ליל

ליל נולדה בשנות ה-50 בארץ ישראל.

ילדותה של ליל המלווה בבדידות ובחרדות, עוברת עליה בכפר נידח בקרב משפחה דלת אמצעים ובעייתית ממוצא ארגנטינאי. היא מתפתחת וצומחת מילדה מכונסת ורגישה לאישה המוצאת את מקומה בחיים – דרך התמודדות עם אירועים דרמטיים ומפגשים עם אנשים מתרבויות שונות.

הספר מלא רגש ומושך לקריאה.

מדובר ברומן המצליח לבנות דיוקן כן וצלול של הדמות הראשית. הכמיהה למקום אחר היא עוצמתו המוחשית של הסיפור. הרומן אקטואלי בהקשר הישראלי של ימינו, והוא מציג בפני הקורא כתיבה נוסטלגית שאינה מתקתקה, אינה בורחת להתרפקות מגלגלת-עיניים אלא מביטה בכנות ובביקורתיות בכל מה ש"בא ממקום אחר", ובכך ערכו של הספר החצוב מחומרי אמת.

יורם מלצר

עליזה גלקין־סמית, מטפלת באמנות, ציירת ופסלת, מפליאה ביכולתה לחדור אל נפש האדם.
מפרי עטה ראו אור: עונות (כרמל 2002), יער הפלאות (חלונות 2005). מועדון יום השישי (גוונים 2007), עורכת ספרותית (צבעונים 2007), ליל (קונטנטו דה-סמריק 2013), מונולוג של איש שמן (מנדלי מוכר-ספרים ברשת 2016).
ספרה ליל זכה בציון לשבח של איגוד הסופרים.

מקט: 4-488-120

ליל נולדה בשנות ה-50 בארץ ישראל. ילדותה של ליל המלווה בבדידות ובחרדות, עוברת עליה בכפר נידח בקרב משפחה דלת אמצעים […]

---

בראשית ברא

בראשית התאבכו שָני ואופל כנחשים, התפתלו ושקעו למערבולת, ואגלי ארגמן התעבו וצנחו מטה מטה. במרכזם היתה נקודה שחורה, גוש בועות ללא שם, שפירורים של קרני אור מרחפים ומנצנצים נסחפו אליו. זו אני בטרם היות אני, ניתקת וצפה, נישאת על פני הגלים. ואז השתרר שקט. שקט נורא ומאיים. ואחרי אינסוף זמן, נשמעו קולות אנשים וחיות ברקע ומעליהם ריחפה אימת מוות.

כך נולדתי והושלכתי אל העולם, אל קלחת של דאגה וחרדות.

נולדתי בצריף על פסגת הר גבוה, לא הרחק ממקום הולדתו של המושיע הנוצרי, בלב החורף, בלב הליל. כוכב לא זהר, ומלכים לא הופיעו לביקור בצריפנו. שולחן, מיטת סוכנות ושני כיסאות מתקפלים ניצבו שם נכאי רוח יחד עם פתילייה מפויחת שהונחה על ארגז בפינה. כשהחלו הצירים התעוותו פניה של אמי מכאב. "הוי אלוהים, מתי כבר יגיע השחר?" חברה ששימשה כמיילדת לעת מצוא עמדה לצדה אובדת עצות, פכרה את ידיה בעצבנות ומלמלה לעצמה מילים לא ברורות. חיות בר ללא שם ייללו סמוך לחלון.

"אני צריכה בית חולים," לחשה אמי. "אני רוצה הביתה."

"את יודעת שאי-אפשר להגיע עכשיו לבית החולים, זה רחוק. יותר מסוכן לנסוע בעגלה בשעות האלה מאשר ללדת פה," ליטפה החברה את מצחה. "הכול יהיה בסדר, את תראי."

אמי לא צעקה. היא גנחה, נשכה את כף ידה ודמעות זלגו על לחייה. היא החלה לבכות בשפה אחרת, שפת אבאמא.

אבי שוטט בחוץ, והבל פיו יצר שבילים נפתלים במסלול ההלוך-חזור שבו פסע ללא הרף. הוא חש עצמו מיותר.

אמי לחצה, דחקה בי לצאת. רחמה הקיא אותי החוצה, ואני ניתקתי באחת ונישאתי על פני גלים. יצאתי אל האוויר הקר של העולם צורחת ובועטת: "לא רוצה. לא רוצה להיות פה. רוצה רק לרחם. רוצה לא להיות." איש לא שאל לדעתי, איש לא הקשיב לי, איש לא הבין. פעמון שהשמיע בקולו החלוד ארבעה צלצולים חורקים בישר את בואי לעולם, ונגינת מילים שנשמעו לידי הרחיקה אותי ממציאות האין והריק: אמגושים. גלמושים. גלמודים. הוי אשוחים וגלמושים גלמודים המצפים לביקורם של אמגושים ולצלצול האורלוגין.

ככל שקולות המיילדת, בכיה של אמי, צהלת אבי ויבבות התנים שברקע שככו וגוועו, כך צרחתי חזק יותר. רציתי להשתיק את שקט היקום הנורא שהשתרר סביבי. הוריי, יוצריי ומחולליי, הקיפו אותי, נבהלו מבכיי, והמיילדת אמרה בשביעות רצון: "זהו, ילדת לילה, זה מה שהיא."

והם קראו לי ליל.

שלושה חודשים תמימים נאבקתי עם העולם. בכיתי, צעקתי, סירבתי לאכול, סירבתי לישון. בלילה, כשהשתרר השקט המוחלט, שכבתי דרוכה על גבי בארגז המכוסה בסדין לבן שהקצו לי בפינת המטבח, מול הצוהר הצר והגבוה, חריץ כוכבים וירח. כולם ישנים. אם אירדם אני, מי ישמור עלינו? עיניי עייפו, עפעפיי כבדו. הרמתי את רגלי הימנית אל מול פניי, מודאגת לגלות שאחת האצבעות קצרה מדי. בטני כאבה, ראשי היה סחרחר. שוחחתי עם הבוהן: "אני פגומה. אני לא שייכת. מפחיד לי. קשה לי. רק את מבינה. הם לא. ניסיתי להסביר. והם אומרים: 'איזו בכיינית'."

לפתע נשמע קולה של אמי.

"מה יהיה?" היא לחשה בשפת אבאמא, ולא התלוננה כהרגלה. "היא לא אוכלת מספיק, יורדת במשקל. בגלל זה היא חסרת מנוחה ובכיינית."

"אתה ישן?" המשיכה כשאבי לא ענה.

"לא," אמר, ואחרי כמה רגעים הוסיף: "אמרתי לך שזה לא הרגע המתאים להביא ילדים לעולם."

"אם היא תתחיל לאכול כמו שצריך, הכול יסתדר," אמרה אמא.

"אולי אין לך מספיק חלב?"

שתיקה.

"תנסה להשיג אבקת חלב מחר; אולי זה יפתור את הבעיה."

"טוב. אני יודע שקשה פה. צריך סבלנות. היית רוצה לחזור לשם?"

הפסקתי לנשום. אסור שאפסיד את תשובתה. "בוודאי שלא: אי-אפשר עכשיו. אין לאן לחזור. אני נשארת איתך. כאן," אמרה, וקולה לא נשמע משכנע.

"יהיה בסדר," הרגיע אותה. "היא תגדל, המקום יתפתח, אנחנו נסתדר."

הוא תמיד הצליח להרגיע אותה. הִטֵּתִי את אוזני אל החוץ. קולות השועלים והתנים דעכו מעבר להר השומם שאיש לא העז לעבור דרכו בלילות. חרדות אמי צפו באוויר. נשמתי אותן, והן נבטו בתוכי. נרדמתי תשושה. עם אור הבוקר החיוור התעוררתי והחלטתי לאכול. רבצתי בחיקה של אמי, יונקת ושואבת, משמיעה קולות מציצה רמים. הנה, אני אוכלת, אמא, כמו שרצית. אפילו שאין לך די חלב. הכול יהיה בסדר, לחשתי לה, את תראי. אבל היא לא הבינה.

בערב חזר אבא הביתה עייף, רעב ורזה. "חייבים למצוא חלב, אבקת חלב, משהו," בכתה אמא. "חייבים להאכיל את התינוקת. היא גוועת ברעב. תראה איך היא נראית, כמו דחליל. אין לי מספיק חלב, אתה מבין?"

אבא שתק. אני הבנתי. הייתי רעבה. כל הזמן.

היא איבדה את עשתונותיה. "למה אתה לא עונה? אני לא יכולה לגור יותר במקום הזה. שממה, אין חברים, אין אוכל, אין עצים, אין תרבות, אין פה כלום. רק דרישות מאיתנו כל היום. אנחנו עבדים, ולמי? לְמה? יש אבקת חלב, אני יודעת, קנו בשביל העגלים. אי-אפשר לקבל מזה קצת? אני מפחדת להיות פה. הכול נורא פה."

אבא המשיך לשתוק. אין מוצא, אין מוצא, בכיתי בתוכי.

הוא תחב משפך קטן לפתח מכל המנורה ויצק נפט דרכו. גְלוּק גְלוּק, גְלוּק גְלוּק, לגם מְכל הזכוכית העבה את הנפט ואני ליטפתי בדמיוני את בליטותיו. הריח הכבד והשחור דגדג באפי, ואני ניסיתי לחנוק את השיעולים שביקשו לפרוץ החוצה. היא יונקת נפט, המנורה המיטיבה שגירשה את הפחדים בחושך, כמוני, היונקת את חלבה של אמא.

אבא סובב בורג קטן, והפתילה עלתה מעלה, ארוגה כשמלת חג לבנה שאמרתה שרופה. הוא גזר בקפידה את הקצה השחור, סובב חזרה את הבורג, והפתילה נבלעה אל תוך חריץ המתכת. הוא פמפם במשאבה והדליק בגפרור את הפתילה ספוגת הנפט, ואחר כך כיסה אותה בזכוכית שתבניתה כדמות רקדנית בלט ארוכת צוואר ותפוחת חצאית. בהיתי בזכוכית שהתכסתה אט-אט בכתמי פיח, מציגה בפניי תאטרון של צלליות רוטטות על התקרה ועל הקירות. נמנמתי ואכלתי לסירוגין. מעט. השכיבו אותי לישון רעבה. בהיתי בריצודי האור של המנורה על חלונו היחיד של הצריף, קפצתי את כפות ידי ופתחתי אותן, הרמתי יד אחת באוויר ושרטטתי את ריקוד האורות. הוריי פיהקו, נכנסו למיטה וכיבו את המנורה.

החשכה השתלטה על העולם, ואני ערה. שמרתי על היקום כדי שהוא בתורו ישמור עליי, על הוריי ועל צריפנו. הרחתי את ריח הנפט השרוף, ולא בכיתי שהרי הבכי הסתיר את השקט והפריע לי להשגיח על המתרחש בחוץ. מרחוק בכו השועלים והתנים, והנועזים שבהם התקרבו לצריפים שלנו, עיוורים לעובדה שאין שום סיכוי למצוא שאריות אוכל. הקשבתי לצעדי השומרים הפוסעים הלוך ושוב ליד הצריף, עד שקולותיהם נדמו וצעדיהם התרחקו, והתחלתי לספר לעצמי סיפורים. גם את סיפור ינקותי.

אמא חיממה מים על הפתילייה וערבבה בהם אבקה. רחרחתי. ריח מתוק וצהוב. ריח תינוקות. "השתגעת?" כעס אבא. הוא חזר הביתה מוקדם מהרגיל. "זו גנבה! את לא יכולה להחליט על דעת עצמך שאת לוקחת אבקת חלב של העגלים ומכינה לליל אוכל, זה רכוש של כולם."

