השחר האפרורי עלה על מושב העולים שְׁבוּת שבנגב, ובאור העכור החיווריין החלו להצטייר הצריפים, הפחונים ושאר המבנים, ועשן שאפף את […]
האבדה
מוקדש כמחווה ובהוקרה לסיפור “האף” מאת ניקולאי גוגול.
התלבטות רבה אוחזת בי בבואי לכתוב סיפור זה, משום שייתכן שכלל לא ראוי שייכתב. אין ספק שהעובדות ומהלך המאורעות לא יוסיפו כבוד לגיבור הסיפור, שוודאי היה מעדיף להצניע את כל העניין ולמנוע את פרסומו. כמו כן מפקפק אני בעניין שיש לציבור הרחב בהשתלשלות אירועים מצערת זו, אם כי אין להתעלם מהאפשרות שאחדים יגלו בה עניין, לפיכך החלטתי בכל זאת לפרסמו.
אלחנן לפקוביץ, המכונה בפי חבריו לפקו, גר עם אשתו מלכה בדירת שלושה חדרים בנתניה. מאז ומתמיד היה פזור דעת ושכחן. תופעה זו הייתה מלווה אותו מילדותו. אימא שלו נהגה לומר לו, לאחר שאיבד כמה וכמה סוודרים, כובעים ותיקי אוכל, “מזל שהראש שלך מחובר לכתפיים, אחרת גם אותו היית מאבד”. תמיד איבד את משקפיו, את הטלפון הסלולרי, את מפתחות הרכב ואפילו את ארנקו. כשהלך לקנות משהו, לפעמים שכח את מה שקנה בחנות. הבעיה התגברה ככל שאלחנן התקדם בגילו, והוא היום בן חמישים ושש. כל עוד היה מדובר בחפצים ששכח היכן הניחם ובאבדות קטנות – ניחא, אלא שהפעם אלחנן איבד את אשתו, ולאבד אישה – נו, זאת חייבים להודות כבר איננו איזה עניין פעוט. ביום שישי נסעו אלחנן ומלכה אשתו לזיכרון יעקב, להסתובב קצת במדרחוב, בחנויות ובתי הקפה. הם אהבו את המקום. בשבת בבוקר, כשניעור אלחנן משנתו, שם לב להיעדרה של מלכה. זה היה מוזר. מלכה מעולם לא התעוררה לפניו. הוא אימץ את זיכרונו ולא הצליח להיזכר אם חזרה איתו הביתה. הוא התקשר לנייד שלה ושמע אותו מצלצל במגירה שליד מיטתה, ואז נזכר שאכן לא לקחה אותו עימה. הזמן נקף, מלכה עדיין נעדרה והמצב החל להיות מדאיג. אלחנן ניסה לשחזר את כל אירועי יום השישי. אחרי שסיימו לטייל במדרחוב נכנסו לאכול במסעדה קטנה. אלחנן היה כמעט בטוח שמלכה ישבה שם איתו. הוא זוכר שהזמין כבד קצוץ למנה ראשונה. הגישו אותו עם טוסטים קטנים מלחם לבן וריבת בצל. רוק נצבר בפיו כשנזכר במנה הטעימה. למנה עיקרית הזמין סטייק אנטרקוט וצ’יפס, עם קנקן לימונדה. הסטייק היה טיפ-טיפה סיבי אבל בסדר. הוא לא הצליח להיזכר מה מלכה הזמינה, אם בכלל הזמינה משהו; אם בכלל ישבה שם לצידו. זה היה כה מביך. כשהתחילו לחזור נכנסו לתדלק את הרכב בתחנת דלק, ונדמה לו שמלכה קנתה בקבוק מים מינרליים בחנות הנוחות, אבל, לעזאזל, הוא לגמרי לא בטוח בזה. אולי זה היה בכלל בדרך לשם?
