ליל החטאים

פרולוג

טייטום

גיל 9

הייתי בת שש כשפגשתי לראשונה את כספיאן דונהיו.

התחפשתי בחתונה והוא היה… הוא.

אל תעשי את זה, טייטום.

בואי לכאן, טייטום.

תישארי איתי, טייטום.

רק מפני שהוא היה מבוגר ממני בארבע שנים, זה לא אומר שהייתה לו זכות לתת לי פקודות. אז מה אם הוא היה חבר של אחי הגדול? אז מה אם למשפחה שלו היה יותר כסף מלאלוהים? אז מה אם כל הבנות חשבו שהוא חמוד? שום דבר מכל זה לא הפך אותו למיוחד. הוא היה סתם עוד ילד.

אף על פי שהוא לא היה כזה.

כספיאן היה שונה מהשאר וכולם ידעו זאת. הכול בגלל שם המשפחה שלו.

ומאז אותו יום בחתונה, היה נדמה שהוא בכל פינה, כל הזמן, עוקב אחריי ואומר לי מה לעשות. כמו שהוא עושה עכשיו.

המשפחות שלנו היו בקרסטוויו לייק לרגל מרוץ הסירות השנתי. הכול התנהל באותה צורה מדי שנה — שתים־עשרה משפחות בעשרים וארבע בקתות שניצבו סביב אגם ענק. המבוגרים היו בצד אחד ולנו, הילדים, היה צד משלנו. המים העומדים והעצים הגבוהים היו שינוי שלֵו מהמקום שבו גרנו בניו יורק.

אבא תמיד אמר לי להתרחק מהעצים. הוא אמר שיש דברים ביער, דברים מסוכנים. הוא אמר לי שאהיה מוגנת בבקתה.

אז למה כספיאן גרר אותי מהבקתה, ממקום מבטחים, באמצע הלילה? לבשתי רק את כותונת הלילה האהובה עליי של האנה מונטנה והאוויר היה קר.

ניסיתי לחלץ את ידי מידו כי לא רציתי להיות כאן עם העצים והחשיכה. רציתי לחזור למיטה.

כספיאן החזיק את ידי בכוח ומשך אותי אל הבקתה שלו. "תישארי כאן."

גלגלתי את עיניי אליו והוא נאנח.

"אני רציני, טייטום," ואז הוא יצא מהדלת.

הבקתה של כספיאן נראתה בדיוק כמו הבקתה שלי. היו בה מיטה גדולה עם שמיכה משובצת, אח עצים, כורסת עור ושידה ומעליה טלוויזיה. הוא השאיר את המנורה דלוקה בשבילי, אבל לא רציתי להיות כאן. לא רציתי להיות בקרסטוויו בכלל. רציתי לחזור הביתה.

ישבתי על המיטה וחיכיתי.

הוא מעולם לא חזר.

שכבתי והבטתי בתקרה.

הוא בכל זאת לא הגיע.

לבסוף החלטתי שאני לא מחכה יותר.

שרר שקט כשיצאתי החוצה אל החשיכה. לא השקט השלֵו שאהבתי בדרך כלל, אלא שקט שגרם לי לחשוב שמשהו רע עומד לקרות — שקט שחווינו אחרי שאוגר המחמד שלי מת ואף אחד לא ידע איך לספר לי.

השעה הייתה מאוחרת, אחרי חצות, אם הייתי צריכה לנחש. השמיים היו חשוכים, חשוכים מהרגיל משום שהכוכבים היו מוסתרים מאחורי העננים. כאילו אפילו הם ידעו שלא כדאי להם להיות בחוץ עכשיו.

הכול היה דומם, כולל הענפים על העצים הגבוהים שמאחוריי. שום דבר לא זז, שום דבר לא השמיע קול. שום דבר לא היה שם כדי להזהיר אותי אם הצרות רצו לרדוף אחריי לתוך היער. ידעתי שאני לא אמורה להיות לבד בחוץ.

הייתי צריכה פשוט לחכות שכספיאן יחזור.

העשב היה רטוב תחת רגליי היחפות, והצטערתי שלא לקחתי את נעלי הבית שלי למקרה שאצטרך לברוח. היה קר, קר מדי יחסית ליוני. הרגשתי שכותונת הלילה שלי דקה מדי, קצרה מדי. רציתי שמיכה שתעטוף את גופי, שתגן עליי מהצינה שבאוויר. בעיקר רציתי לחזור למיטה. רציתי להיכנס מתחת לשמיכה ולהעמיד פנים שלא הרגשתי כאילו מישהו צופה בי. חיבקתי את גופי בזרועותיי בזמן שהרוח התחילה ללחוש, כאילו ניסתה לספר לי את סודותיה.

