נכון, לעזוב מקום עבודה שכבר לא עושה לך טוב – זו החלטה מאד לא פשוטה. אולי זה השכר שלך שלא […]
הקדמה – למה בכלל שתקראו את הספר הזה?
ונתחיל בשאלה חשובה:
למה אתם קמים בבוקר?
האם אתם קמים בבוקר כי אתם צריכים להתפרנס?
האם אתם קמים בבוקר כי צריך ללכת לעבודה?
יש ארבע סיבות עיקריות שבגללן אנשים קמים בבוקר. אבל למעשה, לא מדובר רק בארבע סיבות שונות, אלא בארבע רמות חיים שונות שאנשים חיים בהן את חייהם.
ברמה הראשונה נמצאים האנשים שקמים בבוקר והולכים לעבודה.
הם הולכים למקום העבודה שלהם, מחכים שהזמן יעבור, ושהם יוכלו לחזור הביתה (בדרך כלל כדי לרבוץ מול הטלוויזיה ו״האח הגדול״ או כל ריאליטי פופולרי אחר). לו היו יכולים, לא היו קמים בבוקר כלל, אבל הם צריכים את הכסף, ולכן הם ממשיכים ללכת לעבודה.
ברמה השנייה נמצאים אלו שקמים בבוקר והולכים לעבוד.
הם מגיעים למקום העבודה, אבל להבדיל מהקבוצה הראשונה, הם באים במטרה לעבוד. הם חשים מחויבות לתת ערך במקום העבודה שלהם תמורת השכר שהם מקבלים. אך אין להם שאיפות גדולות מעבר לכך. לרוב הם גם יחזרו הביתה בערב רק כדי להצטרף לחברי הקבוצה הראשונה…
ברמה השלישית נמצאים האנשים שקמים בבוקר כדי לפתח את הקריירה שלהם.
הם נהנים ממה שהם עושים במקום העבודה, הם מחפשים כיצד להתקדם, כיצד להתפתח, כיצד לגדול ולהביא עוד ערך לעצמם ולעולם. הם גילו כי במקום העבודה שלהם הם יכולים להביא את עצמם לידי ביטוי, והם עושים זאת בהנאה. זו קבוצה של אנשים שאני מעריך מאוד. אני חושב שאלו הם אנשים בעלי יכולות, אמביציה גבוהה, ונכונות לשלם מחירים כדי להשיג תוצאות. אלו הם גם האנשים שאני מאוד נהנה לעבוד איתם.
הסיבה היא פשוטה כאשר הם נחשפים לעולמות התוכן שאני עוסק בהם, ומבינים את הפוטנציאל האמתי שטמון בהם ולאן הם יכולים להגיע אתו – הם גם מיישמים ועושים את זה בפועל! אם אתם מוצאים את עצמכם משתייכים לקבוצה הזאת, הספר הזה נועד בעבורכם, ואני מאמין שתמצאו עניין רב ברעיונות שאני עומד להציע לכם.
ברמה הרביעית, נמצאים אנשים שקמים בבוקר כדי לממש את השליחות שלהם.
אנשים אלו מאמינים שהם נמצאים בעולם שלנו למען מטרה כלשהי. יש להם תפקיד והם נמצאים בשליחות לממש את התפקיד הזה. אלו אנשים שחיים את חייהם ברמה אחרת לחלוטין משאר האנשים. הם האנשים המחויבים ביותר שתמצאו. הם יעשו הכול כדי לממש את השליחות שלהם כאן בעולמנו, בעודם בחיים. הם משחקים בגדול! הם רוצים להשאיר את העולם שלנו במצב קצת יותר טוב מהאופן שבו הגיעו אליו. ולהעניק לעולם את היכולות, הכישורים, הכשרון והפוטנציאל שלהם.
הם כאן כדי להשפיע ולעשות הבדל. הם כאן בשביל להפוך את העולם למקום טוב יותר. הספר מיועד גם לאנשים אלו.
אז לאיזו קבוצת אנשים אתם משתייכים?
אין זה משנה לי לאיזו מהקבוצות אתם משתייכים, אבל אני יודע דבר אחד: אתם יודעים שמגיע לכם יותר ואתם רוצים יותר מהמקום שאתם נמצאים בו היום. זה לא אומר שהמקום שבו אתם נמצאים אינו טוב. וייתכן שהוא אפילו מצוין. אך אתם רוצים יותר. אחרת לא הייתם מחזיקים את הספר הזה בידכם כרגע.