"נכון, וזה יהיה רצח אם היא תמות מרעב. ומי יהיה אשם אז?"

אבא שתק. הוא תמיד שתק כשאמא דיברה בטון הזה שלה. אבא יצא.

גדלתי. הוציאו אותי מן הארגז-מיטה והניחו על פיסת בד ישנה שפרשו על האדמה המנוכשת והמהודקת, שהיתה רצפת הצריף. גרגרי האדמה נמעכו תחת בשרי ויצרו בו שקעים ורדרדים. זחלתי ברחבי הצריף וגיליתי אוצרות, נבטי צמחים בפינות וחרקים שזחלו לאיטם. שלחתי את ידיי אל אבנים זעירות שהיו חבויות בקרקע, והרמתי אותן אל מול פניי. כל אבן והבעתה שלה. הן היו חבריי הקדומים.

באחד הבקרים העירו אותי בשעה מוקדמת. היה קר. הייתי עייפה אחרי לילה ללא שינה ורציתי להמשיך לישון, אך לא שאלו לרצוני. אמא נאלצה לחזור לעבודה. היא נשאה אותי על זרועותיה לצריף של המטפלת. זו הסתכלה על שתינו במבט צר ואמרה: "היא נראית לי בסדר. למה את מתלוננת שהיא רעבה? אני לא חושבת שבגלל זה היא כזאת בכיינית." היא צבטה את לחיי. כאב. חוסר אונים. תסכול וזעם. צרחתי ולא יכולתי להפסיק.

"מה זה הצעקות והבכי האלה? היא מפונקת מדי; טוב מאוד שתיפרדו לכמה שעות ביום," פסקה. "תניחי אותה על הרצפה; לא קר עכשיו, ואל תשכחי לחזור לקחת אותה בצהריים. בקרוב יהיה לנו בית ילדים, כך שהבעיה של השינה והאוכל תיפתר."

אמא התעלמה ממנה. היא חיבקה ונישקה אותי, הניחה אותי על רצפת הבטון האפורה ויצאה מן החדר בצעדים אטיים, מבטה מופנה לאחור כאומרת: אל תעשי צרות, בבקשה ממך. אין לי כוח. תהיי טובה. רצפת הבטון היתה קרה ומשעממת. חלקה מדי. לא היו בה סדקים וגבשושיות היוצרים ציורי צלליות. ליד הכיסא של המטפלת היתה מונחת עריסה יפה שבה ישנה תינוקת מכוסה בשמיכה קטנה ורודה. תינוקת מרוצה, שבעה וחם לה. רציתי גם אני להתכרבל כך כששמיכה רכה מלטפת אותי ובטני מלאה ואין דאגות בלבי. לידי, על הרצפה, היתה מונחת תינוקת נוספת ששיניים בפיה. היא התקדמה לעברי ובמהירות הבזק נעצה את שיניה ברגלי. צרחתי, ניסיתי להתרחק ממנה, והיא הרפתה לרגע כדי לנשוך את הרגל השנייה. ככל שבכיתי יותר, כך נשכה יותר. המטפלת, שסרגה בפינתה על כיסא נדנדה, לא זזה ממקומה ורק צעקה: "תשתקי כבר, את שומעת? גועל נפש, את שומעת? את לא בבית שלך שתעשי מה שאת רוצה. יש לך מזל שקיבלתי אותך בכלל."

אמה של הנשכנית נכנסה. "באתי רק לרגע, יש לי הפסקה. היא בסדר? אני רואה שהיא נרדמה. איזה סוודר יפה את סורגת! מאיפה הצמר?"

"הוריי שלחו לי, ליום ההולדת. חודש זה חיכה בבית הדואר, עד שמישהו הואיל בטובו לנסוע להביא את החבילות. אי-אפשר לסמוך פה על אף אחד." המטפלת הפסיקה לסרוג לרגע, הצביעה עליי ולחשה משהו באוזנה של האם. חברתה התבוננה בי במבט חודר וקר, והשיבה: "לא צריך ללחוש. היא רק תינוקת, לא מבינה כלום. היא באמת לא נעימה. כמו אמא שלה. רק לא יפה כמוה. גוש של כיעור, תראי אותה. אם לפחות היתה יורשת את השיער הבלונדיני שלה. שחורה כמו פחם. טפו. דווקא האבא מוצא חן בעיניי, מסכן."

"ותארי לעצמך, האמא שלה אמרה שהילדה מפותחת. אנשים כבר לא יודעים מה הם אומרים. לא היתה לי בררה, הכריחו אותי לקבל אותה."

הרוע וחוסר הצדק נשכו את לבי. בצהריים כשהגיעה אמא, לא נותרו דמעות בעיניי ולא קול בגרוני. לחיי הרטובות היו דביקות מאבק ואדמה שנדבקו אליהן בחצר, לשם הוציאו אותי כשצרחתי בלי הרף. אמא נתנה בי מבט אחד ואיבדה את השליטה על עצמה. היא היתה נמרה שלא הפסיקה לנהום ולשאוג. המטפלת התכווצה בכיסאה בפינה ואחזה בחוזקה בסריגתה. אמא תלשה אותה מידיה וזרקה אותה, לקחה אותי בזרועותיה ויחד יצאנו משם. אמא שלי, אמא גיבורה. אמא מְגִנּה עלי בחירוף נפש. נרדמתי תוך כדי הליכתה הנמרצת. ואמא בכתה.

בלילה ישבו היא ואבא ושוחחו ולא כיבו את מנורת הנפט כהרגלם. בלילה ההוא הם לא חסכו. שמעתי את פסיעותיהם הקצובות של השומרים מתקרבות ואז נמוגות במרחב. כשהתקרבו נמנמתי קלות וכשהתרחקו הייתי ערנית וקשובה. משמרתי הגיעה. אך המיית קולות ההורים והאור החרישי ערסלו אותי בארגזי כגלי ים. נרדמתי תשושה ורגועה. הוריי היו ערים, הם שמרו עליי. מאוחר יותר היה נדמה לי שאחד מהם יצא. שקעתי שוב בשינה, בלי לבדוק.

למחרת התעוררתי לקול רחשים מוקדמים מהרגיל שעלו מן המטבח. היה חשוך בחוץ, וקולות השומרים עדיין נשמעו לצד יבבות חיות הבר.

"אני לא יודע מתי אחזור," אמר אבא לאמא ונשק לי. "להתראות ליל." הוא חייך חיוך יפה ורגוע, ויצא. הפסקתי לדאוג. היה בוקר יפה של קיץ בחוץ, ואמא לקחה אותי לטייל הרחק משורת הצריפים, מהשכנה, מהמטפלת, מחברי המקום, מהמבנים, מהשדות ומהרפת. אמא שרה לי בקול צלול ויפה בשפת אבאמא "קֶה לינדַס מַניטַס טֶנגוֹ ז'וֹ…" איזה ידיים חמודות יש לי… עקבתי אחר תנועות ידיה וניסיתי לחקותן. חייכתי חיוך אמיתי לראשונה בחיי. "יש ציפורים בשמים, ליל. תשמעי איך הן מצייצות." הקשבתי וחייכתי שוב, ודמעות זלגו על לחייהָ.

בשעות הערב נסענו עם כל מיטלטלינו אל כפר אחר, אל צריף קטן, בודד ועצוב שניצב על גבעה. במשך הנסיעה לא הפסיק הנהג להתלונן, ואני השתדלתי להיות שקטה ככל האפשר, לא להפריע, לא ליילל, לא להיות רעבה. אבא התנצל כל הדרך, ואמא התאפקה שלא לומר דבר, אך רוגזה אפף אותי והצמיד אותי לחיקה.

למחרת בבוקר הם הכניסו פנימה את מעט הרהיטים וסידרו אותם. מהארגזים שבהם ארזו את חפציהם הם יצרו ארונות ומילאו אותם בבגדים ובכלי מטבח. הבית קיבל פנים מוכרות. היו בו חדרון ומטבחון ורצפת בטון חלקה ואפורה. זחלתי על רצפת הבטון ובדקתי בקפידה כל פינה וזווית. החלקתי את אצבעותי לאורך סדקים שנפערו והסתעפו בבטון, והם סיפרו לי סיפורים. זה יפה, החלטתי. בכלל לא משעמם. יהיה לי טוב פה. בערב באו שני אנשים לאחל לנו הצלחה. הם הביאו עמם ביצים טריות, חלב וירקות ודיברו במבטא מצחיק.

"אנשים נחמדים," אמרה אמא. "סוף סוף נאכל כמו שצריך." ריח של חלב רותח ושל חביתה מיטגנת נישא באוויר. שאפתי את הריחות וריר עלה בפי.

"אולי תשיר לה שיר עד שאגמור להכין את האוכל?" ביקשה אמא. "היא רגילה שאני שרה לה לפני השינה. אבל בעצם, אני לא סומכת על הקול שלך. עדיף שתספר סיפור." הם צחקו, ואני חייכתי. לא הייתי רגילה לשמוע קולות צחוק. לא בבית, לא בשום מקום.

"מה היא מבינה?" שאל אבא. "היא עוד קטנה."

"צריך לדבר איתה כאילו היא יודעת ומבינה הכול. ככה היא תלמד. וחוץ מזה, לא חשוב, העיקר שתעסיק אותה. אני רוצה שהיא תתחיל לאכול אוכל מוצק, הגיע הזמן. יש לה מבט מבין. אבל בלי שטויות." אמא נתנה בו מבט של אזהרה.

אבא סיפר לי את סיפור שלושת החזירונים, על הזאב שנשף ונשף על הבתים שבנו החזירונים מקש וממקלות, והרס אותם, ורק את הבית של החזרזירון הקטן לא הצליח להרוס כי הוא בנה אותו מלבנים. "רוח, את יכולה לנשוב ולנשוף ככל שתרצי, אבל לבית שלנו לא תוכלי להיכנס. שום זאב לא ינשוף, ושום רוח לא תהרוס את הצריף שלנו כי הוא יהיה בית אבן, עוד תראי," אמרתי לרוח לפני שנרדמתי שבעה ומלאת עוז. צריפנו היה קטן, ובכל זאת הרוחות לא יכלו לו, לא שרקו ולא הניעו ושקשקו את הפחים.

כעבור כמה שבועות החל אבא לבנות קירות מפחים נוספים. ישבתי בצד, שותקת, בוהה.

"זה מעניין?" שאל אבא, חיוך על פניו. "את רואה, הבית שלנו קטן, פצפון. צריך מטבח וכניסה. אבא בונה חדר נוסף. וכשיהיה לנו בית אמיתי, ניקח את הפחים איתנו, והם יהיו המחסן שלנו. אבא אוהב לבנות דברים, אוהב מאוד."

"זאב…" מלמלתי.

"מה?" שאל אבא. "את רעבה?"

