קולין הובר, מחברת רבי־המכר של הניו יורק טיימס, שבתה את לב הקוראים בספרה הוֹפּלֶס על נערה ששמה סקיי הפוגשת בדין […]
פרק אחת
הדופק שלי מאותת לי פשוט להתרחק. לֶס הזכירה לי יותר מפעם אחת שזה לא ענייני. אבל היא אף פעם לא הייתה אח. אין לה מושג כמה קשה לשבת בחיבוק ידיים ולתת לזה לא להיות ענייני. לכן ברגע זה הבנזונה הזה עומד בראש סדר העדיפויות שלי.
אני תוחב את הידיים לכיסים האחוריים של הג’ינס, ומקווה מאוד שאצליח להשאיר אותן שם. אני עומד מאחורי הספה ומסתכל עליו מלמעלה למטה. אני לא יודע כמה זמן ייקח לו להבחין שאני כאן. בהתחשב באופן שבו הוא מגפף את הבחורה שיושבת עליו בפישוק, ספק אם הוא יבחין בי בזמן הקרוב. אני נשאר מאחוריהם כמה דקות בזמן שהמסיבה נמשכת סביבנו, ולאף אחד אין מושג שאני רחוק רק רגע מלצאת מהכלים. הייתי מוציא את הטלפון כדי שיהיו לי ראיות, אבל אני לא יכול לעשות את זה ללס. היא לא צריכה תזכורת חזותית.
‘הֵי,’ אני אומר לבסוף, כשאיני יכול עוד להכיל את שתיקתי אפילו שנייה אחת נוספת. אם אצטרך לראות אותו חופן שוב את השד של הבחורה הזאת בלי שמץ של כבוד למערכת היחסים שלו עם לס, אני אתלוש לו את היד המזדיינת שלו.
גרייסון קורע את פיו מפיה, מטה את ראשו לאחור ומביט בי מלמטה בעיניים מזוגגות. אני יכול לראות את הפחד מתמקם בהן כשיורד לו האסימון — כשהוא קולט סוף־סוף שהאדם האחרון שחשב שיהיה פה הערב, בכל זאת הגיע.
‘הוֹלדֶר,’ הוא אומר והודף את הבחורה מעל ברכיו. הוא מתאמץ מאוד לקום אבל בקושי מסוגל לעמוד זקוף. הוא מסתכל עליי בתחינה ומצביע על הבחורה שמסדרת את החצאית המזערית שלה. ‘זה לא… מה שאתה חושב.’
אני שולף את הידיים מהכיסים האחוריים ומשלב את הזרועות על החזה. האגרוף שלי קרוב אליו יותר עכשיו, ואני צריך ללפות לעצמי את היד, מפני שאני יודע כמה טוב ארגיש אם אכניס לו אחת בפרצוף.
אני משפיל עיניים לרצפה ונושם נשימה עמוקה. ועוד אחת. ועוד אחת בשביל הרושם, כי אני ממש נהנה לראות אותו מתפתל. אני מניד את ראשי ומרים את עיניי בחזרה אל עיניו. ‘תן לי את הטלפון שלך.’
הבלבול על פניו היה יכול להיות מצחיק אלמלא הייתי מעוצבן כל כך. הוא צוחק ומנסה לקחת צעד אחורה, אבל נתקל בשולחן הסלון. הוא בולם את הנפילה בידו על הזכוכית ומזדקף בחזרה. ‘תשיג לך אחד משלך,’ הוא ממלמל. הוא לא מסתכל עליי בזמן שהוא מתמרן ומקיף את השולחן. אני מקיף בשקט את הספה ועוצר אותו ומושיט את היד.
‘תן לי את הטלפון שלך, גרייסון. עכשיו.’
אין לי יתרון משמעותי עליו במונחים של גודל, מאחר שמבנה הגוף שלנו די דומה. אבל יש לי יתרון מובהק עליו אם מביאים בחשבון את הכעס שלי, וגרייסון רואה את זה בבירור. הוא נסוג אחורה, מה שלא חכם במיוחד מצידו כי הוא לוכד את עצמו בפינת הסלון. הוא מגשש בכיסו ולבסוף שולף את הטלפון.
‘בשביל מה לך הטלפון שלי?’ הוא אומר. אני חוטף את הטלפון מידו ומחייג את המספר של לס בלי ללחוץ על שְלח. אני מחזיר לו את הטלפון.