כשעמדתי לכתוב את הספר הזה, חשבתי עליכם, הקוראים. חשבתי שאם אני הייתי בנעליים שלכם, כנראה שגם אני הייתי שואל את עצמי את השאלה הזו – למה בכלל שאקרא את הספר הזה? ואולי אפילו חשוב יותר – מדוע חשוב שתקראו אותו עד סופו!ואולי גם את השאלה הבאה – ומי זה בכלל ערן שטרן הזה שיאמר לי שאני צריך להתעורר?
אז כדי שנוכל לפנות את שלוש השאלות האלה מן הדרך, ונוכל לגשת לעניין עצמו, אני רוצה לספר לכם עלי בקצרה, מה עברתי ועשיתי עד כה בחיים שלי, ואיך הגעתי בכלל לכתוב את הספר הזה.
נולדתי בשנת 1972 לזוג הורים שכירים, עובדי מדינה, שכל חיי הטביעו בי את האמונה בחשיבות הגדולה שיש לחינוך ולהשכלה. כל חיי חינכו אותי שאני צריך ללמוד היטב. חינוך היה דבר בעל משמעות מאוד גדולה במשפחה שלי. אחד מזיכרונות הילדות שלי הוא לראות את אבי, כבן חמישים באותם הימים, לומד בלילות במשך חודשים ארוכים כדי להשלים את לימודי תעודת הבגרות שלו. כשהיה נער בבודפשט בהונגריה, במלחמת העולם השנייה, היה עסוק בלשרוד ולא בלימודים. אני זוכר את אמי לומדת במשך קרוב לעשר שנים באוניברסיטה הפתוחה, קורס אחרי קורס, כדי להשלים את התואר הראשון שלה. ואני זוכר היטב את תחושת האושר שהיא חוותה, כאשר סיימה סוף סוף את הלימודים וקיבלה את התעודה המיוחלת. חינוך היה חשוב מאוד ובעל ערך מאוד גבוה בעבור ההורים שלי, ומן הסתם זה גם מה שהם העבירו לי. אני מוקיר את ההורים שלי על הערכים שהנחילו לי.
הם חינכו אותי שעליי ללמוד היטב בתיכון, כדי שאוכל להתקבל לאוניברסיטה ללימודי ההנדסה. כבר מגיל 13-12 היה לי ברור שאהיה מהנדס. לא שזה היה מפתיע כל כך בעבורי, גם שני אחיי הגדולים למדו הנדסה לפניי, כך שניתן לומר ש”הכתובת הייתה על הקיר”.
הורי הטביעו בי את האמונה שחשוב שאלמד מקצוע טוב (הנדסה), כדי שאחר כך אוכל למצוא עבודה טובה ובטוחה, שבה אוכל להמשיך ולהפליג עד הפנסיה המובטחת. וכמו ילד טוב ירושלים, הלכתי ומילאתי אחר הציפייה הסביבתית והחברתית הזאת ממני. מיד כשהשתחררתי מהצבא (ביום חמישי) התחלתי את לימודי האקדמאיים (ביום ראשון). ככה זה היה אצלי, הכול היה מתוכנן ומאורגן – ידוע מראש. סיימתי ארבע שנות לימודי הנדסת תעשייה וניהול באוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע, ומיד לאחר מכן המשכתי ללמוד לתואר שני במנהל עסקים. הוריי אמרו לי שבעוד שבעבר תעודת הבגרות הייתה המפתח למצוא עבודה טובה ובטוחה, הרי בתקופתי אפילו תואר ראשון כבר אינו בהכרח מספיק ולכן חשוב שאמשיך ואלמד לתואר שני, כדי שיהיה לי יתרון על פני האחרים.
מיד עם סיום לימודי התואר הראשון שלי, לשמחתם הרבה של הוריי ולשמחתי, מצאתי עבודה “טובה ובטוחה” בחברת אינטל. באותה התקופה הוקם המפעל הראשון של אינטל בקריית-גת, ואני הייתי אחד מאותם מאות אנשים שאינטל גייסה לשורותיה.
כאן החל פרק של תשע שנות עבודתי בחברה. מאוד אהבתי את מה שעשיתי. מילאתי בתקופה הזו שישה תפקידים שונים, ובסך הכול ביליתי בחברה שנים משמעותיות בחיי. אבל כבר ב-2005, במהלך השנה האחרונה שעבדתי בחברה, קרה לי משהו. סדקים קטנים שהחלו להופיע במערכת האמונות שלי, הלכו והתרחבו והפכו לסדק ענק שכבר לא יכולתי להתעלם ממנו.