להבות שריצדו ליד המים תפסו את מבטי. כולם היו אמורים להיות ישנים. אני הייתי אמורה לישון. למה יש מדורה באמצע הלילה?

התקרבתי עוד צעד וקיוויתי להרגיש חלק מהחמימות מכאן. עיניי הצטמצמו והתמקדו באש, בניסיון לבדוק אם לשם כספיאן הלך. פסעתי עוד צעד והתקרבתי עוד ועוד.

אבל לא ראיתי כלום.

אף אחד.

האש הייתה פשוט… שם, ולא היה לי מושג למה הדליקו אותה או מי הדליק אותה. ליבי הלם בקצב גובר כשצפיתי בלהבות המרצדות מול שמי הלילה. עם כל נשימה, הרגשתי שהאש הולכת וגדלה.

משב רוח פיזר את שערי הארוך והכהה על פניי והעביר צמרמורת עד לשד עצמותיי. תחבתי את קווצות השיער מאחורי אוזניי והבטתי אל מעבר לאש אל משטח הזכוכית של האגם. במים היו סירות, שלוש בסך הכול, בשורה. באמצע כל סירה עמד אדם זקוף. פניהם של האנשים היו מוסתרות בצל של קפוצ'ון כהה, אבל ראיתי את דמויותיהם באור הירח. שלושתם היו בנים ושלושתם בערך בגודל של אחי הבכור. נראה כאילו הם עומדים לקפוץ לתוך המים. רציתי לצרוח אליהם, להגיד להם לא לקפוץ, אבל הקול נתקע בגרוני.

אחת הדמויות סובבה את הראש. האם זה לינקולן? למה אחי היה באגם?

אחי היה באחד מצוותי החתירה במרוץ, אבל הם לא התחרו בלילות. או שאולי כן?

לא. היה חשוך מדי, ואף אחד מעולם לא התחרה בעמידה. משהו היה לא בסדר.

צמצמתי שוב את עיניי, אבל הם היו רחוקים מדי והצללים המשיכו להסתיר אותם. אולי לשם כספיאן הלך. אולי הוא היה באחת הסירות האלה. זה עדיין לא הסביר למה הוא גרר אותי לבקתה שלו.

יד חסונה לפתה את זרועי והצרחה שחיכתה בגרוני פילחה את החשיכה.

"ששש. טייטום. זה רק אני."

הרמתי את עיניי. "אבא? מה אתה עושה כאן?" הוא לא לבש פיג'מה. הוא לא אמור להיות בפיג'מה? גם כספיאן לא לבש פיג'מה.

הצבעתי אל המים. "זה לינקולן? למה הוא בסירה?"

בדיוק כשהצבעתי, מי שהיה בסירה הפנה את ראשו והישיר אליי מבט. אור הירח הדף את הצללים וחשף את פניו של לינקולן. עצרתי את נשימתי כשקירב אט־אט אצבע אל שפתיו. שששש. כמעט שמעתי את קולו מכאן. מסיבה כלשהי גופי הצטמרר עוד יותר.

אבא אסף אותי בזרועותיו והחזיר אותי לבקתה שלי, ולאחר מכן השכיב אותי במיטה החמימה והנעימה. "תחזרי לישון, מתוקה." הוא נשק למצחי. "כשתתעוררי בבוקר, הכול יהיה רק חלום."

נכון. רק חלום.

מה שמצחיק בחלומות הוא שהם לפעמים רודפים אותך זמן רב אחרי שאתה מתעורר.

 

כעבור שנה…

שוב הגיע סוף השבוע השנתי שלנו באגם, וכל השאר היו על הגדה במסיבה וחגגו את המרוץ. טוב, כולם חוץ ממני. הגעתי לכאן כדי להיות קרובה יותר לאגם. המים היו שלווים ונינוחים אבל הייתה לי תחושה משונה שקורים דברים מתחת לפני השטח שאנשים לא רואים, סודות שהיו שייכים לאגם.