‘תתקשר אליה. תגיד לה איזה בנזונה אתה ותגמור איתה.’
גרייסון משפיל עיניים אל הטלפון ואחר כך מחזיר אותן אליי. ‘לך תזדיין,’ הוא מתיז.
אני נושם נשימה מרגיעה ואחר כך מגלגל את הצוואר לאחור ומפוקק את הלסת. כשזה לא עוזר להרגיע את הדחף שיש לי להקיז את דמו, אני נרכן לפנים, תופס אותו בצווארון החולצה, דוחף אותו חזק לקיר ומצמיד את הזרוע שלי לצווארו. אני מזכיר לעצמי שאם אחטיף לו לפני שיתקשר, כל עשר הדקות האחרונות שבהן שמרתי על קור רוח ירדו לטמיון.
השיניים שלי חשוקות, הלסת שלי הדוקה, והדופק הולם בראשי. מעולם לא שנאתי מישהו יותר מכפי שאני שונא אותו כרגע. האינטנסיביות שבה אני מת לעשות לו משהו כרגע מפחידה אפילו אותי.
אני נועץ מבט בעיניו כדי להבהיר לו איך בדיוק הולכות להיראות הדקות הקרובות. ‘גרייסון,’ אני אומר בשיניים חשוקות. ‘אם אתה לא רוצה שאני אעשה לך את מה שאני מת לעשות לך ברגע זה, אתה הולך להצמיד את הטלפון לאוזן, להתקשר לאחותי ולגמור את זה. ואחר כך אתה הולך לנתק ולא לדבר איתה יותר שוב בחיים.’ אני מהדק את זרועי על צווארו ומבחין שהפרצוף שלו אדום עכשיו יותר מהחולצה שלו, בגלל המחסור במחצן.
‘בסדר,’ הוא רוטן בניסיון להשתחרר מאחיזתי. אני ממתין עד שהוא ישפיל עיניים אל הטלפון וילחץ על שְלח לפני שאשחרר את זרועי וארפה מהחולצה שלו. הוא מצמיד את הטלפון לאוזן ולא מסיר ממני את העיניים בזמן שאנחנו עומדים ומחכים שלס תענה.
אני יודע מה זה יעשה לה, אבל אין לה מושג מה הוא עושה מאחורי הגב שלה. לא משנה כמה פעמים היא שומעת את זה מאנשים אחרים, איכשהו הוא מצליח להשתחל בעורמה בחזרה לתוך החיים שלה כל פעם מחדש.
לא הפעם. לא אם זה תלוי בי. אני לא אשב יותר בחיבוק ידיים ואתן לו לעשות את זה לאחותי.
‘הֵי,’ הוא אומר לתוך הטלפון. הוא מנסה להסתובב הצידה כדי לדבר איתה, אבל אני מצמיד את הכתף שלו בחזרה לקיר. הוא מתכווץ.
‘לא, מותק,’ הוא אומר בעצבנות. ‘אני בבית של ג’קסון.’ משתררת שתיקה ארוכה בזמן שהוא מקשיב לה מדברת. ‘אני יודע מה אמרתי, אבל שיקרתי. בגלל זה אני מתקשר. לס, אני… נראה לי שאנחנו צריכים קצת מרחב.’
אני מניד את הראש כדי להבהיר לו שהוא צריך לגמור את זה לגמרי. אני לא רוצה ממנו מרחב. אני רוצה שישחרר את אחותי אחת ולתמיד.
הוא מגלגל עיניים והודף אותי בידו הפנויה. ‘אני נפרד ממך,’ הוא אומר ביובש. הוא נותן לה לדבר ועומד בשקט. העובדה שהוא אינו מפגין שום חרטה מוכיחה איזה אידיוט חסר לב הוא. ידיי רועדות וחזי מתהדק בידיעה מה זה עושה עכשיו ללס. אני שונא את עצמי על כך שכפיתי את המצב, אבל לס ראויה לטוב מזה, גם אם היא לא חושבת כך.
‘אני מנתק עכשיו,’ הוא אומר לתוך הטלפון.