כיום, לאחר שליוויתי ופגשתי עשרות אלפי עובדים שכירים, כמוני באותה תקופה, אני יודע, כי הסדקים הללו אינם ייחודיים לי. מה שמתחיל כסדק קטן, הופך לאחר זמן לפער של ממש. וראיתי שהפער הזה יכול לנבוע מכמה גורמים אפשריים.
אצל חלק מהאנשים הפער שנוצר נובע מהאופן שבו הם תופסים את העבודה שלהם, הערך והתרומה שהם מביאים לארגון אל מול התגמול שהם זוכים לו ממנו – האחריות שניתנת להם, הפרגון שהם מקבלים מאחרים, ההכרה בערך שלהם, וכמובן גם התגמול הכלכלי שהם זוכים לו.
אצל אחרים נוצרים פערים הנובעים ממקום של ערכיות – כאשר הארגון השתנה או שינה את כיוונו, והערכים של הארגון אינם תואמים עוד את הערכים של העובד. לעתים פוליטיקה פנימית גורמת לעובד תסכול מכך שהארגון מתמקד ב”משחק הפוליטי” במקום בעשייה משמעותית ובעלת ערך.
ישנם אנשים עם יצירתיות ויכולות גבוהות, שפשוט מרגישים שהם כבר לא מצליחים להביא את היכולות, היצירתיות והיזמות שלהם לידי ביטוי בארגון. יש שאינם מוצאים עצמם מבחינה חברתית או שהאנשים סביבם אינם האנשים שהם היו רוצים להיות בסביבתם, לעבוד אתם או לתת להם שירות.
לעתים יש פער בין משמעות התפקיד לבין האחריות שיש לעובד בפועל, מול היכולות והכישורים שלו. לפעמים מדובר בהתעייפות מכובד האחריות שהעובד יכול לשאת על כתפיו. או פער בין חופש הביטוי והפעולה שהעובד רוצה לעומת המגבלות שהארגון או התפקיד מגדירים או כופים עליו.
הפער יכול לנבוע גם מכך שאף על פי שהעובד לוקח מקבל עליו אחריות רבה ומשקיע המון בעבודה, לבסוף יש מישהו אחר שמקבל את ההחלטות, ולפעמים גם “גוזר את הקופון” על ההשקעה והמאמץ שלו. ישנם גם פערים הנוגעים לרבדים האישיים – הרצון שלנו לבלות זמן רב יותר עם המשפחה ועם הילדים, הרצון לממש ולהגשים תחביבים ושאיפות אחרות.
והפער שאולי מסכם את כל פערים – הפער בין הפוטנציאל של העובד כאדם ובין המימוש שלו בפועל בעבודתו.
רבים מהפערים הללו היו קיימים גם אצלי. הם לא הופיעו מיד בהתחלה. הם הופיעו לאחר כמה שנים בארגון, ובתפקידים שנהניתי מהם, שהתפתחתי בהם, שהשקעתי בהם הרבה זמן, יצירתיות, כשרון ואנרגיה. כאשר הפערים החלו להופיע אצלי, הנטייה הראשונית שלי הייתה לנסות להדחיק אותם, להתעלם לא לראות אותם ולא להכיר בקיומם. היום אני מבין שהיה לי פחד חבוי מהמשמעות של אותם פערים וסדקים, שגרם לי להדחיק אותם. משום שכל כך פחדתי מהמשמעויות שעלו מהם, פחדתי להכיר בקיומם של הפערים הללו אצלי.
המשמעות של הפערים הללו בעבורי הייתה, שאותו מקום עבודה שהקדשתי לו שעות מרובות בכל יום, אנרגיה אינסופית, ואת מיטב כישוריי ומרצי במשך שמונה שנים מחיי, כבר אינו מספק לי את מה שאני צריך, אינו מעניק לי את תחושת הסיפוק וההגשמה, את אותה ההתפתחות שהייתה כה חשובה לי. ובמקביל, גורם לי לתסכולים לא מעטים.
השאלה הדרמטית בשבילי הייתה, מה זה אומר לעזוב את מקום העבודה שלי?
