החיים של ליאונרד כהן

הוא נולד בחליפה ועם כפית כסף בפה, והיה נער שמנמן ואוהב קומיקס, שלמד שלפריטה בגיטרה יש השפעה חיובית על בחורות. אחר כך הוא היה משורר מבטיח, ואז כותב שירים וזמר-יוצר מצליח, שהתפרסם עם קלאסיקות כמו סוזן, ציפור על תיל והללויה, אבל הגיע לשיא ההצלחה שלו רק כאשר היה באמצע שנות השבעים לחייו. כמעט חצי מאה לאחר שהתפרסם עם סוזן מספרת עיתונאית המוזיקה עטורת הפרסים סילבי סימונס את הסיפור של ליאונרד כהן, מהזמרים וכותבי השירים החשובים והמשפיעים בעולם. ספרה עוקב אחר חייו, מילדותו במונטריאול, דרך צעדיו הראשונים בספרות ובמוזיקה, ועד חמש השנים שבהן חי במנזר בודהיסטי ליד לוס אנג'לס והקאמבק שעשה לאחר שהמנהלים שלו גנבו את רוב כספו. ספרה של סימונס מתבסס על הארכיונים הפרטיים של כהן, ועל ראיונות עם כהן עצמו ועם כמאה חברים קרובים ורחוקים, מאהבות לשעבר, מוזיקאים ומכרים, שחשפו בפניה מידע שלא היה ידוע עד היום. בתוך כך הספר מספר את הסיפורים שמסתתרים מאחורי הלהיטים הגדולים של כהן, בוחן את השירה והפרוזה שלו, ומעמיד דיוקן שלם ומעורר מחשבה של אמן שיצירתו ממשיכה להלהיב עשרות מיליוני בני אדם בעולם כולו. סילבי סימונס היא עיתונאית מוזיקה בולטת, המתעדת את עולם הרוק'נרול מאז שנות השבעים. היא ראיינה כמעט את כולם, ממייקל ג'קסון ועד מיק ג'אגר, ורשימותיה התפרסמו בכל עיתוני המוזיקה החשובים, בהם "מוג'ו", Q ו"רולינג סטון". עם ספריה הקודמים נמנים אוסף הסיפורים הקצרים "משונה מדי בשביל זיגי", והביוגרפיות "סרז' גינזבורג: חופן של ז'טונים" ו"ניל יאנג: השתקפויות בזכוכית שבורה". סימונס נולדה בלונדון וכיום היא חיה בסן פרנסיסקו.

מקט: 15100174

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ביקורת על הספר

מאמר שפורסם על הספר

פרק 1

נולד בחליפה

כאשר אני איתך
אני רוצה להיות גיבור
מהסוג שרציתי להיות
כשהייתי בן שבע
גבר מושלם
שהורג

“למה אני כותב”, “שירים נבחרים, 1968-1956”

הנהג פנה מהכביש הראשי ליד בית הכנסת, מבנה גדול ורחב ידיים, ולאחר שחלף על פני כנסיית מתיאס הקדוש בפינה הנגדית החל לטפס בגבעה. במושב האחורי ישבה אישה — בת עשרים ושבע, מצודדת, תווי פנים חזקים, בגדים מסוגננים — ועמה תינוק בן יומו. הרחובות שבהם נסעה המכונית היו נאים ומטופחים, והעצים בהם מאורגנים בדיוק מופתי. בתי מידות מלבֵנים ומאבן, שהיה אפשר לצפות שיתמוטטו תחת עומס חשיבותם העצמית, נדמו כמרחפים בקלילות במעלה הגבעה. בערך באמצע הדרך אל הפסגה פנה הנהג לדרך צדדית ועצר ליד בית בקצה הרחוב, בֶּלמוֹנט אווניו מספר 599. זה היה בית גדול ומוצק, בסגנון אנגלי פורמלי, שגזוזטרה במסגרת לבנה ריככה את קיר הלבנים הכהות שבחזיתו. מאחורי הבית השתרע פארק מארֵיי היל, כשישים וחמישה דונמים של מדשאות, עצים וערוגות פרחים, והוא השקיף על נהר סיינט לורנס מכאן ועל המרכז המסחרי של מונטריאול מכאן. הנהג יצא מהמכונית ופתח את הדלת האחורית, וליאונרד נישא בידי אמו במעלה המדרגות הלבנות ואל תוך בית המשפחה.