חיכיתי לרוח שתבוא ותצחק בקולה הרועם ותזעזע את הפחים, ויחד עמה יגיע הזאב הנורא מן היער. לעתים אמא לקחה אותי עמה לעבודתה, ולעתים הייתי מתעוררת והנה אני לבד. קור ואימה. בכיתי וצרחתי, אבל איש לא ניגש אליי. היא היתה חוזרת מדי פעם לבדוק ולהאכיל אותי, ומוצאת אותי מותשת מבכי, נשנקת מדמעות. מדי ערב היתה מדליקה בחוץ אש, מניחה אבנים גדולות סביבה ומרתיחה עליהן מים בסיר אלומיניום גדול: מים כדי לרחוץ אותי בפּיילָה, ומים כדי שהם יתקלחו. היא היתה מסבנת אותי מהר, שוטפת ועוטפת אותי במגבת הדוקה, ואני הייתי מוגנת כגולם בפקעתו. רק פניי מציצות מן העטיפה. הם התרחצו בחוץ בחשכה, יצקו זה על זה מים חמים וצחקו. מלותיהם "לא לבזבז סבון", "לא לבזבז מים", נישאו באוויר הלילה, ואני המתנתי בארגזי, מכוסה ותמהה מתי כבר ייכנסו וידליקו את המנורה כדי שאוכל להילחם בחושך.

ושוב גדלתי. התחלתי לעזור ביום הכביסה. אמא שפשפה את הכתמים בגוש סבון מרובע שריחו ריח ניקיון צובט, והניחה את הבגדים בצד. היא נאנחה, גררה פירורי סבון לתוך הגיגית ויצקה עליהם מים חמים. בחשתי במקל את פתיתי הסבון עד שנמסו. אמא הדליקה שוב את גזרי העצים והפחמים כדי להרתיח מים לכביסה המלוכלכת של בגדי העבודה של אבא. נאנחה ואמרה: "עד מתי…"

התבוננה בידיה שהאדימו מן המים החמים, מן המים הקרים, מן הסבון. היא שלפה בגד במלקחי העץ הגדולים, והוא צנח למים הרותחים והתיז טיפות גדולות רותחות עליי, עליה. היא לא הגיבה. צרב לי. אחר כך התנפצו הבועות בזרועותיי ובפניי והתקלפו לפירורים. בערב כשהכניסה אותי לפיילָה, פוּאֶנטוֹן בשפת אבאמא, כדי לרחוץ אותי – צרחתי מפחד. היא תכניס אותי לפיילה. היא תפזר עלי פתיתי סבון ומים, תרתיח אותי, ואחר כך תשלה אותי במלקחיים ותפיל אותי בחזרה למים הרותחים ועורי יהיה כולו בועות, שלפוחיות מתקלפות. אבל היא המשיכה לרחוץ אותי, מתעלמת מצעקותיי.

כששלפוחיות הכביסה נעלמו התקבלה הודעה מבית המכס בנמל לבוא ולשחרר ארגז שנשלח מארצם הקודמת, הישנה. וכך זכינו ברדיו ענק שלא היה יכול להשמיע את קולו ולנגן כי לא היה לנו חשמל, ולמעשה שימש משטח להניח עליו חפצים. זכינו גם במכונת תפירה גדולה מדי למידות החדר ובכלים יפים. "וַחיזָ'ה דֶה פּוֹרסֶלַנָה צ'ינה, כלי הנדוניה שלי," התרגשה אמא. "צריך לשמור אותם לחגים, ליום טוב. בעצם, אולי לפסח." הבטתי בצלחות המעוטרות בוורדים זעירים ובשולי זהב שאמא העבירה עליהן את ידה, מחתה מהן אבק ומיהרה לאחסן אותן בצד, ליד הארגז שלי.

"אלה כלי הפורצלן," אמרה אמא, וערגה נשמעה בקולה. "לא לגעת, ליל. זה יקר, עדין. רק לפסח."

אבל אני ידעתי שהם לא רק לפסח. הוורדים המוגנים על ידי פס זהב יִשנוּ לידי מדי לילה ויספרו לי את הסיפורים שנשאו עמם מהארץ הרחוקה וכך יעזרו לי להעביר את הלילות, לשרוד את החושך.

"בגדים ישנים. אוכל לפרום ולתפור מהם בגדים חדשים. ותראה, חוברות תפירה וחוברות מתכונים." היא דפדפה בהן ובהתה בתמונות. "אבל למי יש מוצרים? למי יש תנור?"

"לפחות קיבלנו מהם דברים, ובעיקר זֶ'רבָּה," אמר אבא, ואמא התנערה והמשיכה לסדר את הדברים.

"אתה והמַאטֶה שלך," אמרה.

אבא צחק. "אני לא פּוֹרטֶניוֹ מפונק ששתה תה בכוסות צ'ינה, אבל מאטה זה בדם שלי. מרגע שנולדתי ינקתי פעם מהטֶטָה ופעם מהבומביז'ה…"

מילים של שפת אבאמא. טֶטָה, טֶטָה, אני מאמצת את מוחי, וניצוצות שמחה מציפים אותי כשאני נזכרת. טֶטָה הוא השד שממנו ינקתי. ובומביז'ה… אני מקטלגת אותה. היא שייכת לאבא ולמָאטֶה שלו. בוקר וערב אבא ממלא ספל חום אגסי המונח ביציבות בכף ידו בזֶ'רבָּה – עשבים ירקרקים אפורים קצוצים בעלי ריח חריף ומר שנמצאים בשקית מרובעת לבנה ועליה ציור של צלב אדום – ומוזג על הז'רבה בזהירות זרזיף מים חמים, מסובב-קודח-מפלס דרך בעזרת קשית מתכת, הבּומְבּיזָה, בתוך הז'רבה, ויונק. ושוב מוזג מים ויונק.

"מזל שלימדתי אותך לשתות מאטה… משעמם לשתות לבד…" המשיך.

"מה פתאום לימדת אותי? תמיד שתינו מאטה, מירְנה ואני, גם לפני שהכרתי אותך. אפילו שאבא לא אהב שיש לנו מנהגים של גויים. אני בטוחה שמירנה היא ששמה את הזֶ'רבָּה בארגז. הם לא היו שולחים."

"חבל שלא שלחו לך ספרים," הוסיף אבא כשהבחין בהבעת הגעגועים על פניה.

"גם כך שלחו הרבה. אל תשכח שיש להם שתי בנות לחתן."

"אני לא שוכח. אבל לא בטוח שמירנה תרצה להתחתן."

הוא שקע בהרהורים. ברגעים אלה לא הייתי קיימת.

חודשים אחדים לאחר מכן הגיעה מעטפה. אמא בחנה אותה ומלמלה: "בשבילו? מי כבר יכול לכתוב לו? בטח רק היא." קולה לא בישר טובות. היא פתחה את המכתב, שלפה מתוכו דף קטן וקראה. פניה אדמו. היא התהלכה בחדר הלוך חזור, הלוך חזור, פסיעות רגליה מתופפות על הרצפה, שפתיה מכווצות, ידה אוחזת במכתב בחוזקה. משהו קרה. משהו יקרה. כשאבא הגיע, עטוי שמלת תחרה לבנה דקיקה, עננת אבק מריסוק סלעי גיר וכתישתם לחיפוי הדרך החדשה שתגשר בינינו לבין שאר העולם, היא זרקה עליו את המכתב. אבא הביט בה המום. יכולתי לראות ששמח כשקרא את המכתב. אבן נגולה מלִבּי.

"אז מה אתה אומר?" שאלה בכעס. "רק זה חסר, שהיא תבוא לכאן."

"היא אמא שלי," ענה. "אני לא יכול להגיד לה שלא תבוא."

"היא יכלה להישאר שם, בקולוניה, עם ההם. מה יש לה לעשות כאן?"

"היא תוכל לעזור לנו עם ליל. עוד מעט תהיה לנו הרבה עבודה," ניסה אבא להתחמק מהתעמתות. "יהיו שדות, פרות, אולי תרנגולות. בשביל זה באנו, לא? אני לא מתכונן לעבוד רק בשמירות ובסלילת כבישים. כמעט לכל המשפחות כאן יש הורים, והם עוזרים, הם לא פרזיטים." הוא אהב, העריך והעריץ אותה ולא היה מוכן לריב איתה, אף פעם. לעתים רציתי לריב במקומו, להגיד לו שיעמוד על שלו. "צריך גם שלילדה תהיה סבתא. אנחנו מבדדים מכולם."

"סבתא? בקושי אמא היא היתה."

בנעימת קולו נשמעה התגוננות. "את לא מכירה אותה."

"ואתה כן? מגיל צעיר היא זרקה אותך לבואנוס איירס."

"זה בכלל לא היה ככה. אבל בואי נפסיק כעת את הוויכוח. לא ליד הילדה."

"תכתוב לה שיש פה עבודה קשה, ושאם היא באה, היא לא תוכל לגור איתנו. היא תצטרך להסתדר לבד. תגיד לה, אולי היא תתחרט. ובכלל, מה קרה לה? מעולם לא היתה קשורה ליהדות, לציונות. מה היא תעשה פה? מי ייתן לה צריף? עם מי תדבר? היא לא מדברת עברית."

"היא יודעת קצת. אני לא דואג. יש כאן זקנים שמדברים יידיש או רוסית. היא תסתדר. בטח קרה שם משהו ובגלל זה החליטה לבוא. אין מה לעשות. לפי מה שהיא כותבת, היא כבר על האנייה. את המכתב היא שלחה לפני חודשיים." אמא משכה בכתפיה, ואני פירשתי לעצמי את העולם ששב והשתנה: אם אבא נותר מרוצה מהוויכוח, אז המצב לא כל כך נורא. וכך הרגעתי את עצמי מחרדה מפני הלא נודע ומתגובתה הקשה של אמא.

"ליל," פנה אליי אבא, "נַד-נֵד לפני שנתקלח ונהיה נקיים?" פניי זרחו, ואבא צחק אליי. הוא הניח אותי בסל הגומי השחור בעל הידיות החזקות ששימש לסיקול האבנים. מיששתי את הפסים האלכסוניים שבלטו מתוכו. ריח אבק, אבנים וגומי שחור.

"זה מלוכלך, זה מגעיל," התערבה אמא, "מה היא נהנית מזה?"

ואבא אחז בידיות של הסל ביד אחת והניף אותו מעלה-מטה, מעלה-מטה. צרחתי מפחד ומעונג.

באחד הבקרים – השמים היו אז אפורים עדיין – התעוררתי בבעתה לקולות תכונה בצריף. משהו רע בטח עומד לקרות. אמא כעסה, יכולתי לחוש בכך. אבא התלבש.

"היא יכולה להגיע לבד," אמרה.

ואבא המשיך להתארגן ולא ענה. כשניגש אליי הרמתי אליו את ידי.

"!Upa" אמרתי והוא פרץ בצחוק, ואני חזרתי ואמרתי "אוּפָּה!"

"ראית? ראית?" פנה אל אמא, "לפני שהיא אומרת אבא או אמא היא מבקשת על הידיים."

"זה מרגיז," היא אמרה, "דיברנו איתה רק עברית, כל הזמן הקפדנו. אני לא זוכרת שאמרתי לה את המילה הזאת אפילו פעם."

אבא לא ענה, וגם אני שתקתי. איך יכולתי לספר כמה פעמים שאל אותי "את רוצה אוּפָּה?" ונשא אותי על ידיו וסובב אותי באוויר כמו אווירון. לא דיברתי.

הוא ניגש לאמא, הצמיד אותה אליו, חיבק אותה, ליטף את שערה. היא היתה יפה כל כך ומטופחת. ואז הלך. בערב הוא חזר עם משאית החלב והביא איתו משלוח נוסף מארצם הרחוקה, ואני זכיתי בסבתא.

"ליל," אמרה אמא ברשמיות אחרי הברכות והנשיקות המנומסות. כך נהגה לדבר כשכעסה מאוד. "זו סבתא, אמא של אבא. היא עלתה מארגנטינה, מהארץ שממנה באנו. היא עולה חדשה." לא ידעתי שסבתא יכולה להיות אמא של אבא. "יש לך עוד סבא וסבתא בארגנטינה, ההורים שלי."

