונה נראתה להם בלה כגווייה שהרבנים עומדים עליה בטהרתה. מבלי דעת נרתעו זאב פיינברג וסוניה כדי צעד אחד לאחור, כפי שנרתע האיש הבריא מן האיש החולה, כפי שנרתע האיש השמח מן האיש העצוב. צעד קטן היה זה, ואף על פי כן השגיחה בו בלה, כי כל חייה ביקשו האנשים להתקרב אליה והנה הפעם ניסו להתרחק. לנוכח צעד קטן זה עשתה בלה את מה שלא עשתה קודם לכן — לא כשפנה מרקוביץ’ ויצא על אף תחנוניה, לא כשעטו עליה הרבנים בטפרים שלופים ושאלות מציקות — כשראתה בלה את רתיעתם של זאב פיינברג וסוניה פרצה זו בבכי.
ראתה סוניה שיברונה של בלה ומיהרה לחבקה. הביטה בעיניה הדומעות והחלה בוכה אף היא. כי זהות היו עיניה של סוניה לאלו של בלה, מעתה לא תוכל לבכות האחת מבלי שתבכה האחרת. עוד הן מתחבקות ובוכות הרעיד את החדר קולו של זאב פיינברג, בקבוק היין שהתייתר בידו האחת, זקנו של הרב בידו השנייה: “מה, לעזאזל, קורה כאן?!” לשמע צעקתו גברו יפחותיה של בלה, והרב נאלם דום. לא בכל יום תופס אותך בזקנך ענק נרגז כזאב פיינברג, שעיניו זועמות ושפמו מלהט. שני הרבנים האחרים החלו צווחים על פיינברג שירפה מחברם, וצווחותיהם השתלבו עם יפחותיה של בלה לדואט של עוגב וכינור. אז דיברה סוניה בקול שקט וברור, שהטיל דממה על שני הרבנים וגרם לזאב פיינברג שירפה סוף־סוף משרידי זקנו של הרב השלישי. “זה מרקוביץ’, זאביק. הוא לא מוכן לתת לה גט.” בלה פסקה מבכייה והביטה בסוניה — איך פיענחה זו את צופן יפחותיה? אך לא מבלה למדה סוניה את שהתרחש, אלא ממרקוביץ’. שלא כבלה טרחה סוניה להביט בפניו של יעקב מרקוביץ’ בשעה שנכנס זה לחדר, ולמרות שמלאה היתה שמחה וציפייה להתפקע בכל זאת הבחינה בפניו שנתקשו. אולי דווקא משום שהיתה כולה “כן” היתה יכולה להרגיש בו את ה”לא” המתרקם והולך. אלא שאותו רגע קרא לה זאב פיינברג להינשא, ואז חדלה סוניה מלשמש סיסמוגרף לרגשותיהם של אחרים והתמסרה כל כולה לרגשותיה שלה. כעת האשימה עצמה על מחוות האהבה החצופות שנהגה בזאב פיינברג מול פניו של יעקב מרקוביץ’. בגאוותם חשבו שאהבתם הגלויה כמוה כגשם ברכה, למעשה היתה חומצה מעכלת ללבו של האיש הבודד.
מחשבות אחרות עברו בראשו של זאב פיינברג. לא את עצמו האשים, ודאי שלא את סוניה, אלא את מחלת הים שתקפה את חברו ובילבלה עליו את דעתו. למרות שבקי היה בכל תענוגות הבשר ובכל אומנויות הפיתוי, היה זאב פיינברג איש תמים. עדיין לא הבין שלא מפני מחלה הסתגר חברו בתאו באונייה, אלא מפני שיברונו כשראה שיחת אשתו וחברו הטוב. אפילו אמר לו יעקב מרקוביץ’, “צפיתי בכם אותו לילה,” לא היה זאב פיינברג נבוך ולו מעט, כי ידע שדבר לא קרה בינו ובין בלה זייגרמן בלילה ההוא או בלילות אחרים. אכן איש תמים היה זאב פיינברג, שלא ידע שהדברים המתרחשים בראשו של אדם חשובים לאין שיעור מהדברים המתרחשים לנגד עיניו.
הרבנים נעו על עומדם באי נוחות. יש עוד חופות לנהל היום, ואנשים לקבור, איפשהו ודאי עולה איזה נער למצוות. כמה זמן עוד יבלו בחברת שלושת אלו — האחת יפה לפתות צדיקים והשנייה יודעת לנחש לב אדם והשלישי השם ישמור. החלו צועדים לעבר הדלת. ראה זאת זאב פיינברג וזינק ממקומו. “הבעל חולה רבותי, הראש הסתובב לו. אבל לתת גט לאישה ודאי שאפשר, הרי היא לא תישאר נשואה רק בגלל מחלת ים.” הרבנים נדרשו לכל תעוזתם כדי להשיב שאנשים נשארים נשואים בגלל הרבה פחות ממחלת ים, ושגט לא ניתן אלא בהסכמת הבעל. ירצה זאב פיינברג לתלוש את זקנם — יבושם לו. גט, מכל מקום, לא יהיה כאן.
הרבנים יצאו מן החדר ובכייה של בלה התחדש ביתר שאת, לא להאמין שגוף קטן כל כך יכול להגיר דמעות רבות כל כך. זאב פיינברג כבר אדם נשוי, אך עדיין לא יכול לעמוד במראה אישה בוכה. הוא מזג לה מן היין והחליק על שערה כאילו היתה ילדה ושב והבטיח כי ברגע שייעלמו שרידי מחלת הים ימהר יעקב מרקוביץ’ להתיר את הנישואים. ובלה מרקוביץ’ שמעה והאמינה, לאו דווקא בגלל עוצמת טיעוניו של זאב פיינברג, כמו בגלל עוצמת תקוותה.
אותו ערב פסע מיכאל כ”ץ אל ביתו של סגן ראש הארגון ולבו כבד. שעה קודם לכן הופיעו בביתו זאב פיינברג והבחורה הסתמית שנשא לאישה, ולצדם ברייה חלושה שדמתה בכול לבלה זייגרמן, אלא שהצבע אזל מפניה כאילו נמחה במטלית. בפנים רציניות אמר לו פיינברג שיעקב מרקוביץ’ עזב את תל אביב מבלי לתת גט לבלה זייגרמן, אשתו הפיקטיבית לחלוטין אך החוקית להפליא. “אני מניח שמחלת הים עירפלה את ראשו,” אמר פיינברג, “ודאי יגיע לכאן עוד יום או יומיים להשלים את התהליך. בכל זאת, כדאי שתדווח לפרוי’קה.” מיכאל כ”ץ הביט בזאב פיינברג בטינה. לא די לו שגנב ממנו את הפיקוד על המבצע, כעת הוא מתרברב מולו בנשיאת שמו המפורש של סגן ראש הארגון, שם שמיכאל כ”ץ עצמו אינו מעז להגות.
“למה שלא תספר לו אתה, פיינברג. הרי מרקוביץ’ הגיע איתך למבצע שלנו כנדוניה.”
“שלוש שעות עמדנו בפתח המפקדה וחיכינו שישוב. הגיע הזמן שנצא אל המושבה. גש לביתו בערב, אולי יחזור עד אז מהפעולה שוודאי יצא אליה. סוניה ובלה ואני נמתין בביתי להודעה מכם.” את המילים האחרונות אמר פיינברג בגבו אל כ”ץ, פוסע לעבר הדלת. כשידו על הידית הסתובב. “ותזכור: יעקב מרקוביץ’ הוא חבר שלי. אם תדבר בו סרה אדאג שלא תדבר כלל.” יצא זאב פיינברג. יצאה סוניה. יצאה בלה זייגרמן.
כשנסגרה הדלת טמן מיכאל כ”ץ את ראשו בין כפות ידיו. גם אם היה מרקוביץ’ ספיחו של פיינברג, בכל זאת היה ספיח זה באחריותו שלו, של מיכאל כ”ץ. צעדיו הראשונים כמפקד יגיעו למבוי סתום אם אפילו אינו מסוגל לגרום לאדם כמו מרקוביץ’ למלא את פקודותיו. בלב כבד יצא אל ביתו של סגן ראש הארגון. עשרים מטר לפני דלת הבית הגיע לאפו של מיכאל כ”ץ ריח התפוזים. הוא מילא את הרחוב, מסתנן בין אבני המדרכה, מקיף את הפחים. תחבולה בריטית? תרגיל הסחה של חיל הליגיון? מיכאל כ”ץ פסע בצעד זהיר. כשדפק בדיסקרטיות על הדלת הציץ סביב, לוודא שאין עוקבים אחריו. מחלונות הבתים ניבטו אליו פנים מלאות פליאה, נחיריים מתרחבים ואפים שואפים את ריח ההדר. הרחוב כולו נשא עיניו בעקבות הריח, היישר אל ביתו של סגן ראש הארגון. כשנפתחה הדלת הכה אותו המראה במלוא עוזו: מאות, אולי אלפי תפוזים התגוללו על הרצפה. היו בהם גדולים וקטנים, כתומים וירוקים, כאלו שעלה מחובר להם בקִצם וכאלו שאין בהם זכר לעץ ממנו באו. סגן ראש הארגון פנה אל תוך הבית ומיכאל כ”ץ אחריו, נאבק לשמור על שיווי משקל בין המכשולים העגלגלים. לשווא. בדיוק כשסיים סגן ראש הארגון לפנות תפוזים מאחת הספות ולהתיישב עליה מעד מיכאל כ”ץ על אחד הפירות המקוללים והשתטח על הרצפה. כשהרים את ראשו במבוכה הביט בו סגן ראש הארגון בפנים כתמתמות ואמר: “אני מניח שאני צריך להסביר את עצמי.”
“לא!” הזדעק מיכאל כ”ץ בעודו מנסה להתרומם מעל ערמת תפוזים, “כלל וכלל לא! אני מבין בדיוק, המפקד, תחבולה גאונית, להסוות את ריח חומרי הנפץ בריח תפוזים, רעיון מבריק ממש! ככה נשטה סוף־סוף בכלבים הבריטים!”
סגן ראש הארגון בהה במיכאל כ”ץ בפנים חתומות. אחר חייך חיוך מריר. הנה אפילו שיגעון אהבתו של אפרים הנדל, שיגעון שלא ניתן להתעלם ממנו, שממלא את הדירה אלפי תפוזים, גם שיגעון זה מופקע מאפרים הנדל והופך לפרק בגבורת סגן ראש הארגון. ולרגע חשב שגם אם יטרוף נפשו בכפו מרוב געגועיו לסוניה ודאי יאמרו הכול כי יד הבריטים היתה בדבר.
מיכאל כ”ץ הצליח סוף־סוף להתרומם וכעת ביקש לעצמו מקום לשבת. סגן ראש הארגון פינה לו מקום לצדו על הספה ולבו של מיכאל כ”ץ רטט מהערצה ואימה. הערצה על שהוא יושב לצד אישיות נשגבת כל כך, ואימה על מה שעומד הוא לספר. אז פצח מיכאל כ”ץ וסיפר על ביקורו של זאב פיינברג ועל הדברים שאמר לו, מתעלם מאזהרתו של זאב פיינברג ומשמיץ את מרקוביץ’ בכל מאודו. ככל שתדבק האשמה במרקוביץ’ כך יש לקוות שתתרחק ממיכאל כ”ץ, שאמנם פיקד על המבצע אך ללא ספק לא יכול להיחשב אחראי להתנהגות שכזו. “והחלק הנורא הוא שלדעתי פיינברג טועה. זו לא מחלת ים. הוא פשוט לא מתכוון לתת לה ללכת.”
סגן ראש הארגון הקשיב לדברים בעיון. חששותיו של מיכאל כ”ץ החלו נרגעים. תרחישי האימה שטווה בראשו התבדו: המפקד לא דפק בידו על מסעד הספה, לא הרים קולו בנזיפה, לא חקר את כ”ץ בשאלות מאשימות. יותר מכול דמתה ההבעה שעל פניו לסקרנות משועשעת, מלווה בקורטוב הערכה.
“אז אתה חושב שהוא יתמיד בסירובו.”
“בדיוק! תחשוב על זה — תולעת כמו מרקוביץ’ שבדרך נס מזדמן לה פרי בשל כמו בלה זייגרמן… בלי שום מחויבות לרעיון הלאומי, לגודל השעה, לכתם שהוא מטיל על נשגבות המבצע שלנו בעיני ההיסטוריה.” עוד מיכאל כ”ץ מדבר על עיני ההיסטוריה, הירהר סגן ראש הארגון באלו שההיסטוריה אינה נוגעת להם. אלו המתגנבים אל בין דפיה לא כדי לרשום עצמם בדיו של מעשה גבורה, אלא כדי לקרוע בגנבה פינת אחד העמודים. סגן ראש הארגון, שהנצח הפקיע פעולותיו ועשאן כולן לתכלית אחת קדושה של גאולת הארץ, לא יכול היה שלא להתקנא מעט ביעקב מרקוביץ’, שאמנם היה תולעת, אך דרכן של תולעים שחופשיות הן מקרס ההיסטוריה.
לבסוף הבחין מיכאל כ”ץ שמפקדו אינו מקשיב לו. סגן ראש הארגון בהה בתפוזים שבחדר בעיניים כלות ולרגע אחד חלפה במיכאל כ”ץ המחשבה שטירוף, ולא עורמה, הוא שהביא לכאן מאות תפוחי זהב. אך מיד חדל מיכאל כ”ץ מהרהורי כפירה, בירך את מפקדו לשלום, ופנה ללכת.
“תן לו שבוע,” אמר סגן ראש הארגון. “אם לא ייתן לה גט בתוך שבוע, אצא אני אל המושבה.”
8
הם מצאו אותו בחצר הבית, מאכיל את היונים. כמה שימח אותו לבו כשהבין שהציפורים חיכו לו, שלא פרשו כנף למושבות אחרות ולפירורי לחם אחרים. כעת פיזר להן חופנים רבים ולא ידע די, כי הן לבדן המתינו לו שישוב. כתבי ז’בוטינסקי נחו על שולחנו, אך שוב לא רצה לעיין בהם. מה טעם לו במליצות ובמילים גדולות. את המעשה הגדול של חייו כבר עשה. כעת נותרו רק פירורי הלחם והיונים. והיו גם המבקרים. תחילה פיינברג לבדו. אחר כך סוניה. ואז סגן ראש הארגון שנזף בו בלשונו וקינא בו בעיניו. הם דיברו וביקשו וצעקו ורקעו ברגליהם. הם נזפו וגידפו ואיימו בעונשים מידי שמים ומיד אדם. יעקב מרקוביץ’ כיבד אותם בתה ובשקדים בבואם ונעל את השער בצאתם ואחז ב”לא” שלו כשם שאוחז הטובע בקרש.
אחר כך הגיעו אחרים, ובידיהם קרשים של ממש. מיכאל כ”ץ הגה את הרעיון, אבל סגן ראש הארגון לא התנגד. עם כל הסימפטיה למרקוביץ’, בושה שכזו לא תוכל להתקיים לאורך זמן. מיכאל כ”ץ אסף את הבחורים האלימים ביותר, אלו שיצריהם פיעפעו בהם ועמדו להתפרץ בלאו הכי, מוטב שלפחות ינתב מישהו את הזרם לכיוון הנכון. שבוע קודם לכן שברו את רגליו של עגלון ערבי שחסם את דרכם בעת שפרק סחורה בנמל. המעשה הזה השקיט אותם לזמן מה, אבל כעת זיהה כ”ץ בעיניהם את אותו רעב לפעולה שהיה מעביר אותם על דעתם. נתן להם הפעם את מרקוביץ’. הם דפקו בדלת בסביבות השעה שמונה ויעקב מרקוביץ’ פתח להם בפנים מנחשות. האירוע כולו ארך פחות מחמש דקות ובסופו נותר יעקב מרקוביץ’ עם שתי שיניים פחות מהמקובל, צלע שבורה, פנס בעינו והבטחה לביקור חוזר אם לא יינתן הגט. אך ככל שהפליאו בו הבחורים את מכותיהם כך עלה בו זיכרון הסיבה למכות הללו, זיכרון דמותה של בלה, ויעקב מרקוביץ’ קיבל את החבטות כשעל פניו חיוך של הכרת תודה.
זמן מה שכב יעקב מרקוביץ’ על גבו, במקום בו השאירו אותו הבחורים. מבעד לעינו הנפוחה נראו הכוכבים גדולים במיוחד. אדם רגיל שמוצא עצמו בחוץ לעת ליל נפשו נפעמת מן הכוכבים, אך תמיד דבר מה מבהילו בחזרה לבית. ילד שיש להאכיל, גרב שצריך לתפור, איזה משהו ארצי שלא סובל דיחוי. אך הלילה ידע יעקב מרקוביץ’ שידחה הכול. ישכב על גבו ויביט בכוכבים הקטנים מבעד לעינו הבריאה ובכוכבים הגדולים מבעד לעינו הסובלת. שלווה גדולה שאב מכך שלמרות שהעולם התהפך כליל, הנה בכל זאת מופיעה העגלה הגדולה, בדיוק בשעה הקבועה, במקום בו הופיעה תמיד. לבסוף נרדם יעקב מרקוביץ’ בתוך כאביו. כשהתעורר, גופו קפוא וראשו סחרחר, גילה שבשנתו זלגו חוטי דם מפיו על סנטרו. עודו מטושטש חשב שחוטי רוק הם, כמו אלו שהיו ניגרים משפתיו כשהיה ילד ונרדם על ברכי אמו בשעת ערב. אך כששבה אליו הכרתו הבין שלא על ברכי אמו הוא שוכב אלא על אדמה קשה, וטעם הדם בפיו היה מבחיל ותפל. יעקב מרקוביץ’ הביט בעגלה הגדולה במבט נרגז. אחת היא לה אם תזרח מעל ילד הנם על ברכי אישה או מעל גבר שדמו זולג לו בשנתו. שוב לא רצה להביט בכוכבים.