אני הודף את ראשו בחזרה אל הקיר ומאלץ אותו להסתכל עליי. ‘תתנצל בפניה,’ אני אומר בשקט, כי אני לא רוצה שהיא תשמע אותי ברקע. הוא עוצם עיניים ונאנח, ואחר כך משפיל את ראשו.
‘אני מצטער, לֶסלי. לא רציתי לעשות את זה.’ הוא מרחיק את הטלפון מאוזנו ומנתק את השיחה. הוא נועץ מבט במסך כמה שניות. ‘אני מקווה שאתה מרוצה,’ הוא אומר וחוזר להביט בי. ‘כי הרגע שברת את הלב לאחותך.’
זה הדבר האחרון שגרייסון אומר לי. האגרוף שלי פוגש את הלסת שלו פעמיים לפני שהוא נופל על הרצפה. אני מנער את היד, מתרחק ממנו והולך לעבר הכניסה. עוד לפני שאני מספיק להגיע למכונית, הטלפון שלי מזמזם בכיס האחורי. אני מוציא אותו, ואפילו לא מסתכל על המסך לפני שאני עונה.
‘הֵי,’ אני אומר ומנסה לשלוט בכעס הרועד בקולי, כשאני שומע אותה בוכה מעברו של הקו. ‘אני בדרך, לס. זה יהיה בסדר, אני בדרך.’
עבר יום שלם מאז שיחת הטלפון מגרייסון, אבל אני עדיין מרגיש אשם, אז אני מוסיף שלושה קילומטרים לריצת הערב שלי על תקן של ענישה עצמית. לא ציפיתי לראות את לס קרועה כמו שראיתי אותה אתמול בערב. אני קולט עכשיו שהעובדה שהכרחתי אותו להתקשר אליה ככה בטח לא הייתה הדרך הטובה ביותר לטפל בזה, אבל אין מצב שיכולתי פשוט לשבת בחיבוק ידיים ולתת לו להתייחס אליה ככה.
הדבר הכי לא צפוי בתגובתה של לס הוא שהכעס שלה כוון לא רק אל גרייסון. היה נדמה שהיא רותחת על כל המין הגברי. היא לא הפסיקה לקרוא לגברים ‘בניזונות דפוקים’ ולהתהלך הלוך ושוב בחדר שלה, ואני פשוט ישבתי שם והסתכלתי עליה פורקת את הכעס שלה. בסופו של דבר היא נשברה, נכנסה למיטה ובכתה עד שנרדמה. שכבתי ער בידיעה שיש לי יד בשיברון הלב שלה. נשארתי בחדר שלה כל הלילה, גם כדי לוודא שהיא בסדר, אבל בעיקר מפני שלא רציתי שתרים טלפון לגרייסון ברגע של ייאוש.
אבל היא חזקה יותר משחשבתי. היא לא ניסתה להתקשר אליו אתמול בלילה והיא לא ניסתה להתקשר אליו היום. היא לא יָשנה הרבה בלילה, אז היא עלתה לחדר לנמנם לפני ארוחת הצהריים. בכל מקרה, לאורך היום נעצרתי מפעם לפעם מחוץ לחדר שלה רק כדי לוודא שאני לא שומע אותה בטלפון, כך שאני יודע שהיא לא ניסתה להתקשר אליו. לפחות כל זמן שהייתי בבית. האמת היא שאני די בטוח ששיחת הטלפון האכזרית ממנו אתמול בערב הייתה בדיוק מה שנחוץ לה כדי לראות סוף־סוף מי הוא באמת.
אני חולץ את הנעליים בבעיטה ליד הדלת. היום שבת, ועל פי רוב כבר הייתי בדרך לצאת עם דניאל, אבל הודעתי לו שאני נשאר בבית הערב. לס חילצה ממני הבטחה שאישאר איתה, מפני שהיא עדיין לא רוצה לצאת ולהסתכן במפגש עם גרייסון. מזלה שהיא בסדר, כי אני לא מכיר הרבה חבר’ה בני שבע־עשרה שהיו מוותרים על היציאה של שבת בערב כדי לראות סרטי בנות עם אחותם שבורת הלב. מצד שני, לרוב האחים והאחיות אין מה שיש ללס ולי. אני לא יודע אם מערכת היחסים בינינו קשורה איכשהו לכך שאנחנו תאומים. היא האחות היחידה שלי, כך שאין לי לְמה להשוות אותנו. היא אולי תטען שאני מגונן מדי, ואולי גם יש בזה מידה של אמת, אבל אני לא מתכנן לשנות את זה בעתיד הקרוב. או אי־פעם.