בסך הכול, לא היה לי רע. השתכרתי מצוין. הייתי כבר בתפקיד ניהולי בכיר, בחברה מצוינת (אינטל זוכה שנה אחרי שנה, כמעט ברציפות בתואר של מקום העבודה הטוב ביותר בישראל, ולא במקרה). זכיתי לכל ההטבות והפינוקים האפשריים שהיו מקובלים בהיי-טק בזמנו. אדם שהיה מסתכל על מצבי מבחוץ היה משתומם לגלות, שבתוכי כל אלו כבר לא היו טובים מספיק בעבורי.
כי אין זה משנה היה כמה טוב הכול נראה כלפי חוץ, בפנים הייתה לי תחושה הולכת וגוברת של תסכול. יחד איתה צמח ועלה גם פחד גדול, פחד מהמשמעות של לעזוב ולהשאיר מאחור את כל מה שבניתי במהלך קריירה ארוכה. פחד לאבד הכול, פחד לחזור אחורה, וגם הפחד של לסיים את חיי בלי להגשים ולממש באמת את מה שחשוב לי ובעבורי.
מעל לכול העיב הפחד הכלכלי. הפחד שאם אעשה שינוי כלשהו במצבי, בין אם אעבור לחברה אחרת ולתפקיד אחר, או אם אפנה לעולם העסקים, לא אוכל לפרנס את משפחתי ואאבד את כל מה שבניתי במהלך השנים הללו.
התגובה הראשונית שלי למצב הזה הייתה פשוט להתעלם ממנו. להמשיך בחיי כאילו לא אירע דבר. זה הצליח למשך זמן קצר ביותר. שבועות ספורים, לא יותר.
התחלתי לחפש פתרונות.
ואלו הופיעו לפניי, בהתחלה בדמותם של ספרים חדשים שנחשפתי אליהם (ממש כפי שאתם נחשפים לספר זה כרגע), אנשים חדשים שהכרתי, ובעיקר תפיסות עולם חדשות, שלא ידעתי על קיומן עד אותו הזמן.
ככל שהעמקתי בעולם החדש שנפרש לפניי, הבנתי שכל מה שגדלתי עליו, חונכתי ופעלתי על פיו – מקדם אותי בצעדי ענק לעבר אסון כלכלי ואישי.
הבנתי, שאף כי השכר השנתי שלי (כולל בונוסים) עלה מכ-100,000 ₪ בשנתי הראשונה באינטל, ליותר מחצי מיליון ₪ בשנה – אני בכל זאת מסכן את העתיד הכלכלי שלי. את הסיבות לכך אפרט כאן בהמשך, אבל חשוב לי שתבינו שלא הייתי ״מסכן״… עבדתי בחברה מצוינת שאני מעריך ומוקיר עד היום, והשתכרתי היטב.
באותה התקופה הבנתי שאני, כמו מרבית האנשים סביבי, ומרבית האנשים בארץ ובעולם נגוע בווירוס מסוכן.
וירוס מחשבתי מסוכן מדביק את מרבית האנשים סביבנו, וגורם להם ליצור במו ידיהם את המשבר הכלכלי והאישי העמוק ביותר שהם יחוו בחייהם!
מהו וירוס מחשבתי?
זוהי צורת חשיבה שגורמת בצורה לא מודעת, למרבית האנשים, לנקוט פעולות הרסניות לגבי העתיד שלהם, וגם להדביק אחרים בכך…
ואף על פי שהווירוס הזה קיים רק במחשבה שלנו, הוא גורם לנו לנזק עצום בעולם האמיתי.
אם יצא לכם לראות את הסרט המצוין עם ליאונרדו דיקפריו שנקרא התחלה (“Inception”) אז ודאי זכור לכם המשפט בו הוא מסביר שהווירוס החזק ביותר בעולם הוא רעיון. מחשבה או רעיון הם וירוס מסוכן מאין כמוהו. מרגע שהוא תופס אחיזה במוח שלנו, זה כמעט בלתי אפשרי להיפטר ממנו. אדם יכול לכסות אותו או להתעלם ממנו, אבל הוא נשאר שם.
אגב, לא בהכרח מדובר ברעיון ״לא טוב״ או בכזה שלא מקדם אותנו. הווירוס יכול להיות במקורו רעיון מקדם וטוב בעבורנו. אך, בעצם זה שהוא מתקבע במחשבה שלנו, הוא מתחיל להתפתח ולקרום עור וגידים במציאות שלנו, לנהל אותנו כרודן, ולמנוע מאתנו להמשיך להתפתח.