"היא באה מרחוק-רחוק," התחיל אבא להסביר, ואמא היסתה אותו, "למה חשובים הפרטים? ואל תתחיל עם הסיפורים. היא לא צריכה לדעת." אח, הסודות. הטתי את אוזניי להקשיב, להבין, לדעת.

בהיתי בסבתא.

"מיידל'ה, זיסל'ה," קראה סבתא שעמדה עדיין בפתח הצריף ואספה אותי בזרועותיה. "כמה שהיא גדולה," אמרה להוריי בשפת אבאמא. גם היא הכירה את השפה. שמחתי.

"עברית, חנה, עברית ליד הילדה," הזכירה לה אמא. "מעכשיו רק עברית. זה טוב גם בשבילך."

"טוב, שוֹין, טוב, נו," אמרה סבתא, שידעה קצת עברית, שלא היתה העברית שלנו. היא חייכה אליי, וזאת היתה אהבה ממבט ראשון. ואחר כך, מיד אחרי שאכלה לחם וגבינה ועגבנייה, בעוד אני עטופה בחיקה, נעלמה סבתא. אבא לקח אותה לצריף קטן יותר משלנו, על גבעה אחרת, בשורה של הסבים והסבתות.

היינו יחידים על הגבעה. הערב ירד מוקדם, וּשֵׁדֵי החשכה השתלטו על העמק השומם, שבתים ניקדו את נופו. אבא שוב יצא בלילה לשמירות ולציד, ואמא סגרה היטב את הדלת חסרת המנעול, השעינה כיסא על הידית, והזיזה את השולחן לחסום אותה. היא השכיבה אותי לישון במיטה חדשה קטנה שאבא בנה מדפנות הארגז שהגיע באנייה. על צדו הפנימי של המעקה הוא חרט דמויות של עצים וחיות. "שלא ישעמם לך בלילה," צחק. "תחשבי שזאת תיבת נח." הארגז-מיטה הקודם היה לארון במטבחון, ואני כמהתי לפנות את כליו, להיכנס ולהתכרבל בתוכו ולספר לו סיפורים, כמו פעם. אמא שרה לי "נומי, נומי ילדתי" בקול נוגה שצבט את לִבּי מגעגועים לא ברורים ומדאגה. מה יהיה עם הילדה הנמה שבשיר?

"ואבא באמת הלך לעבודה," הוסיפה כשסיימה לשיר. "אבא עובד קשה ובאמת ישוב עם צאת הלבנה וצאת הכוכבים…" היא ישבה ותיקנה בגדים בדממה לאור המנורה דמוית הרקדנית. מכונת התפירה עדיין עמדה כמצבה לצד הרדיו הדומם. בחנתי את ראשה שצנח מדי פעם ושב והתיישר, בעוד היא נאנחת ולוקחת שוב את הבגד לידיה, תוקעת את המחט בבד, פוצעת אותו, שולפת אותה מצדו האחר, ושוב נועצת. ממיטת הארגז שלי עקבתי אחריה וחיקיתי את תנועותיה. לתקוע ולשלוף. סיפרתי לבובה ורודה שאני תופרת לה בגדים כדי שלא יהיה לה קר. כך קראתי לבובה שהביאה לי סבתא. בובה ורודה, עירומה, בעלת רעמת שיער יצוקה, עיניים פעורות, ריסים ענקיים מצוירים ופה קטן אדום. בובה יפה. לא כמוני. היה לה מבט עצוב והיא נראתה מבוגרת. לא יכולתי להפוך אותה לחברה או לאחות, וכששיחקתי איתה ניסיתי להכניס שמחה לחייה. בחוץ נשמעו פסיעות מהירות, ודקות ספורות לאחר מכן – צהלות הפרדה שקיבלנו מהסוכנות. אמא כיבתה את מנורת הנפט, מיהרה אליי, הרימה אותי ונענעה אותי: "שש…שש… ליל, עכשיו צריך להיות בשקט…"

"אמא," התחלתי לבכות. רציתי להציל את בובה. אך היא צעקה בלחש: "שקט, ליל, שקט. מסוכן!" היא התיישבה על הרצפה, נשענת על רגל השולחן שהוצמד לדלת מדי לילה, ואני בזרועותיה. היא הצמידה אותי אל חזה. 'בום-בום' הלם לבה. נמחצתי אל שדיה, אל ריחה הנעים, ונרדמתי. התעוררתי מאוחר יותר, כשאבא חזר. הוא ניסה לפתוח את הדלת, אך אמא לא זעה. הוא דפק על הדלת ואמא ישנה. אבא דפק חזק יותר ויותר.

ניערתי אותה והוספתי ללא מילים: "אבא פה."

היא קמה, קפואה.

"זה אני," נשמע שוב קולו של אבא, והיא הסיטה את השולחן הצידה. הוא נכנס.

"הפדאיונים היו פה שוב," אמרה בקול רועד. "אני חושבת שהם גנבו את הפרדה, אך פחדתי לצאת ולבדוק."

אבא יצא וחזר לאחר מספר דקות. "הם היו פה. קרעו את החבל ולקחו אותה. צריך להודיע על זה מחר ולבקש פרדה חדשה. לא נוכל להסתדר בלעדיה."

"עד מתי?" בכתה אמא. "מאיפה ניקח כסף? עוד לא שילמנו על הפרדה ההיא, והיא עוד לא עבדה בכלל, יומיים היתה אצלנו. רק אכלה ועלתה כסף. אני לא יכולה יותר." אבא שתק. הוא הניח אותי במיטתי.

וכשהם פרשו לשנתם, נותרתי ערה, ועד הנץ החמה ניצבתי על משמרתי.

ושוב גדלתי. חודשים עברו, ובשעת לילה מאוחרת התעוררתי משנתי לקול התלחשויות מבוהלות. התיישבתי מיד במיטתי: הפדאיונים חזרו? ואיפה אבא? שמעתי קולות גניחה וכאב.

"אמא, אמא!" צרחתי. אבא ניגש אליי, חיבק אותי ולחש: "הכול בסדר, ליל, תירגעי. אני פה. לאמא כואב, אני לוקח אותה לבית החולים. הטנדר של הכפר בדרך לפה. יגידו לסבתא לבוא ולשמור עלייך. היא תגיע עוד מעט, תחכי לה, בסדר?"

אמא קמה בקושי ממשכבה, אבא כרע לידה, גרב לה את גרביה ונעל לה את נעליה. הוא עזר לה להתרומם ותמך בה כשיצאו החוצה. היא גררה את רגליה בצעדים קטנים וצמודים וניסתה לחייך אליי מבעד לדמעות שזלגו מעיניה. הטנדר הגיע, רעמו הרעיד את העמק ואט-אט התרחק והתעמעם. רעדתי. עוד מעט יגיעו הפדאיונים ויגנבו אותי, בכיתי. זחלתי מתחת למיטה הנמוכה של הוריי, לא נושמת, מקשיבה לכל הגה, מאובנת, מתה.

"ליל, ליל," קראה סבתא אחרי נצח זמן. "נו, נו, מיידל'ה, איפה את?"

הצצתי ממקום מחבואי. כנף כתונת הלילה הארוכה והלבנה של סבתא התנועעה מפינה לפינה כרוח רפאים. יצאתי בזחילה, ורצתי לזרועותיה. "נו, נו, ילדה טובה, הולכים לישון. הכול בסדר. את רוצה פיפי?" ליטפה את שערי. "לא," שיקרתי. אמא לא היתה מוותרת לי. נתתי יד לסבתא כדי שתשכיב אותי, והיא הביטה על מיטת הוריי, "צצ…," סיננה בדאגה. "אַיי, אַיי, היא כל כך לרצות תינוק." כתם אדום גדול היה במרכז הסדין. הפחד המוכר זחל בגרוני וירד מטה-מטה אל בטני. סבתא שמה את הסדין בדוד הכביסה החדש והוסיפה מלח גס ופתיתים שגיררה מריבוע הסבון, ומילאה אותו במים מן החבית שבחוץ. היא פשפשה באחד הארגזים ומצאה סדין אחר, פרשה אותו על מזרן עשב הים ויחד נשכבנו על הסדין הקר, סבתא בכתונת הלילה הלבנה, שמלת תכריכים, וכבר נוחרת, ואני שומרת על הבית ומתפללת לשלום אמא. באותו הלילה הרטבתי במיטה, אך סבתא לא אמרה מילה והחליפה שוב את הסדין ואת בגדיי. היא הבעירה אש בפרימוס שכה אהבתי והרתיחה מים בסיר שהוסיפה לו מלח.

"ככה, ליל, ככה. ביסטרו, ביסטרו, סבתא שלי היתה אומרת. זה עושה מהר אוכל." היא עירבבה בזריזות קמח וגבינה, יצרה כופתאות בידיה וזרקה אותן למים, חיות טרף שואגות שהתיזו טיפות ארוכות וצורבות. ידיי שזכרו שלפוחיות כביסה כואבות נרעדו. על חיות הפרא המהבילות פיזרה סבתא מעט סוכר.

"לאכול, זה כל מה שסבתא יודעת לבשל."

אכלתי ושבעתי.

בחוץ יצרה סבתא מדורה קטנה מענפים וגזרי עצים שהניחה בין לבנים, והרתיחה מים בדוד הכביסה. לקחתי את מקל הכביסה שלי, אך סבתא צחקה וחיבקה אותי.

"זה אחר כך, בשביל פיילה," אמרה ושפשפה עוד ועוד בסבון הגדול את הסדינים שרתחו על קרש הכביסה.

"בוא, ליל, בוא פה. עכשיו אני לשים כחול כביסה, ואת לערבב." היא מילאה את הפיילה במים, שלפה מכיס סינרה פקעת בד קטנה קשורה בצווארה שעליה מצוירת חסידה כחולה, והניחה בפיילה.

אחזתי במקל וערבבתי את החסידה. המים הפכו כחולים, החסידה נמסה, ואני פרצתי בבכי.

"נא-נא," קראה סבתא. "הכול טוב, לא לדאוג, ליל. זה טוב כחול. עכשיו אנחנו לשים סדינים פה ובגדים." היא שלפה את שקיק הבד, יישרה אותו ושיטחה אותו עם הסדינים ועם בגדיי לייבוש על העשב, כדי שילבינו באור השמש.

"אין כסף," אמרה אמא כשחזרה מבית החולים. "עוד מעט יהיה. פעם יהיה. פעם גם יהיה טוב." היא דיברה לעצמה בקול רם. היא בהתה, ולפעמים לא הגיבה כשמשכתי בשרוול חולצתה. סבתא באה לטפל בי. אבא הסביר שאמא צריכה לנוח כמה שיותר, והוא וסבתא יטפלו בבית ובמשק. בערב לפני שהשכיבה אותי לישון היתה סבתא מביאה אותי למיטתה של אמא, ואמא היתה מתיישבת ומבקשת שאגיד "שמע ישראל" "'ראל," הייתי אומרת, ואמא השלימה: "אדוניי אלוהינו אדוניי אחד." "'חד," חזרתי אחריה והרמתי אצבע אחת. אפילו שביקשה לא יכולתי לומר את כל המילים.

כשנחה אמא ולא הקשיבה, סבתא סיפרה לי בשפת סבתא-בליל-שפות שניגונה עצוב סיפורים על "שם". היא סיפרה על ארבה, על תרנגולות מקרקרות שרצות בחצר ואוכלות גרעיני תירס לבן, ובקולה היו געגועים רבים יותר משהיו לאמא כשליטפה את צלחות הפורצלן.