ליאונרד נורמן כהן נולד ב־21 בספטמבר 1934 בבית החולים “רויאל ויקטוריה” — גוש בניינים מאבן אפורה בוֶוסטמָאוּנט, שכונה אמידה במונטריאול, קנדה. על פי רישומי בית החולים הוא נולד בשש ארבעים וחמש בבוקר יום שישי. מבחינה היסטורית הוא נולד באמצע הדרך בין ראשית השפל הגדול וראשית מלחמת העולם השנייה. ספירה לאחור מלמדת כי אמו הרתה בין שלהי חנוכה וחג המולד, באחד מימי החורף הכמעט־ארקטיים של עירו. הוא גדל בבית של חליפות.
נתן כהן, אביו של ליאונרד, היה יהודי קנדי בעל עסק משגשג לאופנת עלית. “חברת פרידמן” התפרסמה בבגדיה הפורמליים, ונתן אהב ללבוש חליפות פורמליות גם באירועים לא פורמליים. בחליפות, ממש כמו בבתים, הוא העדיף את הסגנון האנגלי הפורמלי. הוא ליווה את החליפות בערדלי עור, ריכך אותן בעזרת פרח בדש הבגד, וכאשר בריאותו הרעועה חייבה זאת, צירף לאלה מקל הליכה כסוף. מאשה כהן, אמו של ליאונרד, היתה בתו של רב שהיגרה שנים אחדות לפני כן מרוסיה והיתה צעירה בשש־עשרה שנים מבעלה. היא הגיעה למונטריאול ב־1927, והתחתנה עם נתן זמן קצר לאחר מכן. שנתיים לאחר החתונה היא ילדה את אסתר, הראשונה מבין שני ילדיהם.
בתצלומים מוקדמים של נתן ומאשה רואים גבר מוצק, בעל לסת רבועה וכתפיים רבועות. מאשה, לעומת זאת, היתה גבוהה מבעלה בראש, וכל כולה חמוקיים וקווים מעוגלים. ארשת פניה של מאשה נערית ומלכותית בעת ובעונה אחת, ואילו פניו של נתן קפואות וסתומות. גם אם היה מדובר בתנוחת צילום שנדרשה באותה העת מראש המשפחה, אין ספק שנתן היה מסויג יותר, אנגלי יותר, מאשתו החמה ועזת הרגש. בינקותו היה ליאונרד העתק שמנמן, גוץ ורבוע־לסת של אביו, אך ככל שהתבגר עטו פניו את צורת הלב של פני אמו, וכן את שערה הגלי הסמיך ואת עיניה הכהות העמוקות המשתפלות בקצותיהן. מאביו הוא ירש את גובהו, את חיבתו לסדר, את הגינותו ואת אהבת החליפות שלו. מאמו הוא ירש כריזמה, מלנכוליה ומוזיקה. מאשה לא הפסיקה לשיר בעת שהסתובבה בבית. היא שרה ברוסית וביידיש, ולאו דווקא באנגלית, את שירי העם הרגשניים שלמדה בילדותה. בקול אלטו נמוך וצלול, על רקע כינורות מדומיינים, היתה מאשה שרה שירי שמחה ועצב ושוב שמחה. “כמו דמות ממחזה של צ’כוב”, תיאר ליאונרד את אמו.1 “היא צחקה ובכתה מעומק הלב”,2 אמר ליאונרד, “הרגשות רודפים זה את זה ללא הפסקה”. מאשה כהן לא היתה אישה נוסטלגית; היא לא הרבתה לדבר על הארץ שעזבה. אבל היא נשאה את עברה בשיריה.