בכל פעם שניסיתי לשאול על המדורה, למה לינקולן היה בסירה ההיא באמצע הלילה, אבא שלח אליי חיוך מרגיע ושינה את הנושא. לא הייתי מטורפת. לא חלמתי את זה. אבל נראה שאף אחד לא מדבר על העניין ולכן הרפיתי ממנו.

אף על פי שזה עשה לי צמרמורת, היה שקט יותר באגם אחרי המרוץ ונהניתי מהשקט. נהניתי לצפות בשמש מאחורי העצים ובאור שלה מרצד מהמים.

חלק ממני ציפה שכספיאן יבוא אחריי לכאן ויגיד לי לחזור למסיבה. זה לא קרה. עדיין לא, בכל מקרה. אבל ידעתי שהוא יבוא.

מעולם לא שאלתי אותו למה הוא גרר אותי לבקתה שלו באותו לילה, או לאן הוא הלך אחר כך, והוא מעולם לא אמר. חלק ממני שמח על כך כי הייתה לי תחושה שלא באמת רציתי לדעת.

השהות לצידו עוררה בלב שלי תחושה מוזרה — כמו שהרגשתי כשלמדתי ריקוד חדש או כשרכבתי על אופניים בלי גלגלי עזר. מפחיד אבל מלהיב.

הפסקתי לחשוב על כספיאן והקשבתי לקול הציפורים שצייצו במרחק, מתחרות עם המוזיקה שריחפה מהאוהל. לפעמים תהיתי איך הייתי מרגישה אם הייתי ציפור, אם הייתי מוקפת בשירים יפהפיים כל היום והולכת לאן שאני רוצה במקום לאן שההורים שלי אמרו לי. אם הייתי חופשייה.

שביל ארוך שנראה כמו עץ אבל הרגיש כמו פלסטיק, השתרע מהגדה כל הדרך על פני המים, עד שחבר אל המזח המרובע הגדול שבו כל הסירות ניצבו בשורה.

קול בקע משום מקום והקפיץ אותי. "הי. איך קוראים לך?"

הסתובבתי וראיתי ילדה בגילי הולכת על המזח עם ברד ירוק בידה. שערה הבלונדיני היה אסוף בקוקו גבוה. היא לבשה מכנסי ג'ינס קצרים וחולצת טריקו ורודה בהירה עם פאייטים נוצצים בשרוולים.

"תפוח חמוץ." היא הגיעה לקצה השביל הארוך והושיטה לי את כוס הקלקר לפני שהספקתי לענות לשאלה הראשונה שלה. "רוצה קצת?"

נשפתי וסובבתי את שולי שמלת הקיץ הכחולה שלי. "אני בסדר. תודה."

"ליריק," היא אמרה והצביעה על עצמה. "כמו מילים של שיר."

ליריק. מה שבטוח, היא לא הייתה ביישנית. והיא לא הייתה כמו שאר הבנות שבאו למרוץ.

חייכתי. "אני טייטום."

"מה את עושה פה, טייטום?" היא הביטה אל מעבר לקרסטוויו לייק.

מהצד המרוחק של שורת העצים הסמוכה, אפשר היה לשמוע קול צחוק, שיחות ומוזיקה. ההורים שלי היו שם ובילו עם שאר המשפחות תחת אוהלים לבנים גדולים עמוסים בשולחנות מכוסים במפות ובמאכלים מפונפנים.

משכתי בכתפי. "סתם חיפשתי מקום שקט. ואת?"

המשפחה שלי הכירה את כולם. אחי חתר עם אותה קבוצת בחורים כל חייו. לא נתנו לאנשים מבחוץ להיכנס לעולם שלנו. תהיתי מי הילדה הזאת ומה היא עושה כאן — ואיך היא השיגה את הברד הזה.

היא הכניסה כפית מהמעדן הקפוא לפיה, ואז עשתה פרצוף כאילו קפא לה המוח. "אבא שלי עושה הופעה לכבוד יום הולדת של איזה ילד עשיר, ואמא שלי הבריזה, אז הייתי צריכה לבוא." היא הצביעה על סירות המרוץ. "מה זה?"

"אלה סירות מרוץ."

"מרוצי סירות? כאילו, עם משוטים?" היא עיקמה את אפה. "לא נשמע לי כיף."

זה לא היה כיף, לפחות לא בעיניי. אבל אבא שלי היה פוליטיקאי ולדבריו, משפחה היא עניין חשוב בפוליטיקה. שמעתי אותו אומר את זה מאה פעמים לפחות.