אחרי הלילה ההוא לא חזרה אמא להיות אמא שלי. היא היתה שותקת שעות ארוכות, ולפתע פורצת בבכי שהפך בהדרגה ליבבה שקטה וארוכה. אם אבא היה בבית, הוא היה ממהר אליה, מלטף את גבה ושיערה, והיא היתה נרגעת. בזמנים אחרים, סבתא, שבאה אלינו כעת מדי יום ביומו, היתה מבטיחה לה בשקט שהכול יעבור, רק סבלנות. אמא לא היתה מגיבה, וסבתא היתה נאנחת, פונה אליי ואומרת, "בואי, ליל, אנחנו לטייל," ולוקחת אותי איתה פעם לחברה זו ופעם לחברה אחרת. הן היו מדברות זו עם זו בשפת זקנים, ואני הייתי יושבת שם ועוסקת בקדחתנות בפענוח. רק שלא ייוותרו רווחים פנויים למחשבות רעות.

אני לא הצלחתי מעולם להרגיע את אמי. הייתי שקופה בעיניה.

גדלתי עוד, אך הלילות נשארו בעינם, וכשזעקה נשמעה התעוררתי בבעתה. אמא בסדר? דממה שררה בבית. ושוב זעקה, קורעת לב, משסעת חשכה. קמתי לבדוק. הם ישנו מחובקים, מכורבלים, ראשים בהירים על כריות לבנות, בולטים בחשכה, סדין לבן עליהם, וגופם עולה ויורד בקצב נשימתם האחידה. הם נאנחו מתוך שינה. "אמא, אבא," לחשתי. "בוקר." קומו, רציתי לומר, קומו, כי אני לא יכולה לישון. "אבא, אמא," משכתי בסדין. הרמתי את הסדין לחפש יד של מי מהם, יד של אבא המחבקת את אמא, יד של אמא המושטת הצדה. יד חמה, נעימה. של מי מהם?

"תני לישון, ליל," אמר אבא, "אנחנו עייפים. תחזרי למיטה." והם ישנו. והוא היה רק של אמא. לא יכולתי להישאר ערה ובודדה בצריף הקטן שעל הגבעה. הפחד בתוכי היה חזק מפחד החוץ. יצאתי וצעדתי בדרך הכבושה לאורו הקלוש של הבוקר לחפש את סבתא. הדרך היתה ארוכה ורגליי היו קצרות. נתקלתי באבנים, נפלתי והתרוממתי בנחישות. שועלים ונחשים ופדאיונים וחרולים וחלומות וצפעים. לא לראות דבר. לא להקשיב ולא להרגיש. הלאה. הלאה. והנה הבית של סבתא. דפקתי על הדלת. "סבתא, סבתא," קראתי בלבי. איש לא ענה. שוב דפקתי. התחלתי לבכות. פחדתי לזוז ופחדתי לחזור לשקט הנורא שמתוכו בקעה עדיין זעקה איומה.

"סבתא!" לבי פקע בייאוש.

"מי זה?" שאלה, מפוחדת.

"'ני. ליל."

היא פתחה את הדלת. "געוואלד! וֵויי איז מיר!" צעקה. חיבקה אותי, הכניסה אותי פנימה ויצקה חלב קר לכוס.

"לשתות מהר, מהר. הולכים הביתה," אמרה.

"לא 'צָה, 'צָה פה."

"לא, לא, לא טוב. אבא ואמא לדאוג, מבינה?"

משכתי בכתפיי. שידאגו. שידעו להם.

סבתא חסרת אונים, ואני עקשנית.

"נו, טוב, את פה, אני הולכת שמה, הם כועסים סבתא," אמרה, פשטה את כותונתה, לבשה את הקומבינזון בצבע גוף ועליו את שמלת הפרחים האדומים ויצאה מהבית. יצאתי בעקבותיה וישבתי על המדרגות. כשהתרחקה, דידיתי אחריה.

שכנתה של סבתא, שישבה מדי יום עם שחר מחוץ לצריפה לבושה בחלוק, צעקה ונופפה בידה: "למה התינוקת הולכת לבדה? היא קטנה מדי. לא שומרים עליה מספיק, היא והאמא שלה והאבא שלה, כולם משוגעים פה. גם הסבתא."

וסבתא החזירה אותי הביתה, והם עדיין ישנו. איש לא ידע שלא הייתי. כשקמו, וסבתא חזרה לביתה, אבא לקח אותי איתו לבדוק את הבתים החדשים שנבנו בכפר. איש גבוה עם שפם שחור ושיער מקורזל ועבות התקרב אלינו נושא על ידיו ילדה בלונדינית יפה, לבושה בשמלה כחולה. הם בירכו זה את זה. "זה שְׁטִיבֶּל, ליל. הוא מהכפר הקודם שלנו. הם יגורו לידנו, ותהיה לך חברה." הילדה הביטה בי בשקט, ואני בחנתי אותה. האם היא הנשכנית של המקום ההוא חסר השם שבו נולדתי? התכווצתי באימה.

"תוריד אותה, תן לה לשחק בחול עם ליל," אמר אבא. "שיכירו, שישחקו ביחד."

שלא ייתן לה לשבת לידי, שלא ייתן, התפללתי. איך הוא לא רואה? היא תנשך. אני אבכה. אני אצרח.

"יש כאן מסמרים וזכוכיות וקוצים," ענה החבר. "אני לא צריך צרות עם אשתי."

ואני נשמתי לרווחה.

"חבל, לא יהיו לנו רעפי מרסיי," סיפר אבא לאמא כשחזרנו. היא שכבה שעות רבות במיטה וסירבה ללכת לראות את הבתים הנבנים ברחוב החדש.

מרסיי? חשבתי, מרסיי הוא סבון, סבון-מרסיי של סבתא. מה פתאום גג סבון? כדי שיהיה קל לזאבים להחריב אותו? אמא הנהנה בראשה. וסבתא הגיעה כמדי יום עם חיבוקה החם, הנשיקה על המצח והליטוף על לחיי, כיבסה וטיפלה בי והשתדלה לבשל ממעט המוצרים שהיו בנמצא. אך היא לא ידעה לבשל ואמא, שפעם היתה ביקורתית כלפיה, לא העירה כלום. היא רק אכלה ובהתה. לא הבחינה מה בא אל פיה.

ואבא הקניט אותה: "אישה בגיל שלך ולא יודעת לבשל? לא זכרתי את זה."

"נו, נו," צחקה סבתא. "בישול? עדיף לא לאכול את האוכל שלי. רק כשאין בררה…"

ושניהם פרצו בצחוק. אמא הרימה אליהם מבט וחזרה לשקוע בעצמה.

"ומאניוּ, איך הוא בישל!" אמרה סבתא, ומבט אזהרה של אבא הביא חרדה לעיניה, והיא השתתקה. אמא התעוררה לחיים לשניות ספורות, הסתכלה על סבתא בבוז ונעלמה שוב.

"אני יוצא עכשיו עם שטיבל," ניסה אבא להחזירה לחיים. "יש בכפר לידנו סוסה שאף אחד לא יכול להשתלט עליה, ואי-אפשר להחזיר אותה לסוכנות, והם מוכנים לתת לי אותה בלי כסף, רק שאקח אותה, ואז הם יוכלו להוציא בקשה לסוס חדש. אני אקח אותה בשותפות עם שטיבל, ככה לא יהיו לי הוצאות אוכל גדולות, עדיף ככה."

"טוב," היא ענתה.

"באמת מזל גדול, את שומעת, גלדיס?" אמר בקול רועם שטיבל שנכנס באותו רגע. "סוס יותר טוב מפרד, וסוסה יותר טובה מסוס. יהיו לנו סייחים. אבל היא באמת משוגעת."

"זה רק טיפול לא נכון," אמר אבא. "אין סוסים משוגעים."

"אתה זוכר סוסים שלנו כשאתה קטן? יש סוסים נראים שקטים, אבל אתה יודע מה הם יכולים לעשות," ציינה סבתא ולא יספה. היא המשיכה להיזהר מאמא.

והם חזרו עם סוסה. אבא קשר אותה ליד הדלת והביא לה חציר שנותר מהפרדה שנגנבה. זכרתי את דבריה של סבתא, ואף שהסוסה נראתה שקטה וחביבה, עמדתי במרחק בטוח ממנה.

"וקנינו עֲגָלה מהנפח." אבא התיישב ליד אמא וליטף את ידה והיא הנהנה בראשה בלי לומר מילה.

"זה מצחיק," אמר שטיבל: "זה כמו בעיירה בפולניה – כל אחד עלה ארצה עם המקצוע של אבותיו." לא ידעתי מה מצחיק בזה, אבל כל דבר הצחיק את שטיבל, ואבא חייך, ואפילו אמא נראתה רגועה יותר. "להביא את המשוגעת הזאת לכאן היה דווקא פשוט: חופן של תערובת, והסוסה איתנו. חמישה קילומטרים פיתינו אותה כשאנחנו הולכים לאחור, עם הפנים אליה. היא היתה ממושמעת ואסירת תודה." ושוב צחקו שניהם. אהבתי לשמוע את קול צחוקם, צחוק שרמז על אירועים סודיים וטמן בחובו הדים מעָבר משותף ורחוק כל כך.

אבל ביום המבורך שבו עברנו לבית החדש ניסה אבא לרתום את הסוסה לעגלה, ואז התגלה אופיה האמיתי; היא צנפה, התרוממה על רגליה האחוריות וניסתה לנשוך את אבא ולבעוט בו. התחבאתי מאחורי סבתא שפרצה בצחוק, ואבא צעק וקילל בקול כבוש כשפניו מתוחות: "פּוּצָ'ה לוֹ קֶה טֶה פַּריוֹ!" אני יודעת שקילל כי אבא מעולם לא הרים את קולו ומעולם לא זעם.

"תשמור על הפה," אמרה סבתא.

הוא הביט בה בתמיהה. "צֶ'ה, אנה, ממתי את אומרת לי לא לקלל?"

"הילדה, הילדה," אמרה סבתא. "יש לך אחריות עכשיו. גם שומעים אותך בתוך הבית. תיזהר."

"ליל," פנה אליי אבא, "סבתא צודקת. אל תלמדי ממני לקלל, אבל תלמדי ממנה לטפל בסוסים. בואי, נראה אותך." סבתא ניגשה ללא יראה ופחד אל הסוסה, דיברה אליה בקול רך ושקט, והתקרבה אט-אט עד שיכלה ללטפה. זמן רב עמדה סבתא ליד הסוסה, דיברה וליטפה, דיברה וליטפה, וכשאמרה בשקט לאבא, "עכשיו", הרים הוא את רתמת הראש ובבת אחת הניח אותה על פני הסוסה ורתם אותה לעגלה.

הוא העמיס את מיטלטלינו המעטים על העגלה, ויחד צעדנו מאחוריה. מדי פעם כשנדמה היה לו שהסוסה נעצרת, הוא קרא: "דיו, דיו." אמא הלכה לצדי אפופת הרהורים. נתתי לה יד. בידי השנייה החזקתי את בובה ורודה. "תשמרי עליה," אמר לי אבא. "תלכו לאט לאט."