באחת בלילה דפק יעקב מרקוביץ’ על דלתו של זאב פיינברג. אמר שבא לבקש חומר חיטוי ותחבושת. למעשה בא לבקש שיחטאו את עלבונו ויחבשו את השפלתו. זאב פיינברג נתן לו את הראשונים ומנע ממנו את האחרונים. הוא לא שאל, “מי עשה זאת,” ולא קרא, “נצא אחריהם,” אפילו לא ניאץ את הכלבה שהמליטה אותם אחרי משכב תועה עם חזיר. זאב פיינברג חבש את פצעיו של יעקב מרקוביץ’ בידיים מיומנות, ניקה את העין מנוזלים שהצטברו בה ותלש שן שלישית שהתנודדה על עומדה. וכשסיים פתח את דלת הבית ואמר לו לצאת.
הבחורים עמדו במילתם. אחת לכמה לילות דפק יעקב מרקוביץ’ על דלתו של זאב פיינברג. פעם נכנס ואפו שבור, פעם צלע פנימה על רגל שנחבטה כהוגן, פעם נשאר על מפתן הדלת כי חשש שיתעלף אם יצעד עוד צעד אחד. בכל פעם טיפל בו פיינברג במסירות ובשתיקה, ואז שילח אותו לדרכו בלי מילה נוספת. לעתים מצא עצמו יעקב מרקוביץ’ מצפה לביקור הבחורים כדי שיוכל להיכנס שוב לביתו של חברו, שכעת היתה דלתו פתוחה בפניו רק תמורת זבח דמים. סוניה ובלה לא ידעו דבר על הביקורים הליליים האלו. כשדפק יעקב מרקוביץ’ על דלת הבית היו שקועות בשינה עמוקה, כל אישה בחלומה (אם כי לפעמים היו חלומותיה של אחת זולגים אל שנתה של האחרת, כפי שקורה לעתים לנפשות המתגוררות באותו בית). אך באחד הימים ביקשה סוניה לחטא חתך שנחתכה בשעת הבישול וראתה שבקבוק היוד עומד להיגמר.
“הוא בא לכאן הרבה?”
“כל לילה שלישי.”
סוניה הפנתה אליו את גבה. זאב פיינברג הבין ללבה. הדמעות שבכתה בלה בחיקה של סוניה די היה בהן להשקות שלושה פרדסים, איך תמצא בה חמלה לאיש שהוא סיבת הבכי. זאב פיינברג הביט בגווה הזקוף של אשתו, ביד המניחה את בקבוק היוד על השולחן. הוא קם מהכיסא וניגש אליה, אך נתקל בשולחן והפיל את הבקבוק. טיפות יוד פגעו במפה ופשטו עליה במהירות, עיגול סגול שהלך וגדל, הלך ופשה בסיבי הכותנה עד שהפך מעיגול לפרפר מפלצתי. זאב פיינברג הביט בפרפר כמהופנט. לפתע הבחין ברעד קל בכתפי אשתו.
“די, יקרה, אל תכעסי.” אבל כשנגע בכתפיה הבין שאינה כועסת אלא בוכה.
“האיש האומלל הזה. האיש האומלל אומלל הזה.”
הבחורים של מיכאל כ”ץ החלו להתעייף. חצי יום רק כדי להגיע למושבה, חצי יום כדי לחזור, ובאמצע אולי חמש דקות של סיפוק מקצועי. ובכלל, המרקוביץ’ הזה מטרה בעייתית מאוד. לא מתגונן, לא מנסה להחזיר, אתה מרגיש כאילו אתה מרביץ לבובת סמרטוטים ולא לבן אדם (לא בובה, ניסה מיכאל כ”ץ להסביר להם, קנה של סוף. קנה של סוף שמתכופף אל מול הרוח ולכן אף פעם לא נשבר, בלתי מנוצח בעליבותו). יעקב מרקוביץ’ לא ראה בעצמו קנה סוף, אף לא בובת סמרטוטים. דימויים שכאלו אין להם מקום בראשו של האדם הנחבט אל הקרקע. תמונה אחת ויחידה שמר יעקב מרקוביץ’ במוחו שעה שהוכה בידי הבחורים, תמונתה של בלה. כל אגרוף שהוטח בו נשא, בצד הכאב, גם תזכורת לסיבת קיומו. די היה ליעקב מרקוביץ’ שייזכר בפניה של בלה, וכבר אילחשה תמונתה את מכאוביו.
לבסוף החליטו בחוריו של כ”ץ לצאת לגיחת שכנוע אחרונה שבמהלכה, אולי מעודף מוטיבציה, נשברה ידו הימנית של יעקב מרקוביץ’. כשראה זאב פיינברג את היד השבורה לא היה יכול עוד לשתוק.
“אבל למה, לעזאזל, תגיד לי למה.”
יעקב מרקוביץ’ הביט בו מופתע. במרוצת החודש האחרון החל להתרגל לשתיקתו של חברו, שתיקה שתחילה צרמה באוזניו ולבסוף עטפה אותו כמו רחם. כעת, משפנה אליו פיינברג סוף־סוף בדברים, הבין עד כמה התגעגע לצליל קולו.
“כי אני אוהב אותה.”
“אבל היא לא אוהבת אותך, חבר. היא לא אוהבת. איך תחזיק אותה עכשיו כל החיים רק מכוח ההלכה? היא תשנא אותך כל כך שהדם יתייבש לך, את הגרון היא תחתוך לך באמצע הלילה.”
“הדם כבר היה יבש, פיינברג. זה מה שאתה לא מבין. זה מה שאתה, וסוניה, וסגן ראש הארגון וכל הבריונים האלה שבאים לבקר אותי לא מצליחים להבין. שהדם שלי כבר היה יבש. ששום דבר לא זרם לי בוורידים חוץ מהלחכות שיקרה כבר משהו. אתה פעם היית צריך לחכות שיקרה לך משהו? לא. אנשים כמוך לא צריכים לחכות. לאנשים כמוך הדברים באים לבד. איך ללכת. איך לדבר. איך לצחוק. אבל אנשים כמוני צריכים לחכות שמשהו יקרה להם. וכשסוף־סוף קרה משהו זה מיד נגמר. הופ! הנה האישה הכי יפה שראית. הופ! הנה היא נשואה לך. הופ! הנה היא לא. אני חייב את היופי הזה לידי, פיינברג. אני חייב את היופי הזה לידי כי השמים לא שולחים אליך דבר כזה פעמיים. אם לא תפסת אותו חזק־חזק, אם נתת לו ללכת כי שברו לך איזה שן או יד, אז כנראה אתה לא ראוי לו. והיא תאהב אותי, אני אומר לך, בסוף היא תאהב אותי. אני אחכה בשקט ובסבלנות, אני אעבוד קשה, אני אראה לה שאני ראוי. בסוף היא תאהב אותי.”
זאב פיינברג נאנח. הוא סיים לחבוש את זרועו של מרקוביץ’, שקיבלה בינתיים גוון אפרפר. אחר כך ניגש לדלת הבית ופתח אותה. “אתה החבר הכי טוב שלי, מרקוביץ’. אבל לבית הזה תיכנס שוב רק כשתהיה אדם גרוש.”
חודשיים ימים עשתה בלה אצל סוניה וזאב פיינברג. מדי ערב נפרדו ממנה והלכו לדבר על לב בעלה. מדי ערב שבו ועיניהם מושפלות. את ימיה בילתה ברחמים עצמיים, שאין טובים מהם להעביר את הזמן אך מזיקים הם מאוד לעור הפנים. לא הבינה בלה כמה הזיקו עד שהגיע סגן ראש הארגון לבקר בבית, שאז ראתה כי מרבה הוא להביט בפניה של סוניה ואילו בה עצמה אינו מביט כלל. נבהלה בלה מאוד־מאוד וחדלה לרחם על עצמה באחת. בזמן שנתפנה לה מהרחמים החלה לעזור בעבודות הבית. שבוע לאחר מכן הגיע שוב סגנו של ראש הארגון. לכאורה רק ביקש לשוב ולדבר על לבו של מרקוביץ’. אם לא עזרה אימת מפקד, אולי תעזור נימת החבר. כשבא לבקרם הודה כי גם הפעם כשל, אך הבטיח כי ינסה שוב. עניין משונה: כשאמר זאת לא הפנה מבטו לבלה זייגרמן, אלא לסוניה דווקא. בלה, שרגילה היתה שהמבטים כולם מופנים אליה, הרגישה בחסרונו של מבט זה כאדם המגלה פתאום שאבד לו ארנקו.
לבסוף הבינה בלה שעליה לעזוב. פיינברג וסוניה לא דחקו בה ללכת, אך עננה קלה עלתה על פניהם כשהביטו בה, ושוב לא השתדלו להחניק צחקוקיהם לעת ליל. ובכל זאת כשסיפרה להם על כוונתה נזדעקו. “אבל לאן תלכי,” שאלה סוניה. “מה זאת אומרת לאן תלך,” השתומם זאב פיינברג, “למרקוביץ’! אם לא נתן לה גט הרי שאשתו היא. ביתו — ביתה. כספו — כספה. לפחות כאן חובה עליו שינהג כאיש כבוד.”
בבוקר יום ראשון אחד התעורר יעקב מרקוביץ’ לשמע דפיקות רמות בדלת. תחילה חשש ששוב באו הבחורים לחבוט בו, דווקא כעת כשרוב פצעיו הגלידו. עודו בפיג’מה ירד מהמיטה ומיהר לסלון. רק פתח את הדלת והנה עמדה מולו אשתו. יפה היתה בלה מרקוביץ’ בבוקר יום ראשון עוד יותר משאר בוקרי השבוע. קר היה בחוץ ויעקב מרקוביץ’ מיהר לסגור את הדלת אחרי כניסתה. מיד נוכח שהקור חדר לסלון. הדליק יעקב מרקוביץ’ תנור של נפט וחשב שייחם להם. הוא טעה. למן הרגע בו נכנסה בלה מרקוביץ’ לביתו של יעקב מרקוביץ’ לא שב הבית אל חומו.
9
ארוכה וקשה היתה מלחמתה של בלה מרקוביץ’ ביעקב מרקוביץ’. אם לא נודע שמה של המלחמה ההיא אין זה משום שחסרה קרבות לחיים ולמוות, תמרונים מחוכמים או קורבנות מרים. איתרע מזלה של בלה מרקוביץ’ שמלחמתה התרחשה בשעה בה לחמו הכול. היהודים שבאירופה נלחמו על חייהם. הצרפתים על שארית כבודם. הרוסים על ערבות הקרח שלהם. הבריטים על האימפריה. וכשלחמו אלה לחמו גם כל האחרים — הסינים והיפנים וההודים והאפריקאים. ובמקביל נמשכו גם המלחמות הרגילות — הזאבים לחמו כדי לטרוף, הארנבות כדי לא להיטרף. דגים גדולים יותר אכלו דגים גדולים פחות. עופות דורסים הטילו צל על עכברי שדה. וכל אותה שעה הוסיפה בלה מרקוביץ’ להילחם על חירותה. ולמרות שלמלחמה זו לא היה סימן במקורות הרשמיים — אף מילה בעיתונים, גם לא בספרי הטבע — בכל זאת עקבו אחריה אנשי המושבה בלב דרוך. “שמעת, אתמול שוב לא ישנה בבית,” “האור אצלו דלק עד רבע לשלוש,” “היא תהרוג אותו עם ההתפרפרויות האלו,” “ומה שהוא עשה לה? גרוע בהרבה!”
אנשי המושבה התחלחלו מן המעשה שעשה יעקב מרקוביץ’ לבלה מרקוביץ’. כל כך התחלחלו, שלא הניחו לסיפור המעשה ולו לרגע. כשעבר לצדם ברחוב הנידו ראשם בגינוי, וכשראו אותו בשדה ציקצקו בלשונם. כשדממה השיחה סביב השולחן היה רק צריך להזכיר את שמו וכבר סערו הכול באש שלאחר הסעודה. ואם התווכחו שני איכרים וכמעט באו לידי ריב חיפש כל אחד מהם כיצד להשחיל לשיחה את יעקב מרקוביץ’, והנה היו השניים לאחד בגינויים ובצקצוקים. טובה גדולה עשה יעקב מרקוביץ’ למושבה כשסירב להתגרש מבלה מרקוביץ’: כל כך נורא היה המעשה שרק הביטו בו אנשי המושבה, ומיד חשו עצמם טהורים.
גם בבלה מרקוביץ’ אהבו להביט, אם כי מסיבות אחרות. על אף שלא הכירו אותה קודם לסירוב הגט, בכל זאת היו יכולים לשער כיצד היה פועל עליהם יופי שכזה לו היה משוחרר. כמיהת הגברים וקנאת הנשים ודאי לא היו נופלים מאלו שבאונייה, כי למרות שמַטָּעים הם שהקיפו את המושבה, ולא מי ים, בכל זאת היתה מבחינות רבות מעין אי. אשרי אירופה שגדולה היתה מספיק כדי להכיל יופי כיופייה של בלה מרקוביץ’. אך פלשתינה קטנה היתה, והמושבה קטנה עוד יותר. לו נכנסה אליה בלה כבת חורין היו הגברים אוהבים אותה והנשים שונאות אותה. אך משנכנסה כפי שנכנסה, חיה מרהיבה מאחורי סורג ובריח, היו הגברים מחבבים אותה והנשים מרחמות עליה. חיבה ורחמים, אלו רגשות המתאימים למידותיה של מושבה קטנה. האלים הענישו סוף־סוף את בלה מרקוביץ’ על יופייה, ועתה יכולים היו בני האדם לשאתו.
לראשונה בחייה היו לה חברות. מדי יום הגיעה סוניה ומתנות בידיה. צדפים מהים (רק נגעת באחד וכבר נמלא פיך טעם מלח ובאוזניך גלים) וטלה מהדיר (שבלה התרפקה בלחייה על אפו הלח ובכתה כי נזכרה ברכות הקטיפה השחורה בחנות הבדים), וכיכר לחם חמה ושרופה מעט שאכלו שתיהן בו במקום, מלגלגות על רעבונן בצחוק חם וחום. אחרי חודש הגיעה גם רחל מנדלבאום, בטנה גדלה מיום ליום והיא נושאת אותה לפניה בגאווה כילד האוחז בבלון שקנה ביריד. “חשבתי שאולי תרצי ללמוד עברית.” בלה השיבה שתרצה מאוד, ומאז לא עמדה רחל באטליז לבד. אברהם מנדלבאום היה מביט בהן בתמיהה, כי לא הבין מדוע ביקשה אשתו לטבול ביגונה של היפהפייה השבויה. לרגע לא העלה בדעתו כי לא יפהפייה שבויה אחת עמדה באטליז, אלא שתיים, ולא ראה כיצד כשטבלה רחל מנדלבאום ביגונה של בלה היה נשטף ממנה מעט יגונה שלה.
חדוות הרחמים סייעה למצב רוחה של רחל מנדלבאום, אך עוד יותר מכך סייע ההיריון. מיום ליום נתחלפו געגועיה של רחל לחיים אשר אבדו לה בציפייה לחיים שהיא עתידה לחיות. שוב לא הירהרה בחייל האוסטרי יוהן ולא נכספה לבוהק השלג. בבטנה גדלה תינוקת, עשר אצבעות רכות ועיניים עצומות בבטחה. רק תקפה את רחל מנדלבאום עצבות, מיהרה לגרש אותה בכחול עיניה של התינוקת שברחמה, והעצבות לא היתה יכולה לכחול הזה. ימים תמימים התבוננה רחל בעיני התינוקת, שאפה את ריחה המתוק, שמעה את צחוקה. צחוק התינוקת הלם בבטנה גלים־גלים, ואלו עלו ושטפו את פניה, אדוות קטנות של חיוכים שחיממו את לבו של אברהם מנדלבאום ואפילו לבלה גרמו איזו נחת. זו נעלמה כששבה בלה אל הבית של יעקב מרקוביץ’. מעולם לא קראה למבנה הזה בית, תמיד “הבית של מרקוביץ’,” שלוש מילים שהבהירו היטב כי למרות שישנה ואכלה ורחצה שם, בכל זאת לא היה זה ביתה. היא לא טיאטאה את הסלון אליו הוגלה מרקוביץ’ ולא רחצה את חדר השינה בו התגוררה היא עצמה. אם קטפה פרחים בדרכה השליכה אותם טרם כניסתה לבית. את שמלותיה השאירה קמוטות במזוודה, למרות שהארון הלבן שהתקין לה מרקוביץ’ פער את דלתותיו בציפייה. אחת לזמן מה עשתה כמה לילות במיטה אחרת, לא מתוך תאוות בשרים דווקא אלא מחישוביו הקרים של מצביא מתוחכם. בלה מרקוביץ’ נשבעה לאמלל את יעקב מרקוביץ’ גם אם לשם כך יהיה עליה לאמלל אף את עצמה, וכך, למרות שהתגעגעה לרחל ולסוניה געגועים עזים, עזבה מדי פעם את המושבה לשבועות אחדים, מבלי לומר מילה, רק כדי להרבות את כאבו.
יעקב מרקוביץ’ לא חיפש אחריה. הוא עבד בשדה והאכיל את היונים ומזג תה לכוסותיהם של זאב פיינברג וסוניה, שבאו מפעם לפעם לדבר על לבו, ולכוסו של סגן ראש הארגון, שבא אחת לשבוע לביקורי שכנוע שהלכו ונתקצרו במחיצתו של מרקוביץ’, ולדיווחים שהלכו ונתארכו במחיצתה של סוניה. כל אותם ימים, למרות שלא זז ממקומו, היתה רוחו של מרקוביץ’ משוטטת על פני הארץ. הוא ראה את בלה בזרועות הפועלים שבנמל יפו, רוחצת במי הכנרת עם דייגי טבריה, שעונה על חומות ירושלים כשקצין בריטי רכון מעליה. הוא ראה אותה מתרגלת סוציאליזם בקיבוצים, רוכבת על סוס בינות פרדסים, מעבירה חסידים על דעתם בגליל, לומדת מבדואי אמנות החליל. הוא שמע אותה גונחת, הוא ראה אותה נמתחת, וקרע פיסות לחם מן הכיכר בחֵמה שכזו שהיונים שוב לא רצו לאכול מכף ידו. ובכל זאת לא יצא אחריה, רק השאיר את מנורת הנפט דולקת, כי חשש שתשוב בחשכה ולא תמצא את הבית. לא ידע יעקב מרקוביץ’ איזו אכזבה הנחיל לאשתו: כששבה וראתה נצנוץ המנורה ממרחקים קיוותה שהבית עולה באש עם בעליו, אך כשקרבה מצאה את הבית עומד על תִלו ובעליו בתוכו, חי וקיים ועיקש.