תושבי וסטמאונט היו אנגלים פרוטסטנטים ויהודים בני דור שני או שלישי בקנדה, שהשתייכו לעשירון העליון של מעמד הביניים. בעיר המאופיינת בהפרדה וחלוקה, היהודים והפרוטסטנטים תויקו יחד מהטעם הפשוט שלא היו לא צרפתים ולא קתולים. לפני “המהפכה השקטה” בקוויבק של שנות השישים, ולפני שצרפתית הפכה לשפה הרשמית היחידה של החבל, דוברי הצרפתית היחידים בווסטמאונט היו עוזרות הבית והמשרתים. גם במשפחת כהן עבדה משרתת קתולית, מארי שמה, אף שהיא היתה אירית במוצאה. צוות העובדים של הבית כלל גם אומנת, שליאונרד ואחותו כינו “נוּרסי”, וגבר שחור בשם קארי שימש כגנן וכנהג. (אחיו של קארי החזיק במשרה דומה בבית משפחתו של הוראס, אחיו הצעיר של נתן.) לא סוד הדבר שליאונרד נולד למשפחה בעלת אמצעים. הוא לא התכחש מעולם לעובדת היוולדו בצד הנכון של החיים. מעולם לא התנכר למוצאו, לא דחה את משפחתו, לא שינה את שמו ולא העמיד פנים שאין הוא מי שהוא. משפחתו היתה אמידה, גם אם בווסטמאונט היו בוודאי משפחות עשירות יותר. שלא כמו רוב בתי המידות של אפר בלמונט, בית משפחת כהן היה חלק ממבנה דו־משפחתי, ואף שהמשפחה העסיקה נהג, המכונית שבבעלותה היתה פונטיאק ולא קדילק.
אבל למשפחת כהן היה דבר שמעטים יכלו להתחרות בו — מעמד. המשפחה שליאונרד נולד אליה היתה מכובדת וחשובה — אחת המשפחות היהודיות הבולטות במונטריאול. אבות־אבותיו של ליאונרד בנו בתי כנסת והקימו עיתונים, וייסדו וניהלו רשימה ארוכה של חברות ועמותות צדקה יהודיות. סבא־רבא של ליאונרד, לזרוס כהן, היה בן המשפחה הראשון שהגיע לקנדה. בליטא, שהיתה חלק מרוסיה בעת שנולד בה, היה לזרוס מורה בישיבת וילקובסקי, מוסד נודע ומחמיר להסמכת רבנים. כשהיה בשנות העשרים לחייו עזב את אשתו ואת בנו התינוק ויצא לחפש את מזלו. לאחר שהות קצרה בסקוטלנד הפליג לקנדה, ולאחר שהגיע אליה התמקם במייברלי, עיירה קטנה במחוז אונטריו. תחילה עבד במחסן עצים, ולימים נעשה הבעלים של חברת פחם, “ל’ כהן ובנו”. הבן היה ליאון, אביו של נתן, שלזרוס זימן אותו ואת אמו כעבור שנתיים. בסופו של דבר עברה המשפחה למונטריאול, ושם היה לזרוס לנשיא חברה ליציקת ארד והקים עסק מצליח לעבודות עפר.
ב־1860, השנה שבה הגיע לזרוס לקנדה, היתה האוכלוסייה היהודית במדינה זעירה. באמצע המאה ה־19 חיו במונטריאול פחות מחמש מאות יהודים. עד אמצע שנות השמונים של המאה ה־19, שאז היה לזרוס לנשיא קהילת בית הכנסת “שער השמים”, גדל מספר היהודים תושבי העיר ליותר מחמשת אלפים. הפוגרומים ברוסיה חוללו גל הגירה, ועד סוף המאה ה־19 הוכפל מספר יהודי קנדה. מונטריאול היתה למרכז של יהדות קנדה, ולזרוס גלוי הראש, פניו מעוטרות בזקן תנכ”י לבן וארוך, היה לדמות מוכרת בקהילה. בנוסף לבניית בית כנסת, הקים לזרוס ארגונים אחדים שסייעו ליהודים שהתיישבו בפלסטינה או התכוונו להגר אליה, ואף נסע לארץ ישראל (שבה קנה חלקת קרקע עוד ב־1884) מטעם “התאחדות ההתיישבות היהודית של מונטריאול”. הרב צבי הירש כהן, אחיו הצעיר של לזרוס שהצטרף אליו בקנדה כעבור זמן קצר, היה לימים הרב הראשי של מונטריאול.
ב־1914, כאשר ליאון כהן החליף את אביו כנשיא “שער השמים”, התגאה בית הכנסת במספר המתפללים הגדול ביותר בעיר שאוכלוסיית יהודיה מנתה כעת כארבעים אלף נפשות. ב־1922, כאשר כותלי בית הכנסת היו צרים מהכיל את כל המתפללים חברי הקהילה, עבר המוסד לבניין חדש, שאורכו כמעט גוש בניינים, בשכונת וסטמאונט, במרחק דקות ספורות של הליכה מהבית בבלמונט אווניו. כעבור שתים־עשרה שנים צירפו נתן ומאשה את בנם היחיד ל”ספר הלידות של קהילת יהודי גרמניה, אנגליה ופולניה של מונטריאול” של בית הכנסת, והעניקו לליאונרד את שמו היהודי, אליעזר.