אני עולה בריצה במדרגות, פושט את החולצה ונכנס לחדר האמבטיה. אני פותח את המים ואחר כך חוצה את המסדרון ודופק על דלת חדרה. ‘אני עושה מקלחת מהירה, תזמיני פיצה?’
אני משעין יד על הדלת ומושיט מטה את היד השנייה לפשוט את הגרביים. אני מסתובב וזורק אותם לחדר האמבטיה ואחר כך דופק שוב בדלת. ‘לס!’
היא לא עונה, ואני נאנח ומרים עיניים לתקרה. אם היא בטלפון איתו, אני אתעצבן. אבל אם היא בטלפון איתו, זה בטח אומר שהוא מספר לה שהפרידה הזאת כולה באשמתי, והיא תהיה זאת שתתעצבן. אני מנגב את כפות הידיים במכנסיים הקצרים ופותח את הדלת, מתכונן להטפה נוספת מצידה על כך שאני לא צריך לדחוף את האף שלי.
אני נכנס לחדר ורואה את לס על המיטה שלה וחוזר מייד להיות אותו ילד קטן. חוזר לרגע ששינה אותי. ששינה בי הכול. את כל העולם סביבי. כל עולמי הפך ממקום שופע צבעים ססגוניים לאפור עמום וחסר חיים. השמיים, הדשא, העצים… כל הדברים שהיו פעם יפים איבדו את תפארתם ברגע שקלטתי שאני אחראי להיעלמותה של החברה הכי טובה שלנו, הוֹפּ.
מאז אותו הרגע לא הסתכלתי שוב על אנשים באותו האופן. לא הסתכלתי שוב על הטבע באותו האופן. לא הסתכלתי שוב על העתיד שלי באותו האופן. לשום דבר לא היו עוד משמעות, מטרה וטעם, הכול פשוט נעשה גרסה סוג ב’ של החיים כפי שהם אמורים להיות. עולמי התוסס נעשה פתאום העתק חסר צבע, אפור ומטושטש.
בדיוק כמו העיניים של לס.
אלה לא העיניים שלה. הן פקוחות. הן מסתכלות ישר אליי ממקומה במיטה.
אבל הן לא שלה.
הצבע בעיניה נעלם. הילדה הזאת אפורה, העתק חסר צבע של אחותי.
לס שלי.
אני לא מסוגל לזוז. אני מחכה שהיא תמצמץ, תצחק, תתענג על התוצאה המעוותת של המתיחה החולנית הדפוקה שלה. אני מחכה שליבי יתחיל לדפוק שוב, שריאותיי יתחילו לעבוד שוב. אני מחכה שהשליטה בגופי תשוב אליי מפני שאיני יודע מי שולט בו ברגע זה. בטח לא אני. אני מחכה ומחכה ותוהה כמה זמן היא מסוגלת להישאר ככה. כמה זמן אנשים יכולים להחזיק את העיניים פקוחות ככה? כמה זמן אנשים יכולים לא לנשום, לפני שגופם מזדעזע בניסיון לינוק את האוויר הנחוץ לו כל כך?
כמה זמן מחורבן עוד יעבור לפני שאעשה משהו כדי לעזור לה?
ידיי נוגעות בפניה, אוחזות בזרועה, מטלטלות את כל גופה עד שהיא בזרועותיי, ואני מושך אותה על ברכיי. בקבוקון התרופות הריק נשמט מידה ונוחת על הארץ, אבל אני מסרב להביט בו. עיניה עדיין חסרות חיים, והיא כבר לא מסתכלת עליי כשהראש בין ידיי נשמט אחורה בכל פעם שאני מנסה להרים אותו.
היא לא זזה כשאני צועק את שמה, והיא לא ממצמצת כשאני סוטר לה, והיא לא מגיבה כשאני מתחיל לבכות.
היא לא עושה שום דבר, לכל הרוחות.
היא אפילו לא אומרת לי שיהיה בסדר, כשכל טיפה של מה שלא נשאר עוד בחזי נשאבת באחת החוצה, ברגע שאני קולט שהחלק הטוב ביותר בי מת.
אין עדיין תגובות