כששבה בלה ממסעותיה נעלם להט הקנאה שצלה את קורות הבית, וחזרה הצינה. יעקב מרקוביץ’ מצא עצמו מדליק את האח גם בשלהי אפריל, ותהה האם אי פעם ישוב הבית לשקוט בטמפרטורה ההולמת מגורי אדם. בכל פעם בה היתה בלה נעלמת הגיר מרקוביץ’ נחלי זיעה וחזיונות. בכל פעם בה חזרה רעד מרקוביץ’ מן הכפור שנשב בחדרים. קירות האבן שעליהם היתה גאוותו, שבודדו את הבית מן הקור בימות החורף ושמרוהו מן החום בימות הקיץ, קירות אלו כושפו בקסם זדוני שמטרתו אחת: להקשות על חייו של יעקב מרקוביץ’ בכל רגע ורגע. אם הביא פירות מן המטע אל המטבח, פגעה בהם הצינה ושוב לא היו ראויים למאכל. ואם נמשכה ממנו שמיכתו בתהפוכות הלילה, התעורר מצונן ומשתעל כאילו נם שנתו תחת כיפת השמים. ואילו בלה הסתגלה לשיגיונות הבית מבלי משים, כמעט כאילו זימנה אותם בעצמה. אמנם, הקור חדר גם לעצמותיה, ולעתים תהתה כיצד ייתכן שבחוץ חמים ובסלון סופת שלגים, אך מצאה חן בעיניה המחשבה שהבית אינו אלא תבנית נוף יושביו. שהקירות אינם נותרים אדישים לאנשים המהלכים ביניהם. ככל שגדלה שנאתה לאיש אשר בבית כך גדלה חיבתה לבית עצמו. היא הוסיפה לקרוא לו “הבית של מרקוביץ’,” אך לא אחת העבירה יד מלטפת על קיר צונן, ופעם אפילו הצמידה לחי רכה אל המשקוף.
בערבים, כשהאכיל מרקוביץ’ את היונים בפירורי לחם, טעמה בלה פירורים משלה: הסירה מצווארה את התליון, הוציאה ממנו את גזיר העיתון וקראה מילותיו של המשורר העברי, המילים שפיתו אותה לכאן, לפלשתינה.
“והשמש, כתומה ככתום התפוז
תמלא את הלב גבורה ועזוז.”
האם אכן היתה השמש כתומה כתפוז? לפעמים, כשיצאה לטייל עם רחל וסוניה לקראת השקיעה, היו רואות את הכדור הבוער בדרכו אל הים. סוניה היתה אומרת: “תראו אותם, כמו שני נאהבים שתכף נפגשים,” ורחל: “כמו מתאבד שתכף צולל אל מותו,” ובלה: “כמו אשליה אופטית, אשליה אופטית ותו לא. מיליוני קילומטרים מפרידים ביניהם ואת זה תמיד שוכחים.” ברגעים האלו היתה השמש כתומה כתפוז, אבל לא כך ברגעים אחרים. לפעמים היתה אדומה כמו עין רעה של שור גוסס, ולפעמים, בימי האובך האלו שאותם תיעבה, היתה השמש לבנה ורירית כמו חלבון. לעולם לא ידעה לנחש מצפייה בשמש ביום אחד מה יהיה צבעה ביום שאחרי. לא כך מילותיו של המשורר העברי, שהלכו ודהו מעל גזיר העיתון בקצב קבוע, כמעט בלתי מורגש. תחילה הפך השחור הכהה לשחור. אחר כך לכחול כהה. אחר כך התגנבה פנימה נימה של אפור. ביום בו דהתה ה־ז’ מהמילה ‘עזוז’, החליטה בלה לחפש את המשורר העברי. היא לא אמרה ליעקב מרקוביץ’ מילה כשיצאה, אך כשראה שלקחה עמה את כל שמלותיה הבין שאולי שוב לא תחזור. בהעדרה הרשה לעצמו לעשות את שלא עשה בנוכחותה: לקח לעצמו כותונת פשוטה שהשאירה והיה נרדם כשהוא מחבק אותה בזרועותיו. לעתים חשש פן תחזור באישון ליל ותמצא אותו אוחז בגדיה ללא רשותה, אך שוב לא יכול היה להירדם אם אין שרוולי הכותנה חובקים את זרועו. לו הציץ אדם בחלונו של יעקב מרקוביץ’ ודאי היה חושב שיצא מדעתו. יעקב מרקוביץ’ עצמו תהה לעתים על שאלה זו ממש.
10
בבוקר ההוא התעוררה רחל מנדלבאום ונפשה חפצה בענבים. היה חם, ומגע הלשון בחיך כנייר זכוכית. מוקדם בבוקר יצא אברהם מנדלבאום לחיפה. בלילה יחזור וסכינים חדשות בידיו. עם צאתו נתן התרנגול שבחצר קריאת שמחה, וכל חיות המושבה נשמו לרווחה. השוחט יצא, לא יחזור עד הערב. הכבשים פעו בקול רם יותר. תרנגולות הפכו מחוצפות. ורחל מנדלבאום שכבה במיטתה וחשבה עד כמה ימתקו בפיה עכשיו ענבים. התינוקת בבטנה בעטה באישור. גם היא, מסתבר, רוצה ענבים. ואולי מלכתחילה לא היה רצון האם אלא רצון התינוקת. כך או כך, גדול היה הרצון מאוד והוא שילח את רחל ממיטתה.
שדיה היו מלאים וכבדים ולא אחת זבו חלב על כותונתה. כשהיה אברהם מנדלבאום מבחין בכך מיהר להסיט את מבטו, אך הנהרה שבקעה מפניו מילאה את החדר. כעת היה אברהם מנדלבאום בדרכו לחיפה ואילו רחל מנדלבאום חפצה בענבים. להרוג היתה מוכנה בשביל ענבים. לבשה רחל מנדלבאום שמלה רחבה־רחבה, ויצאה אל השדה לחפש אשכול שנשכח.
מאז הריונה לא הרבתה רחל מנדלבאום לצאת את הבית. פעם שמר צעדיה אברהם מנדלבאום בקנאתו. כעת בדאגתו. כשיצאה אל השדות נוכחה רחל מנדלבאום שלא צעדה לבדה זה ימים רבים. התינוקת בבטנה בעטה שוב להזכיר שגם עכשיו אינה לבדה. רחל מנדלבאום ליטפה את בטנה ולחשה, “שה, שה,” מעט לתינוקת, מעט לעצמה. כמה יפה נראה לה השדה בבוקר ההוא, למרות שלא היה אלא קוצים ואדמה. אך היתה יכולה לנחש מהקוצים את הפרחים שיבואו, כשם שהיתה יכולה לנחש את התינוקת מהבעיטות בדופן הבטן. מהפרחים האלו תקלע זר לבִתהּ, תניח אותו על השיער הזהוב, המשיי. אמנם שערה של רחל היה שחור ועבות, ושערו של אברהם מנדלבאום חום ומקורזל, ובכל זאת ידעה ששערה של התינוקת יהיה זהוב כמו חיטה, וידעה שהמבט בו ימלא אותה כמו לחם. ילדה תהיה לה, קטנה ויפה, והיא תלביש אותה שמלות ותסרוג צעיף לצווארה. גם אם לא ייתן לה אברהם מנדלבאום דבר מלבד זה, דיינו.
למעלה משעה פסעה רחל בין שבילי השדות. החום בילבל עליה את הדרך: כל מקום שחשבה שראתה בו גפנים התגלה כאדמה יבשה. לבסוף התיישבה מותשת תחת עץ חרוב. כעת כבר לא ביקשה ענבים, רק מים. מים זכים וצלולים שירככו את נייר הזכוכית שבגרון. רחל מנדלבאום ניסתה להתרומם וכשלה. עץ החרוב הסתחרר עליה, פירותיו לשונות חומות נוזפות: למה יצאת לבדך לשדות? בחודש תשיעי, איזה חוסר אחריות. ענבים רצית, לא יכולת להתאפק. רחל מנדלבאום עצמה את עיניה כדי לא לראות את החרובים ולא לשמוע את גערתם. עד מהרה נדמו הנזיפות. כעת היתה יכולה לשמוע רק את לבה שלה, פועם בין הרקות. את מתייבשת, לחשה לעצמה, ופעימות לבה בין הרקות מחרות מחזיקות אחריה: מת־יי־ב־שת, מת־יי־ב־שת, מת־יי־ב־שת. המקצב, תחילה מאיים במשמעותו, הלך ולבש ניגון של שיר ערש, ורחל התערסלה עליו עד שעיניה נעצמו. היא הקיצה בתוך שלולית של מים. מיד הביטה למעלה, לברך את העננים שחסו עליה, אך השמים היו כחולים להכאיב. לא מלמעלה באו המים אלא מלמטה, מגופה שלה. רחל שלחה שתי אצבעות רועדות אל בין רגליה. לא יכול להיות, זה מוקדם מדי, לא יכול להיות. ואז הגיעה דקירה חדה מאין כמוה, שלפתה את רחל והרעידה את קולה, והבהירה לה שכן, זה יכול להיות.
אישה כורעת ללדת ליד עץ חרוב והערב יורד. בעלה הלך, לא ישוב עד הלילה. הוריה הרחק מעבר לים. הדרך ריקה. רחל מנדלבאום הקשיבה לקולות. ענף נשבר בקרבת מקום, עכבר שדה מניע קוצים במנוסתו. טירוף הציפורים עם בוא הערב. אבל צליל רגלי אדם, הצליל המתוק של רגלי אדם, הצליל הזה נשמע רק במוחה שלה. ואולי לא? כי כעת נשמעו הצעדים בבירור, קול הקוצים המפצפצים תחת הסוליות, נשימת גבר. לא ייתכן שראשה הוזה אותם. ואכן, מעבר לעיקול הדרך הופיע יעקב מרקוביץ’, פניו דאוגות. חודשיים ימים לא ראה את בלה. הוא הוסיף לישון כשהוא אוחז בכותנתה, אך הבד הלך ואיבד את ריח גברתו ונותרה רק הכותנה, עירומה מניחוח. כשהבין שלא משנה כמה יאמץ את נחיריו, כמה יצמיד הבד אל קצה אפו, אין בו עוד ולו חלקיק מהגוף שהתעטף בו, קם מהמיטה והידפק אצל זאב פיינברג. “מעתה אשמור אני על השדות בלילה. אין צורך בתורנות. ממילא איני ישן.”
זאב פיינברג פתח את פיו להשיב, ואז נמלך בדעתו והינהן. למחרת גילו אנשי המושבה כי הם פטורים מלילות השמירה תודות ליעקב מרקוביץ’, ואף על פי שכלל לא רצו להכיר לו טובה, בכל זאת שבו להנהן לעברו בעוברו בדרך הראשית. תכופות נמשך ההנהון רק עד שחלף מרקוביץ’, שאז הומר שוב בקולות הצקצוק, וכך היו יכולים אנשי המושבה להיות אסירי תודה ומלאי גינוי בעת ובעונה אחת. ואילו יעקב מרקוביץ’ סבב את המושבה מדי לילה, הרובה בידיו, עיניו בולשות. אולי תשוב לפתע בלה, והוא ישמור אותה מפני פורעים ערבים ומאהבים יהודים, ילווה אותה לביתם בתוך החושך הצמיג ויספר לה מה יפה הלילה. מיום ליום הקדים שעת יציאתו לסיור, רק החלה השמש לשקוע וכבר מיהר לצאת את הבית, בטרם יהתלו בו הקירות בחזיונות תעתועים. כי בשעת ערביים, כשהצללים הולכים ומתארכים, היה הבית יוצא למתקפה: משמיע למרקוביץ’ צעדי אישה על מפתן הדלת, מסית ענף בוגנוויליה להתחזות לצדודית מנגד לווילון. יעקב מרקוביץ’ ראה וכמהּ, ומשלא עלה בידו לשאת את כמיהתו הקדים את סיוריו.
כשהבחינה רחל מנדלבאום ביעקב מרקוביץ’ פלטה אנקה רמה, שהייאוש והתקווה וכאב הצירים מעורבבים בה. לרגע מאושר אחד חשב יעקב מרקוביץ’ כי האישה תחת העץ אינה אלא בלה, אך כשהבחין בתלולית בטנה הבין שטעה. לא הספיק יעקב מרקוביץ’ לחוש באכזבתו, כי מיד באו באוזנו מילותיה של רחל: “מרקוביץ’, אני יולדת.”
פעמים רבות סייע יעקב מרקוביץ’ לפרות הממליטות, וכשהבריח נשק לדרום אפילו חזה בהולדת גמל. אך רחל מנדלבאום רחוקה היתה מן הגמל והפרה, ואילו הוא איכר היה ולא רופא. מחשבות אלו הניעו את יעקב מרקוביץ’ לומר לרחל מנדלבאום “אזעיק עזרה,” ולהתחיל לרוץ, אך מקץ פחות מעשרה מטרים שמע שוב את נאקתה. שונה היה קולה של רחל מנדלבאום מקולן של הפרות העומדות להמליט, ובכל זאת שב יעקב מרקוביץ’ על עקביו, כי זיהה בצליל את המועד הקרב. יעקב מרקוביץ’ כרע לצדה של רחל מנדלבאום ומחה את הזיעה מעל מצחה. הוא השקה אותה מים והחזיק את ידה ולחש לה מילות הרגעה שהוא עצמו לא ידע אם להאמין בהן. ציריה של רחל מנדלבאום הלכו ותכפו והיא אחזה באצבעותיו של יעקב מרקוביץ’ בעוצמה כזו שחשש שיישברו. בכל זאת לא הוציא את ידו מידה ורק אמר לה, “ללחוץ ללחוץ,” כי זכר קולה של המיילדת המצווה על אמו, “ללחוץ ללחוץ” מן החדר השני, וזכר הדריכות על פני אביו שעמו בסלון, וזכר דממת האימה שמילאה את הבית כשסיימה אמו ללחוץ, והתינוק בחוץ, ובכי אין. אולי היה יעקב מרקוביץ’ משתהה מעט בזיכרון זה, זיכרון הערב שאחריו דמם הבית ואביו החל משתמט מאמו ואמו השתמטה מהחיים עצמם, אבל זעקותיה של רחל מנדלבאום מיסמרו אותו להווה ולא הניחו. כעת זעקה בקול גדול ויעקב מרקוביץ’ קיווה כי בין בתי המושבה כבר יש מי שיטה אוזן ויאמר, “מהר, לשדות!” אך בתי המושבה הומים היו צקצוקים והנהונים ועקיצות וחיבוקים, ואיש לא שם לבו לכך שלא הרוח מיילל בחוץ אלא רחל מנדלבאום.
כשנקפו השעות לבשו זעקותיה של רחל מנדלבאום צורה חדשה, צורה גרמנית. מנעול השפה ששמה על פיה ביום בו ירדה מהאונייה הלך ונפרץ עם כל מדקרה בבטנה. כאב חותך שכזה, אימה שכזו, לא היתה יכולה רחל לבטא אלא בגרמנית. מרגע שבא טעם השפה בפיה שוב לא היתה יכולה לחדול. ברווחים שבין הצירים, שהלכו וקטנו, מיררה בשפת אמה על כל מה שהשאירה שם ולא ישוב. על אולמות הנשפים ועל אבני הרחוב המסותתות, על החייל האוסטרי יוהן בז’קט הקטיפה היפה שלו, על היהודי מרוצץ הגולגולת ששילח אותה מווינה אל האונייה ועל אברהם מנדלבאום שלקח אותה מן הנמל להיות אשת שוחט. יעקב מרקוביץ’ ביקש לאטום את אוזניו, כי ידע שהוא עד לשטף פנימי, נהר תת־קרקעי הפורץ לפתע מהאדמה מול עיניים לא קרואות. לנוכח רחל מנדלבאום המבכה עברה בגרמנית חש מבוכה גדולה יותר מזו שחש בלילה ההוא בו חזה בשדיה. כי עתה נגלתה בפניו והיא עירום ועריה.
הירח החל לזרוח כשחדלה רחל מנדלבאום מבכייה וקראה בגרמנית, “היא יוצאת!” יעקב מרקוביץ’ הציץ נבוך בין רגליה של רחל מנדלבאום. מבוכתו נתחלפה באושר כשהבחין בראש קטן ואדום מבצבץ אל העולם. הוא מיהר לאחוז בראש התינוק וצעק אל רחל, “ללחוץ! ללחוץ!” ורחל לחצה ולחצה, ואז יצא סוף־סוף התינוק ולרגע נורא אחד היה שקט.
רגע אחד, כי מיד לאחר מכן נמלאו הריאות הקטנות זעקה מרה. יעקב מרקוביץ’ הוציא אולר מכיסו וחתך את חבל הטבור, עטף את התינוק בחולצתו והוא עדיין זועק, ואז הניח את הילד הבוכה בידי אמו, וחשב לעצמו כמה צודק הילד בבכיו כי נזכר בבלה ובאכזריות העולם, ולאחר מכן חשב כמה טועה הילד בבכיו כי חש שוב במגע ראשו בין ידיו ברגע הולדתו ונמלא חסד.
רחל מנדלבאום אחזה בחולצתו של יעקב מרקוביץ’ שמתוכה צווח אליה גור אדם סמוק מבכי. קרוב לתשעה חודשים ציפתה לרגע הזה, בו תחזיק בידיה תינוקת זהובת שיער ותכולת עיניים, לבנה וריחנית. בחולצתו של מרקוביץ’ שכב תינוק זכר ששערו שחור ופניו פני אברהם מנדלבאום. כל כך חיים היו פני התינוקת בראשה מקץ כל הימים שבילתה בחברתם, שכמעט והושיטה למרקוביץ’ את הילד ואמרה, “זו טעות.” במקום, השיבה למרקוביץ’ את חולצתו ובנה בתוכה ולחשה, “שמור עליו עד שאתאושש.” למעשה לחשה, “מי זה הילד הזה שצמח בבטני בשעה שלבי מייחל לאחר.” כל כך מותשים היו יעקב מרקוביץ’ ורחל מנדלבאום — היא ממאמץ הלידה והוא ממאמץ הסיוע — שנרדמו על מקומם דקות לאחר מכן. כשהגיעו אנשי המושבה, אברהם מנדלבאום בראשם, נם הילד את שנתו בחיקו של יעקב מרקוביץ’.
