רגליים אוחזות ברוח

1
הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, רְחוֹקִי שֶׁלִּי

גינוסר, 1949

ראשית, אני רוצה לבקש ממךָ סליחה.

סליחה, ישראל אחי, אהוב ליבי, ששמעת ממני כזה דבר איום ונורא. אני נשבעת, כאן במקום הזה, שיותר לעולם לא אגיד מילים מטופשות שכאלו. גם לא מתוך עלבון או כעס. והלוואי שזה היה משנה משהו, אבל זה לא משנה כלום.

שנית, אני נורא מתגעגעת.

אף פעם לא הבנתי למה בחרו במילה המוזרה הזו, געגוע. מה אנחנו, ברווזים? אבל דע לך שמי שהחליט עליה היה אדם חכם מאוד. כיוון שכך זה בדיוק – גע. מגע – רק לזה אתה משתוקק, ולו לרגע. לגעת. לחבק. להריח. לשמוע. והחֶסר הזה, החסר הזה שלא מתמלא, שרק הולך וגדל, בְּגע! גע! גע! קודח בתוך החור שבלב עד שהוא נעשה לבור.

אז אולי מספיק עם המשחק המטופש הזה?

אני יודעת כמה אתה אוהב לשחק מחבואים, וברור שאתפוס אותך. אלא מה? כמו כלום אתפוס אותך, ואז אעמוד במקומך.

אוי ויי, קבקבה עליי ציפור. על השמלה שאני לובשת לכבודך.

זה סימן למזל טוב, לא?

נו?

אתה יוצא?

שקט כאן. דממת אלוהים. גם הים רגוע, בצבע כסף, תכלכל, כמו שאתה אוהב. האיקליפטוסים ששתלנו בימי הקדחת, יימח שמה, אם תסלח לי, גדלים ונותנים כבר צל, אבל פה, במקום שאני יושבת, קרוב לכנרת, ממש הושט היד וגע בה, השמש קופחת מעל ראשי. כן, אני יודעת…

אני יכולה לשמוע אותך צועק, 'שימי כובע, שולקה!' אז אנא סלח לי, אבל בעניין הזה אין הרבה חדש. אני עדיין בלי.

ולמרות שזה מרגיז אותך, אני לא סובלת את הכובע טמבל הזה. גם ככה שערי קצר, ואני לא בדיוק מלכת היופי. רק עוד כובע, זה מה שחסר לי. חוץ מזה, על ראש כמו שלך צריך לשמור! מהראש שלי שום חוכמה גדולה לא תברח, אתה הרי יודע שאצלי היא ברגליים. תן לי לקפוץ, לרוץ, לטפס על עצים, אבל אינפורמציה? ואל תגיד לי 'שולקה'לה, נו, באמת,' עם החיוך המלטף שלך. מה שנכון, נכון.

המזל הגדול הוא שיש את ינצֵ'ה. ינצ'ה שלנו, שיודע הכול. כמו בִּיצה הראש שלו. כל אינפורמציה מייד טובעת. הוא מאוד שקט בימים אלה. לא שהוא דברן כזה גדול, אתה מכיר אותו, אבל זה זמן רב שהוא לא מוציא ולו מילה אחת מהפה. לפעמים נדמה לי שאולי הוא באמת בלע את הלשון.

ושוב קופצת לי לראש רחל המשוררת. כמה הערצנו אותה ודאגנו לה כשהייתה חולה. כל פיסת מידע שהעביר לנו שמואל המורה בבית חינוך, שתינו בצימאון. כל בוקר היינו מתחילים עם שיר אחר שלה.

'וְאוּלַי לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם. ואוּלַי…' לה, לה, לה, לה. ודי. זמרת אני בטח לא. וינצ'ה לא פה כדי להמשיך את המילים ואחר כך לנזוף בי על שורה אחת שאני זוכרת בכל שיר. 'מה הבעיה?! מה הבעיה לזכור את המילים? הלא הן כל כך חשובות.'

מה הבעיה? בעיה. אני לא מצליחה לזכור, נו, מה אני יכולה לעשות?

עכשיו כשאני חושבת על זה, אני לא זוכרת את חיי בלעדיך.

אומנם כמעט שנתיים מפרידות בינינו, אבל זה כלל לא משנה. תמיד היית מלפניי, מצדדיי ומאחוריי, כמו במחבואים, המשחק האהוב עלינו בילדות. ואם אודה על האמת, אני אומנם הבכורה, אבל אתה האח הגדול מבין שנינו. אחראי. בוגר. עוזר. בקיצור, מבין עניין.

כבר ביום הראשון שהגענו ארצה, בני כמה היינו? שש, שבע? אני ירדתי מהאונייה וישר התחלתי לרוץ על הרציף ביפו, רצתי בעקבות הריח של התפוזים, שלעולם לא אשכח. כמה תפוחי זהב… הרי זה היה יקר המציאות.

זוכר איך אימא הייתה מקלפת תפוז? הידיים רעדו לה. היא הגישה לכל אחד פלח, כאילו מדובר במטבע זהב, ופתאום, כל כך הרבה תפוזים. מְכָל, ועוד מכל, ועוד, מה הפלא שהתבלבלתי?

אבל בעודי רצה שיכורה, אתה התעקשת לגרור את שתי המזוודות שהיו יותר גדולות ממך, כיוון שאימא החזיקה את אחותנו התינוקת על הידיים.

ואגיד לך יותר מזה. ככל שעולות בי המחשבות, והראש מזכיר דברים שאפילו לא ידעתי שאני זוכרת, אני מגלה שאפילו ברגעים הכי… איך לומר? אישיים? גם בהם היית. למשל ביום ההוא ברפת, בהכשרה בדגניה, כשצצת לידי משום מקום והקפצת לי את הלב.