וזו הסיבה שהחלטתי לכתוב את הספר הזה מלכתחילה. לחשוף את הווירוס הזה, ולעזור לכם לזהות אם גם אתם כבר הספקתם להידבק בו. ואם אכן נדבקתם בו, אספק לכם את הידע והכלים כדי להיפטר ממנו, ולהבטיח שהוא לא יחזור וידביק אתכם שוב לעולמים.
הווירוס המחשבתי שאני מדבר עליו הוא הרעיון שאולי גם אתם, כמוני, קיבלתם מההורים שלכם, וממערכת החינוך, ש:
זהו הווירוס שאני מדבר עליו. יש לו גם כמה מוטציות נפוצות, שמתרבות בקצב הולך וגדל ומדביקות אנשים רבים סביבנו. אני אישית נדבקתי במוטציה הזאת:
זה היה הרעיון שהוריי שתלו במוחי. זה מה שהם חינכו אותי לעשות. אגב, הם לא אשמים בכך. גם מערכת החינוך וגם החברה שלנו, מובילות אותנו לשם, ואפילו התקשורת במידה מסוימת. כולם מחנכים אותנו שאם נלמד מקצוע טוב, נוכל למצוא עבודה שתעניק לנו ביטחון, ונוכל לפרוש לגמלאות בשקט ובשלווה.
ואז… נוכל לעשות את כל הדברים שאנחנו באמת רוצים לעשות.
אם אתם חושבים ומאמינים כפי שאני האמנתי, שמקום העבודה שלנו מבטיח את הביטחון הכלכלי שלנו, אז נכונה לכם הפתעה לא נעימה, במוקדם או במאוחר.
על פי הדרך שבה מרבית האנשים חונכו ופועלים היום,
הצלחה כלכלית אמתית
תישאר מחוץ להישג ידם.
ללא קשר לעד כמה חזק הרצון שלהם, כמה קשה הם יעבדו לשם כך, או אילו משאבים יש להם.
אחת הכתבות שפקחו את עיניי פורסמה כבר ב-2005:
הכתבה מדברת על מחקר שערך אגף שוק ההון במשרד האוצר, שבחן תרחישים לגבי הפנסיה שיקבל יליד 1980 כאשר יתחיל לחסוך לפנסיה, ויצבור 40 שנות חיסכון עד לפרישתו בגיל 67. הם בחנו את התרחיש האופטימלי ביותר, בהנחה שאותו אדם יפריש כל הזמן כספים לפנסיה, שלא ימשוך את הכספים לפני פרישתו, ושהשכר שלו יעלה מדי שנה. כל אלו אגב, הן הנחות אופטימיות ביותר, ולמרבית האנשים הן אינן מתקיימות ואינן רלוונטיות כלל.
המסקנה של המחקר הזה הייתה אחת: במקרה האופטימלי ביותר, אדם שהפריש כל חייו לחיסכון פנסיוני יקבל לכל היותר 50% מהשכר האחרון שלו. ובעברית פשוטה: אם יום לפני שנפרוש לפנסיה השכר שלנו הינו 10,000 ₪ לחודש, הרי שיום לאחר הפרישה שלנו נקבל במקרה הטוב ביותר – רק 5,000 ₪ לחודש!
אבל זהו רק קצה הקרחון. ספר זה אינו עוסק בחיסכון הפנסיוני שלכם. הוא עוסק בעתיד האישי והכלכלי שלכם. החיסכון הפנסיוני שלכם הוא רק חלק ממנו. אגב, גם ההמלצה בסוף המאמר הזה, להגדיל את החיסכון לפנסיה לא באמת תפתור את הבעיה, שאני, אתם ועוד רבים כמונו עתידים לחוות בעוד כמה שנים.
הכתבה הזאת משכה את תשומת לבי בתקופה שבה התחלתי כבר לפקפק במה שהאמנתי בו, בכל מה שלימדו וחינכו אותי לגביו. זו הייתה התקופה שההשפעה של הווירוס המחשבתי החלה להיחלש אצלי. התחלתי לשאול את עצמי שאלות, ולחפש ידע אחר. נחשפתי לצורות חשיבה חדשות, לספרים, לאנשים, לסדנאות וקורסים. נדהמתי לגלות שיש עולם שלם, ואנשים שחיים לפי תפיסת עולם שונה לחלוטין מזו משהכרתי.
מעולם לא לימדו אותנו דבר על כסף!