בדומה לאביו, גם ליאון כהן היה איש עסקים מצליח. ביגוד וביטוח — אלה היו התחומים שלו. הוא צעד בעקבות לזרוס גם בנתיב שירות הקהילה, ומונה למזכיר “האגודה האנגלית־יהודית” עוד לפני שמלאו לו עשרים שנים. לימים הקים את מרכז הקהילה היהודית וסנטוריום, ותיאם את מאמצי הסיוע לקורבנות הפוגרומים. ליאון מילא תפקידים בכירים ב”מכון הברון הירש”, ב”התאחדות ההתיישבות היהודית” ובארגון הציוני הראשון שהוקם בקנדה, ונסע לוותיקן כשליח קהילתו לפגישה עם האפיפיור. הוא ייסד עם שותף את ה”ג’ואיש טיימס”, העיתון היהודי הראשון בקנדה בשפה האנגלית, ומדי פעם פירסם בו מאמרים. כשהיה ליאון בן שש־עשרה, הוא כתב מחזה בשם “אסתר”, וכעבור זמן הפיק את המחזה ושיחק בו. ליאונרד לא הכיר את סבו — הוא היה בן שנתיים כשליאון מת — אבל היה ביניהם חיבור חזק, והחיבור הזה התחזק ככל שליאונרד התבגר. העקרונות של ליאון, מוסר העבודה שלו ואמונתו ב”אצולת השכל”,3 ביטוי שגור בפיו של ליאון, עלו בקנה אחד עם השקפותיו של ליאונרד.
ליאון היה גם פטריוט קנדי, ולאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה הוא יזם מסע הסברה שעודד את יהודי מונטריאול להתגייס לצבא קנדה. שני המתגייסים הראשונים היו בניו נתן והוראס (לורנס, הבן השלישי, היה צעיר מדי). לוטננט נתן כהן, מספר אישי 3080887, היה אחד מקציני המילואים היהודים הראשונים בצבא קנדה. ליאונרד אהב את התצלומים של אביו במדי צבא. אבל אחרי שחזר מהמלחמה סבל נתן מזמן לזמן מתקופות של חולי, שהותירו אותו חסר כוחות. ייתכן שזו הסיבה שנתן, שאמנם היה הבן הבכור של הבן הבכור, לא המשיך במסורת המשפחתית שבה הבכור הוא נשיא בית הכנסת — וגם לא בדברים אחרים. אף שלהלכה היה נשיא “חברת פרידמן”, העסק נוהל בעיקר בידי אחיו הוראס. נתן גם לא היה אינטלקטואל או למדן דתי כאבותיו לפניו. מדפי הספרים בבית בבלמונט אווניו נשאו אמנם מבחר מרשים של ספרי שירה בכריכות עור של מיטב המשוררים — צ’וסר, וורדסוורת, ביירון — מתנת בר המצווה של נתן, אך הם נותרו בבתוליהם עד שליאונרד שלף אותם מהמהדפים והחל לקרוא בהם. נתן, אמר ליאונרד, העדיף את “רידר’ס דייג’סט”, אך “בלבו היה בן תרבות, הוא היה ג’נטלמן”.4 אשר לדת, נתן היה “יהודי שמרן, לא קיצוני, ללא אידיאולוגיות או דוֹגמוֹת, שחייו היו מורכבים לחלוטין מהרגלי יום־יום וקשרים בקהילה”. דת לא היתה דבר שדיברו בו — או אפילו הגו בו — בביתו של נתן. “הדת לא הוזכרה כפי שדג אינו מזכיר את קיומם של המים”.5 היא פשוט היתה שם, המסורת שלו, העם שלו.
אביה של מאשה, הרב שלמה קלוֹניצקי־קליין, היה מלומד בעל שם. הוא עמד בראש ישיבה בעיר קובנו, כשמונים קילומטרים מהעיר שבה נולד לזרוס. הוא גם חיבר שני ספרים, “אוצר טעמי חז”ל” ו”מילון דקדוק”, שזיכו אותו בתואר “שר הדקדוק”. כאשר חיי היהודים בליטא נעשו בלתי נסבלים, הוא עבר לארצות הברית, אליה היגרה אחת מבנותיו ונישאה לאמריקני. מאשה נסעה לקנדה, והחלה לעבוד שם כאחות רחמנייה. כאשר פקעה אשרת העבודה שלה, פנה אביה בבקשת עזרה לחתנו, וזה הנחה אותו לפנות אל ועדת ההתיישבות של ליאון כהן. הרב וליאון התיידדו; וכעבור זמן לא רב נפגשו מאשה ונתן, ונישאו.
