לרוץ עם אווה

באחד מלילות הקיץ של שנת 2010, בשעה ארבע לפנות בוקר, נכנסה אווה לחיי. פגשתי אותה לראשונה בחלום. חלומות הרי באים וחולפים, אבל החלום הזה, שתפס אותי באותו לילה, לא מרפה ממני עד היום. בחלום התרחשה סצנה שלא היה ברור לי אם אני צופה בה, לוקח בה חלק או שמישהו מספר לי אותה….
במרפסת גג של בית קפה בעיר אירופית, כנראה בגרמניה, עומד לו גבר כבן ששים וחמש, מבנה גופו גבוה, שיערו שטני מלא וחלק, עיניו כחולות ומבטן תמים וטוב, אפו רחב מעט. הגבר, אליק שמו, לבוש בחליפה קיצית בהירה וחולצה לבנה. הוא מחבק בזרועותיו ילדה כבת שלוש עשרה, שיערה השחור המשיי קשור בסרט והיא לבושה במכנסי ג'ינס קצרים, כאילו זלגה מסצנה של סרט אחר. עיניו של אליק עצומות והוא ממלמל "אותך הם לא ייקחו לי!"
בשנים שלאחר אותו לילה לא חזר אלי הסיפור בחלום. כל חלקיו של הסיפור הועברו אלי תוך כדי ריצה…
…אני רץ בפארק הספורט בהרצליה, המבט למטה, הנשימות, שרירי הרגליים והלב כולם נכנסים לקצב אחיד ואז, כאילו נפתח איזה שער סמוי וכשאני עובר בו אני מוצא את עצמי בעולמה. המחשבות והשאלות מתחילות לקבל תשובות. התשובות ברורות כאילו שמישהו ממשיך ומספר לי היכן שנפסק החלום. למעשה זאת אווה שמספרת לי.. ברור לי שמועבר אלי סיפור חיים כלשהו.
לרוץ עם אווה" – סיפור יוצא דופן שהגיע למחבר באופן סוריאליסטי, אך מתאר מציאות ריאליסטית עד כאב, על אהבה גדולה שהחלה בגרמניה לפני המלחמה והמשכה בתל אביב.

מקט: 978-965-7629-83-3

מסת"ב: 978-965-7629-83-3

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

עמוד הפייסבוק

החלום

באחד מלילות הקיץ של שנת 2010, בשעה ארבע לפנות בוקר, נכנסה אווה לחיי. בעצם היא הכניסה אותי אל חייה .

פגשתי אותה לראשונה בחלום. חלומות הרי באים וחולפים, אבל החלום הזה, שתפס אותי באותו לילה, לא מרפה ממני עד היום. בחלום התרחשה סצנה שלא היה ברור לי אם אני צופה בה, לוקח בה חלק או שמישהו מספר לי אותה: במרפסת גג של בית קפה בעיר אירופאית, כנראה בגרמניה, עומד לו גבר כבן ששים וחמש, מבנה גופו גבוה, שיערו שטני מלא וחלק, עיניו כחולות ומבטן תמים וטוב, אפו רחב מעט. הגבר, אליק שמו, לבוש בחליפה קיצית בהירה וחולצה לבנה. הוא מחבק בזרועותיו ילדה כבת שלוש עשרה, שיערה השחור המשיי קשור בסרט והיא לבושה במכנסי ג’ינס קצרים, כאילו זלגה מסצנה של סרט אחר. עיניו של אליק עצומות והוא ממלמל “אותך הם לא ייקחו לי!” לפתע אליק מבחין בעוד דמות העומדת מאחורי הילדה. הדמות מנסה לומר משהו, אך רק לחישה חנוקה יוצאת מפיה: “אליק… אליק”. הוא פוקח את עיניו ורואה מולו את עיניה הכחולות של אווה. אני לא רואה אותה. דמותה של הילדה מתפוגגת ועימה מתפוגג החלום.

אני מתעורר, שטוף דמעות, כאילו הייתה זו החוויה שלי. אינני מבין מה פשר החלום הזה ומדוע אני מרוגש בעוצמה כה רבה. הסצנה לא עוזבת אותי. בכל פעם שהיא חוזרת אל תודעתי עיני מוצפות בדמעות. מי הוא אליק? מי היא אווה? מי היא הילדה? מה הריגוש הזה שמציף אותי, איך כל זה קשור אלי?

ארבעה ימים לאחר מכן אנחנו יוצאים לריצת ערב שגרתית. אנחנו מגוונים, אשתי ואני, בבחירת מסלולי הריצה, והפעם בפארק הספורט בהרצליה, מסלול ריצה מעגלי ואורכו ק”מ אחד. מאד נוח לחשב את המרחק שעברת על פי מספר הסיבובים שעשית, ובכל מקרה השעון הדיגיטלי על העמוד בתחילת המסלול עוזר לך לוודא שאכן עברת כך וכך ק”מ. המסלול מרוצף בגומי מוקשה שמעדן את חבטות המפגש של הנעל עם המסלול. אנחנו רצים כבר שנים ומקפידים על מרחק של 5 ק”מ לא פחות, לא יותר. מתחיל לרוץ, הנשימות נכנסות לרוטינה, הרגליים רצות ללא פקודה, אבל הראש לא מפסיק לחשוב. שוב ושוב נשאלות השאלות מי זה אליק ומי זאת אווה ומה פשר המפגש הזה במרפסת בית הקפה? וכך תוך כדי ריצה, נעלם המסלול, נעלמים האנשים שרצים מסביבי, עיניי מופנות מטה וננעלות על נקודה כלשהי עשרה מטרים לפני, רק הנשימות עדיין בתודעתי ופרט להן אני לא שומע ולא מרגיש את העולם הסובב אותי, ולפתע המחשבות והשאלות מתחילות לקבל תשובות. והתשובות ברורות כאילו שמישהו ממשיך ומספר לי היכן שנפסק החלום. למעשה זאת מישהיא שמספרת לי… מתחוור לי שהסצנה שראיתי בחלום הייתה הפגישה של אליק עם אווה אהובת נעוריו, מלפני המלחמה הגדולה. אני מבין שזוהי הפגישה הראשונה שלהם מאז המלחמה. כל כך הרבה מידע חסר לי. עדיין לא ברור לי מי היא זאת שמספרת לי את הסיפור. אני סקרן וצמא להקשיב ולהיכנס פנימה. אני מוכן לקבל את העובדה שכנראה מועבר אלי סיפור ממישהו אחר, לא ברור מהיכן. החלום הופך לסיפור חיים אמיתי וחי ולחלק בלתי נפרד ממני.