אברהם מנדלבאום שעט מלפנים, אנשי המושבה מטרים אחדים מאחוריו. את הפער הזה ניתן לייחס ללהיטותו של אברהם מנדלבאום, אך גם לחששם של אנשי המושבה. על אף שרצו לסייע לשוחט למצוא את אשתו ההרה שנעלמה, איש לא רצה להיות בקרבתו אם יהפוך החיפוש לטרגדיה. בחודשי הריונה של רחל למדו אנשי המושבה לחבב את אברהם מנדלבאום, שהחל מהמהם בשעת עבודתו באטליז וקוטף סיגליות לרחל לשַׂמחה. תחילה עורר השינוי לעג, ואנשי המושבה היו מחקים את המהום השוחט המגושם וקוטפים סיגליות ומגישים אותן לנשותיהם בתנועות מוגזמות. אך כוחו של המהום שגם אם תלעג לו יקנה אחיזה, ועד מהרה היו אנשי המושבה מהמהמים את ניגון השמחה של אברהם מנדלבאום בלב שלם. וכוחן של סיגליות שגם אם ניתנו בקריצה בכל זאת נישא ריחן בבית, ואנשי המושבה הודו בלבם לאברהם מנדלבאום על שהזכירם זאת. אך כשפרץ אברהם מנדלבאום מביתו אותו ערב ושאג, “רחל”, נעלם ההמהום ולסיגליות לא היה זכר. על פני השוחט עלתה הבעה פראית, קדומה, ואנשי המושבה היססו על מפתן ביתם. רק כשנשמעה קריאתו של זאב פיינברג נעלמו ההיסוסים. לא בגלל תוכנם של הדברים, שהיה לאקוני למדי, אלא בגלל זהותו של הדובר. אם העז פיינברג לצאת מביתו ולהתייצב לצד אברהם מנדלבאום, כיצד לא יעזו הגברים כולם?
הם הקיפו את המושבה חבורות־חבורות ולא מצאו זכר לרחל מנדלבאום. בדרכם ביקשו אחר יעקב מרקוביץ’, אולי ראה השומר דבר מה, אך זה נעלם אף הוא. היו שהמירו חששם לרחל בטינתם ליעקב מרקוביץ’ וסיננו, “גם כן שומר,” אך אלו השתתקו מיד כשחלפו לצד זאב פיינברג. לבסוף הגיעו לעץ החרוב. כמעט לא הבחינו ברחל מנדלבאום ויעקב מרקוביץ’ בתרדמת התשישות שנפלה עליהם, אך הקרחת הקטנה בראשו של מרקוביץ’ זהרה דיה באור הירח כדי שיבחין בה זאב פיינברג ויצעק, “לשם!”
אברהם מנדלבאום זינק במרוצה, האחרים אחריו. כשגילו המחפשים את התינוק הישן בזרועות יעקב מרקוביץ’ ואת רחל מנדלבאום ישנה וידיה ריקות, נאחזו בלבול. אברהם מנדלבאום כרע לצד רחל וגעה בבכי. רחל מנדלבאום ניעורה והביטה בפרצוף הסמוק ממאמץ ומדמעות, ותהתה האם כל כך מהר גדל התינוק שכבר הוא נראה בדיוק כמו אברהם מנדלבאום. ואילו אנשי המושבה נרתעו אחור, נבוכים מלהביט. אך גם כשפסעו אחור, גם כשסבו על עקבותיהם לשוב לביתם, בעל כורחם, הוסיפו לשמוע את געיות השוחט: “חשבתי שהלכת. שהלכת לנמל. לאירופה. שהלכת.” רחל מנדלבאום עצמה שוב את עיניה ולחשה, “שה, שה.” שה לאברהם מנדלבאום וחרדתו, שה לתינוק הדומה לו כל כך שכעת ניעור והחל לבכות, שה לאנשי המושבה המתלחשים ממרחק. אולי אם ישקטו כולם תוכל לשמוע שוב את קול צחוקה של התינוקת זהובת השיער ותכולת העיניים, שנשאה ברחם דמיונה תשעה חודשים, וכעת איננה עוד.
יעקב מרקוביץ’ ידע ששוב אין נצרכים לו. ברכיו כאבו מהכריעה הממושכת לצד רחל מנדלבאום, ואצבעותיו טרם שבו לגמישותן אחרי הלחיצות שלחצה בהן. ובכל זאת שמח, כי בחולצה שבין ידיו בכה תינוק שהוא עצמו חילץ מרחם אם. מלאות כזו לא חש מימיו. זאב פיינברג כרע לצדו, מניח ידו על כתפו החשופה. “מעשה גדול עשית היום.” יעקב מרקוביץ’ הביט בחברו ודמעות עלו בעיניו. “נו באמת מרקוביץ’, לבכות בוכים פה מספיק. בוא, תניח את החבילה הזו אצל רחל — אלא אם גם אותו אתה מתכנן לקחת לך — ובוא נזוז. אני רעב.”
הם פסעו לכיוון המושבה והצרצרים מזמרים להם שיר כלולות. זאב פיינברג לא חדל מלהלל את גבורתו של מרקוביץ’. “מעט גברים יכולים לעמוד בזה, שתדע לך. אני למשל יכול להרוג אדם עם הידיים אם אין ברירה, אבל לראות ואגינה במצב הזה יגרום לי להתעלף.” יעקב מרקוביץ’ אגר את המילים בזיכרונו, צידה לדרך, כמו אדם המוסיף ולועס פיסת חלת דבש שעות לאחר שסיים למצוץ ממנה מתיקותה. כשהגיעו לביתו של זאב פיינברג נעצרו. פיינברג נע על עומדו באי נוחות, ויעקב מרקוביץ’ חשב כי לראשונה מאז היכרותם חברו נראה נבוך.
“אני לא יכול להכניס אותך פנימה מרקוביץ’. אמרתי לך שלא אעשה זאת עד שתשחרר את בלה, והתכוונתי לכך.”
יעקב מרקוביץ’ שם את ידיו בכיסיו ופנה ללכת. לא צעד שלושה צעדים כששמע את פיינברג קורא אחריו, “לאן את רץ, חבר? אם אי אפשר לאכול בפנים — נאכל בחוץ.”
הלחם היה קשה והגבינה ידעה ימים טובים יותר. “אתה לא יכול לצפות מאישה כמו סוניה לאפות לחם,” הצהיר פיינברג, “היא תשרוף את הבצק במקרה הטוב, אותך במקרה הרע.” אבל בבית נמצא רימון אחד שהבשיל מוקדם מחבריו וכעת נחתך ברוב הדר בחצר. זאב פיינברג לקח עוד חופן גרגרים ביד שכבר האדימה מעסיס. “קטנים ומתוקים,” אמר ושם את הגרגרים בפיו, “חטאים קטנים ומתוקים. ככה צריך, מרקוביץ’, קטן, מתוק ולא מזיק. לא כמוך, שכל החיים לא עשית רע לזבוב ואז בבת אחת עשית חטא שנתקע בגרון, שאי אפשר לא להקיא ולא לבלוע, רק להיחנק. שמעת פעם על מישהו שנחנק מרימון? לא. וגם לא תשמע.”
יעקב מרקוביץ’ לקח גם הוא מהרימון. הפרי היה מתוק, מתוקה היה גם שיחתו עם פיינברג, אך כותנתה של בלה מתוקה יותר. כשאמר זאת לפיינברג הביט בו בבוז. “לשכב לישון עם הכותונת ולקוות שכשתתעורר תהיה בפנים אישה? אתה נפלת על השכל. דבר כזה לא יקרה. לא עכשיו, לא עוד שנה, לא עוד עשרים.”
“אז עוד שלושים, או ארבעים. יודע מה פיינברג, אולי לעולם לא. אבל אני מקווה, וגם זה משהו. ואולי אם אני אקווה מספיק, אקווה חזק־חזק, התקווה הזו תהפוך לדבר מה אמיתי. תסתכל עלינו, תסתכל על הארץ הזאת. אלפיים שנה אנחנו מקווים בשבילה, מחכים בשבילה, ישנים בלילה ומחבקים את השרוול של הכותונת, כי מה זה היסטוריה אם לא שרוול של כותונת בלי ריח. ואתה חושב שהיא רוצה אותנו? אתה חושב שהארץ הזאת מחזירה לנו אהבה? שטויות! היא מקיאה אותנו שוב ושוב, שולחת אותנו לעזאזל, מכה בנו ללא רחם. עם הרומאים והיוונים והערבים והיתושים. אז מה, מישהו כאן אומר, ‘אם היא לא רוצה בי עלי ללכת?’ מישהו כאן אומר, ‘אין מה להחזיק בכוח בארץ שמהרגע שבאת אליה רק מנסה להיפטר ממך?’ לא. מחזיקים חזק־חזק ומקווים. מקווים שאולי בסוף היא תסתכל מסביב ותראה אותנו ותגיד — את זה. את זה אני רוצה.”
11
בחיפושיה אחר המשורר הגיעה בלה אל תל אביב. ואולי יש לומר — העיר זימנה אותה אליה. פגישתן הקודמת היתה קצרה ומרה. הפעם האריכה והמתיקה. את ביקורה החלה בביתו של סגן ראש הארגון, שהתעלם ממחשוף שמלתה ומליבובי שפתיה, אך נתן בעיניה מבט ממושך. בלה ידעה שלא בה הוא מתבונן. הלילות שהעבירה על סיפון האונייה במחיצתו של זאב פיינברג לימדו אותה לזהות מתי היא עצמה מושא התשוקה, ומתי אינה אלא תחליף של לית ברֵרה. כשהביט סגן ראש הארגון בעיניה הבינה בלה את מי הוא מבקש לראות שם, נטתה לו חסד והניחה לו להתבונן באין מפריע. כשרווה מבטו הציע לה ללון בביתו. ממילא עמד לצאת למשימה עליה לא ירחיב למספר לילות אותו אינו יודע. למה לא תישאר ללון כאן בינתיים? בלה מרקוביץ’ סקרה את הדירה בעיון. על אף שלא חסר בה דבר הנה חסר בה דבר מה שלא ידעה להניח אצבעה עליו. רק מקץ שלושה ימים הבינה כי הדירה חסרה כל מאפיין ייחודי שהוא: תמונה על הקיר, שטיח מהוה שאין מוכנים לזרוק, חפץ שעברו הולך לפניו. דירתו של סגן ראש הארגון לא היתה ביתו של אדם פרטי, כזה שהחפצים והסנטימנטים משמשים בו בערבוביה. לשווא הניחה בו פרחים שקטפה ומעשה רקמה שסיימה, הבית התנכר אל האישי כאילו היה זר לו: הפרחים נבלו והרקמה נראתה מגוחכת עד כדי כך שהיא תחבה אותה אל תיקה. אבל לפעמים, כשמשב רוח חזק בא מן הים והרעיד את הקירות, דימתה בלה להריח ניחוח דק של תפוזים, שעלה מן הספות והמרצפות והתפוגג ברגע בו הרגישה בו.
היא מצאה את המשורר היכן שאמרו לה הכול שתמצא אותו. בשולחן הימני ביותר בבית הקפה ליד הים. כל חזותו של המקום אמרה חשיבות עצמית. הכיסאות, שולחנות העץ והמאפרות התאחדו כולם כדי להכריז בפני המתבונן כי אך טעות היא שהציבה אותם כאן, בין החולות, ולא ברחובות ברלין. יושבי בית הקפה לא הצטרפו להכרזה זו, אך גם לא היו יכולים להתעלם ממנה. לכן ישבו נזופים על הכיסאות, נהגו כבוד בשולחנות העץ והשתמשו במאפרות בחרדת קודש. הם ידעו למי ביקשו להידמות וידעו שאינם דומים להם, כל כמה שינסו. הם יכולים להתלבש בבגדים שנתפרו באירופה, לאכול עוגות שהוכנו לפי מתכון מאירופה, לקנח את האף במפיות רקומות מאירופה ולדקלם חרוזים של משוררים מאירופה. ובכל זאת לעולם לא יוכלו לעשות זאת באותה קלילות, באצילות הטבעית של אלו שהיו, באמת ובתמים, בני אירופה. של אלו שאינם יהודים. הנינוחות הנכספת, הבלתי נסבלת, של הפולנים או הגרמנים או האוסטרים היתה בלתי ניתנת לחיקוי. אפילו כאן, בפלשתינה, לא ניתן היה לטעות בה. אם הגיע לבית הקפה איזה אורח זר מיד זיהו אותו הכול. הוא לא לגם את הקפה באיזו דרך מיוחדת או קינח אפו בממחטה בחן יוצא דופן, אבל הנינוחות שחש בתוך גופו שלו התנוססה מעליו כדגל. וכתפיו, שעליהן רק כובד מסעו שלו, זיכרונותיו שלו, ולא אלפיים־שנות־גלות־ומי־יודע־מה־הלאה. יושבי בית הקפה היו מביטים בזר הזה, שדאגותיו שלו וזיכרונותיו שלו ופחדיו שלו שלו שלו וחשבו כמה נעים לו לאדם להיות אדם בלבד. אז הגניבו מבטים ליושבי השולחנות האחרים, שגם אם ישבו לבדם תמיד הסבו לצדם גם נרצחי פוגרומים וקורבנות אינקוויזיציה ומגורשי שלטון ומורדים ברומא וגם ל”ו צדיקים, למה לא. העם היהודי כולו הצטופף ליד שולחנות בית הקפה, גם בשעה שהיו ריקים.
שולחנו של המשורר היה העמוס מכולם, אף על פי שתמיד ישב לבדו. עדיין לא הרפה מתקוותו שיום אחד, אם רק יקרה דבר מה לביאליק, יהפוך הוא עצמו למשורר הלאומי, ולכן השקיע את כל ימיו בלעשות עצמו ראוי לתפקיד. הוא כתב על שלושת האבות ועל ארבע האמהות, על יציאת מצרים ועל חזון העצמות היבשות. וכדי לא לאבד את הרלוונטיות לכאן ולעכשיו, הוא הוסיף וכתב, מתאר כל פוגרום, כל הרג, כל פשע, מהלל וחורז לחסרי הישע. כך זימן לשולחנו, בתורות ארוכים, יהודים שחוטים ותלויים ומוכים, והביט בפניהם ביעף־ביעף, רק ללכוד הדימוי הנכון על הדף. ואם חש שהיד האוחזת בעט נתעייפה, שאש הזיכרון מעט שככה, רק חשב על מוספי הספרות שדחו את שיריו, ומיד כבר עלו הדמעות בעיניו. בשעה זו, בה נמהלו בראשו תלאותיו של העם היהודי עם עלבון דחייתו כמשורר, הוציא תחת ידיו את שיריו הטובים ביותר.
אדם המקדיש את חייו לנפלאות השירה לא תמיד מוצא זמן לזוטות ההיגיינה. שערו של המשורר נח על מצחו בקווצות שמנוניות, חלזונות חסרי שריון המשרכים דרכם אל הקרקפת. כשקרבה אליו בלה היו פניו רכונות על הדף, וכך הביטה רגעים אחדים בשערו בלבד, מבט שלא עשה עמו חסד. כשהרים אליה עיניים מיוסרות נזכרה בלה במבט זהה על פניו של אהובה המשורר המת, וידעה: הוא מחפש חרוז. העיניים המתרוצצות אנה ואנה, הפה הנפשק קלות כדי לקבל אליו זנב עיפרון נשוך, הגוף המתוח כולו בציפייה, כאילו שהגב מגרד לך נורא ואתה רק מחכה ליד שתואיל סוף־סוף לגעת בנקודה הנכונה ולשפשף חזק. חייכה בלה אל המשורר המחפש וזה חדל מחיפושיו. על אף שהיה על סִפה של פרצת דרך, כמעט ומצא את החרוז המתאים למילה ‘מכורה’ (המועמדים הסופיים היו ‘סערה’ ו’נמרה’), חרוזים בכל זאת יש הרבה ואישה יפה ליד שולחנו יש רק אחת. אמנם, פעמים רבות הסבו לשולחנו נשים יפות: רחל המבכה את בניה ואסתר המצילה את עמה ויעל ששדיה זקורים וראש סיסרא בידה. אך אישה של ממש, בשר ודם ואף לא טיפה של דיו, אישה שכזו לא עמדה לצד שולחנו זמן רב.
“גברתי רוצה לשבת?” קולו איכזב אותה. כשקראה מילותיו בגזיר העיתון שמעה אותן תמיד חזקות ורמות, כאילו דוקלמו בפי שחקן שייקספירי, שקולו נישא ומבטו עז. אך כשדיבר היתה נימתו מהוססת ובקולו דבר מה מאנפף, כאילו בלע גור חתולים וכעת היה זה מדבר מגרונו. בכל זאת התיישבה. גם אם שערו חלזונות וגרונו מאנפף, עדיין הוא משתייך אל עושי הנסים ההופכים דם לוורד, מים ליין, שמש לתפוז.
“קראתי שיר שלך.”
אולי היתה צריכה לחשוד כשידע מיד באיזה שיר מדובר, להבין מכך כי רק שיר אחד פירסם עד כה, אך בלה היתה עייפה מן החשד. במקום, הניחה למשורר לדקלם לה שירים נוספים ממחברתו ולאלתר מיני חרוזים שיהלמו את פניה. זמן רב עבר מאז שורר מישהו לפניה של בלה, כמעט שכחה את השפעתם המיטיבה של חרוזי אהבה על עור הפנים. היובש שהציק לה בשפתיה נעלם כאילו משחו אותן בשמן זית, והשקיות השחורות תחת העיניים הצטמקו כלא היו. לאחר שדיבר זמן רב כל כך על פניה היה זה רק טבעי שיקח אותן בשתי ידיו ויישק לה. מפיו נדף ריח של כבד קצוץ, אך בלה, עדיין אסירת תודה על היובש המציק שעזב את שפתיה, לא דחתה אותו.