בילדותו שמע ליאונרד על סבא קליין יותר משראה אותו, שכן הרב הוציא את רוב זמנו בארצות הברית. מאשה סיפרה לבנה שאנשים נוסעים מאות קילומטרים כדי לשמוע את סבו נואם. היא סיפרה לו גם שהסב היה ידוע כפרש מעולה, והדבר גרם לליאונרד הנאה רבה. מצא חן בעיניו שיש במשפחתו אנשים חשובים, אבל הוא היה ילד, וחוסן גופני הרשים אותו יותר מכושר שכלי. ליאונרד התכוון להצטרף לאקדמיה הצבאית ברגע שיגיע לגיל המתאים. אביו נתן את אישורו לכך. ליאונרד רצה להשתתף במלחמות ולזכות באותות הצטיינות — כפי שאביו זכה בהם לפני שהפך לנכה שלעתים התקשה אפילו לעלות במדרגות, ונאלץ להישאר בבית, שם סעדה אותו רעייתו. בשנות ילדותו המוקדמת של ליאונרד הרבה נתן לחלות. אבל לילד היתה הוכחה שבעבר היה אביו לוחם. במגירת ארונית הלילה שליד מיטתו שמר נתן את אקדחו ממלחמת העולם הראשונה. יום אחד, כשהיה לבד בבית, חמק ליאונרד לחדר השינה של הוריו. הוא פתח את המגירה והוציא את האקדח. זה היה אקדח גדול, 9 מ”מ, שעל הקנה שלו היו חרוטים שמו של אביו, דרגתו והחטיבה שבה שירת. ליאונרד ערסל את האקדח בכף ידו הקטנה. משקלו, ותחושת המתכת הקרה בכף היד, העבירו בו צמרמורת.
בלמונט אווניו מספר 599 היה בית מלא פעילות. הוא היה בית של שגרה מוסדרת ומרכז היקום של ליאונרד הצעיר. את כל צרכיו ומאווייו של הילד היה אפשר למלא בקרבת מקום. דודיו ודודניו גרו בסמוך לבית. בית הכנסת, שאליו הלך ליאונרד בכל שבת בבוקר, וכן בימי ראשון לשיעורי יהדות ופעמיים בשבוע לשיעורי עברית, שכן במרחק הליכה קצרה במורד הגבעה. גם “רוֹזלין אֶלֶמֶנטָרי”, בית הספר היסודי שבו למד, ו”וֶסטמָאוּנט היי”, בית הספר התיכון שבו למד אחר כך, שכנו במרחק הליכה מביתו, וחלון חדר השינה שלו השקיף על פארק מאריי היל, שם שיחק בקיץ ועשה מלאכי שלג בחורף.
הקשרים בין חברי הקהילה היהודית בווסטמאונט היו הדוקים. זו היתה קהילת מיעוט בשכונה של פרוטסטנטים דוברי אנגלית, שהיו בעצמם מיעוט (אם כי מיעוט מבוסס) בעיר ובחבל המאוכלסים בעיקר בקתולים דוברי צרפתית, שהיו בעצמם מיעוט בקנדה. כולם הרגישו לא שייכים במידה מסוימת; כולם הרגישו שהם משתייכים למשהו חשוב. זו היתה “סביבה רומנטית עם מנטליות של קושרי קשר”, אמר לימים ליאונרד, מקום של “דם ואדמה וגורל”. “זה הנוף שבו גדלתי”, אמר, “והוא טבעי לי מאוד”.6
הקהילה של ליאונרד, ששכנה הרחק מהקהילה של המהגרים היהודים בני מעמד הפועלים שצמחה סביב סיינט אורביין והיתה הרקע לספריו של מרדכי ריצ’לר, אולי נראתה מבחוץ כסגורה הרמטית, אך מובן שלא היתה כזאת. הצלב שניצב על פסגת גבעת מאונט רויאל, ההצטלבויות הבלתי פוסקות של עוזרת הבית מארי, חג הפסחא וחג המולד בבית הספר — כל אלה היו חלק מתבנית נוף מולדתו של ליאונרד לא פחות מנרות השבת שהדליקה אמו בערבי שבת, ומבית הכנסת המרשים במורד הגבעה, שעל קירותיו היו תלויים הדיוקנאות של סבו ואבי־סבו, מזכירים לו את מוצאו המיוחס.
