ללא רצון

הקדמה

אני זוכרת הכול בבהירות. הוא הניח את הגחלים על ידי הימנית והביט בי בדריכות, ממלמל, 'זה חם. עוד מעט יתחיל לשרוף לך.'

הבטתי לעבר ידי והבחנתי בגחלים הלוחשות, אך משום־מה לא נתקפתי פחד. הדבר היחיד שחשבתי היה: האם את מסוגלת להתגבר? לא על שרפת הגחלים, על המילים.

הרמתי את ראשי והישרתי מבט לעיניו של גואל. לראשונה בחיי מבטי לא היה מהוסס וגם לא המתין לאישור. זה היה מבט ששנים רציתי להיישיר לעברו בהתרסה, ותמיד יצא בדיוק ההפך.

צעקתי: 'אתה לא תשכנע אותי שזה שורף! אתה הוא זה שנשרף בגיהינום ומנסה להערים עלי שאחשוב שזו אני שנשרפת!'

לפתע איבדו הגחלים את כוחן ודעכו. מבטו של גואל התרוקן, האיום הוסר. הרגשתי, לראשונה זה זמן רב, בעלת הבית של עצמי. כאשר הפנה את תשומת לבי לגחלים, יכולתי להישבע שכמעט שרפו. אבל זהו. הוא לא יכול להוריד אותי עוד במילים ובמחשבות. הוא הסתלק, והרגשתי הקלה אף שהתחלתי לייבב מתוך שינה.

זה חודשים שההכרה מנסה לעכל את מה שקרה שם, חווה שנית תחושות קשות של חוסר אונים. אין לי בררה אלא להיכנס שוב לשטחו של האויב, ואני תוהה — האם גם הפעם אנצל?

מה שברור לי לחלוטין זה שכדי שאוכל להמחיש את מה שעברתי, עלי להביט אחורה באומץ ולהעלות ממצולות עברי את הזיכרונות הכואבים של חיי. גם את מה שכל כך מבקש להישכח. הכול על מהלך שתים־עשרה השנים שבהן אבדה לי ולכולם הדרך אל מעיין.

לקחתי את הנייד באותה שעה מאוחרת והקלדתי בנקודות ובפשטות את כל הזכור לי. ובמשך חודשים אחר כך ביליתי את ימי בהרהורים ובמחשבות, מחשבות ושחזורים, בכל מצב ובכל שעה — חלק ממני כאן, וחלק אחר נוסע הרחק בזמן ואני כותבת את כל מה שהוא מביא עמו.

היה חשוב לי במיוחד להבין את ההתרחשויות ביני לבין עצמי, עוד לפני שיהיה עלי להביאן בפני הרכב השופטים בעדותי בבית המשפט, שמא מעוצמת ההתרגשות אשכח חלק מן התמונה ולא אצליח להעבירה במלואה.

הכול החל כהכנה לעדותי במשפט נגד גואל לאחר השחרור, בתאריך 12 בינואר 2010 — הוצפתי במחשבות שגזלו כליל את שלוותי. אחזתי בידי ספר תנ״ך ופתחתי אותו באקראי, בשאלה פנימית עמוקה מה עלי לעשות עכשיו, כשאני כבר בת חורין. כבר בשורה הראשונה של הדף (ישעיהו ל״ט) מצאתי את התשובה שחיפשתי — סופר בה על המלך חזקיהו שהיה חולה מאוד, וכדי לרפא את חוליו הביא לו אחד המלכים באותה העת מתנות רבות, וביניהן ספרים. הבנתי שאני חולה. צורת החיים שבה חייתי שיבשה ודיכאה בי את כל מאזן הכוחות הנפשיים, ולאחר כחצי שנה של טיפול פסיכולוגי, שהחל ביום השחרור, נאלצתי לעזוב. הסיבה לכך היתה שהרגשתי שבמשך שעות רבות של השתפכות בפני הפסיכולוגית יש אמנם מי שיקשיב לי, אבל מי שלא חווה שֶׁבי לא יבין שבוי. החוויה הטראומטית מחייבת שאסלח לעצמי ואאפשר לפנימיותי לרפא אותי על שמכרתי את האמת שלי לבשר ודם. הבנתי גם שהדרך הנכונה עבורי להחלים היא לכתוב את הספר הזה, גם אם אפילו לא ידעתי איך להתחיל. מבלי שאחשוב על כך מראש, הפך הספר לווידוי — לעדות ראשונית ביני לבין עצמי, ביני ובין השופט שלי — מצפוני.