על מי לשמור? תמהתי. הצמדתי את הבובה אליי ואמרתי בלִבּי לאמא: אין לך מה לדאוג, עכשיו יהיה לנו בית גדול. בית מלבֵנים, לא צריף. יהיו שכנים. אין צורך לחשוש עוד. את תראי, לא נהיה לבד, לא יבואו פדאיונים. ולעצמי הוספתי שהלוואי שסבתא תגור איתנו. סבתא אמרה לאבא שצריך לשים לסוסה סכֵּי עיניים כי היא רואה יותר מדי, עצמאית יותר מדי. גם לי ישימו סוככים על העיניים כאלה? הרי כל הזמן היו אומרים לי שאני עקשנית ועצמאית, אז אולי גם לי ישימו לי סוככים כאלה? אולי סבתא לא תאהב אותי יותר? נזכרתי לפתע בדברים שאמרה אמא לאבא, שסבתא עצמאית מדי, עושה מה שהיא רוצה ולא מתחשבת בדעות של אחרים, ונרגעתי.

אבא הפנה את הסוסה לתוך אחת החצרות שבדרך."אויססס," אמר ומשך במושכות. אבל הסוסה המשיכה בדרכה. "אויסה! אויסה!" צעק אבא והיא בשלה, מושכת אותו ואת העגלה. "סוסה משוגעת, משוגעת, משוגעת!" ככל שהיה רך ועדין עם אמא, כך היה מהיר חֵמה עם הסוסה. וכשהחלה הסוסה לדהור לעבר השדות, נאלץ אבא לשחרר את המושכות. העגלה העמוסה התרחקה מאיתנו במהירות, מתנדנדת מצד לצד. אמא התחילה לבכות, עזבה את ידי, וכיסתה את פניה בשתי ידיה.

"שמע ישראל," מלמלתי, "שמע ישראל." הפעם יצאו המילים מפי נכונות ושלמות כפי שהיא היתה רוצה, וחזרתי ואמרתי אותן בקול רם: "שמע ישראל, אמא, שמע ישראל…" מרחוק ראינו את הסוסה שנעצרה. לרגע חשבתי שאבא יתפוצץ מכעס, אך הוא ניגש לאמא, ליטף וחיבק אותה. והם עמדו מחובקים, מנותקים מאיתנו.

"נו, נו, סוסה צעדרייטע קאפ, קֶה כַּרַכּטֶר," אמרה סבתא. ואני ממלמלת לעצמי: צעדרייטע קאפ – משוגעת, קֶה כַּרַכּטֶר – איזה אופי.

"בואי, אנחנו להביא אותה." צעדנו בנתיב שיצרו גלגלי העגלה בסבך העשבייה, עד שהגענו לאפיק ואדי. הסוסה עמדה שם ונגסה באדישות בקוצים. סבתא ניגשה אליה בזהירות, אחזה במושכות, והחלה להצעיד אותה לעבר הבית.

"צריך שם לסוסה," אמרה לי. "אי-אפשר בלי שם." היא הרהרה מעט. "נקרא לה אוּאַיְּרָה. רוח. כי היא כמו רוח, פראית וחופשייה. ושֵם זה חשוב, בשביל להיזכר," הוסיפה כמו לעצמה. אימצתי את מוחי: במה צריך להיזכר? מה זה מזכיר לסבתא? זה בשפת סבתא-בליל-שפות? המילה נשמעה זרה ולא מובנת.

כשחזרנו עם הסוסה והמטען, אמא ישבה על מדרגות הבטון של הבית, ואבא לידה. כך זה היה תמיד, היא היתה חשובה יותר מכול. יותר ממני. יותר מסבתא. יותר מהבית, מהכלים, מהסוסה.

שמה של הסוסה התקבל בלי שום בעיות. חשבתי שאמא תתנגד אבל היא התעלמה. אולי לא הבינה. ייחלתי שיבואו שכנים. אפילו הילדה הנשכנית. פחדתי. כל הזמן. החשכה היתה איומה. הבדידות בעמק. התנים המייבבים יותר מתמיד שאואיירה הקשורה שנאה אותם והיתה צוהלת שעות ארוכות מדי לילה למשמע קריאותיהם. פחדתי למן הרגע שהשמש שקעה ועד לזריחתה מחדש בבוקר שלמחרת. ואם האירה השמש ואבא כבר יצא לעבודה, וסבתא עדיין לא הגיעה, הרגשתי שאין איש מלבדי בעולם. אמא היתה בעולם אחר, ואיש לא בא לבקרנו, משום שכך ביקשה אמא, ואבא מילא את בקשתה.

למחרת אבא לא חזר הביתה בתום יום העבודה. הוא הלך לעזור לשטיבלים להעביר את חפציהם וכששב, כבר היה מאוחר. הוא הביא עמו שתי יריעות של לינולאום כחול מעוטרות בוורדים אדומים וצהובים, כמו ברקמת צלבים. יריעה אחת הוא פרש ליד כיור המטבח, ואת השנייה ליד מיטתם בסלון. ישבתי על הלינולאום הקר והחלק שלמרגלות מיטתם, ושעות רבות העברתי את ידי על הפרחים. בדמיוני ראיתי ארמונות מוקפים בגנים מטופחים, ובשביליהם צועדים מלכים בבגדים מפוארים. מעליי ישבה אמא במיטה, נשענת על כריות ובוהה ברקמה שבחיקה. מי יודע, אולי גם היא חושבת על ורדים צבעוניים ענקיים הפורחים בגני ארמון. היא נאנחה כשאבא סיפר שלא היה סיכוי שיקבל כסף על העבודה שעשה בכפר השכן, ושבמקום הכסף נתנו לו את הלינולאום. הוא המשיך לדבר איתה, כל הזמן, עיוור לנעשה סביבו, מאושר מחמשת הדונמים שקיבלנו מעבר לבית, מתכנן תכניות בקול רם: "סוף סוף אדמה משלנו," התלהב, "ובקרוב נקבל חלקה בי"ת. עוד שמונה דונם, ואחר כך עוד שטח מטעים. תחשבי, זה יותר ממה שחשבנו שיהיה לנו, וזה רק שלנו. ואז אוכל להפסיק לעבוד בסלילת כבישים ובסיקול ובשמירה. זה היה חלום חיינו, נכון?"

אמא חייכה אליו חיוך מרוחק.

הסוכנות בנתה רפת בחצר. "רפת או לול," קבעה הרשות הנעלמה, "אי-אפשר את שניהם." בחרנו ברפת. נדבה נשלחה מטעם ארמון המלוכה אל נתיניה הרחוקים, העניים והבורים – רפת-אורווה. כמו ארמון קטן, חשבתי. הכול היה נקי. אבא ניקה את שדה הקוצים שהיה שם לפני כן. צינורות ברזל יצרו צמוד לרפת, מתחת לגג, אורווה קטנה, מאווררת ומחופה. שם, אם אבא הצליח לקשור אותה, שכנה הסוסה המשוגעת. אם לא עלה בידו להשתלט עליה, וסבתא לא היתה בסביבה, שוטטה אואיירה בשדה הקוצים שמאחורי הבית. הרפת היתה ריקה. נכנסתי לארמון-רפת, בובה ורודה איתי. הושבתי אותה בארגז שנתן לי אבא, כיסיתי אותה בשכבות סמרטוטים, שלא יהיה לה קר, ויצאתי לקטוף פרחי בר מהשדה של אואיירה. השדה הוא שלה, כך החלטתי, כל עוד אבא לא עושה איתו משהו. "הנה, בובה, הבאתי לך פרחים צהובים ויפים. אני אשים אותם באגרטל, ואת תשמחי ותאהבי אותם." הבובה, כך היה נדמה לי, חייכה אליי. שמחתי. הבאתי עוד סמרטוטים ואבנים וקישטתי את החדר של בובה ורודה. כמתוך ערפל שמעתי את צעקותיה של אמי הקוראת לי לחזור הביתה. אמא לא אהבה את שעות בין הערביים, לא רצתה להיות לבדה, והיו אלה הרגעים היחידים שבהם נשמע קולה. התעלמתי מקריאותיה ככל שיכולתי אך לבסוף נכנעתי. עטפתי את בובה ורודה בסמרטוט השמיכה שלה, וחזרתי הביתה, משאירה בארמון-רפת את הבית ואת הפרחים של בובה.

אבל ערב אחד חזר אבא עם מָיונה, הפרה הראשונה שלנו, והארמון שלי ושל בובה ורודה הפך לרפת. "אין לי מזל," התלונן אבא בארוחת הערב. "כולם עקשנים. זו פרה עקשנית כמו הפרדה שהיתה לנו, ויותר גרועה אפילו מאואיירה המשוגעת. בקושי הצלחתי לקשור אותה כדי לחלוב."

"פרה אחת זה לא מספיק," אמרה סבתא שהחלה לבוא אלינו יותר ויותר. לעזור. להיות.

"אין כסף לעוד אחת. קודם נקבל קצת כסף מהחלב, ויהיה לנו גם חלב לשתות. אני חייב להחזיר גם את החובות על החציר והתערובת של הסוסה. עוד לא שילמתי על הפרדה שנגנבה." הוא נאנח.

פחדתי להיכנס למעמקי הרפת, אל ריחה המתקתק-מצחין של מיונה, ופחדתי מערמת הזבל שמעבר לנחל החום והמסריח שזורם מן הרפת, ומהכדורים הירוקים הצורבים של הסרפדים שצומחים עליה.

העברתי את מגרש המשחקים שלי אל מתחת לגג האלכסוני הגבוה שליד חבילות החציר וחבית התערובת, צמוד לאורווה של אואיירה. אבא קנה כד גדול מאלומיניום, והיה ממלא אותו בחלבה הטרי של מיונה. מדי ערב היתה סבתא לוקחת חלק מהחלב כדי לעשות לֶבֶּן, גבינות, ריבת חלב, אורז עם חלב, חמאה. היא היתה מציצה לעברי כשהיתה מלקטת את השמנת הצפה על החלב, ואומרת בחיוך: "את לאהוב זה, נכון? חלב טרי, לא חלב עם קרום שמרתיחים." היא היתה עסוקה במטבח, ידיה עמוסות בסלסילות ובסירים. "אבל מוכרחים להרתיח, ככה אמא רוצה, ואנחנו נעשה כל מה שאמא רוצה."

היא נאנחה. חוליה נוספת בשרשרת האנחות המשפחתית. אימצתי את קול האנחה של סבתא שאותו אהבתי יותר מכל האנחות האחרות שהקיפו אותי כי הוא נבע ממעמקי הנשמה.

חודש לאחר שעזבנו את הצריף חזר אבא לגבעה עם אואיירה והעגלה, ופירק את התוספת שבנה שם. מהפחים שהביא הוא בנה מחסן. הוא לא צמוד לבית שלנו, הרגעתי את עצמי. הרוח לא תתופף עליו ותשקשק אותו כמו אז כשהמחסן היה מחובר לצריף. לא ייכנס קור. לא יהיה חם מדי. לא יקרה לנו כלום. פטיש. מסמרים. אבא עמד על חבית והיכה טוק-טוק בעמודים, ורקד, והחבית רקדה עמו. העמודים ייפלו. הוא ייפול מהחבית, דאגתי והשגחתי עליו ועל הרוח שהתמהמהה להגיע. השמש עוד זרחה, לא היה סיכוי לזאבים.

בלילה שמעתי את הרוח דוהרת ושורקת בעצמה רבה עשרות מונים מזאת שבסיפור של אבא. קמתי ממיטתי, ניגשתי למיטת הוריי ומשכתי בסדין. "אבא, אבא," ייבבתי.