ליאונרד כהן זוכר את שנות ילדותו כשנים של “חיי משפחה אינטנסיביים”.7 משפחת כהן המורחבת היתה נפגשת לעתים מזומנות בבית הכנסת, במקום העבודה ובבית סבתו של ליאונרד, אמו של אביו. “בכל שבת אחר הצהריים, בסביבות השעה ארבע, מרתה, המשרתת המסורה שלה, היתה מגלגלת אל החדר עגלת תה ועליה תה וכריכים קטנים, עוגות ועוגיות”, מספר דייוויד כהן, בן דודו המבוגר בשנתיים של ליאונרד, שעמו היה ליאונרד מיודד מאוד בצעירותו. “מעולם לא הוזמנת, ומעולם לא שאלת אם אתה רשאי לבוא, אבל כולם ידעו מתי היא עורכת ‘קבלת פנים’. זה נשמע ארכאי מאוד, אבל זה היה חתיכת משהו”. סבתו של ליאונרד התגוררה באחד הבתים המרשימים ברחוב שֶרבּרוּק — נקודת הסיום של כל התהלוכות שנערכו במונטריאול. “ז’אן בטיסט הקדוש”, אומר דייוויד כהן, “זה היה אירוע חשוב לפני שהוא תפס נפח פוליטי נפיץ במונטריאול, והיינו צופים בתהלוכה מהחלון הגדול והיפהפה שבחדר האורחים שלה”. סבתו של ליאונרד היתה גבירה ויקטוריאנית כמעט לכל דבר, “אבל למרות שזה נשמע ארכאי ומיושן, היא גם היתה ליידי די קוּלית”. היא הותירה בליאונרד רושם בל יימחה, ולימים הוא תיאר את מסיבות התה שלה בספרו “המשחק האהוב” (The Favorite Game).8
בספר זה ליאונרד מתאר את הגברים המבוגרים במשפחה כרציניים ורשמיים. אבל לא כולם היו כאלה. אחד הססגוניים שבהם היה הדוד לייזי, אחיו הבכור של לזרוס. ליאונרד זכר את לייזי כ”איש רעים להתרועע, שהכיר היטב את נערות המקהלה ואת מועדוני הלילה והבדרנים”.9 בן דוד אחר, מדור מבוגר יותר, היה אדגר, בן דודו של נתן, שהיה איש עסקים בעל נטיות ספרותיות. כעבור שנים רבות, ב־1970, ראה אור ספרו של אדגר ה’ כהן, “מדמואזל ליברטין: דיוקנה של נינון דה לנקלו”, ביוגרפיה של אשת חברה, סופרת ומוזה בת המאה השבע־עשרה. דה לנקלו, שעם מאהביה נמנו מולייר ולה רושפוקו, פרשה לימים למנזר, אבל כעבור זמן עזבה אותו והקימה מעין מכון שבו למדו אצילים צרפתים צעירים טכניקות ארוטיות כאלה ואחרות. ליאונרד ואדגר, מספר דייוויד כהן, היו “קרובים מאוד”.