גיליתי שאני לא יודע דבר וחצי דבר על כסף. בינינו – האם לימדו אתכם בבית הספר על כסף? האם היה לכם קורס אחד באוניברסיטה שבו למדתם על כסף? ואני לא מתכוון לקורסים בכלכלה, במימון או בחשבונאות. גם אני למדתי את הקורסים הללו, אבל לא הייתה בהם מילה או חצי מילה שהסבירה לי איך להרוויח יותר כסף או איך לדאוג לעתיד הכלכלי שלי. אגב, גם במהלך התואר השני במנהל עסקים לא לימדו אותי דבר על כסף. והאמת שגם לא למדתי שם הרבה על עסקים. אולי זה קשור לכך שאף אחד מהמרצים שלי בלימודי התואר השני במנהל עסקים לא הקים עסק מימיו?
בכל מקרה, לאחר כשנה שבמהלכה התחלתי ללמוד על כסף ועל עסקים, הכרתי אנשים חדשים, ונחשפתי לתפיסת עולם שונה לחלוטין, החלטתי לעשות את מה שנתפס בעיני הסביבה שלי כטירוף מוחלט. החלטתי להשאיר מאחור קריירה מצליחה ומבטיחה באינטל, משכורת גבוהה, בונוסים, אופציות, רכב צמוד, הטבות ושלל פינוקים… ולעזוב.
החברים שלי חשבו שהשתגעתי. הוריי היו מודאגים מאוד. אבי שלי אמר לי שאני עושה טעות חמורה ביותר. הוא לא הצליח להבין איך אני מוותר על ״קביעות״. ניסיתי להסביר לו שכבר אין דבר כזה, בטח לא בהיי-טק, אבל הוא לא הצליח להבין את זה. הוא המשיך ושאל אותי מה כתוב בהסכם העבודה שלי – למה מקום העבודה מתחייב כלפיי. הסברתי לו שאין לי הסכם עבודה. הוא התעקש ושאל – ״נו… אני מתכוון להסכם האישי שלך אתם. מה כתוב שם?״. הסברתי לו שאין הסכם כזה. ובאמת אין. באינטל, כמו גם במקומות עבודה רבים היום, אין הסכמי עבודה. למעשה אין מחויבות של מקום העבודה להמשיך ולהעסיק אותך. אמנם יש חוקי עבודה שקבעה המדינה ולהם המעסיקים מחויבים, אך חוקים אלו בעיקר מסדירים את הפיצויים ואת הליכי הפיטורים ולא מונעים משום מעסיק לפטר עובד אם הוא באמת רוצה בכך.
אחרי תשע שנים שבמהלכן בניתי לעצמי קריירה מבטיחה ומתגמלת באינטל, שבהן התקדמתי מאוד בסולם הדרגות ובתפקידים שמילאתי, והגעתי לתפקידי ניהול בכירים ברמה הבינלאומית והגלובלית בחברה, החלטתי לעזוב ולצאת לדרך חדשה. יצאתי לעולם חדש ומבטיח, לעולם היזמות והעסקים.
הקמתי את העסק הראשון שלי ביחד עם עוד כמה שותפים. הקמנו חברה. זו לא הייתה הצלחה גדולה. בתוך כשנתיים החברה הפסידה כ-400 אלף ₪. כישלון מוחלט.
העסק השני שהקמתי אז במקביל, הוא עסק שיש לי עד היום, ושייצר לי עד היום מיליוני שקלים בשנה. על בסיס ההצלחה של העסק הזה הקמתי עסק נוסף עם שותף. במשך ארבע שנים פיתחנו אותו יחד, ולאחר מכן עשיתי אקזיט, ומכרתי לשותף את החלק שלי.
חשוב לי לציין, שהתהליך שעברתי לא נעשה מתוך קלות ראש. אדם לא קם בוקר אחד ומחליט לעזוב את עבודתו. וזו גם לא ההמלצה שלי לכם. עברתי (ועודני עובר) תהליכי התפתחות משמעותיים. למדתי, קיבלתי עזרה וליווי מאנשים, ועשיתי גם טעויות לאורך הדרך. הגעתי למקום שבו אני נמצא היום לאחר שנים רבות של ניסוי, טעייה, למידה. שום דבר מזה לא קרה בן לילה.