"שש… לכי לישון, ליל, יש לי יום ארוך מחר," אמר. ידעתי שאמא היתה ערה מזמן. גם היא הקשיבה לרוח אך לא הגיבה. הרוח רצה הלוך ושוב על פני גלי הפחים – דפקה, הצליפה וייללה. והיא צחקה, היא והזאבים, היא וחיות טרף, צחוק נורא שהתגלגל ודהר בעמק כולו. קברתי את עצמי בתוך המיטה, לא מעזה לבכות. נרדמתי ומדי פעם זעקתי מתוך שינה, ושוב התעוררתי ונרדמתי מחדש עם יללות הרוח.

בימים כסדרם היה אבא קם ממיטתו, מפהק ומתמתח. הוא היה מדליק את הפתילייה, חוזר לסלון, מתכופף, שולף מתחת למיטה את סירי הלילה ויוצא החוצה לרוקן אותם בבית השימוש שבחוץ, חוזר איתם שטופים ודוחף אותם חזרה למקומם, נאנח ומכין קפה, ויוצא החוצה עם כוס הקפה המהביל כדי לחלוב את מיונה העקשנית. ואחר כך, לאחר שמסר את כד החלב למחלבה, היה נכנס שוב הביתה, מכין ארוחת בוקר, מעיר את אמא בעדינות בל תתואר ומביא לה אוכל למיטה. אך לא כך היה בסופו של אותו לילה רדוף הרוחות. התעוררתי מכווצת כעובר בתוך השמיכה, מפחדת לנשום, מבועתת. האם בוקר? הצצתי לעבר החלון. בוקר. ואפור. לא אפור-פחד-כהה של ערב ולילה; אור אחר, אור מאיים. הרוח התחזקה, היבבות קרעו את הבית, את החלונות. קמתי ממיטתי. הלכתי לחדרם של הוריי. אבא לא היה, וגרוע מכול – אמא נעלמה. החרדה אחזה בי. לא יכולתי לבכות או להפסיק לרעוד: מה מפחיד יותר, להיות לבד בבית כאשר ייפול הגג על ראשי, והרוח תנצח את הבית, או לצאת החוצה ולחפש אותם כשלהקת זאבים תרדוף אחרי ותטרוף אותי. ואמא. מה עם אמא. איך היא קמה מהמיטה. לאן הלכה.

המחשבה עליה דחפה אותי החוצה. הרפת נראתה מעומעמת באבק הצהוב. האוויר היה דחוס ומעורבל, והאבק חדר לפה, לנחיריים, חנק את הגרון. סערה. מערבולת של פחים, ענפים ועלים העולים מעלה מעלה בתנועה סיבובית, שולפים בבת אחת ניירות ושאריות מתוך חביות המיועדות לשריפת האשפה. ציפה שנתלתה לייבוש עפה הרחק הרחק כבלון ענקי ברוח. ליד הרפת ניסה אבי להתקדם לעברי, עטוף במעילו החום, מנופף לי בידיו. המחסן שבנה התפרק והפחים עפו באוויר, עלו השמימה, הצטרפו אל הציקלון. שלא יערפו את ראשי. שלא ייפלו על אמא.

אואיירה השתוללה, ואבא ניסה להרגיע אותה. אואיירה, אואיירה, אמרתי לה בלבי, סבתא אומרת שאת רוח אז אל תפחדי, זו אמך הרוח בחוץ. זכרתי איך סבתא ידעה להרגיעה. דידיתי עד לרפת, אך אבא תפס אותי והצמיד אותי לקיר הרפת, ניגש לאואיירה והצליח לשחררה מהחבל שקשר אותה לברזל בקיר. היא צנפה, התרוממה על רגליה האחוריות ופרצה בדהרה לוואדי, המקום האהוב עליה ביותר. אבא עלה על גג הרפת, פטיש ומסמרים בידו, כדי לנסות לחזקו ולהציל את הפחים שנותרו עליו. נכנסתי פנימה ומצאתי את אמא יושבת על ספסל החליבה הנמוך ובוהה. "אמא," בכיתי, "אמא," והיא פרשה את ידיה ואני נכנסתי לחיקה. היא התנועעה איתי לאִטָּהּ וזמזמה מנגינה לא מוכרת. מתוך חיקה הצצתי לראות אם מיונה לא מתקרבת – שלא תנגח, שלא תבעט בנו. וכשניצחה השמש, התפזר האבק, הרוח שככה, נכנס אבא עייף לרפת.

"תיכנסו הביתה, אני אתחיל לחלוב. הפרה הזאת משתגעת כי יש לה גודש בעטינים. לכי לנוח," פנה לאמא, "זה היה קשה. אבל החיזוק של גג הרפת הצליח. לפחות זה."

אמא עשתה כדבריו. היא נראתה מותשת. נשארתי עם אבא ברפת ובחנתי אותו בסקרנות כשמרח את ידיו ואת פטמותיה של מיונה בווזלין, ישב על הספסל הנמוך וסחט את עטיניה. קילוחי חלב זרמו לתוך דלי אלומיניום והתיזו רסיסים לבנים לצדדים.

כשסיים לחלוב, קם, ליטף את גב הפרה ודיבר אליה. "התרגלת אליי. את קצת עקשנית, אבל נותנת הרבה חלב. הסופה לא הפריעה לך בכלל. את לא פרא כמו אואיירה. אותך אפשר לאלף." הניח בד דק על כד החלב הגדול, הצמיד אותו לשוליים בעזרת מקלות כביסה, יצק את החלב מדלי החליבה לכד וסינן אותו. אחר כך מזג חלב לכד קטן עם מכסה, הכד של הבית. זה הבן של הכד הגדול, חשבתי כשאחזתי בידו של אבא. אבא הרים את הכד הגדול שהתנדנד עם צעדיו, ואני נשאתי את הכד הקטן בידיתו ונדנדתי אותו כמוהו. בדרך כלל הוא היה מאחסן את הכד בפחון עד למסירת החלב, אך כעת התגלו מערומי המחסן ושאריותיו העלובות נחשפו לעין כול. בבית מסרתי את הכד הקטן לאמא, והיא הרתיחה את החלב והכינה לנו ארוחת בוקר. כוס חלב לה ולי. אבא שתה את המאטה שלו ואכל פרוסת לחם עם גבינה. גבינה של סבתא, שאמא סירבה לטעום.

"לא נראה לי שיעבדו היום," אמר אבא. "כולם מתקנים את הנזקים שלהם. אני ניגש לראות מה קורה אצל חנה." כך הוא קרא לאמו כשדיבר עם אמא. "את רוצה לבוא איתי למחלבה ולסבתא?" שאל. הנהנתי בראשי במהירות, לפני שאמא תגיד משהו ולא אהיה כמו אחת מהגדולים. החזקתי בידו חזק חזק. עפתי מספיק היום. במחלבה פגש אבא את שאר החקלאים, והם דנו בנזקי הסופה. היו שצבטו בלחיי והעירו לי שאני עדיין בפיג'מה, ושהייתי צריכה להיות במיטה, אבל איש מהם לא היה יכול לקלקל לי את תחושת הביטחון הנפלאה שהיתה בי. איש גדול מידות ומתנשף מדד את כמות החלב שלנו ודפדף במחברת עם דפים מקומטים. הלוואי שיהיה לנו הרבה, רציתי, קיוויתי. הוא הגיע לדף של אבא. לא היו בו הרבה שורות ולבי נצבט. ידעתי מה משמעות הדבר. בהיתי מהופנטת בחלב שלנו בעת שיצקו אותו למְכל גדול שהכיל את החלב של הכפר. משאבה פמפמה והעלתה את החלב לצינור גבוה, ומפלים לבנים זלגו מפתחים שבצינור על קיר מתכת גלי קר, ובהגיעם למרזב שאסף אותם חשפו לסירוגין במרוצתם את צבע הרקע הכסוף.

הגענו לסבתא עם כד כמעט ריק. סבתא התכופפה, חיבקה ונישקה אותי וריחה המוכר נישא באוויר.

"איזה שהוא נזק?" שאל אבא.

"הכול בסדר," ענתה סבתא. "לא קרה כלום. דאגתי לכם, אבל אי-אפשר היה לזוז מטר אפילו. איזה רוח! שנים אני לא לראות רוח כזה! זה רוח צ'ורטוב, זה מה הוא!" פאניה, אחת מחברותיה של סבתא, אמרה לי פעם כשהיא צובטת את לחיי שאם לא אהיה ילדה טובה, תגיע הבַּבָּה יַגָה ותאכל אותי כי היא אוהבת לאכול ילדים. וסבתא כעסה עליה ואמרה לה בשפתה שאם היא תמשיך להפחיד אותי בשטויות, יגיע צ'ורט אמיתי, שֵד נורא, וייקח אותה במקומי.

אבא חייך והיא הכינה לו כוס תה. "תשתה, זה חזק וטוב. זה מהשכנה. יש להם צ'אי אמיתי. צ'ורני צ'אי."

"את מצחיקה, אנה," אמר לה. "יש לך יותר מדי שורשים. שם היית שותה את התה שלך עם קוביית סוכר בפה… פה את כבר לא יכולה לעשות את זה. בקושי יש סוכר בארץ שלנו."

"תתפלא," חייכה סבתא. אהבתי את החיוך שבישר: הפתעה בדרך. היא שלפה קוביית סוכר מקערית שעמדה על השולחן, נתנה אותה בין שיניה וינקה בשקיקה מכוס התה שלה. אבא פרץ בצחוק. "גם אם נזרוק אותך ביער או במדבר, את תסתדרי." הבטתי בה בחשש. האם יש יער ומדבר מעבר להרים שלנו? האם לשם ישליכו את סבתא? האם יש בכוחה להביא לנו שדים נוספים?

"מאיפה כבר השגת קוביות סוכר?"

"זה סוד מקצועי." הם המשיכו לצחוק. "ויש לי גם סוכר קֶנדֶל!"

"ליל, בואי תטעמי תה," הזמינה אותי סבתא. אבא הרים גבה. הוא ידע כמוני שאמא לא אוהבת שאני שותה דברים כאלה. "לא יקרה לה כלום, היתה לילדה מספיק סערה היום, קר," אמרה לו. "ואת קוביות הסוכר נתנה לי ורוצ'קה. קופסה שלמה קיבלה מהקרובים בקנדה. היא נתנה לי סוכר ואני נתתי לה גבינה." היא מזגה לתוך ספל קטן מעט תמצית מקומקום זעיר שעמד על הפתילייה המכובה, והוסיפה מים מקומקום מהביל. כמו איש מתנשף המטפס על הר, חשבתי. "תשתה, תשתה. או שאתה מעדיף מאטה?"

"תה יהיה טוב, קר בחוץ," אמר, ואני הכנסתי בין שיניי קוביית סוכר שסבתא הגישה לי וניסיתי למצוץ אותה ולשתות את התה החם. ריח סוכר. אדי תה כהה. פנים וידיים דביקות. מעולם לא שתיתי משהו ערב כל כך.

"בקצב כזה היא תתחיל לשתות מאטה," אמר אבא בחיבה.

סבתא הביטה בי. "תראה, תראה. כאילו היא נולדה שם. מי היה מאמין."

"נו, באמת," אמר אבא.

"אני יודעת, ובכל זאת…" היא הרטיבה סמרטוט וניגבה בו את פניי ואת ידיי.

הם דיברו תערובת של שפת אבאמא, שפת-בליל-סבתא והשפה שלנו. וכולנו הבנו איש את רעהו. לרגע חשתי מובנת גם בלי שהוצאתי הגה מפי.