"אחי חותר." עצרתי רגע וחייכתי. "וזה יום ההולדת שלו, לכן הייתי צריכה לבוא."

היא עצרה רגע לפני שכפית הפלסטיק הלבנה נעלמה שוב בתוך פיה. שפתיה ולשונה היו מוכתמות בירוק בניגוד לעורה החיוור. "אוי אלוהים. אחיך זה הילד העשיר, נכון? סליחה. לא התכוונתי —״

צחקתי ונופפתי בידי. "אל תדאגי. כבר קראו לו בשמות גרועים יותר."

"אבא שלי אומר שלאנשים עשירים אין ערכים." היא לקחה עוד קצת ברד. "אבל את בסדר. את לא כמו כל השאר."

תהיתי מה עוד אמר אבא שלה על אנשים עשירים.

היא הוציאה טלפון סלולרי מהכיס האחורי ואז צילמה תמונה שלי.

"מה את עושה?"

"מצלמת תמונה של החברה הכי טובה החדשה שלי."

חייכתי כי היא מצאה חן בעיניי. היא לא שאלה איפה קניתי את הבגד או לאן אנחנו נוסעים לחופשה השנה. כסף לא עניין אותה, והיא לא הזילה ריר על לינקולן כמו רוב הבנות. אף פעם לא הייתי חברה הכי טובה של אף אחד, אבל רציתי להיות חברה שלה.

היא ניגשה אל אחת הסירות וקפצה פנימה. כל הסירות היו קשורות בין שני מעקי מתכת בקצה המזח, אבל הסירה בכל זאת התנודדה כשהיא קפצה לתוכה. "קדימה. בואי לשבת איתי." כשעמדתי שם בכיווץ שפתיים, היא נאנחה. "זה לא שיש לך משהו טוב יותר לעשות." היא קפצה מעלה־מטה. "ורואה? אנחנו לא נזוז לשום מקום."

"אל תחשבי על זה בכלל," אמר קול גברי מאחוריי.

הבטתי לאחור וראיתי את כספיאן צועד על המזח. הוא הלך בכתפיים ישרות וגב זקוף. המורה שלי לבלט הייתה אוהבת את היציבה שלו, אבל אני חשבתי שהוא נראה ככה כמו מבוגר ולא כמו נער בן ארבע־עשרה. היה לו מבט רציני כרגיל ששידר אני הבוס של הכול.

טוב, הוא לא היה הבוס שלי, גם אם הוא אהב להתנהג ככה.

הוצאתי לו לשון והתקרבתי אל הסירה.

"אני רציני, טייטום. ההורים שלך יקרעו לך את התחת, או שאת תיפלי ותטבעי."

הוא אמר תחת.

נערים בני ארבע־עשרה לא היו אמורים להגיד תחת.

כמה קווצות שיער רופפות יצאו מהקוקו שלי כשרצתי אל קצה המזח, שם ליריק צפתה בנו בעיניים פעורות מתוך הסירה בזמן שסיימה עם הברד שלה.

כספיאן גנח בקול וזה נשמע כמו נהמה.

אני אראה לך מי הבוס.

מיהרתי לקפוץ לסירה, אבל כף הרגל שלי נתפסה במפרש. הושטתי יד לתמיכה, אבל לא היה לי במה להיאחז. שמעתי את ליריק צועקת את שמי, ואז שמעתי צעדים רוקעים על המזח. גוף הסירה שרט את רגלי כשכל גופי נפל קדימה אל תוך האגם. כל האוויר יצא מריאותיי ברגע שנחתּי במים הקרים. הרגשתי כאילו סכינים דוקרות את עורי. ניסיתי לא להיבהל כשעליתי אל פני השטח. ידעתי לשחות, פשוט הופתעתי מהקור.

חשיכה אפפה אותי והרגשתי כאילו היא רוצה למשוך אותי עמוק יותר ויותר לתוך המים. דחפתי את רגליי בכוח הולך וגובר.

משום מקום, זרוע חסונה עטפה את גופי והצמידה אותי אליה. ליבי פעם במהירות כשעצמתי את עיניי והתפללתי שהחשיכה לא תשתלט עליי. בבקשה אל תוריד אותי לקרקעית. זה לא קרה. התרוממתי עוד ועוד עד שיצאנו מהמים. שאפתי נשימה עמוקה, ואז פקחתי את עיניי ומצאתי את כספיאן מביט בי. המים גרמו לשערו הכהה להידבק אל מצחו וטיפות קטנות זלגו על פניו. נשארנו שם ככה, בוטשים במים כשזרועו עוטפת אותי.

