"אימך הגיעה לעניין ישירות. היא הודיעה לי כי במערכת היחסים שהייתה לנו היא נכנסה להיריון, והדבר נודע לה זמן קצר […]
שמי שמואל רם. נולדתי לפני חמישים ואחת שנים.
היה זה עוד שיעור רגיל במשפט פלילי לתלמידי שנה א' בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. לאחר כשעה ומחצה הכרזתי על הפסקה בת חמש עשרה דקות וביקשתי לחזור לחדרי בקומה שמתחת. בעומדי לצאת את הכיתה ניגשה אליי אחת התלמידות וביקשה לעכב אותי לרגע.
"אימא ביקשה ממני למסור לך מכתב זה."
לא היה לי מושג מי זו האימא שלה.
שאלתי אותה, "מי אימך?"
"אריאלה וקס," היא השיבה.
בתחילה השם לא אמר לי דבר וחשבתי שאולי יש כאן טעות, אך כעבור שניות ספורות הזיכרון הכה בי. אריאלה הייתה בחורה צעירה שאותה פגשתי לפני יותר מעשרים וחמש שנים, כאשר הייתי סטודנט לתואר שני, והיא הייתה כמדומני מתרגלת בחוג לפילוסופיה. הקשר בינינו נמשך שבועות אחדים והסתיים מעצמו. כל אחד מאיתנו המשיך בדרכו.
אני סיימתי את לימודי התואר השני וטסתי לאוניברסיטת ייל שבארצות הברית כדי לעשות את הדוקטורט. כעבור שנים בודדות, כששבתי לארץ, התקבלתי לעבודה כמרצה באוניברסיטת תל אביב. במשך השנים האלה לא היה לי קשר לאריאלה ולא שמעתי ממנה דבר.
נטלתי את המכתב מידיה של הסטודנטית וביקשתי ממנה כי תמסור לאימה דרישת שלום ממני. בהגיעי למשרדי פתחתי את המעטפה בבהילות. מה גרם לאריאלה, האישה שלא ראתה אותי שנות דור, לכתוב לי מכתב?
המכתב החזיק שלושה דפים, כתובים בכתב יד מסודר ויפה, ליטוגרפי. התחלתי לקרוא.
"שלום לך, שמואל,
"אתה בוודאי מופתע מקבלת מכתב זה אחרי כל כך הרבה שנים של ניתוק מגע. אכן, לא הייתי טורחת לכתוב לך גם כעת, וייתכן – כפי שתבין מייד – כי לולא הנסיבות המיוחדות הקשורות למצבי הנוכחי, לא הייתי כותבת לך כלל, אולי עד סוף חיי."
מועקה החלה להזדחל בתוכי. הסתכלתי בשעון – רבע השעה של ההפסקה חלפה. החזרתי את המכתב למעטפה והנחתי אותו במגירת השולחן. החלטתי לא להתעכב עוד ועליתי להמשך השיעור.
בחוזרי חיפשתי במבטי אחר הסטודנטית שמסרה לי את המכתב. ראיתיה יושבת כמה שורות מולי. התבוננתי בה וניסיתי לעמוד את גילה. לדעתי היא הייתה באמצע שנות העשרים לחייה. היא הזכירה לי מישהי, אולם לא יכולתי להיזכר מי בדיוק. היא הייתה בחורה יפה, לבושה ברישול משהו, כמקובל בבני דורה. הצלחתי לחזור אל השיעור שאותו סיימתי כעבור כארבעים וחמש דקות. הנחתי שהסטודנטים לא חשו בהתרגשות שאחזה בי למפגש בלתי צפוי זה.
כאשר שבתי לחדרי, שלפתי את המכתב וחזרתי לקרוא בו. אריאלה פירטה את ציוני הדרך שהיא עברה בשנים האחרונות. היא ציינה שאף שלא היה קשר ישיר בינינו היא " עקבה" אחריי לאור הראיונות שהענקתי מעת לעת בתקשורת וכן מהדברים שכתבתי בעיתונות.
אשר לה, למרבה הצער, לפני שנים אחדות התגלה אצלה סרטן. היה זה סרטן הריאות שכשהתגלה כבר היה מפושט והגיע לכליות. היא נאלצה לעבור כריתה של אחת מהן והמשיכה בטיפולים כימותרפיים. הפרוגנוזה לא הייתה טובה. הרופאים סברו כי במקרה הטוב נותרו לה עוד חודשים ספורים לחיות.
הסטודנטית שמסרה לי את המכתב היא בתה נורית. "נורית היא בתך." השורה עמדה בדף דוממת להחריד. היא הוסיפה כי נישאה כשנה לאחר פגישתנו לבחור מקסים בשם עמירם. הוא "אימץ" את נורית, ולהם נולד בן משותף, אח לנורית.
ראייתי התערפלה וסחרחורת תקפה אותי. אחזתי חזק במשענות הכיסא. קראתי שוב את השורה. מעולם לא חשתי דפיקות לב כה מואצות, היה נדמה לי שאני עומד בסיפו של התקף לב. הנחתי את המכתב מידי וניסיתי לנשום עמוקות. כעבור מספר דקות המשכתי לקרוא. אריאלה הוסיפה כי נורית לא יודעת שאני אביה. היא מעולם לא סיפרה לה מיהו, וכעת, כשהיא עתידה לעזוב את העולם, החליטה לשתף אותי בעובדת חיים זו ולהשאיר בידיי את ההחלטה אם לספר לנורית את הסוד.
אריאלה סיימה את המכתב בבקשה כי אגיע אליה לצורך פרדה וכדי לשמוע ממני את דבר החלטתי.
פטיש רב עוצמה הונחת על ראשי. מאיפה צצה לה בתי הלא מוכרת לי, "נורית", שמעודי לא שמעתי עליה או על הקשר שלה אליי. איפה היו נורית ואימה עשרים וחמש שנים?
עד מהרה התמלאתי בתחושת זעם. איך משום מקום מעיזה מישהי שהכרתי לפני שנים ארוכות לבשר לי כי יש לי בת ממנה, והיא לומדת אצלי?
אין עדיין תגובות