ביום ראשון בבוקר מלכה עדיין לא חזרה. “מילא ארנק, מפתחות, משקפיים, אבל איך, לכל הרוחות, הצלחתי לאבד את אשתי?” שאל את עצמו אלחנן בייאוש. “ומה לעשות עכשיו?” הוא החליט ללכת לעבודה כרגיל, אולי הבעיה תיפתר מעצמה. אלחנן עבד בתור פקח בטיחות בחברת בנייה גדולה. במידה מרובה היה אדון לעצמו. אבל במשך כל היום כולו לא מצא מנוחה. היכן היא, לעזאזל? שתי הבנות כבר עזבו את הבית. האחת, אורנה, הייתה נשואה בראשון לציון והשנייה, אופירה, בקריית ביאליק. לקראת הצוהריים החליט אלחנן להתקשר לבנותיו על מנת לברר שמא אשתו נמצאת אצלן. שתיהן היו קצת מופתעות על שטלפן אליהן, שכן מלכה היא זו שנהגה לשמור על קשר עם הבנות. הוא פחות. הבנות ניסו לברר את מטרת השיחה ואלחנן נאלץ להתפתל כה וכה כדי לא לגלות להן שאיבד את אימא. בכל אופן, היא לא הייתה שם. מה יהיה אם לא תחזור? בסוף השבוע קבעו להיפגש אצל חברים, אילנה וחיים שוורצמן. מה יגיד להם? שהיא חולה? עוד ירצו לבוא לבקר אותה… בשעה ארבע החליט לגשת למשטרה, אלא שהתבייש לומר לשוטרים שאיבד את אשתו, והוא כלל לא זוכר איפה. הוא ניגש ליומנאי ששאל לרצונו. “אני רוצה לדבר עם הקצין האחראי”, אמר אלחנן. “באיזה עניין?” שאל היומנאי. “זה משהו, איך לומר”, התגמגם אלחנן, “זה משהו קצת דיסקרטי”. “מה זאת אומרת דיסקרטי?” אלחנן החל מאבד את סבלנותו. “זה קצת מסובך, אני אסביר זאת לקצין”. “אי אפשר”, אמר היומנאי, “אתה חייב לומר לי מה העניין ואני אחליט אם להעביר את זה הלאה”. “טוב”, אמר אלחנן, “אני רוצה לדווח שאשתי נעלמה”. “מתי נעלמה?” שאל השוטר. “ביום שישי”. “איפה נעלמה?” “בזיכרון”. “ואתה חיכית עד עכשיו?” “אני יודע שהמשטרה מטפלת רק אחרי ארבעים ושמונה שעות”. “טוב”, אמר השוטר, “תשב שם ותחכה לחוקר”. אלחנן ישב על ספסל במסדרון, שהסריח מריח ליזול שבא מן השירותים הסמוכים. לאחר כשעה התייאש, קם והלך לביתו.
כל הלילה לא הצליח להירדם. בבוקר קם, עלה על מכוניתו והחל להסתובב בעיר ולחפש אותה. הוא נסע לאט לאורך רחוב הרצל, הלוך וחזור, ובשעה עשר בערך זיהה אותה פוסעת על המדרכה. הוא זיהה את השמלה שלה בפסים שחור לבן, אבל עד שמצא חניה למכונית היא נעלמה לו. הוא התרוצץ הלוך ושוב על המדרכות, ולפתע דימה לראותה נכנסת לאחת החנויות. הוא מיהר אחריה, אבל החנות הייתה של חזיות ולבני נשים, ואלחנן התבייש להיכנס, לכן חיכה כמעט חצי שעה בפתח החנות. בתחילה שמח מאוד על שמצא אותה, אך ככל שחלף הזמן החליף הכעס את השמחה. איך היא מעיזה לעשות לו את זה? אך לפתע היא יצאה מן החנות ואלחנן מיהר אחריה. הוא אחז בכתפה, היא הסתובבה אליו, ואז ראה שזו בכלל לא מלכה כי אם אישה אחרת. הוא התנצל בפניה וחזר בראש חפוי לרכבו, שם ראה שפקח הצמיד דו”ח חניה לשמשה שלו. אלחנן קילל, זרק את הדו”ח על המושב ונסע משם. הוא חזר לביתו. לא היה לו תיאבון לאכול. הוא רצה לצפות בטלוויזיה אך לא מצא את משקפיו. לא היה לו כוח לחפש. מתוך הרגל כמעט שקרא, “מלכה, ראית את המשקפיים שלי?”