לבסוף דחפתי את חזהו, אבל הוא רק הידק את אחיזתו. "תעזוב אותי."

"יום אחד את תקשיבי לי." הוא התנשם בכבדות. "גם אם זה יהרוג את שנינו."

 

 

פרק 1
כספיאן

גיל שבע־עשרה

ברחבי העולם אנשים מתפללים בכנסיות, בבתי כנסת ובמסגדים. בעולם שלי, הכוח הוא הדת והיו חמישה אלילים — קיפטון דונהיו (אבא שלי), מלקולם הנטינגטון, פירס קרמייקל, וינסטון רדקליף וגריי ואן דורן. כל אחד מהם היה שחקן מפתח באחוות אובסידיאן. חמש המשפחות האלה היו קשורות לאחווה בקשר דם. כולם סגדו למזבח הדולר הכול יכול, ובמקום להציל את נשמתם, הכוח טרף אותם.

כל האחווה כללה מאה גברים מרחבי העולם — כולם בנקאים, מהנדסים, אילי נדל"ן, דיפלומטים ופוליטיקאים. הדרך היחידה להיכלל הייתה על ידי הזמנה רשמית מחבר נוכחי, ולאחר מכן לעבור טקס חניכה שנחתם בדם — הדם שלך או של מישהו אחר, עדיף של מישהו אחר. ואף אחד בתוך האחווה לא דיבר על האחווה.

עבור האנשים האלה, סמכות הייתה פריווילגיה, לא סתם זכות. לפני מאות שנים האבות המייסדים — לרבות סבא רבא שלי — הקימו אגודה סודית שהוקדשה לשמירת הכוח במקום שהוא שייך אליו. לדבריהם, היה סדר לדברים, איזון בין שליטה וכפיפוּת, ותפקידם היה לשמר את האיזון הזה בכל אמצעי שנדרש. הגברים האלה לא רקדו עם השטן. הם התכופפו, הורידו את המכנסיים ונתנו לו לחלל את כבודם.

הכול, הכול, היה תוצאה של תוכנית מוקפדת ומדוקדקת שיצאה לפועל זמן רב לפני תקופתנו. מפגישות סודיות בחדרים חשאיים, דרך שליטה בתקשורת ועד לטקס פולחני דפוק שהם אהבו לכנות בשם יום הדין, ובמהלכו הרווקים בארגון בחרו את נשותיהם. היה להם ייעוד שלמענו הגברים היו מוכנים למות ולהרוג.

מאז שלמדתי ללכת, הייתי עד לכול מרחוק — לעלייה ולנפילה של אימפריות, של תהילה, של ממשלות. צפיתי באבא שלי, הבובנאי הראשי, מושך בחוטים במדינות ברחבי העולם, בשפות שטרם הבנתי, הכול מכיסא עור איטלקי שחור ומבריק מאחורי שולחן מעץ סיסם. שיננתי כל הבעת פנים, ספגתי כל מילה — לא רק ממנו, אלא מכל הסובבים אותי. העולם היה הכיתה שלי, והניסיון היה המורה האהוב עליי.

כשמלאו לי אחת־עשרה, כבר ידעתי להריח שקר מקילומטרים ולתמרן שיחה עם פושע שגילו פי שלושה מגילי. בגיל שלוש־עשרה ראיתי את העולם כמות שהוא. בגיל שש־עשרה יכולתי להקסים נזירה כך שתתפשט בשבילי.

המקום היחיד שבו הרגשתי ספק נורמלי היה מרוץ הסירות השנתי בקרסטוויו לייק. זו גם הייתה הפעם היחידה שאבא שלי חייך אליי. וזה קרה רק כשהצוות שלי חצה את קו הסיום והביס את הצוות של לינקולן הנטינגטון. כמו שעשינו בשנה השלישית ברציפות, אבל מי סופר.

"תרים את הראש, דונהיו," אמר לינקולן כשקשר את הסירה שלו אל המזח.

גיחכתי. "תשתדל לא למעוד על הזין שלי כשאתה יוצא."