הדברים נבעו מתוכי בשטף שלא רצה ולא היה יכול לעצור, וכשהשטף הגדול פסק, נשארתי שבר כלי. לא יכולתי להאמין שהייתי חלק מן המציאות הקשה שנשקפה אלי מן הדפים, ובוודאי לא שגרמתי בעצמי עוולות כה גדולים. שוב אני מרגישה את אותה תחושת בדידות מאיימת המוכרת מעברי, שבה אני מנסה להרכיב תמונה ברורה מכל חלקי הפאזל הפזורים שגואל השמיט, ולא עולה בידי לחברם. רפיון פוקד אותי, ואני לא יודעת במה אתחיל ובמה אסיים, מה חשוב ומה פחות. בכל יום נחשפתי לעשרות מצבים שנקברו ומבקשים להיחשף, אני רוצה לשחרר אותם — הם כמו עול על צווארי. אני נזכרת שחלפו להם שמונה־עשר חודשים שבהם כתבתי כל שביב של זיכרון הקשור בי ובגואל, בנשים ובילדים. אבל מרגע שהוצאתי הכול לעיני כול ויכולתי שוב לראות, החל שלב הבירור — שלב הריפוי, הגילוי העצמי. התחלתי להרגיש את מה שאני כותבת, להתחבר ולהשיב אלי את זהותי, ולבנות לה גם קומות חדשות. שימשתי עדת תביעה מרכזית כנגד גואל רצון. ולא היה זה פשוט כלל ועיקר לעמוד מולו שוב ושוב. האדם, שקשה לכנותו אדם, נטל מנשמתי את הכוחות והחיים, וכדי שאֵרפא, הייתי חייבת לעמוד מולו ומול המציאות ההרסנית שהוא מייצג. במיוחד שקדתי היטב על ליקוט החומרים כדי להביא בפניכם הקוראים בצורה הברורה והבהירה ביותר את הסיפור כפי שידוע לי מנקודת מבטי, המגובה בנקודות מבט רבות של אחרים. היה חשוב לי במיוחד לדייק בפרטי הפרטים שאני מוסרת, שמא אכשל בלשוני, במיוחד מכיוון שחוץ ממני יצאו לחופשי עוד נשים, וקצתן גם כן מספרות את סיפורן, אך לדאבוני, יש הרבה אי־דיוקים בגרסאות שהן מוסרות, משום שרובן עדיין לא הוציאו באמת את השלדים מן הארונות, והן מספרות בעיקר על הארון שבו אותם שלדים מונחים.

הסיפורים שמופיעים בספר אמיתיים לגמרי,1 אך שמות המעורבים שונו לשם שמירה על פרטיותם. ראיתי לנכון לפתוח כל פרק בספרי בקטע קצר ממציאותי העכשווית. בקשר כמעט בלתי הגיוני קשרתי אליו את סיפורי העבר כפי שהם צרובים בזיכרוני.

וכעת אני פורקת את התרמיל לעיניכם המשתאות, נוכחותכם היא כמזור לבדידותי. הלוואי שאוכל להשאיר את הדברים על הנייר, להמשיך הלאה ולהעביר דף בסיפור חיי.

מאחלת קריאה מרתקת (נראה לי מעט יומרני לאחל קריאה נעימה).

מרים