מן הסתם, יש יותר מדרך אחת שבה ניתן לפעול בחיינו. אני מכיר אנשים שעובדים כשכירים והם מרוצים מאוד מכך. הם אוהבים את מקום העבודה שלהם, הם משתכרים מצוין, עושים תפקידים עם משמעות אמתית וקמים בבוקר עם תחושת שליחות אמתית. יש לי גם חברים שמשלבים בין היותם שכירים במשרה חלקית ועצמאיים בזמן הנותר. כל דרך היא לגיטימית ואפשרית. אני מעריך מאוד ומכבד את דרכם, כי מה שחשוב באמת הוא שהם חיים מתוך משמעות, ומתוך עשייה אמתית שיש בה גם ערך אמתי לעולם. הם עושים את מה שהם אוהבים, נהנים מכך ומתוגמלים על כך, וזה הדבר החשוב באמת.
ישנם שכירים שהגיעו לרמות ניהול והשפעה בכירות מאוד, והם גם משתכרים סכומים גבוהים מאוד. אני לא מתכחש לכך, אבל כמה כאלו יש? בסופו של דבר מקומות עבודה וארגונים בנויים כמו פירמידה, כך שבקצה העליון של הפירמידה יש פחות ופחות מקום לאנשים, כלומר ההזדמנויות והאפשרויות להגיע לרמות הגבוהות ביותר הן מועטות יחסית.
בשנים שעברו מאז שעזבתי את אינטל, זכיתי ללוות עשרות אלפי אנשים בארץ ובעולם. רבים מהם שינו את חייהם מן הקצה אל הקצה, ומבססים לעצמם את החוסן הכלכלי שלהם. מה שאני ואותם אנשים עושים היום, שונה לחלוטין מהאופן שבו מרבית האנשים חיים את חייהם. לצערי מרבית האנשים הולכים בדרך שמובילה אותם לאבדון כלכלי. והם הולכים בדרך הזאת בחוסר מודעות מוחלט!
העולם הכלכלי ועולם התעסוקה השתנו לחלוטין, ואף אחד לא סיפר לנו על כך!
האמת שזה מטורף. אנחנו ממשיכים לפעול היום, ואפילו מחנכים את ילדינו שלנו, על פי תפיסת עולם שכבר אין לה שום אחיזה במציאות. גם ההורים שלנו חינכו אותנו על פי תפיסת העולם שמנוהלת על ידי אותו וירוס מחשבתי, כאשר למעשה, המציאות בעולם התעסוקה כבר השתנתה לחלוטין.
בטבלה הבאה ריכזתי רק חלק מהפרמטרים שהשתנו בעולם התעסוקה ב-30-20 השנים האחרונות.
המשמעות של כל אלו ברורה: עולם התעסוקה והמצב הכלכלי הנלווה אליו השתנו לחלוטין. מה שהיה נכון אולי בעבור ההורים שלנו, כבר אינו תופס בעולם שלנו. אם בעבר השכלה בסיסית הייתה מספיקה על מנת להשיג עבודה, ולהתמיד בה לאורך 40 שנה, לקבל קביעות, ליהנות מעליית שכר מובטחת לאורך השנים ולהגיע לפנסיה המיוחלת, הרי היום, המציאות הזאת כבר אינה קיימת בעבורנו.
היום גם השכלה גבוהה אינה מבטיחה לאדם תפקיד או משרה כלשהי, וגם אם מצאתם משרה שכזו, קביעות אינה קיימת כמעט בשום מקום עבודה. כמעט בכל משרה, בכל רגע נתון (בהתראה של 30 יום לכל היותר) אתם עלולים למצוא את עצמכם בחוץ. ללא עבודה וללא מקור פרנסה. ועל הפנסיה כבר הבנו שאי אפשר לסמוך עוד.
כשישבתי לכתוב את הספר הזה נדהמתי ממספר המחקרים שנעשו בשנים האחרונות בתחום הזה, בארץ ובעולם. המחקרים מראים כי המציאות התעסוקתית החדשה אינה מבשרת טובות למי שמנוהל על ידי הווירוס המחשבתי, אותו הווירוס שגורם לחשוב שעבודה כשכיר תספק לו ביטחון כלכלי.
הנתונים והמחקרים מראים בדיוק את ההיפך. הנה כמה מהממצאים העדכניים:
מאז 2008 המשרות בשכר בינוני מתמעטות והולכות בקצב מהיר. את מקומן תופסות משרות בשכר נמוך (שכר מינימום). למעשה כ-40% מהמשרות שמוצעות כיום הן משרות בשכר נמוך. אחוז זה עולה בהתמדה עם השנים.