הוא עשה לי אצבע משולשת ואז ירק אל תוך המים. אחד מחבריו, אית'ן ויליאמס, טפח על שכמו ואמר משהו שלא הצלחתי לשמוע.

שמוקים מזדיינים, שניהם.

האבות שלנו שנאו זה את זה ומשום־מה היריבות חלחלה אלינו. כולנו המשכנו לבלות יחד כי היה קל יותר להשגיח על אויביך כשהם בטווח ראייה. האבות שלנו התנהגו כאילו הם אחים, תוך כדי כך שמאחורי הגב ייחלו זה למותו של זה. ללינקולן ולי לא היה אכפת בכלל ממראית עין. התיעוב שרחשנו זה כלפי זה היה גלוי לכול.

היה רק דבר חיובי אחד במשפחת הנטינגטון. והיא ישבה בשולי המזח, כמו תמיד בתום המרוץ. שערה היה אסוף בצמה. היא הריעה לאחיה במהלך המרוץ, אבל תמיד קלטתי אותה מסתכלת עליי. ידעתי את זה כי גם אני הסתכלתי עליה.

טייטום הנטינגטון תמיד הצליחה למצוא צרות — או אולי הן מצאו אותה. בכל מקרה, היא תמיד הייתה בצרות.

בפעם הראשונה שראיתי אותה הייתי בן עשר והיא הייתה בת שש. היינו בחתונה, אירוע גדול של זוג ידוענים בפרופיל גבוה. כשחושבים על זה, הסיבה היחידה שהרשו לילדים להשתתף הייתה כי הזוג היה ידוע בכך שאימץ המון ילדים. בכל הזדמנות אחרת, היינו נשארים בבית עם אומנת. חיפשתי מקום להשתין, וטייטום הייתה בסוויטת הכלולות ועשתה מה שבטח כל הילדות קטנות עושות — מסתחררת מול המראה עם הינומה על ראשה — כנראה מדמיינת את עצמה בתור הכלה. לא היה לי מושג איפה הייתה הכלה האמיתית, או כל מבוגר אחר, ידעתי רק שיש ילדה קטנה, לבושה לבן, אפופה תמימות בעודה מחייכת ומסתחררת, והתעורר בי דחף אדיר לוודא שהיא תישאר ככה. הורדתי את ההינומה מעל ראשה לפני שתעשה משהו מטופש כמו לדרוך עליה ולקרוע אותה, לפני שמישהו אחר יתפוס אותה ככה. היא העבירה את ידיה בשערה החום הארוך ואז שרבבה שפתיים בחמיצות. "אתה רשע," אמרה. אבל לא הייתי כזה. לא אז. עדיין לא. תפסתי במפרק ידה וגררתי אותה חזרה לאזור המרכזי שבו ישבו כל האורחים. היא קיללה אותי, אבל זה לא עניין אותי. מהרגע שבו עיניי נחו עליה, הרגשתי צורך אדיר להגן עליה, זרם תת־קרקעי סחף אותי אליה. גם כשצעקה דברים כמו מטומטם אל גבי כשגררתי אותה במסדרון.

כשהייתה בת תשע, תפסתי איזה מניאק מסתכל עליה מהעצים כאן באגם. הרגשתי דחף להגן עליה גם אז. והגנתי. אף על פי שהיא לעולם לא תדע זאת. היא לא הייתה מסוגלת להביט בי באותן עיניים תמימות אם הייתה יודעת איזה בן אדם אני באמת.

הוא תמיד היה שם — הדחף היסודי והחייתי להגן עליה.

גם בגיל צעיר, זיהיתי שהיא לא כמו השאר. היא לא הייתה שייכת לעולם הזה. אנשים כמוני — כמו אבא שלי — יטרפו את טייטום הנטינגטון.

למדתי מהר מאוד שהדרך היחידה להגן עליה מהמפלצות הייתה להפוך לאחת מהן.

עכשיו אנחנו כאן, כעבור חמש שנים, ואני עדיין מסתכל עליה, עדיין מוודא שהמפלצות לא נגעו בה.

היא נראתה תמימה כל כך עכשיו, כשהשקיפה אל המים. השמש לא שקעה על האגם עדיין, והמבוגרים כבר היו על הגדה, מתחת לאוהל עם אלכוהול ומוזיקה.

ניגשתי אליה וחלצתי את הנעליים והגרביים שלי תוך כדי כך. "את לא אמורה להיות כאן לבד." את פגיעה כשאת לבד. התיישבתי ונתתי לרגליים שלי להתנדנד מהמזח.