בבוקר קם לאחר שינה טרופה, והרגיש עייף ותשוש. הטלפון צלצל ואורנה, בתו, שאלה אם כבר מצא את אימא. “כן, כן, הכול בסדר”, הרגיע אותה. “אז למה היא לא עונה לי בטלפון?” “תכף אני אגיד לה שתענה לך”, אמר אלחנן והרגיש שכל גופו נוטף זיעה. כמה זמן יוכל להמשיך ולסחוב את השקר הזה? הרי בסוף זה יתפוצץ לו בפנים. הוא הלך לעבודה, ושם קרה לו מקרה מוזר ביותר. הוא פגש את מרדכי ורסנו, שהיה מנהל עבודה באותה חברה בה עבד. “לפקו”, צהל אליו ורסנו, “מה נשמע? מזמן לא נפגשנו”. אלחנן היה המום. לפי מיטב זיכרונו, מרדכי ורסנו נפטר לפני שנתיים מדום לב. הוא עצמו אפילו נכח בהלוויה. “מה זה, אתה חי? לא נפטרת לפני שנתיים?” שאל אלחנן. “הה, הה, הה”, צחק ורסנו וטפח על כתפו, “תמיד היית בדחן. מה שמעתי? שאיבדת את אשתך?” אלחנן לא ידע מה לומר, אבל אז איזה רכב צפר, וורסנו אמר, “סליחה, מחכים לי. אני חייב לרוץ”, והסתלק. אלחנן נותר מבולבל ותוהה.
בלילה שוב ישן שינה טרופה ובבוקר קם עייף ורצוץ. הוא שתה קפה ואחר כך חיפש באינטרנט סוכנות בלשים טובה. הוא החליט על אחת, ויצא אל המכונית, שם עמדה צילה השכנה ושאלה, “מה זה שאני לא רואה את מלכה? היא חולה או משהו?” “היא בסדר”, ענה לה אלחנן קצרות ועלה לרכבו. כשהגיע לסוכנות הבילוש עוד היה סגור והוא נאלץ לחכות כעשרים דקות עד לפתיחה, ואז התפנתה אליו המזכירה הצעירה ושאלה לרצונו. “אני צריך למצוא מישהו שנעלם”, אמר לה. “תחכה קצת”, אמרה לו והורתה על אחת הכורסאות, והתחילה למרוח את ציפורניה בלק צבעוני, כשהיא פורשת אצבעותיה ונושפת עליהן מדי פעם. אלחנן עקב אחריה. היא דיברה כמה מילים בטלפון, ואז הצביעה על דלת אחת. “הוא הגיע”, אמרה והורתה לו להיכנס. בחדר, מאחורי שולחן משרדי נאה, ישב אדם מבוגר שהיה עסוק מאוד בניקוי משקפיו. הוא ניקה את משקפיו בריכוז רב במטלית מיוחדת, תוך שהוא מתיז על העדשות ספריי מיוחד לניקוי משקפיים. הוא ניגב היטב וביסודיות כשהוא מביט דרך המשקפיים מדי פעם ומוסיף לשפשף עד שהיה מרוצה, ואז רכן מעבר לשולחן, פעולה שכרסו השמנמנה הקשתה עליו לבצע, לחץ את ידו של אלחנן בלבביות, הציג עצמו בשם יואל ושאל את אלחנן אם ירצה קפה. לאלחנן היה דחוף להסביר למה בא, אבל יואל לא מיהר. “קודם תשתה ואז נדבר”. אלחנן לא נגע בקפה שהביאה המזכירה עם הציפורניים, ואז סוף-סוף שאל אותו יואל לרצונו. אלחנן סיפר לו הכול ויואל אמר, “אהם… מקרה מעניין, מקרה מעניין בהחלט. לפני שאנו מתחילים מקובל לשלם מקדמה”, וציין את הסכום, שהיה נכבד למדי. אלחנן חיפש בכיסיו אך נאלץ לומר ליואל ששכח את פנקס הצ’קים וגם את כרטיס האשראי בבית. הם סיכמו שאלחנן יבוא למוחרת בבוקר וישלם. “אבל בינתיים תוכלו להתחיל לחקור, נכון?” שאל אלחנן. “לא, אני מצטער. יש לנו תקנות. לא נפתחת חקירה ללא תשלום”. “כן, אבל…” ניסה אלחנן לומר, אך יואל אמר, “אין מה לעשות, תקנות זה תקנות. תבוא מחר, או אפילו עוד היום, תביא איתך אמצעי תשלום, ויהיה בסדר”.