חייו של ליאונרד היו חיים נינוחים ובטוחים בתקופה לא נוחה ולא בטוחה. ימים אחדים לפני יום הולדתו החמישי פלשה גרמניה לפולין ומלחמת העולם השנייה פרצה. במונטריאול עצמה נערכה ב־1942 עצרת אנטישמית. היא נערכה בשדרות סיינט לורנס — המיין (The Main), כפי שהמקומיים כינו את הרחוב שציין את הגבול בין מונטריאול הצרפתית ומונטריאול האנגלית — ביוזמת התנועה הלאומנית הצרפתית של מונטריאול, שעם חבריה נמנו תומכי ממשלת וישי בצרפת. אחת הטענות המגוחכות במיוחד של אנשי הארגון היתה שהיהודים השתלטו על ענף הביגוד כדי לאלץ צעירות צרפתיות־קנדיות צנועות ללבוש “שמלות לא צנועות בסגנון ניו יורק”.10 במהלך העצרת נותצו כמה חלונות ראווה של חנויות ומעדניות בבעלות יהודית, ונאצות גזעניות צוירו על הקירות. אבל באשר לילד בן שבע שגר בווסטמאונט, ונהג לקרוא חוברות קומיקס של “סופרמן” בחדרו, כל זה קרה בעולם אחר שלא היה לו ולא כלום עם עולמו שלו. “אירופה, המלחמה, המאבק החברתי”, אמר ליאונרד, “כל הדברים האלה נראו רחוקים מאיתנו, לא נוגעים”.11
הוא חצה בקלילות את השנים הראשונות של ילדותו ועשה את כל מה שנדרש ממנו — רחיצת ידיים, נימוסים טובים, חליפה לארוחת ערב, ציונים גבוהים בבית הספר, הצטרפות לנבחרת ההוקי, צחצוח הנעליים והנחתן צמודות בפינה שמתחת למיטה לפני השינה — בלי להסגיר סימנים מדאיגים של קדושה או גאונות. וגם לא של דיכאון. בסרטים שצילם נתן, צלם חובב נלהב, נראה ילד קטן קורן מאושר מדווש על תלת־אופן ברחוב, צועד יד ביד עם אחותו, או משחק עם כלבו, טרייר סקוטי שחור בשם טינקי. אמו רצתה לתת לכלב שם מכובד יותר, טוֹבאריש, “חבר” ברוסית, אבל אביו הטיל וטו על השם. נתן ידע שבקהילה זו של יהודים דוברי אנגלית, הרוסיוּת של מאשה, מבטאה, האנגלית המשובשת שבפיה ואישיותה הצבעונית, עשו אותה בולטת מדי. “היה נהוג אצלנו לחשוב שלא טוב להתלהב יותר מדי משום דבר”, אומר ליאונרד, או למשוך תשומת לב. “לימדו אותנו”, אומר בן דודו דייוויד, “לשמור על נימוסים והליכות”.
ואז, בינואר 1944, מת אביו של ליאונרד. נתן היה בן חמישים ושתיים במותו. ליאונרד היה בן תשע. כארבע־עשרה שנים אחר כך, בשני סיפורים שלא פורסמו ונקראו “טקסים” ו”יום ההולדת של אחותי”,12 תיאר ליאונרד מה קרה: “נוּרסי הודיעה לנו את החדשות”. כשהיא יושבת אצל שולחן המטבח, ידיה חבוקות בחיקה, הודיעה האומנת לליאונרד ולאסתר שהבוקר הם לא ילכו לבית הספר משום שאביהם נפטר בלילה. עליהם לשמור על שקט, אמרה, כי אמם ישנה. הלוויה תיערך ביום המחרת. “ואז נזכרתי באיזה יום מדובר”, כתב ליאונרד. “‘אבל לא יכול להיות שמחר תהיה לוויה, נורסי, כי זה יום ההולדת של אחותי'”.
למחרת בתשע בבוקר הגיעו לבית שישה גברים. הם נשאו את ארון הקבורה אל חדר האורחים והניחו אותו לצד ספת הצ’סטרפילד המרופדת עור. מאשה והעוזרת כיסו את כל המראות בבית. לקראת הצהריים התחילו להגיע האבלים — בני משפחה, חברים, עובדים — כשהם רוקעים במגפיהם ומנערים את השלג ממעיליהם. ארון המתים היה פתוח וליאונרד הציץ פנימה. טלית מוכספת היתה כרוכה לגופו של נתן, פניו לבנות, שפמו שחור. אבא, חשב ליאונרד, נראה סר רוח. דוד הוראס, שניהל עם נתן את החברה המשפחתית ולחם לצדו במלחמה הגדולה, לחש לליאונרד, “אנחנו חייבים להיות כמו חיילים”. מאוחר יותר, בלילה, שאלה אסתר את ליאונרד אם העז להביט בפני אביו המת, ושניהם התוודו שעשו זאת והסכימו שנראה שמישהו צבע את שפמו. שני הסיפורים האלה מסתיימים באותה שורה: “‘אל תבכי’, אמרתי לה. אני חושב שבאותו רגע הייתי במיטבי. ‘אנא, זה יום ההולדת שלך'”.