הם עזבו את בית הקפה וטיילו ברחובות העיר. מעולם לא חווה המשורר פרץ יצירתיות עז כל כך כמו זה שעבר אותו בשעה שצעד עם בלה. הכול נראה לו ראוי שישוררו עליו: עטיפת נייר על הכביש, גדר חיה בפתח בית, איש זקן שעון על מקלו. ואף על פי שהיה עליו לכתוב את כל אלו (לראשונה בחייו הנצה בו שירה שאינה קשורה בתלאות היהודים), אף על פי שידיו עיקצצו כל אותה שעה ואצבעותיו חיפשו איזה עט לאחוז בו, טמן אותן בכוח בכיסיו והוסיף להלך בעולם במקום לכתוב אודותיו.
בלה מרקוביץ’ שכבה על גבה במיטתו של המשורר, אחוזת שעמום קל. דקות ארוכות חלפו מאז הביטה בו לאחרונה, יונק מפטמתה בדבקות דתית כמעט. כעת תחב ראשו בין רגליה, ובלה נזכרה בריח הכבד הקצוץ שנדף מפיו ונרתעה קלות. אף על פי כן לא קמה. על מנת לעזוב מקום אחד צריך אדם להאמין כי טוב יותר יהיה לו במקום אחר. כששכבה על גבה במיטת המשורר לא הצליחה בלה להעלות בדעתה מקום שכזה. זמן רב כל כך ייחלה למפגש עם האיש שמאחורי המילים, זמן רב כל כך האמינה כי אילולא מרקוביץ’ היה הכול כפי שראוי לו להיות. והנה מרקוביץ’ איננו, ומשורר עברי ישנו, וגוש הדמעות שבגרונה מסרב להיעלם.
לבסוף סיים המשורר את מעשיו ונשכב על גבו לצדה של בלה. מאחר ולא היתה יכולה עוד לסבול את ריח נשימתו ביקשה שיביא לה דבר מה לאכול. ניגש למטבח וחזר כשבידו צלחת ובה פלחי תפוז. בלה הביטה בפרי בעניין. מאז עלתה על האונייה לא בא תפוז בפיה, למרות שיעקב מרקוביץ’ הניח תפוזים על מפתן דלתה מדי לילה, כי זכר שאמרה שאהבה טעמם. בלה מרקוביץ’ השליכה את תפוזיו של יעקב מרקוביץ’ מן החלון, מיידה אותם אל השדות, כפי שהיה על פרספונה להשליך את רימוניו של האדס. את התפוז הראשון בארץ ישראל סירבה בלה לקבל מידיו של יעקב מרקוביץ’, נשבעת להתנזר מהפרי עד שיהלום הרגע את מתיקותו. כעת, כשפלחי התפוז הוגשו לה על ידי לא אחר מהמשורר שפיתה אותה לכאן באמצעותם, לא היתה יכולה להתאפק. כשהושיטה בלה ידה אל הפרי הכתום נזכר המשורר בשורה משירו היחיד שנתפרסם ואמר בחגיגיות: “והשמש, כתומה ככתום התפוז / תמלא את הלב גבורה ועזוז!”
בלה חייכה ונגסה בפרי. מיד לאחר מכן החלה לבכות. לשווא ניסה המשורר לחלץ ממנה סיבת הבכי, רק חזרה ומילמלה: “ואני בכלל לא אוהבת תפוזים.”
ככל שנתארך מסעה של בלה הלכה שנתו של יעקב מרקוביץ’ ונתקצרה. לבסוף נהדף מהמיטה עוד לפני עלות השחר. לקח בידו כיכר לחם ויצא להאכיל את היונים, אך אפילו הן נמו את שנתן. המתין אם כן לזריחה ושם פעמיו אל חנותו של השוחט. אברהם מנדלבאום קיבל את פניו בלחיצת יד חמה, שמנדלבאום חשבה ידידותית ומרקוביץ’ מצא אותה מפצחת עצמות. ראשיתה של לחיצת היד יום לאחר לידתה של רחל מנדלבאום. בשעת בוקר מוקדמת שמע מרקוביץ’ דפיקות עזות על דלתו ומיהר לקום. עודו תוהה האם שבו הבחורים מתל אביב כדי להכותו גילה בפתח את אברהם מנדלבאום ובידו מה שהיה פעם כבש.
רגע אחד ניצבו זה מול זה נבוכים, כי נזכרו שניהם בפעם הקודמת בה דפק אברהם מנדלבאום על דלתו של יעקב מרקוביץ’. בפעם ההיא לא אחז מנדלבאום בכבש כי אם בסכין, ומרקוביץ’ לא פתח את דלת הבית כי נמלט עם זאב פיינברג ברכבת, שם שוחחו בנעימים על השומה שעל שדה השמאלי של רחל מנדלבאום. מקץ רגע קל גברה שמחתו של אברהם מנדלבאום על מבוכתו, והוא הושיט את ידו הפנויה מן הכבש לעברו של יעקב מרקוביץ’. “מזל טוב לנו,” אמר אברהם מנדלבאום, ויעקב מרקוביץ’, שידו נמעכה בתוך זו של השוחט, חשב כמה טוב שפגישה זו עם אברהם מנדלבאום מתקיימת בימים של שלום.
“הבאתי שי תודה,” אמר אברהם מנדלבאום, “נאכל אותו יחד.” יעקב מרקוביץ’ הודה לו מקרב לב והציע כי יאכלו את השי בביתו של מנדלבאום, לצד האם הטרייה והתינוק שלבו ביקש לראותו. אברהם מנדלבאום השפיל את עיניו וגימגם דבר מה על חולשתה של רחל, ויעקב מרקוביץ’ היה נדיב דיו כדי להנהן בשכנוע עמוק. יעקב מרקוביץ’ ואברהם מנדלבאום חלקו ביניהם את בשר הכבש, שהיה דשן ושמן כקטיפה, וחלקו ביניהם שתיקה שהיתה קטיפתית אף היא, חלקה ודחוסה ורכה. יעקב מרקוביץ’ לא שאל עצמו כמה אנשים הרג אברהם מנדלבאום, ואברהם מנדלבאום לא תהה מתי יניח סוף־סוף יעקב מרקוביץ’ לאומללה שנישא לה. אם הירהרו בדבר מה מלבד בשר הכבש היה זה בתינוק סמוק הפנים שפגשו בו אתמול, באצבעותיו הפרושות, בפלומת ראשו, בבכיו המתריס, “אני כאן, אני כאן, אני כאן.” ומאחר והתינוק לא יכול היה להיות כאן אילולא אברהם מנדלבאום ויעקב מרקוביץ’ — זה שיצר אותו בזרעו וזה שמשך אותו אל החיים בשתי ידיו — הרי שעצם קיומו היה בבחינת עדות ואישור לעצם קיומם הם.
כשסיימו לאכול התרומם אברהם מנדלבאום ופנה לשוב לביתו. מקץ צעדים אחדים עצר ופנה לאחור. “אולי בכל זאת תבוא איתי אל הבית. רחל עייפה ולכן הביקור יהיה קצר, אבל לראות את הילד אתה הרי חייב.” כשבטנם מלאה וחיוך של שובע על פניהם צעדו השניים לביתו של אברהם מנדלבאום. אך כשהגיעו לגדר האבן המקיפה את הבית הלכו הפנים וקדרו. מן הקירות נישא אליהם בכי עז של תינוק, בכי נואש וחסר תקנה, בכי שכבר ניטלה ממנו כל תקווה לכך שאכן יוכל לשנות דבר מה, וכעת הוא נמשך רק מכוחו של הרגל. לאוזניים השומעות לא היה כל ספק: התינוק שבבית צורח זמן רב, ייתכן וצעק למן הרגע בו יצא אברהם מנדלבאום את הדלת, כי תשישותו ועצבותו היו גדולים משאת. יעקב מרקוביץ’ צעד אחרי אברהם מנדלבאום לאורך החצר ודרך דלת הכניסה, היישר אל החדר בו ישבה רחל מנדלבאום והביטה בילד הצורח בעיניים מזוגגות.
רחל מנדלבאום לא עשתה כל סימן להראות שהבחינה בשובו של בעלה הביתה. אמנם לא בקלות יכול אדם להתעלם מנוכחות כמו זו של אברהם מנדלבאום, שגופו ממלא כמחצית החדר, ובכל זאת כשנכנס השוחט לביתו איבד ממשקלו ומגודלו עד שלא נותר בו אלא צלו של ענק. אברהם מנדלבאום הביט באשתו במבט מתחנן, מהסוג שלא נועד לעיניהם של זרים. יעקב מרקוביץ’ חש עצמו זר במרבית המקומות, כול וכול בסלון זה שבו גבר ואישה ותינוק מתבוססים בצערם. לכן צעד אחורה והכין עצמו ללכת, אך בכי התינוק עצר בו. רק אתמול סייע לו לצאת מרחם אם, איך ישאיר אותו כעת בעלבונו. יעקב מרקוביץ’ חצה את הסלון ונעצר מול רחל מנדלבאום, עריסת התינוק ביניהם.
“קחי אותו בידייך.”
“אני לא יכולה.”
“אם כך, אקח אותו אני.”
יעקב מרקוביץ’ רכן על העריסה והרים את התינוק. רחל מנדלבאום עצמה עיניה בהקלה. יום שלם ישבה והביטה בילד, נשבעה לא להסיר ממנו את עיניה עד שתרגיש סוף כל סוף את כל אותם הדברים שנאמר לה שתרגיש כשתהפוך לאם. רוך, חמלה, קרבה שלא ידעה כמוה. היא בהתה בפנים הקטנות עד שאישוניה כאבו, מבקשת למצוא בהן את מה שאמורה למצוא אישה בפני תינוקה — יופי נשגב, מתיקות שאין לעמוד בפניה, הבעה שתצית בה אהבה ללא תנאי. אבל הפנים שבהו בה חזרה דמו בעיניה יותר מכול לאלו של קופיף קטן, וכשחשבה שאפילו נקבות הקופים יש שהן מגלות חיבה אמהית לילדי אדם עזובים, נתמלאה אשמה עזה כל כך ששוב לא היתה יכולה לזוז ממקומה.
כשלקח יעקב מרקוביץ’ את התינוק עלה בכיו של הילד וגבר. אברהם מנדלבאום פכר אצבעותיו בדאגה אך יעקב מרקוביץ’ חייך בסיפוק. אם הגביר הילד בכיו למגע ידי אדם סימן שלא אבד לו אמונו בכוחן של הידיים לתת לו מבוקשו, שהרי אין אדם תובע דבר מה ממי שאינו חושב שיוכל לספקו. התינוק תבע נחמה ויעקב מרקוביץ’ ביקש לספקה. כשראה שאין התינוק נרגע בין קירות הבית סימן לאברהם מנדלבאום לבוא עמו, ויצא אל החצר. רק יצאו לחצר כבר הועם בכיו של הילד, וכשיצאו מן החצר אל הרחוב נפסק הבכי כליל.
יעקב מרקוביץ’ ואברהם מנדלבאום צעדו זה לצד זה. כשפסעו קודם לכן לביתו של מנדלבאום היו רק שניהם אחוזים בברית השתיקה. כעת התרחבה הברית והקיפה שלושה: יעקב מרקוביץ’, אברהם מנדלבאום ותינוק מפויס שהועבר מידי הראשון אל זרועות השני. יעקב מרקוביץ’ הצטחק. “אתה מחזיק בו כפי שהרבנים מחזיקים בספר הקודש בשמחת תורה.” אברהם מנדלבאום לא ענה, רק היטיב אחיזתו בילד והאט צעדיו, כי הבחין שיעקב מרקוביץ’ נאלץ לצעוד שלוש פסיעות על כל צעד בודד שגמא ברגליו. הם הוסיפו ללכת שעה ארוכה, רגליהם נושאות אותם מן המושבה ודרכיה אל שבילי השדות, ולבסוף אל עץ החרוב. למראה העץ נמלא מצחו של אברהם מנדלבאום קמטים, ועיניו אמרו רע.
“אלוהים יודע כמה שעות שכבה כאן עד שהגעת אתה. לבדה, לגמרי לבדה. אין פלא שדעתה נשתבשה.” יעקב מרקוביץ’, מומחה בקי בתחום הבדידות, ידע היטב שאין כל הבדל בין עץ חרוב ומזרן מוצע. יכול אדם להיות בודד בכל מקום, גם בלב קהל. ובכל זאת לא אמר מילה. אם בחר אברהם מנדלבאום לתעל יגונו אל העץ, לא ישים לו סכר.
“החזק אותו רגע עבורי.” שוב מצא עצמו יעקב מרקוביץ’ אוחז בגור האדם, שעה שאברהם מנדלבאום קרב לעץ החרוב. השוחט בחן את הקרקע סמוך לגזע, במקום בו נמעכו הקוצים ממשקל אשתו הכורעת ללדת. בכפו הגדולה מישש את קליפת העץ המחוספסת. “לבדה,” אמר, “לגמרי לבדה.” ואז החל מכה בעץ החרוב באגרופים קמוצים. מכה ללא רחם. ענפי החרוב רעדו כולם, רעד גם יעקב מרקוביץ’. בחבטה העשירית נשרו באחת כל פירות העץ, גשם של חרובים שניטח על ראשו של אברהם מנדלבאום. השוחט הוסיף והכה בעץ באגרופים שהפכו אדומים מדם, חבט ובעט וטרק את גופו כנגד הגזע. רק כשקרס העץ וגזעו נבקע ונגלתה ערוות שורשיו חדל סוף־סוף אברהם מנדלבאום מלנקום את חרפת בדידותה של אשתו. הוא ניגב את ידיו במכנסיו וניגש לקחת את בנו, אך נמלך בדעתו והותירו בידי מרקוביץ’. הם שבו באותה דרך בה באו.
12
שנתיים תמימות עשתה בלה מרקוביץ’ בביתו של המשורר. מקץ ימים אחדים לאחר פגישתם הראשונה הסתגלה לריח הכבד הקצוץ, וכעת הרגישה בו רק בשעה שבאו לידי ריב. מדי בוקר, לאחר שיצא המשורר לעבודתו, ארזה בלה את כל בגדיה בתיק ועמדה לעזוב את הבית. לעתים פתחה את הדלת וצעדה צעדים מספר במורד המדרגות, לפעמים אפילו עד סוף הרחוב. ולעתים לא עשתה אפילו זאת, רק ניצבה מול הדלת הסגורה רגעים מספר בטרם שבה ופרקה את התיק.
המשורר לא ידע דבר מטקס הבוקר הזה. כששב מעבודתו במערכת העיתון, לאחר שהוציא את רוב יומו בניסוח הספדים ופה ושם מודעת ברכה, מצא את בלה רחוצה וריחנית. הוא לקח אותה לבתי קפה ולקולנוע, טייל עמה לאורך השדרות ואף הסכים לרקוד עמה, כי למרות ששנא לרקוד אהב את מבטי הבריות בשעה שגילו כי אדם שכמותו רוקד עם אישה שכמותה. אך יום אחד נוכח בפער שבין שמחתה בלילה ועצבותה ביום. זה היה בבוקר אחד בחודש פברואר, כשהבניינים ברחוב נצמדים זה לזה מרוב קור. המשורר, שיצא מדירתו כשרק ז’קט דק ולהט האהבה שומרים על חום גופו, נוכח עד מהרה שהלהט פג וכתפיו רועדות. הוא סב על עקבותיו בפינת הרחוב וצעד אל הבית, שם יתעטף במעיל חם ובחיבוק נוסף מאהובתו. כשהגיע סמוך לבית ראה את בלה עומדת בפתח, מבטה מעונן, מיטלטליה בידיה. המשורר קפא על עומדו. האדם שבו ביקש לפרוץ ממקומו, לרוץ אליה, לכרוע ברך לפניה ולהתחנן שתישאר. ואילו האמן שבו הורה לו להישאר במקומו ולהתבונן, לחרוט בלבו את תווי פניה ביום לכתה, פנים שכלל לא מודעות לעין הצופה בהן, פנים שיוכל לשורר עליהן עד יום מותו. עוד האמן והאדם מתכתשים זה בזה הסתובבה בלה ושבה אל הבית, והמשורר צעד משם אל עבודתו, מבולבל וכואב וקופא מקור.
למין אותו יום שב לכתוב שירה. כעת לא עסק בתקומת היהודים ולא הילל את התבואה החקלאית או את נופי הארץ. שיריו: פשוטים, קלופים, נוגעים ללב, עסקו כולם באפשרות לכתה של אישה אחת מבית אחד. זו לא היתה שירה גדולה, רחוק מכך, אך זו גם לא היתה שירה גרועה, ובזאת היה חידוש. היום בו צפה המשורר בבלה הניצבת על מפתן הבית היה ליום בו הפך ממשורר כושל למשורר בינוני. אותה שעה היו בארץ די והותר משוררים גדולים, וגם משוררים גרועים לא חסרו לה. לגדולים סגדו, על הגרועים ריחמו. ואילו במשורר הבינוני שמחו שמחה גדולה. הם הדפיסו את שיריו בעיתונים אך דחו את ספריו בהוצאות, הזמינו אותו לברך בכינוסים חסרי חשיבות וידעו שלעולם לא יצטרכו לקרוא על שמו איזו גינה, לכל היותר ספסל.
בלה לא קראה את שיריו של המשורר. מאז אותו יום בו טעמה את פלחי התפוז איבדה אמונתה במילים. בעבר אהבה משוררים כי חשבה שיש בכוחם לברוא להם איזה עולם שיחפצו. היום ידעה שעולמות אלו אינם אלא בועות סבון עגלגלות, כמו אלו העולות מן המים שעה שהיא מקרצפת בכיור כביסתו של המשורר. בועות צבעוניות נהדרות שהגוף מבקש להתערסל בתוכן, אך מיד הן פוקעות בנתז מים, וכל שנותר הוא גרביים מלוכלכים וחולצה שיש לשפשף בסבון.