אלחנן שוב הסתובב בעיר למרות שבעצמו לא האמין שימצא אותה. הוא אפילו חזר עד לזיכרון וחיפש במקומות שהיו בהם – לשווא. ניסה לבדוק במסעדה בה סעד האם מלכה הייתה איתו, אבל במסעדה בכלל לא זכרו אותו. הוא חזר בערב הביתה, נכנס לדירה ונדהם לראות את מלכה יושבת על הספה מול הטלוויזיה. היא פנתה אליו בשלווה, “אתה רעב? רוצה לאכול?” אלחנן הנדהם נשנק ולא הצליח לענות, לבסוף אמר, “לא”. אחר כך אמר, “אולי קצת סלט…” “תכף אחרי החדשות יש את הסדרה שאתה אוהב”, אמרה מלכה. “מה איתך? את בסדר?” שאל אלחנן. “כן, בטח, למה?” “תגידי, למה לא ענית לאורנה?” “עניתי”. “לא היום, אתמול”. “אני מדברת עם שתיהן כל יום. הינה הסלט שלך”.
משהו אצלי לא בסדר, חשב אלחנן. אני חייב לראות רופא. שישלח אותי לבדיקות.
ואז אמר לאשתו, “ראית אולי את פנקס הצ’קים שלי?” “כן, הוא במגירה”. “ואת כרטיס האשראי?” “במגירה השנייה”. “וראית את המשקפיים שלי?” “כן, על הטלוויזיה. נו, מה יהיה איתך?” אלחנן חש רצון לקום ולחבק את אשתו, אבל התבייש. הוא גם התבייש לספר לה על כל מה שעבר עליו. משהו לא בסדר אצלי, חזר ואמר לעצמו, אני חייב לראות רופא… אבל אם אספר לו את כל הסיפור הוא עלול לחשוב שאני לא נורמלי, משוגע, ועוד יאשפז אותי בעל כורחי בבית משוגעים. נו, רק זה חסר לי. עדיף שאשתוק. ואולי באמת אני משוגע? נו, במקרה כזה ודאי וודאי שעדיף לשתוק. לאחר שתיקה קצרה לא התאפק ושאל, “תגידי, איפה היית היום?” “הרי אמרתי לך שאני נוסעת לבקר את דודה מניה בבית האבות ברחובות. היא חולה. אתה לא זוכר?” “את בטוחה שאמרת לי?” “כן, בטוחה. אתה והזיכרון שלך…” “ואתמול?” “נו, אלחנן, בחייך, תעשה לי טובה…” אלחנן שתק.
וכך שבו הדברים לסדרם. הכול חזר לקדמותו, ואלחנן השתדל לשכוח את כל אשר קרה. רק מדי פעם, בלילה, הוא מתעורר בבעתה ובודק שמלכה אשתו נמצאת לצידו.
אין עדיין תגובות