"אני בת שלוש־עשרה. אני כבר לא צריכה בייביסיטר."

"יופי, כי לא באתי לכאן כדי לעשות בייביסיטר." בעטתי בעזרת בהונותיי במים. "למה את כאן? איפה ליריק?"

היא משכה כתף צנומה כאילו ביקשה לומר אני לא יודעת, ולא פספסתי את העובדה שהיא לא הסיטה את מבטה מהאגם כדי להביט בי. עיניה הצטמצמו כשהביטה על המים השחורים. "אתה שואל את עצמך לפעמים מה יש שם למטה?"

ידעתי בדיוק מה נמצא למטה, וזה לא היה משהו שהיינו צריכים לדאוג לגביו.

"זה היה משנה לך אם היית יודעת? היית מפסיקה לבוא לכאן כשאת רוצה קצת שקט ושלווה?" ידעתי מניסיון שיש דברים שעדיף להשאיר מוסתרים מתחת לפני השטח.

היא שיחקה בשולי המכנסיים הקצרים בצבע תכלת שלבשה. "כנראה שלא." לבסוף היא הביטה אליי. עיניה הצטמצמו והיא הטתה את ראשה. "למה אתה עוקב אחריי?"

כדי שאף אחד אחר לא יעשה את זה.

"כי מישהו צריך לעשות את זה." הרמתי את רגליי חזרה אל המזח. "אם לא שמת לב, את מושכת צרות."

היא גלגלה את עיניה באנחה מוגזמת, אבל לא התווכחה.

ישבנו שם בשקט במשך שעה ארוכה. מוזיקה נשמעה ממרום הגבעה. פני המים של האגם נעו ברוח הקלה, ושנינו הבטנו אל המים. רוב הזמן השתיקה הייתה מביכה, אבל נדמה שהתרגלנו אליה. כאילו איכשהו כל אחד מאיתנו ידע שהאחר לא מצפה לשום דבר. טייטום לא הייתה צריכה לנהל איתי שיחת נימוסים, ואני לא הייתי צריך להעמיד פנים שמזיז לי מחיר הנפט או חופשות בבליז.

"אמא של ליריק עזבה," אמרה והפרה את הדממה, בדיוק כשעמדתי לומר לה שאנחנו צריכים לחזור אל הבקתות.

זה לא היה קשור אליי בכלל, אבל משהו בישר לי שטייטום הייתה צריכה לומר את זה. היא הייתה צריכה לדבר עם מישהו.

"לכן היא לא כאן," היא המשיכה להביט קדימה בלי להסתכל לי בעיניים. "היא לא רוצה להיות ליד אף אחד. אמא שלה לא הייתה נהדרת, אבל…" נשימתה נעתקה. "…עכשיו ליריק לבד."

לא אמרתי מילה. השיחה הזאת לא נועדה לי. היא נועדה לה, עוד דרך בשבילי להשגיח עליה.

היא בלעה את הרוק. "זאת אומרת, יש לה את אבא שלה, אבל…" המילים שלה דעכו. "לי יש את שני ההורים שלי, ואני עדיין מרגישה לבד בלי ליריק —״ היא השתתקה.

"את לא לבד. את אף פעם לא תהיי לבד." לא ידעתי למה הבטחתי לה את זה. פשוט ידעתי שהמילים יצאו עוד לפני שהספקתי לעצור בעדן. וששנאתי את בני המשפחה שלה עוד יותר עכשיו, אחרי ששמעתי איך הם גרמו לה להרגיש. היא הייתה נערה בת שלוש־עשרה. היא הייתה אמורה להרגיש אהובה, מאושרת, מוגנת — לא בודדה.

מבטה נדד אליי. עיניה הוצפו דמעות. "אתה מוכן פשוט לשבת כאן איתי דקה?"

זה היה רגע נדיר, אחד מאותם רגעים שאתה רוצה להרהר בהם לאחר מכן. טייטום תמיד נאבקה בי, תמיד התריסה מולי. עכשיו היא נתנה לי להיכנס, וזה כמעט שבר אותי. אם חשבתי קודם שאני צריך להגן עליה, זה היה כלום לעומת מה שהרגשתי עכשיו.

"כן, בלגניסטית קטנה. אעשה כל מה שתצטרכי."