נשים החלו מבקשות את קרבתו של המשורר. נשים יפות. שוויון הנפש שעוררו בהן שיריו הקודמים, שירי הציונות וגאולת הארץ, נתחלף בדוק דמעות אל מול שיריו לאהובתו. השירים נגעו בנימי נפשן העדינים ביותר — בתשוקתן שגם הן עצמן יהיו יום אחד מושא של אהבת משוררים. בלה הרגישה בכך כשפסעה יד ביד עם המשורר לעת ערב. כעת כבר לא ארב לחיוכה אלא פיזר את חיוכיו, לא תלה את עיניו בעיניה אלא שוטט עמן סביב־סביב, מן האדמונית אל שחורת השיער, משחורת השיער אל גדולת החזה. כשחזרו אל דירתו של המשורר אחזה בבלה בחילה שנותרה גם בבוקר. אותו יום לא ארזה את חפציה אלא השתהתה ליד האסלה בין הקאה אחת לאחרת. היא הקיאה מתוכה את העוגה שאכלו אמש בבית הקפה ואת מבטי הנשים המסתכלות בה באוכלה. היא הקיאה מתוכה את המשורר העברי שכעת העדיף לכתוב על לכתה מאשר להיות עמה. היא הקיאה את כל פלחי התפוז שאכלה באירופה וטעמם לא בא בפיה כי לשונה טעמה רק את הציפייה לארץ ממנה באו התפוזים. והיא הקיאה את הארץ עצמה, פיסות מזון שלא עוכלו כהלכה, חמסין וחול ועליבות ותקוות שאין להם תוחלת.
לאחר שסיימה להקיא נשכבה בלה על מיטתה והנה היא קלה כציפור. אפילו צריבת הוושט נעמה לה. כעת ידעה כי חופשית היא, תוכל לפנות לכל אשר תרצה. יירקב לו יעקב מרקוביץ’ בביתו במושבה, היא עצמה תחיה חייה כאן, בתל אביב. עוד היום תעזוב את המשורר הבוגדני ותמצא לעצמה אהוב של ממש. אדם פשוט וטוב שהשירה רחוקה ממנו ורגליו נטועות עמוק באדמה. רופא. אולי פקיד. איש קדמה שנישואים אינם נחשבים בעיניו כהוא זה. וגם החליטה להירשם לסמינר למורות, לחנך ילדי ישראל לא להיכנע לשפלות ולבוגדנות שכנראה טבועים בגברי הארץ הזו. הם יקראו לה “מורתי” בקול נבוך ומעריץ והיא תלמד אותם את כל שהם צריכים לדעת. מתמטיקה, היסטוריה, גיאוגרפיה. על הרי ההימלאיה הגבוהים ועל קורות היהודים במלכות ספרד. על סכום זוויות המשולש ועל מבנה הפרח. רק שירה לא תלמד אותם. אפילו יבקשו. כזב המילים מסוכן מדי עבור בני הנוער. הם ינהגו בה בכבוד והיא לא תרים עליהם יד. כשתפסע ברחוב עם הרופא, או הפקיד, ייגשו אליה אמותיהם ללחוץ את ידה ולהכיר תודה.
קלה כציפור למעט צריבה קלה בוושט שכבה בלה מרקוביץ’ על גבה ורקמה תוכניותיה, מבלי לדעת שגם בבוקר המחרת תמצא עצמה רוכנת על האסלה, וגם בבוקר שלאחר מכן. כמעט שבועיים ימים של בחילות והקאות יעברו עליה בטרם תבין שההקאה אינה דרכה של הנפש להתנקות מעברה, אלא דרכו של הגוף להכריז על העתיד.
בלה לא סיפרה למשורר דבר הריונה. היא ארזה את חפציה בוקר אחד ויצאה מן הבית, מבלי להשתהות לא על מפתן הדלת ולא בפינת הרחוב. אך במרחק ארבעה רחובות מדירת המשורר נעצרה, כי לא ידעה לאן תלך. בתל אביב לא רצתה להישאר. יותר מדי משוררים מהלכים ברחובות. ירושלים נראתה לה קדושה מדי. את חיפה אהבה, אך גם שם תרדוף את הילד סכנת ממזרות. אולי תידפק על שערי אחד הקיבוצים. כבר שמעה כי שם אין מקפידים בענייני דת ונישואים, חולקים באהבה כפי שחולקים באוכל. אבל מי ירצה לקבל אליו צעירה הרה, שאינה מבדילה בין גרגרי אורז ובין חיטה? שעה ארוכה נותרה בלה במקומה. אנשים חצו את הרחוב לאורכו ולרוחבו, ומחשבותיה של בלה עמם. מתל אביב לחיפה. מחיפה לירושלים. מירושלים לקיבוץ. ומאחר שאף אחד מהיעדים הללו לא נראה לה הולם הוסיפה והרחיקה ליעדים אחרים. פתח תקווה, טבריה, ראשון לציון. מחשבותיה של בלה נדדו על פני הארץ, חולפות על המושבה וממהרות להתרחק. לא לשם. לשם לא. אך ככל שביקשה להרחיק עצמה מן המושבה כך שבה והירהרה בה. היא חשבה על המעיין אליו לקחה אותה סוניה, עץ תאנה שומר על פתחו ומאחוריו שחו עירומות וסירקו זו שערה של זו. היא חשבה על מרפסת ביתה של רחל מנדלבאום, שוודאי משחק בה כעת ילד ויוכל לשחק בה גם ילדה שלה. לבסוף חשבה על יעקב מרקוביץ’, איש רע ושפל, שהכנסתו נאה וביתו רחב.
בערב קר של חודש מרס חזרה בלה אל ביתו של יעקב מרקוביץ’. היא שבה כשם שיצאה, מבלי לומר לו מילה. בשעה שנכנסה בלה פנימה עבד יעקב מרקוביץ’ בשדה. אחת לזמן מה הרים מוכנית את ראשו מן המעדר, בתקווה לגלות את דמותה התמירה על הדרך. שנתיים תמימות הרים כך את ראשו מעל למעדר, והתנועה גרמה לו לכאב מתמיד בצווארו, שעשה אותו כפוף משהיה. ובכל זאת הוסיף להרים את ראשו אחת לעשרים דקות לערך, בתנועה שהיה בה מן ההרגל יותר מאשר מן התקווה. ביום בו חזרה בלה הרים יעקב מרקוביץ’ את ראשו מעל למעדר וראה דמות אישה צועדת במרחק. לבו החל מפרפר כמו ציפור אך ראשו היסה אותו בחומרה. בחודשים הראשונים אחרי לכתה של בלה זינק מן השדה בכל פעם בה ראה אישה על הדרך. גוצה או גבוהה, רזה או שמנה. היטב ידע שאף אחת מהן איננה בלה, אך רגליו הלכו במקומו, גמאו בריצה את החלקה, צעדו במהירות על הדרך, נעצרו נבוכות מול הדמות שביקשו לפגוש, שכעת, פנים אל פנים, לא דמתה לבלה מרקוביץ’ ולו במעט. אחת לזמן מה, כשהשעמום גבר על מידת הרחמים, עטף אחד מבחורי המושבה את מכנסיו בבד ויצא לעכס על אם הדרך. יעקב מרקוביץ’ הרים ראשו מעל למעדר וראה ממרחקים דמות חסונה שהילוכה הילוך אישה ולרגליה חצאית, ולמרות שידע כי דבר מה אינו כשורה — אפילו שמע צחקוקי הבחורים שהתחבאו בין השיחים — בכל זאת צעד לעבר הדמות בעיניים מקוות.
“אתה עושה מעצמך צחוק,” אמר לו זאב פיינברג כשראה אותו שב לשדה עטוף שריקות לעג, “היא לא תחזור.” יעקב מרקוביץ’ השיב “נראה,” אך חדל לזנק לכל מראה אישה. כעת רק הרים מבטו לסקור הדמות שבמרחק. אם דמתה הדמות לבלה פתח בריצתו, אך אם לא, נשאר על מקומו. ומאחר שמעטות היו הנשים שצלליתן דמתה לבלה, כול וכול לבלה שבזיכרונו, מיעט יעקב מרקוביץ’ לעזוב את השדה. ביום בו שבה בלה הבחין בדמותה על פני השביל. לבו, כתמיד, ביקש לזנק, אך רגליו נותרו במקומן. הילוכה של האישה שעל השביל היה כבד וצעדיה אטיים. ירכיה היו מלאות וכתפיה שפופות במקצת. ואילו בלה הילוכה אצילי וצעדיה זריזים, ירכיה דקות וכתפיה זקופות. יעקב מרקוביץ’ הוסיף לעבוד בשדה.
כשנכנס לבית מצא אותה שם. מלאה יותר, שפופה יותר, ואף על פי כן — האישה היפה ביותר שראה מימיו. יופייה פעל עליו כעת כפי שפעל עליו בפעם הראשונה בה ראה אותה, כשהסתובבה מהחלון בדירה שבאירופה. שוב קפא על עומדו, שוב הרגיש כאילו ליקט מישהו כל שברי חלומותיו והרכיבם לכדי שלם אחד, הנמצא כעת לפניו. שפתיים תפוחות של תאנה בקועה, אף קטן ותקיף, גבות מקושתות כמו חלונות המסגדים. והעיניים האלו, שאמנם מביטות בו עכשיו בתיעוב שאין לטעות בו, ואף על פי כן הן ממלאות אותו חיים.
“חזרת.”
גבותיה המקושתות של בלה התרוממו מעט, כמו כדי לספר שעובדת שובה ידועה בעיניה ואין צורך להצהיר עליה שוב. יעקב מרקוביץ’ עמד עדיין על מפתן הדלת, ואילו בלה ישבה ורקמה על הספה. על כורחו חש עצמו מרקוביץ’ זר בביתו, כאילו היה אורח לא קרוא המפר את שלוות הבעלים. לכן צָעד צַעד נוסף אל תוך הבית ופתח שוב, בקול שקיווה שיישמע סמכותי: “עברת דרך ארוכה. אכין לך דבר מה לאכול.” בלה מרקוביץ’ לא השיבה ויעקב מרקוביץ’ מיהר אל המטבח. הוא שפת תה ופרס לחם ולאחר היסוס קל הוסיף תפוז שאת קליפתו קילף. לרגע אחד, כאשר עמד במטבח, כוס התה בידו האחת, הצלחת ובה לחם וגבינה ופלחי תפוז בידו השנייה, לרגע אחד חשב יעקב מרקוביץ’ שהכול עתיד לבוא על מקומו בשלום.
כששב לסלון נוכח כי הוא ריק. בלה מרקוביץ’ לקחה את מעשה הרקמה והלכה לה. תחילה נחרד שמא עזבה שוב, אך מיד ראה את מיטלטליה בחדר השינה ולצדם פתק. “מעתה תשוב לישון על הספה שבסלון. תוכל לקחת איתך את הכותונת.”
יעקב מרקוביץ’ לא חיכה זמן רב בטרם ידע לאן הלכה בלה. צעקת ההפתעה של זאב פיינברג נשמעה היטב ברחבי היישוב: “חזרת!” לא רק שמחה נתגלמה בצעקה הזו, אלא גם שאלה שאין מעזים לשאול, לא פיינברג ולא מרקוביץ’, האחד לבדו בסלון והשני על מפתן הדלת, מחבק את בלה וקורא, “סוניה, תראי מי באה.” ואילו סוניה העיפה מבט אחד בבלה וניחשה מיד סיבת שובה. לא בגלל הגוף, שעוד שמר סודו, העיניים הן שסיפרו לה. עיניה של בלה, שדמו בכל לאלו של סוניה לבד שהיו קרובות זו לזו בדיוק במידה הנחשבת נאה, הכילו כעת דבר מה נוסף. זה לא היה רוך, או מתיקות, או כל אותם דברים שאנשים מבקשים למצוא בעיניהן של נשים הרות. להפך: בעיניה של בלה היה כעת משהו קשה ונחוש, הידיעה שאדם נוסף תלוי בה לקיומו. ידיעה זו חילחלה בה שעה שעשתה את דרכה למושבה, וכשהגיעה כבר הפכה חלק ממנה. אדם נוסף תלוי בה לקיומו, אדם סודי שאיש אינו מכיר עדיין מלבדה, תינוק. המילה הזו נעמה לה כל כך שגילגלה אותה שוב ושוב על לשונה, טועמת ממנה כל הדרך למושבה ולא יודעת שובע, מקווה כי די במתיקות המילה כדי לכפר על טעמם של כל יתר הדברים. סוניה חיבקה את בלה בשתי ידיים חזקות ולחשה, “מזל טוב.” ברגע הראשון נחרדה בלה שמא סודה אינו כמוס כפי שחשבה, אך מיד הרגיעה עצמה שאין עיניה של סוניה כעיניהן של יתר הבריות.
אותו לילה נשארה בלה בביתם של סוניה וזאב פיינברג עד שעה מאוחרת. שמחת המפגש עם חבריה נמהלה בחשש מן הרגע בו תצטרך לשוב אל ביתו של מרקוביץ’. לכן נותרה לשבת על הספה, מאזינה בחפץ לב לסיפוריו של פיינברג (על תנין בנחל אלכסנדר שכמעט וטרף פעוט בן שלוש אלמלא נלחם בו בידיים חשופות), מחייכת לשמע תיקוניה של סוניה (לא בידיים חשופות אלא עם רובה, לא פעוט בן שלוש אלא בחור בן שלושים, ולא תנין אלא תן). לבסוף ידעה שלא תוכל לחכות עוד ונפרדה מהם לשלום. ככל שהתקרבה אל הבית הלכו צעדיה והפכו מהוססים. כשפתחה את הדלת אחזה בה בחילה, והיא מיהרה אל חדר השירותים. עשרים דקות חיכתה לצד האסלה. כשהתרוממה לא היה זה משום שעזבה אותה תחושת הקבס, אלא מפני שהחליטה לפעול למרות נוכחותה.
יעקב מרקוביץ’ נם את שנתו על הספה שבסלון. הגירוש ממיטתו אל הספה לא הפריע לו כהוא זה. מאז עזבה בלה שימשה לו המיטה תא עינויים ולא מקום מנוחה. את לילותיו העביר בעיניים פקוחות, דרוך לצליל רגליה של בלה על מפתן הדלת. לבסוף העדיף את אוויר הלילה הקפוא על פני חום הסדינים הספוג בציפייה, והוציא את לילותיו בשמירה על המושבה. הלילה בו שבה בלה היה הלילה הראשון מזה שנתיים בהן ישן יעקב מרקוביץ’ שנת ישרים. בלה קרבה אל הספה. היא לא הביטה בו כשהורידה את חולצתה, גם לא כשפשטה מעליה את החצאית. היא הסירה את חזיתה ואת תחתוניה במהירות, כאדם שהחליט לטבול במים קפואים, ויודע שאם רק יהסס ייסוג בו. בלה מרקוביץ’ לקחה נשימה עמוקה ונכנסה אל בין סדיניו של בעלה.
לא מיד התעורר יעקב מרקוביץ’. הוא ישן בגפו כל ימיו, וגופו מיהר לפטור את מגע העור הרך כתרמית־חלום נוספת. אך משנקפו שניות אחדות והמגע נותר, מה גם שנוסף עליו הבל נשימת אישה, פקח יעקב מרקוביץ’ את עיניו. בלה מרקוביץ’ שכבה לצדו, עיניה עצומות, גופה גלוי. יעקב מרקוביץ’ לא העז לזוז. כל כך גדול היה הנס הזה שברור היה לו כי די בטעות קטנה אחת כדי שייעלם כלא היה. אפילו להביט בה לא ההין, רק שכב כשעיניו עצומות ושאף את ריחה, שהיה בו מן הטל ומן הדבש. מקץ רגעים אחדים פקח שוב את עיניו. היא עדיין היתה שם. עירומה. מפוארת. מפקירה את גופה לעיניו הלטושות. אפילו בעירומה נותרה גאה. פסל שיִש מושלם שההמונים נוהרים לראותו, מגניבים יד חצופה ללטפו כשהשומר איננו מתבונן, אך יופיו נותר שלו בלבד, אחת היא כמה יביטו בו. כעת לא ידע לאן יביט קודם: כתפי השנהב שארב לראותן שעה שהיתה מסתובבת בבית ומתכופפת להרים איזה חפץ נחו כעת לצדו. תחתן התרוממו זוג שדיים מושלמים, שני רימונים עגולים שכתר פטמתם פונה אל השמים. הלאה משם בטן עגלגלה, דבשית, וטבורה מטבע זהב. ולמטה מזה. ולמטה מזה. יעקב מרקוביץ’ הביט במשולש ערוותה של בלה מרקוביץ’ ונתקף סחרחורת. הוא עצם שוב את עיניו. כשפקח אותן דילג מהר על ערוותה של בלה מרקוביץ’ — כמה אושר יכול אדם לשאת? — והביט בירכיה. לאחרונה הסב איבר זה לבלה עצב רב, כשגילתה כי נתכסה ורידים כחלחלים וניצני צלוליטיס. אך בחשכת הלילה לא הבחין יעקב מרקוביץ’ בפגמים אלו, ולמעשה ספק אם היה מבחין בהם גם באור יום. לא מפני שראייתו פגומה. ראייתו של יעקב מרקוביץ’ לא נפלה מראייתם של כלל בני האדם, בכך שהשתדלה אף היא לספק לבעליה את שרצה לראות ולהסתיר ממנו את כל היתר. ואילו כפות רגליה של בלה היו בדיוק מסוג הדברים שמבקשת העין לשמח בהם את בעליה — קטנות, עגלגלות, מלאכת מחשבת של תכנון וביצוע.
כשסיים לסקור את גופה מראש עד כף רגל פנה להתבונן בו מכף רגל עד ראש. עונג מיוחד שאב מההתבוננות בפניה. למרות שחזה בהן פעמים רבות — בין אם בשר ודם ובין אם בשר־דמיון, בכל זאת נראו לו אחרות שעה שנתחברו לגוף העירום. הפנים היו תולדה של הגוף כשם שהגוף היה ההבטחה שגולמה בפנים. אדמומיות השפתיים הלמה את סומק הפטמות. קימור הסנטר תאם את קימורי כף הרגל. קשת הגבות רמזה על משולש הערווה.