בימים אלו, יותר אנשים בעלי השכלה גבוהה מוכנים לעבוד במשרות שכר נמוך מאשר בשנת 1980. וכך גם כשמדובר באנשים מבוגרים – יותר ויותר אנשים מבוגרים מוכנים לקחת משרות שמשלמות שכר נמוך. הסיבה לכך היא לא שהם רוצים זאת – אלא פשוט כי אין להם בררה!
במשרות פופולריות רבות השכר הולך ויורד ומתקרב לקו העוני.
סקר שערך עיתון כלכליסט מראה כי 53% מהעובדים לא קיבלו העלאת שכר בשלוש השנים האחרונות. 41% לא זכו לתוספת שכר כבר שש שנים! 60% העריכו שלא יזכו לתוספת שכר בשנה הקרובה.
אני לא רוצה סתם לדכא עם הנתונים הללו, אבל כתבתי את הספר הזה מתוך תחושת שליחות עמוקה שכדאי להוציא את האמת הזאת לאור, ולפני שיהיה מאוחר מדי. אבל כל זה הוא רק קצה הקרחון. כיוון שכל מי שמנוהל על ידי הווירוס המחשבתי הזה, שהעבודה מספקת לו ביטחון כלכלי, נשאר במקום עבודה, גם אם ממש לא טוב לו שם, ומפחד לשנות ולעזוב. למעשה הוא מביא את עצמו למצב ההפוך, שבו העבודה שלו מרוששת אותו, וגורמת לכך שהוא כנראה לעולם לא יהיה מבוסס כלכלית, ונראה שגם לא מאושר.
הספר הזה נועד ראשית לחשוף בפניכם את הסיבות והגורמים לכך, אבל המטרה האמתית שלו היא לא רק להצביע על הבעיה, אלא ובעיקר – להציג לה פתרונות. בעיניי יש כאן בשורה אמתית ותקווה להרבה מאוד שכירים שמחכים להתעורר, שיודעים שמגיע להם יותר, אבל הם עוד לא בהכרח מבינים ורואים את הדרך שבה זה יכול לקרות בעבורם. אקדים ואומר שהפתרון שאציג לכם בהמשך יהיה אולי מנוגד לתפיסת העולם הנוכחית של חלק מכם. ברור לי שלא כולם יסכימו עם הרעיונות המובאים כאן. לא כתבתי את הספר הזה על מנת לקבל את הסכמתם של כל האנשים לתכנים שבו. כתבתי אותו כדי להציג לאלו שפתוחים לכך דרך אפשרית נוספת, שבה הם יכולים לחיות את חייהם. דרך שבה יוכלו לחיות חיים עם משמעות, מתוך שליחות, ולקבל את התגמול הרגשי, הרוחני, המנטלי והכלכלי על כך.
למעשה, אנשים שנגועים בווירוס המחשבתי המדובר כנראה יתקשו לראות בדברים שאציע כאן פתרון אפשרי בעבורם. רק מי מכם מי שיצליח להיפטר מהווירוס המחשבתי הזה יוכל לראות את הפתרון שאני מציע, ולבחון אם הוא מתאים גם בעבורו.
ועוד מילה אחת לפני שאנו מתחילים ממש, על מה שקורה לנו כאשר אנו פוגשים ברעיון חדש. התגובה האוטומטית שלנו היא להשוות את הרעיון החדש לידע ולאמונות שכבר קיימים אצלנו. אם הרעיון החדש תואם את הידע ולאמונות שלנו, אז הנטייה האוטומטית שלנו תהיה לקבל את הרעיון החדש. אך אם הרעיון החדש אינו תואם את הידע והאמונות שלנו, הנטייה המידית שלנו תהיה לדחות אותו ולהתנגד לו.
העובדה שדחינו רעיון כלשהו אינה אומרת דבר וחצי דבר על הרעיון. ודאי שאינה עושה את הרעיון ל״טוב״ יותר או פחות, או ל״נכון״ יותר או פחות. היא בסך הכול היא מצביעה על כך שהרעיון החדש אינו תואם את מה שאנו רגילים להאמין בו.
ולכן, אני מזמין אתכם ״לרוקן את הכוס״, לזהות את התפיסות והאמונות שלכם, כך שתוכלו להיות פתוחים לרעיונות חדשים במהלך הקריאה, ולבחון אותם. בסופו של דבר אתם תבחרו במה להאמין, במה להשתמש, ואיך ליישם את הרעיונות שאביא בפניכם. אלו הם החיים שלכם והבחירות שלכם.
מוכנים?
יוצאים לדרך!
אין עדיין תגובות