כהרגלו מדי ערב, חלב אבא את מיונה. אזרתי אומץ ויצאתי החוצה, לרפת. אורו של פנס הרוח שהניח אבא לרגליו התגלה דרך פתח המתכת, נסוג וחוזר, כאילו שמע את משב הרוח ונרתע לאחור, ונצנוציו שיוו לרפת מסתורין. ריחה העמוק של הרפת השרה שלווה על מיונה, והיא ניצבה שם מעלה גירה כשבטנה מגרגרת. אבא ליטף אותה והתיישב לידה. לרגע היא הפנתה אליו את ראשה עטור הקרניים האדירות, הנהנה, הצליפה בזנבה, והמשיכה להעלות גירה. אבא חלב וחלב. חוטים לבנים. צלצולי הדלי. אחת-שתיים, אחת-שתיים. נענעתי את גופי. אחת-שתיים. אחת-שתיים. עמדתי לידו, מתקרבת יותר ויותר.

"אל תתלכלכי," אמר. "לאמא קשה לכבס, והיא לא רוצה שסבתא תעשה את כל העבודות, טוב?"

הנהנתי בראשי. הוא הביט בי. "רוצה לחלוב?"

אם אני רוצה לחלוב? רוצה אבל מפחדת. חוששת. נגעלת. מוקסמת. הרעש, הריח, הצליל. וברקע קרניים, רגליים, עקבים, זנב, שתן וגללים. ידעתי, הוא לא ישאל אותי שוב. עכשיו או לעולם לא. התקרבתי עוד יותר. אם יבין זאת כתשובה חיובית, סימן שאני צריכה להתגבר על החרדות. ומה אם אתלכלך ממיונה ואמא תצטרך לכבס את הבגדים ותכעס?

"בואי," אמר, קם מהשרפרף, הניח עליו שק תערובת ישן והושיב אותי עליו. אמא וכעסה ודאגותיי האחרות נשכחו. אבא מרח לי וזלין על הידיים. שמן, מגעיל, מסריח. החזיק את ידו על ידי והושיט אותן לעבר הפטמות.

"יש לך מזל – את קטנה ולא צריכה להתכופף," אמר. "קדימה, קודם כול מעסים את העטין כדי שהחלב ירד ממנו לפטמות. מיונה תודה לך, העטין שלה מלא חלב ומפריע לה." הבטתי בעטין השמן. שק ענק נפוח עם ורידים תפוחים בולטים ממנו. עור ורוד מחוספס. מוץ קש שנדבק. ארבע פטמות כמו אצבעות גדולות וארוכות שלוחות ממנו. עיסיתי אותו כפי שהראה לי אבא.

"עכשיו צריך לסחוט את הפטמות. יד אחת תחזיקי קרובה לעטין, ככה החלב לא יחזור למעלה. ביד השנייה תסחטי את החלב שיש בפטמה לדלי. תכווני לדלי, ליל, שלא יתבזבז החלב."

עשיתי כדבריו. יד אחת קרובה לעטין. יד שנייה על הפטמה. לסחוט, למשוך, לסחוט, לכוון לדלי. כלום. לא יוצא כלום. דמעות עלו בעיניי. מיונה החלה לגלות סימנים של חוסר סבלנות, הניעה את ראשה מצד לצד, לעסה את החציר שבפִיָהּ והרימה רגל. אבא לחץ יחד איתי, ומתז לבן וחם ניתך על רגליי. צחקתי והמשכתי ללחוץ. אחת ושתיים. לחצנו וסחטנו עד שפצחה שירה מתוך הדלי. כשסיימנו את החליבה, לקח אבא כמו תמיד את הדלי ויצק את החלב דרך מסננת הבד לכד חלב עם מכסה גדול שעמד שם בפינה, ולא שכח את הכד הקטן של הבית.

"קחי את הפנס," אמר לי והרים את הכד. את הדלי הוא שטף במי החבית ושפך אותם לשוקת שנבנתה מחבית חצויה לאורכה. "תיזהרי, לא לנדנד את הפנס. נכון מצחיק שקוראים לו פנס רוח? זה פנס שלא נכבה ברוח." חייכתי אליו ואחזתי בחוזקה בידית המתכת של הפנס. הוא נתן לי יד, וליד הבית הניח את הכד, כיבה את הפנס ואמר לאמא שהוא לוקח אותי איתו. וכך הלכנו, אבא ואני, בחושך עם כד החלב למחלבה.

כשחזרנו, הכינה אמא ארוחת ערב, ואבא חיבק אותה והקיף אותה במילות חיבה. היא לא חייכה אבל הגישה לו כוס תה ולי כוס חלב חם, טעים ביותר. מאז הסערה הפסיקה אמא לרבוץ במיטה וכמעט לא התלוננה. אבא יצא לעבודה, והיא האכילה את מיונה בעשב שהוא הספיק לקצור ליד הוואדי, ניקתה את הבית, העמידה סיר על הפתילייה וניגשה לכבס. עזרתי לה לקושש גזרי עצים, להניח אותם מתחת לפיילה הגדולה שעמדה על חצובה תלת-רגלית, ולדחוף ביניהם פיסות עיתון ישן. אמא הציתה גפרור, זרקה לערימה, ותהי אש. היא הרתיחה את מי הדוד ובינתיים נתנה לי חתיכת סבון "שֶמֶן". שפשפתי את הכתמים בסבון עד שצמחו יבלות על אצבעותיי. רציתי מאוד לרצות אותה, ולא שמתי לב אליהן. אחרי שהרתיחה את הכביסה הלבנה, העבירה אותה לפיילה אחרת, ואליה השלכתי את כחול הכביסה, מכרי מימי הכביסה של סבתא שהיה כעת ראש איש עטוף בצעיף וריחו חריף. לאחר מכן שטפה את המצעים המכובסים ופרשה אותם לייבוש בשמש על הקוצים.

"ליל," אמרה, "תעמדי במקום ותחזיקי אותם חזק. נמתח אותם טוב, וככה הם יהיו כמו מגוהצים." בכל כוחי השתדלתי, ודמעות עלו בעיניי כשכשלתי. אך היא לא אמרה מילה. במים החמים שנותרו בפיילה היא השתמשה לשאר הכביסות. חלק תלתה על חוטי הברזל שמתח אבא בין עמוד סככת הרפת לעמוד נוסף שתקע באדמה. אואיירה הגיחה משום מקום בדהרה, עברה דרך הבגדים התלויים והעיפה אותם ארצה. קיללתי אותה בלבי במילים ששמעתי מסבתא.

אט-אט חזר הברק לעיניים של אמא, ואני חשבתי לתומי שזה משום שניצחה את הסערה. היא שמנה והלכה ודמתה יותר ויותר לאמא שהכרתי. עדיין היתה שקועה בעולמה, אבל חיוך מסתורי נראה על פניה, ועיניה אורו כשראתה את אבא.

"יהיה לך אח, כמו שלי יש," אמרה הבת של השטיבלים בידענות של מי שגדולה ממני בכמה חודשים. הם עברו כבר מזמן לבית החדש חסר הטיח, הסיד, החשמל והמים הזורמים שלידנו, ממש כמו הבית שלנו, אבל רק כעת, כשאמא חזרה להיות אמא, היו באים לבקרנו.

"לא," אמרתי. עדיין שמרתי מרחק משיניה החדות, שמא היתה זו היא הנשכנית. כאב הנשיכה על רגלי עדיין היה חי בזיכרוני.

"את תראי, את תראי," אמרה בקול חף מרשעות. "או אולי אחות. נכון, אמא?" המבוגרים הפנו אלינו את מבטם וחזרו למעגל השיחות שלהם בלי לענות. לא שיחקתי איתה. עם אף אחד לא. לא ידעתי איך קוראים לה. לא רציתי לדעת. אמא, אבא, סבתא, אואיירה, מיונה ובובה ורודה – אלה היו כל עולמי.

נולד לי אח, ואני איבדתי את עולמי. נאלצתי לחלוק עמו את הבית ויותר מכך – את זמנם של הוריי ושל סבתי. אבא שוב לא היה פנוי לשחק איתי או לספר לי סיפורים. הפסקתי לבכות. ידעתי שנשק זה איבד מכוחו ועבר לשימושו של התינוק החדש. הקשבתי לסובב אותי, ניסיתי להבין הכול, להשתייך לעולם המבוגרים, ומצאתי נשק חדש – מילים. הבנתי הכול, ולא רציתי לדבר. לא רציתי להסביר. אבל רציתי לשאול, הרבה שאלות, ומכיוון שלא שאלתי, הייתי קשובה. ניסיתי לקשר בין הדברים, לפענח, להבין ולהסיק מסקנות. חידדתי את אוזניי וניסיתי להבין את כל השפות שדוברו סביבי, לשנן את מילותיהן ולרדת לעומק משמעויותיהן, ואפילו לשפת החיות, האבנים והשיחים הקשבתי. התעלמתי מקיומו של האח התינוק אך בחנתי אותו והשוויתי בינינו: אני מעולם לא מצצתי אצבע, והוא כן; אני נשארתי שעות רבות לבדי, והוא לא. חשתי גדולה, עצמאית. שוטטתי לבדי בשבילים ובין הקוצים, ואיש לא דאג לי; כולם היו עסוקים עם התינוק ועם קשיי החיים. אמי היתה מותשת. היא היתה צונחת למיטתה וקמה מטושטשת מדי כמה שעות להיניק. העייפות הנוראה הניסה את החרדות ולא אפשרה להן לשוטט בחלל הבית.

לילה אחד התעוררתי למשמע בכיו של אחי הרעב. התיישבתי במיטתי והתבוננתי בה בשקט. ראיתי אותה חולצת את שדה, ועיניה נעצמות. כדי לשמור על ערנותה היא הניחה יד אחת על מנורת הנפט שהדליקה. היא ישבה וראשה נשען על השולחן, אחי נתון בידה השנייה, מונח על ירכיה. התיישבתי על המיטה וחיכיתי לאבא. אמנם כבר לא חששנו מהפדאיונים, ואפילו הדלת כבר לא היתה נעולה, אבל אני לא יכולתי להשאיר את הבית ללא השגחה. עמדתי על המשמר עד שאבא חזר מאוחר בלילה, שחור מעייפות. הוא העיר אותה בעדינות בלטיפה על שיערה. היא נאנחה, והוא לקח ממנה את אחי והניח אותו במיטתו, כיבה את מנורת הנפט ב"פוווו" אחד ארוך, נאנח גם הוא, ודממת מוות ירדה על ביתנו.

האח הקטן ישן, אחרי שינק את דמה בארבע בבוקר. היה לו ארגז שונה מזה שהיה לי, חדש יותר, מעוצב יותר. בבוקר נשכבתי על הרצפה, ואמא הניחה לידי את אחי על חיתול בד.

"תשגיחי עליו, ליל, אנחנו רוצים לסדר את הבית," אמרה.

לא הגבתי.

"ליל!" אמרה אמא בנעימת אזהרה. "אני יודעת שאת מבינה." אמא היתה חסרת סבלנות, עייפה תמיד. לא עניתי, ואמא ואבא החלו להכניס פנימה את הארגזים שאבא הפך לארונות מטבח. הסתכלתי על אחי. "מי צריך אותך?" אמרתי לו וצבטתי אותו. הוא החל לבכות, בכי חלש. "די, די, תשתוק," אמרתי. "בכיין." ידעתי שבתוך שניות ספורות יופיע אבי עם מבט זועף על פניו: איך אני לא יכולה לעזור להם, שלוש שנים בכיתי, שלוש שנים נתנו לי לבכות, ועכשיו כשסוף סוף למדתי ללכת ולהבין, אני יותר קשה מקודם. וקשה להם, כמה קשה להם.