מאחורי עפעפיים סגורים המתינה בלה למגע ידיו של יעקב מרקוביץ’, דרוכה כאדם המצפה לעקירת שן. את דמעותיה בלעה בטרם יספיקו לזלוג החוצה מהעין ולהסגיר את סודה. כל כך הרבה מלח. רק שלא יזיק לתינוק. ברגע בו חשבה על התינוק שבו ועלו בה התמונות — פעוט בוכה מרעב והיא אינה מסוגלת להאכילו. תלמיד בית ספר שידה אינה משגת לקנות לו את ספריו. נער צעיר שהמילה “ממזר” רושפת אליו בכל אשר ילך. לו היתה מסוגלת היתה יוצאת מקיפאונה ומפתה את מרקוביץ’ במו ידיה, אבל מאחר ולא הצליחה, דקות ארוכות לא הצליחה, עשתה את הדבר היחיד שהיתה יכולה לעשות:
“אשכב איתך, אם תרצה.”
שבריר שנייה חלף בטרם עמד יעקב מרקוביץ’ על משמעותן של המילים. הפער בין נימת קולה ובין דבריה בילבל אותו. בניסיונו ליישב את הדברים אמר לעצמו שהיא נבוכה, מתביישת במעשיה הקודמים. הבחורים שנשלחו לחבוט בו, מבטי הלעג מצד אנשי המושבה, נקמת הבית שבנה במו ידיו — כל אלו ודאי מנקרים במצפונה ומקשיחים את קולה. כי הנה הבינה בלה מרקוביץ’ עד כמה אוהב אותה יעקב מרקוביץ’, הבינה שרגש מצדה, גם אם אינו נמצא מן המוכן, אפשר שייווצר בעבודה קשה ובמסירות הרבה, והריהי שוכבת במיטתו וממתינה שיסולח לה. יעקב מרקוביץ’, אדם חכם, כמעט ושיכנע את עצמו שכך פני הדברים, עד שנגע ביד רועדת בכתף אשתו.
ברתיעתה של בלה מרקוביץ’ לא ניתן היה לטעות. הגוף גבר על גברתו. שפתי התאנה נמשכו אחור, העפעפיים התכווצו, קשת הגבות נמעכה כליל. יעקב מרקוביץ’ לקח חזרה את ידו והתיישב. דקות ארוכות חשב כשעיניו עצומות. הירהר בחודשים שהעבירה בלה הרחק ממנו, בגבר שוודאי הותירה מאחור בעת שובה, בהילוכה המובס על השביל המוביל למושבה, בגופה שנתמלא מעט. כשפקח שוב את עיניו ראה את בלה מביטה בו, גופה מכוסה בסדין.
“את לא צריכה לחשוש,” אמר. “הילד הזה שבגללו באת, אני אדאג לו. ועכשיו צאי מהמיטה הזו ואל תשובי אליה עד שתרצי בכך.”
מאותו יום והלאה שב הבית לחומו הרגיל. גם שיח הבוגנוויליה הרפה משיגיונותיו, לשמחתו של יעקב מרקוביץ’ שכבר שקל לעוקרו. הסלון עמד בעגמומיותו, כי לא תיתכן שמחת רהיטים בבית שאהבה אין בו, אך לפחות חדל מלהקפיא את יושביו. יעקב מרקוביץ’ לא השלה עצמו שהדברים נעשו עבורו. בבטנה של אשתו נבט תינוק, והבית חדל ממלחמתו במרקוביץ’ כדי להקל צמיחתו של הילד. לא רק הבית התגייס לסייע להריונה של בלה, גם יעקב מרקוביץ’ עצמו ביקש לטפל בה ולהקל עליה את ימיה. בילד שבבטנה ראה משכון, ערובה לכך שתישאר. מוכן היה לכלכל את הילד כל ימיו אם רק יובטח לו שתישאר אמו איתו.
13
יעקב מרקוביץ’ ואברהם מנדלבאום מעולם לא שבו לדבר בלילה בו מוטט השוחט במו ידיו את עץ החרוב. מאז חזרה בלה הגיע מרקוביץ’ מדי יום לאטליז, לבחור נתח קטן עבור אשתו ההרה. השוחט העניק לו את הנתח במחצית ממחירו, ולחץ את ידו לחיצה שהותירה תחושה רק במחצית מאצבעותיו. כשהיה מרקוביץ’ יוצא מחנותו של השוחט עצרו אנשי המושבה להביט בו ולתהות. כעת חש את עיניהם מלוות אותו בכל אשר הלך. אותן עיניים שבעבר לא הקדישו ליעקב מרקוביץ’ יותר ממבט חטוף בחנו אותו כעת ארוכות, עקבו אחר צעדיו כל הדרך לביתו, עד שסגר עליהן את הדלת ונכנס לברר בשלומה של בלה. וגם אז, לאחר שנסגרה הדלת, נותרו העיניים במקומן, רושפות לעבר הדלת הסגורה, מתאמצות לחדור מבעד לשכבות העץ הצבוע לבן ולברר סוף־סוף למה חזרה אשתו של יעקב מרקוביץ’.
לא מיד החלו השמועות. אותה שנה היו לאנשים דברים אחרים לעסוק בהם. התקדמות כוחות בעלות הברית, מצב התחמושת של הגרמנים יימח שמם, מזימות הערבים. עניינים ברומו של עולם. אבל כאן, מתחת, בטנה של אישה יפה אחת גדלה ותופחת, וכעבור חודש וחצי לא היה יכול אדם להלך ברחובות המושבה מבלי להבחין בכך. כך קרה שהדאגות הגדולות פינו מקומן לשאלות הקטנות, ולבסוף לתהיות הקטנוניות, כאלו שאינן מביאות אלא ריב ומדון ובכל זאת ערבות הן לחיך.
“זה לא ממנו, הילד.”
“מנין אתה יודע?”
“כבר שכחת איך היתה נעלמת בלילות?”
“אבל מאז חזרה לא נעלמה פעם אחת.”
“אולי חזרה והפתעה באמתחתה.”
תחילה נאמרו הדברים בחדרי חדרים, בלחש, כשהמנורה כובתה ובני הזוג מבקשים להפיס זה את זה בדבר רכילות. מחדר השינה עברו לשעת הסעודה, אולי יתבלו את המרק. ומשולחן האוכל נדדו החוצה, אל המטעים והשדות, לבדר אוזניים יגעות. לבסוף קיבלו השמועות צביון כלכלי, לאחר שמיכאל נודלמן הבטיח עשרים לירות למי שיאמת את פרטי הסיפור עם יעקב מרקוביץ’. אותו זמן היה מיכאל נודלמן בחור צעיר ויעקב מרקוביץ’ גבר, אך מיכאל נודלמן פיצה על הבדל השנים בהבדל של עשרים סנטימטרים בגובה וברוחב. אחיו הצעיר של מיכאל, חיים, נענה לאתגר. הוא המתין למרקוביץ’ בעת שובו מהקצב, ידיו בכיסיו, פניו אומרות תום מזויף.
“שלומות, מרקוביץ’.”
יעקב מרקוביץ’ הינהן והוסיף ללכת. מיכאל וחיים נודלמן היו זכורים לו היטב מאותם ערבים בהם הידסו על דרך העפר בחיקוי נואל של הליכת אישה, ממתינים לו שירוץ לקראתם, נקלה ומקווה.
“מביא בשר לגברת?” כעת צעד חיים נודלמן ממש בסמוך לו, פצעוני הבגרות זוהרים על פניו כקבוצות כוכבים. “טוב מאוד לתינוק, הבשר. במיוחד אם הוא עתיד להיוולד אנמי. אתה עצמך אנמי, מרקוביץ’? לא, ודאי שלא, כבר עכשיו אני רואה את הפנים שלך נהיות אדומות. אולי הגברת אנמית? היא בהחלט לא נראית ככה, עם הוורוד הזה בלחיים. אז אולי מישהו אחר אנמי, הא מרקוביץ’, אולי האבא —”
כאן נעצר שטף דיבורו של חיים נודלמן עקב אגרוף מפתיע בעליל מצדו של יעקב מרקוביץ’. האגרוף חייב היה להינתן בהפתעה, שאם לא כן לא היה כל סיכוי שאדם בקומתו ובגודלו של יעקב מרקוביץ’ יצליח לשטח על הקרקע איש בדמותו של חיים נודלמן. כעת כרע יעקב מרקוביץ’ מעל חיים נודלמן ונופף מול פניו בנתח הבשר המדמם שקיבל מהקצב. “אם שוב תפקפק אתה, או כל אחד אחר, בזהות אביו של התינוק, אדאג שפניך ייראו כמו האומצה הזו טרם בישולה.”
אותו לילה השתתף יעקב מרקוביץ’ בקטטה הראשונה בחייו. הוא עצמו הוכה בעבר, כמובן, אך הפעם השיב מלחמה כגבר שבגברים, הלם בחיים ובמיכאל עד ששמע את הקול המופלא של צלע המתפצחת למגע אגרופו שלו. הוא הובס, כמובן, אך כשעזבו אותו האחים חבול ומוכה על אם הדרך לא הצליחו להתעלם מהחיוך על פרצופו. כשדידה חזרה אל ביתו יצאה בלה לקדם את פניו. “חלאות,” אמרה בלה, ולבו של יעקב מרקוביץ’ פירפר מרוב אושר, כי מעולם לא ראה בפניה תיעוב עז כל כך שלא היה מופנה כלפיו. למחרת הקדים לשוב מן השדה. הוא מצא אותה רוקמת בסלון, עטופה בחלוק. “התלבשי, נצא לטייל.” בלה הרימה עיניה מן הרקמה. “הרבה השתנה בינינו מרקוביץ’. ועדיין, הטיול היחיד אליו אהיה מוכנה לצאת איתך הוא לרבנות.” “כרצונך. אבל השמועות על ממזרות הילד לא ייפסקו אלא אם תוכיחי כי עבורי חזרת ואת חברתי ביקשת.” בלה מרקוביץ’ הירהרה בדברים רגעים אחדים ולבסוף התרוממה באנחה. “נטייל, אם כך.”
מאותו יום הקפידו יעקב ובלה מרקוביץ’ לצאת לטיול ערבית בשבילי המושבה. בלה הילכה בסמוך ליעקב מרקוביץ’, אך מעולם לא נתנה את ידה בידו ולמעשה מיעטה להביט בו, אלא אם חלפו על פני עוברי אורח אחרים. יעקב מרקוביץ’ המעיט בשיחה ובלה נטתה לו על כך חסד. לעתים פגשו בסוניה וזאב פיינברג. הם ידעו להבחין בהם ממרחק, כי סוניה וזאב פיינברג נטו זה לזה בלכתם עד שדמו לאיש אחד המהלך על ארבע רגליים ומצחק בשני קולות. יעקב מרקוביץ’ התמקד באופן הילוכם ובקולם של זוג חבריו, והזניח את העיניים, שאם לא כן ודאי היה מבחין באיזה דוק של עצבות שכירסם באישוניו הכחולים של זאב פיינברג. זה שנה תמימה שאין הוא נזהר בסוניה אלא בא עליה בכוונה רבה, כוונה החורגת מהילולת הבשר אל תקוות העתיד. אך בטנה של סוניה נותרה שטוחה להכעיס, לשווא יחפש בה את הקימור היפהפה של ראשית חיים. בשבועות האחרונים שוב אינו מסוגל לגעת באשתו מבלי להרהר במילים כגון ביצית ותא זרע ורחם, מילים שמקומן בספרי הביולוגיה ולא בראשו של גבר המלקק ואגינה אהובה.
את חששותיו לא העז זאב פיינברג להעלות על דל שפתיים, ומאחר ולא דיברו בהם הלכו החששות ותפחו, כדרכם של חששות. שפמו של זאב פיינברג היה הראשון להיפגע, סיסמוגרף הרושם כל שינוי בנפש בעליו. בכל פעם בה הבחין פיינברג בתחבושות הווסת של סוניה נפגם במעט סלסולו של השפם וכוח המשיכה הכביד קצת יותר על שערותיו. הוא החל רוגז על דברים של מה בכך. חלון שהושאר פתוח, תבשיל שהוקדח. וסוניה, שבימים כתיקונם היתה מורטת את שפמו על הערות ממין זה, הבחינה במצבו של השפם והחליטה להבליג. זאב פיינברג הבין כי אשתו מוכנה לשאת את שלא הסכימה פעם, והכביד משקלו. לא מתוך רוע, ודאי שלא אכזריות. רוב האנשים, אם יינתן להם כיסא, יעדיפו לשים עליו את כובד משקלם ולא להשאיר את המשקל על רגליהם שלהם.
ככל שקרב מועד הלידה באה עדנה בין יעקב ובלה מרקוביץ’. אמנם, בלה נמנעה מחברתו של יעקב מרקוביץ’ מחוץ לשעת הטיול והוסיפה לנעול את דלתה מדי לילה, אך חדלה מלישון וסכין בחיקה. אולם, שעה ששנתה של בלה הלכה והוטבה, שנתו של יעקב מרקוביץ’ שבה לנדוד. מאז חזרה בלה שוב לא התפתל במיטתו בעינויי קנאה ותהייה — כעת שכב על הספה המוצעת וגופו נאכל מתשוקה. הוא סירב להצעת המשכב של בלה בשובה כי לא יכול היה לחשוב על משכב עמה שאין בו רצון. אשתו היא, לא זונה מן העיר, ולכן ישכב עמה רק כשתרצה בכך היא עצמה, ללא מיקוח או תועלת אחרת. אך מגע גופה העירום נצרב בעורו, ונפשו שוטטה שוב ושוב אל משולש הערווה הזהוב. בשעות היום הדף בכוח את מחשבותיו אודותיה, אך מרגע שנכנס למיטה שוב לא היה יכול אלא להתמסר להן. מאז שבה בלה שלטה זקפה תמידית בלילותיו של יעקב מרקוביץ’. עד מהרה לא הסתפק האיבר בשעות המנוחה והחל להביך את בעליו בעיצומו של יום. די היה שיבחין יעקב מרקוביץ’ בפרי שצבעו אדמדם — יהא זה שזיף או תות או תפוח — וכבר מכנסיו תופחים ובלחייו עולה סומק. כל פרי הזכיר לו את פטמותיה של בלה, כל גבעול חיטה זימר לו את שיר ערוותה. כשפרס לו השוחט מן הבשר היה יעקב מרקוביץ’ בולע את רוקו בקול רם כל כך שאברהם מנדלבאום הביט בו בדאגה. שעה שפגש פיינברג ביעקב מרקוביץ’ נמשכו עיניו על כורחו אל מכנסי חברו, שכן בעוד שפניו של יעקב מרקוביץ’ נותרו שגרתיות למדי, הרי שזקפתו התמידית בלתי שגרתית בעליל.
“למה שלא תסע לחיפה? אם שותים מספיק ורוצים מספיק מצליחים להאמין שאישה אחת היא בעצם אחרת.” יעקב מרקוביץ’ אימץ את עצת חברו. אחת לשבועות מספר יצא לפרוק תשוקתו אצל האישה מחיפה, אך רק הניח רגלו שוב בפתח הבית והנה שב והזדקף איברו בציפייה ובגיל.
ואילו איברו של זאב פיינברג הלך ונרפה. אם בעבר היה שפמו מסתלסל למראה כל קימור שדיים או ישבן דשן הרי שכעת כשהופיעו לפניו נותר אדיש. רק כשראה אישה הרה היו עיניו שבות וניצתות, והוא סקר את בטנה במבט כמֵה. אם בעבר היתה גאוותו על כך שמעולם לא סיבך נערה, שכב עם כולן אך לא הביך אף לא אחת, הרי כעת היה הולך ונדאג שמא לא זהירותו הגנה עליו מאבהות לא רצויה, אלא דבר מה אחר. ומחשבה זו היתה מאיימת כל כך שחילצה ממנו רשעות שלא ידע שנתקיימה בו, וכעת הופנתה כולה אל סוניה. הוא סנט בה בכל הזדמנות והעדיף לילות שמירה על מיטתם. כשדיברה שוטטו עיניו ברחבי החדר וכשצחקה העיף בה מבט אחד וקולה נפל כמו ציפור שנורתה מן הקרקע. בלה ראתה כאבה של סוניה וזעמה. לבסוף יצאה לחפש את פיינברג שעה שעבד בשדה. “לקחת לך לביאה להתחתן איתה ועכשיו אתה הופך אותה לתרנגולת מרוטה. למה?”
זאב פיינברג הביט בה המום. היפהפייה הבוכה שהכיר נעלמה, ובמקומה ניצבה מולו אישה גדולת בטן וסמוקת לחיים, שעיניה רושפות וידיה מאוגרפות. “יש דברים, בלה, שעניינם בין גבר ואישה.”
“לא במושבה הזאת, פיינברג. את האדמה אולי מעבד כאן כל איכר לבדו, אבל את כל השאר אתם הרי עושים ביחד. מי כמוני יודעת.” זאב פיינברג הניח את ידו על ידה המאוגרפת. “לכי הביתה בלה, כל המאמץ הזה שלך, זה לא טוב לתינוק.” את המילה האחרונה ביטא בעצב כזה שעורה של בלה נצטמרר.
זקפת התמיד של יעקב מרקוביץ’ הגיעה לבסוף לאוזניו של סגן ראש הארגון. “לא הזמן ולא המקום,” רעם קולו של המפקד הנערץ, “הארץ הזו בדרך למלחמה, ומבריח הנשק שלנו בצפון, אדם שנבחר בפינצטה דווקא בגלל חוסר הבולטות שלו, מתהלך ברחובות עם תורן במכנסיו?!” מיכאל כ”ץ הינהן וציין כי זה זמן רב שהוא מבקש להרחיק את יעקב מרקוביץ’ לצמיתות משורות הארגון בעקבות שערוריית הנישואים שטרם באה על פתרונה. אך סגן ראש הארגון פסק כי נישואים לחוד ואקדחים לחוד. “להחרים את יעקב מרקוביץ’ זה טוב ויפה בימי שלום, לא רגע לפני פרוץ המלחמה. טפל בבעיה הזו שלו ושלח אותו למשימה הבאה.” מיכאל כ”ץ יצא מהמפקדה מקלל ורוטן. הוא ידע לדבר ארבע שפות ולהעמיד פנים כי הוא מדבר שמונה. הוא ידע לפרק אקדח בעיניים עצומות ולהרכיב אותו בחזרה כשיד אחת קשורה לו מאחורי גבו. אבל הוא בהחלט לא ידע, גם לא רצה לדעת, איך מטפלים בבעיה כמו זו של מרקוביץ’.
לבסוף קנה חוט, קשר בו לולאה ושם פעמיו אל המושבה. כשפתח לו יעקב מרקוביץ’ את הדלת הבחין מיד בגודל הבעיה. שוב לא היה יעקב מרקוביץ’ שגרתי לתפארת. אפילו עמד מאחורי דלפק, עדיין יזהרו פניו בסומק עז של אדם שבראשו דבר עבֵרה.
“זה לא מעניין אותי מרקוביץ’,” אמר מיכאל כ”ץ והחווה בסלידה על מכנסי האיכר. “יש מצבור שצריך להעביר למטולה ואתה תהיה זה שיעביר אותו. אז קח את זה –” כאן השליך כ”ץ את החוט לעבר מרקוביץ’ — “וקשור איפה שצריך לקשור. הלילה אתה יוצא לדרך.”
“אשתי עומדת ללדת,” אמר מרקוביץ’, “אני נשאר כאן.”
“נקווה שהילד ידע לחרוז כמו אביו,” השיב מיכאל כ”ץ, ופתח וסיפר ליעקב מרקוביץ’ אודות המשורר התל אביבי איתו חלקה בלה את יצועה שנה תמימה. “איזה זוג מקסים שהם היו, היא עם הרגליים הארוכות שלה והוא עם המשפטים הארוכים שלו.” יעקב מרקוביץ’ ביקש לטרוק לו את הדלת בפרצופו, אך קפא על עומדו. מלשונו של מיכאל כ”ץ זינקו חיות רעות בעדרים ובלהקות, ודהרו כולן אל תוך הבית. כ”ץ סיפר על בתי הקפה בהם אחזה בלה בידו של המשורר ועל טיולי הערב שטיילו בשדרה. הוא תיאר את חן תנועתה שעה שרקדה ואת החיוך שעלה על פני מי שזכה לשמוע אותה בצחוקה. אט־אט נמלא ביתו של יעקב מרקוביץ’ בעברה של בלה, עד שלא נותר בו מקום ליעקב מרקוביץ’ עצמו. כששבה בלה מביקורה אצל סוניה מצאה את הבית ריק ואת מיכאל כ”ץ בפתחו, חוט מלופף לו על אצבעו.
“איפה מרקוביץ’?”
“יצא. משימה דחופה.”
“לאן?”
“אני חושש, גברתי, שעל כך לא אוכל לענות.”
קילוגרמים רבים נוספו לבלה מרקוביץ’ מאז ראה אותה מיכאל כ”ץ לאחרונה. שערה היה סתור ומצחה מיוזע, וכל זאת לא יכול היה מיכאל כ”ץ שלא להרעיד מעט כשנתנה בו מבט קפוא ושאלה שוב, “לאן.”
“צפונה. שבוע לפחות.”
מיכאל כ”ץ בחן את פניה החתומות של בלה מרקוביץ’ ומצא אותן עדיין יפות להפליא. אצילית כתמיד, חשב, גם עתה לא תסגיר שמחתה על שפטרתי אותה ולו לשבוע מהתולעת הזו. עוד מבט אחד בפניה של בלה מרקוביץ’ וכבר מיכאל כ”ץ מתפתה לציין שמדובר במשימה מסוכנת מאוד, למעשה אין לדעת אם ישוב ממנה יעקב מרקוביץ’ או לא, ומזל גדול שבלה שבה לכאן, אל הבית, שוודאי שווה דבר מה, ולא נותרה בתל אביב חסרת כול.
“כמה חבל,” אמרה בלה, “שלא הכנסתי אותך קודם לכן אל הבית.” מיכאל כ”ץ הביט בה בתמיהה. “לו עשיתי זאת הייתי יכולה לגרש אותך ממנו כעת.”
בלה נכנסה אל הבית וסגרה את הדלת על פניו של מיכאל כ”ץ. דממת הסלון נעמה לה. דקות אחדות נותרה עומדת, סוקרת את החדר כאילו ראתה אותו בפעם הראשונה, עירום מנוכחות בעליו. לבסוף התיישבה על הספה. צרור מצעים קופל בקפידה תחת אחת הכריות. ציפה וסדין ושמיכה, שביניהם גילתה מקופלת את כותונת הלילה הישנה שלה. בלה הרימה אל פניה את הכותונת ושאפה ריח סבון כביסה שלא הכירה, מהול בריח גוף שאינו גופה. לילות רבים כל כך עשה יעקב מרקוביץ’ כשהוא מחבק בשרוול הכותונת שריחו דבק בריח הבד. וכעת הלך. בלה מרקוביץ’ הטיחה את הכותונת כנגד הקיר. אחר השליכה לרצפה את הציפית והסדין. היא נשכבה וגבה על הספה, בטנה מתנוססת מעליה, עיניה עצומות. כך שכבה שבעה חודשים קודם לכן, נכונה לסבול את מגעו של הגבר הנורא הזה כדי לקנות ביטחון לתינוק שבבטנה. הוא נתן לה ביטחון וחסך ממנה את מגעו, והיא הוקירה לו תודה על כך אך תיעבה אותו על כל השאר. אם ימות עכשיו. אם ימות עכשיו. לא תייחל שכן. לא תקווה שלא.
שלושה ימים אחרי צאתו של יעקב מרקוביץ’ הגיע אל המושבה סגן ראש הארגון. הילדים ששמעו את רעש המנוע ורצו לקבל את פניו שָבוּ בוכים, כי סגן ראש הארגון הורה להם לעזור להוריהם וחקר אותם על שיעורי הבית במבט כה מצמית עד שכמעט הרטיבו במכנסיהם. ואילו הילדים שלא שמעו את רעש המנוע בכו אף הם, כי החמיצו את ביקורו של זה שהכול מלחשים אודותיו, זה שהעניק רימון חי לכל ילד שיצא לקבל את פניו, או כך לפחות נאמר להם על ידי הילדים שפגשו בו. האמהות קינחו את אפם של הילדים בשולי חולצתן, טפחו על ראשים בוכיים וייחלו בעמקי לבן כי ביקורים של אושיות היסטוריות ייערכו רק לאחר שעת ההשכבה.
סגן ראש הארגון השאיר את המכונית במרכז המושבה, שם תשומן היטב במבטי האנשים, וצעד לעבר ביתו של יעקב מרקוביץ’. הוא היה רוצה להסס טרם ידפוק על הדלת. את בלה לא ראה מאז הלילה בו עזבה את דירתו בתל אביב ויצאה לחפש לה משורר. הוא לא ידע בוודאות מדוע שבה אל מרקוביץ’, או כיצד הגיבה ללכתו. דקה או שתיים של הערכת מצב היו יכולות אך לסייע, אך הילדים הלכו אחריו ממרחק עד ביתה של בלה, וכעת היו צופים בסגן ראש הארגון בעיניים מעריצות. סגן ראש הארגון ידע כי חינוכו של הדור הצעיר ייפגם קשות אם יראה בהיסוסיו של הדור הבוגר, ולכן דפק בדלת ביד בטוחה ובלב חושש.
לא מיד פתחה בלה מרקוביץ’ את הדלת. צעדיה היו כבדים וגופה עלה על גדותיו. אך כשפתחה סוף־סוף את הדלת היו פניה יפות להפליא, ודמיון עיניה לאלו של סוניה העביר בסגן ראש הארגון צמרמורת שלא היה בה דבר מצינת הבוקר.
“באתי לדרוש בשלום הגברת.”
“לגברת שלום,” השיבה בלה, וכמעט שטרקה לו את הדלת בפרצופו, אלמלא זכרה לו חסד הלינה שהלין אותה בתל אביב. לכן הכניסה אותו פנימה והכינה לו כוס קפה. עודו לוגם שאלה בלה מה אמר מיכאל כ”ץ למרקוביץ’ שגרם לו לצאת במהירות רבה כל כך. סגן ראש הארגון השתהה בתשובתו. “ודאי דיבר עמו על גודל השעה. על החשיבות העילאית של שליחותו. המלחמה הרי עלולה לפרוץ בכל רגע.”
“וזה?” בלה החוותה על בטנה, “זה לא עלול לפרוץ בכל רגע?”
“בדיוק לשם כך אני כאן,” השיב סגן ראש הארגון, “כדי להיות לצדך במקרה שיתרחש דבר מה שעה שבעלך נמצא בשליחותו.” בלה מרקוביץ’ הטתה אחורה את ראשה ופרצה בצחוק. נימים כחולים התנחששו תחת העור הלבן, העדין. “להיות לצדי? למטרה זו יכולת לשלוח הנה כל זב חוטם. אבל להיות לצדה, לשם כך חייב היית לבוא אתה.”
סגן ראש הארגון השפיל את עיניו. עוד הוא סורק במחשבתו אחר דרכי מילוט הניחה בלה ידה על זרועו. “סלח לי. אני יודעת שלא התכוונת לגרום לי נזק בשליחותו של מרקוביץ’. אולי אפילו חשבת שתהיה לי בכך תועלת. גם אני הייתי חושבת כך, לפחות עד לפני זמן מה.”
סגן ראש הארגון הוסיף לנעוץ את עיניו ברצפת החדר, מחלק אותה בראשו לכך וכך ריבועים, מכפיל ומחסר משטחה, תוהה האם תיטיב לשמש כסליק, מנסה בעל כורחו שלא לשאול את השאלה האחת שרצה לשאול: איך ידעת שבאתי עבורה. והרי גם הוא עצמו לא ידע עד שאמרה זאת בלה. החליט שיצא לבקר את אשתו בכורח של יעקב מרקוביץ’ שעה שבעלה מסכן עצמו במצוותו. לרגע לא הבין שלא את בלה הוא מבקש אלא את סוניה. למעלה משנה לא פגש בה, וגם מפיינברג עצמו השתמט עד כמה שאפשר. בכל פעם בה לחץ סגן ראש הארגון את ידו של זאב פיינברג לא היה יכול שלא להרהר בגוף בו נגעה יד זו קודם לכן, ומרגע שהירהר בגוף הזה שוב לא עמד בפיתוי ויצא במרוצה אל השוק, שם כילה געגועיו בתפוזים. אך התפוזים יקרים היו והמלאכה רבה מכדי להפסיקה בשם טירוף האהבה, לכן התחמק סגן ראש הארגון מחברו הטוב והשתדל לא להביט צפונה עד כמה שהיה יכול. חודשים אחדים הוסיפו חזיונות דמותה של סוניה להשתרך מאחוריו, אך לבסוף חדלו, כמו חתולי רחוב שלוטפו בהיסח הדעת ומהלכים אחרי היד המלטפת כברת זמן נוספת בטרם יוותרו. כעת ישב סגן ראש הארגון מרחק בתים מספר מהאישה שאהב וחש את פעימות חייה בגופו. היא צועדת במטבח. היא משקה את הגינה. היא מסיטה מאחורי האוזן קווצת שיער סוררת. יכול היה להמשיך בכך יום שלם אילולא נאנקה בלה לפתע ותפסה את ידו. “תקרא לפיינברג ולסוניה. זה מתחיל.”
זאב פיינברג הגיע ראשון. פרץ לבית כששפמו זקור ועיניו נכונות אלי קרב. מעט אחריו הגיעה סוניה, מתנשפת ממאמץ הריצה. אחריהם שעטה פנימה חבורת הילדים שזינקה להביאם במצוותו של סגן ראש הארגון. אלו הושלכו עד מהרה מן הבית ושבו לעמדותיהם סביב הגדר, מצפים לרגע בו יטיל עליהם סגן ראש הארגון משימה נוספת.
סגן ראש הארגון הכין עצמו למדקרת אהבתם של סוניה ופיינברג. בפעמים הקודמות בהן ראה אותם יחד קרנו פניה של סוניה וחיוכו של פיינברג נמשך עד לקו העיניים. אך כעת דמתה סוניה לנר שנשפו עליו, ופניו של פיינברג היו עצובות וקשות. סגן ראש הארגון בחן אותם שעה שכרעו לצד בלה, זה מימינה וזו משמאלה. הוא הביט בסוניה בעת שיצאה להרתיח מים ועקב אחר עיניו של זאב פיינברג בשובה. מבעד ליעילות תנועותיהם, לדבריהם המרגיעים, לאנחותיה של בלה, הלכה ונתגבשה לה תמונת מודיעין מפתיעה, מהפכנית אפילו. שכן זאב פיינברג לא הביט בעיני אשתו אפילו פעם אחת, ואילו קולה של סוניה, הקול הגרוני והעמוק והחם, נשמע רפה כקולו של אדם התועה בדרך וזועק לעזרה ותשובה אין.
“תנשמי עמוק בלה, תכף יבוא הרופא עם הילדים.”
“לא יבוא, לא יבוא,” צעק ילד מן הדלת, “אשתו אמרה שיצא לטפל בקודח בכפר.”
סגן ראש הארגון וזאב פיינברג הביטו זה בזה מעל בטנה של בלה. “אקח אותה ברכב,” הודיע סגן ראש הארגון, “אתם הישארו כאן למקרה שישוב מרקוביץ’.”
“ברצינות פרוי’קה, עם הנהיגה שלך? מרוב קפיצות ופניות הילד ייוולד באמצע הנסיעה! אקח אותה אני.” סגן ראש הארגון ביקש למחות, אך ראה באיזו חרדת קודש מוחה פיינברג את הזיעה ממצחה של בלה, והבחין כיצד הוא צובט את שפמו ביד ימינו באותה צביטה השמורה למקרים רציניים במיוחד.
“למה שלא ניסע כולנו, אם כן?” שאל סגן ראש הארגון.
“לא.” הקול היה רפה כל כך שלרגע חשב סגן ראש הארגון כי בלה היא הדוברת, ולא סוניה. “זאביק ייסע עם בלה. נישאר אנחנו כאן.” אם תמה זאב פיינברג על החלטתה של אשתו לא הסגיר זאת. רק הוסיף ומחה את הזיעה ממצחה של בלה והגניב מדי פעם מבט אל בטנה. ואילו סגן ראש הארגון נתן בסוניה מבט ארוך, ולאחר מכן הוציא מכיסו את המפתחות ואמר, “קדימה.”
חמש דקות מאוחר יותר כבר היו סגן ראש הארגון וסוניה לבדם, היא מרוקנת לחצר את קערת המים הרתוחים, הוא מנסה למצוא דבר מה להעסיק בו את ידיו. כשהתיישבה לצדו על הספה החל לשאוף אוויר מפיו בלבד, כי לא ידע כיצד יגיב אם יבוא ריחה באפו. “תראה מה זה, אפרים, עכשיו הכול כל כך שקט כאן, ומחר, מקסימום מחרתיים, הכול יתמלא צחוק ובכי של תינוק.” סוניה לא המתינה לתשובה, וזו לא באה, כי סגן ראש הארגון שמע את שמו בפיה ומאותו רגע שוב לא שמע דבר. כשנשקה לו הסב ממנה את פניו.
“חכי. קודם אסיר אותו ממך.”
“את מי?”
“את העצב.” אז נישק את פניה מן הסנטר עד קצה המצח, מאות נשיקות קטנות שכיסו את עורה. את השקע שמעל השפתיים, את הלחיים, את הנחיריים, את העיניים. בכל נשיקה שאף סגן ראש הארגון את האוויר שעל העור, מזוהם מספקות, וכשהרגיש שהנשיקות אינן יכולות למסֵכת החימר שנתקשתה על פניה החל מלקק את פרצופה, תנועות לשון ארוכות ורטובות, על הלחי, על העיניים, על האף ועל האוזניים. רק כשהחלה לצחוק בקול גרוני, רק כשנשמעה שוב כלביאה מגרגרת, רק כשסטרה לו בכל כוח זרועה וצעקה, “די! פושע!” רק אז חדל מללקק את פניה, אחז בראשה בשתי ידיים רועדות, ונשק לה.
הספה החורקת של יעקב מרקוביץ’ כמעט וכרעה תחת כובד משקלם. סגן ראש הארגון היה גבר גדול ואף סוניה לא היתה מן השדופות. הספה אמנם הורגלה בהתהפכויות הלילה של מרקוביץ’ ואיברו הזקור, אך הזוג שהתעלס עליה כעת היה כפול במשקלו, וזאת עוד מבלי להחשיב את כובד הציפייה — למעלה משלושים חודשים, עשרות ארגזי תפוזים שנקנו בנמל תל אביב, ותקווה אחת. כל כמה שרצה סגן ראש הארגון לשקוע כליל בעבודת האהבה, לא היה יכול שלא לשים לב לשינוי שהתרחש בסוניה מאז הפעם האחרונה בה שכב איתה. אז הזכיר לו גופה יריד שעשועים ענקי, והם שני ילדים שבאו לתור את נפלאותיו. ואילו כעת אהבה אותו סוניה בצורה עיקשת, נואשת, כמי שלא תענוגות הגוף בראש מעייניה אלא תחלואי הנפש.
אחר כך, כשלאות נעימה בכל איבריו, שכב סגן ראש הארגון על גבו והתווה באצבעו עיגולים דמיוניים סביב פטמותיה של סוניה. על שפתיה של סוניה נח חיוך רפה שהיה מתוק כל כך עד שסגן ראש הארגון אזר כוחות והתרומם לנשוק לה בזוויות פיה.
“אני יודע מה תשיבי, ובכל זאת אשאל.”
“אם אתה יודע מה אשיב, מדוע לשאול?”
“אולי תפתיעי אותי. ואם לא, לפחות אוכל להגיד לעצמי שניסיתי לשכנע אותך לבוא איתי. ואולי באמת תבואי איתי סוניה? מדוע שלא תבואי? את הרי לא מאושרת כאן. לא תוכלי לשקר לי. ראיתי. את לא מאושרת.”
“אושר?” עיניה האפורות של סוניה גדלו בפליאה, “ממתי אושר ואהבה קשורים זה בזה?”
הם הוסיפו לדבר על דברים אחרים. סוניה הקשיבה קשב רב כשסיפר סגן ראש הארגון על מכתב בודד שקיבל ממשפחתו באירופה, ועל תלאות המבצע האחרון. היא צחקה כשצחק ונתעצבה כשנתעצב, וכל אותה שעה היתה ידה הימנית מלטפת את בטנה החשופה. הבטן ממנה ייוולד עוד תשעה חודשים בנו הבכור של זאב פיינברג.
אין עדיין תגובות