גִרסה שלישית של האירוע מופיעה ב”משחק האהוב”. הדיווח הזה מאוזן יותר, הן מפני שהכתיבה של ליאונרד התבגרה מאוד בזמן שחלף בין שני הסיפורים הזנוחים לבין ספרו הראשון והן בזכות הריחוק שמתאפשר מייחוס האירועים המתרחשים בספר לדמות בדויה (אף שליאונרד אישר שהדברים קרו כפי שתיאר אותם בספר).13 במקרה הזה האפיזודה מסתיימת כאשר הילד לוקח מחדרו של המנוח עניבת פרפר, חותך אותה לאורך התפר ומשחיל פנימה פיסת נייר שעליה כתב משהו. ביום המחרת, בטקס פרטי משלו, הוא חופר בור בגן וקובר בו את עניבת הפרפר. לימים סיפר ליאונרד שהמשפטים שכתב על פיסת הנייר היו הטקסט הראשון שכתב. ליאונרד סיפר גם שאין הוא זוכר מה כתב שם, וש”במשך שנים חפרתי בחצר בחיפוש אחרי זה. אולי זה כל מה שאני עושה. מחפש את הפתק”.14
באירוע כולו משוקעת סמליות רבה כל כך — זו היתה לליאונרד הפעם הראשונה בחייו שכתיבתו צברה נפח טקסי — שמפתה להתייחס לדברים האלה שנאמרו בריאיון ב־1980 כלשונם, גם אם סביר יותר שהם מצטרפים לסיפורים הטובים הרבים שליאונרד סיפר תמיד למראייניו. פעמים רבות ילדים נמשכים לטקסים מיסטיים וחשאיים. גם אם ליאונרד אמר שבילדותו “לא היה לו עניין מיוחד בדת”, פרט ל”פעמים אחדות שבהן הלכנו לשמוע מקהלה”,15 הוא היה מודע היטב לעובדה שהוא כהן, בן לשבט כוהנים וצאצא מצד אביו לאהרן אחי משה, וכי נולד לכהונה. “כאשר אמרו לי שאני כהן, האמנתי בכך. לא התייחסתי לזה כאל מידע שולי”, אמר. “רציתי לחיות את העולם הזה. רציתי להיות זה שמניף את ספר התורה… הייתי אז ילד קטן, וכל מה שסיפרו לי בנושאים האלה נפל על אוזן כרויה”.16
עם זאת, כילד הוא גילה עניין מועט בבית הכנסת שהקימו אבותיו. שיעורי העברית היו “משעממים”. וילפריד שוחט, שמונה ב־1948 לרב של “שער השמים”, מאשר את הדברים. ליאונרד היה “בסדר” כתלמיד, אומר הרב הזקן, “אך לא גילה עניין של ממש בלימודים. מה שהיה מיוחד בו היתה האישיות שלו, האופן שבו פירש את הדברים. הוא היה יצירתי מאוד”.
ליאונרד לא בכה כשאביו מת; הוא התייפח יותר כאשר כלבו טינקי מת כעבור שנים אחדות. “לא הרגשתי תחושת אובדן עמוקה”, אמר בריאיון ב־1991, “אולי בגלל שהוא היה חולה בכל תקופת ילדותי. נראה טבעי שהוא מת. הוא היה חלש והוא מת. ואולי הלב שלי קר”.17
אמת הדבר שמאז הקיץ שקדם למותו הרבה נתן להתאשפז בבית החולים “רויאל ויקטוריה”. אבל גם אם נכון שלאובדן האב לא היתה השפעה ניכרת על ליאונרד, אין ספק שהוא היה מבוגר מכדי שהאירוע לא יותיר בו חותם. במקום כלשהו בתוכו משהו בוודאי השתנה: אולי מודעות ראשונה לארעיות, או חוכמה עצובה כלשהי, סדק שדרכו חילחלו חוסר הביטחון והבדידות. מכל מקום, ליאונרד כתב ודיבר על כך שבמהלך אירוע חשוב זה של ילדותו הוא היה מודע לשינוי שחל במעמדו בבית כתוצאה ממות אביו. בשעה שאביו היה מוטל בארון המתים בחדר האורחים, אמר לו דודו הוראס באין רואים שמעתה ואילך יהיה הוא, ליאונרד, הגבר בבית, ושהנשים בבית — אמו מאשה ואחותו בת הארבע־עשרה אסתר — יהיו תחת אחריותו. “זה החדיר בי גאווה”, כתב ליאונרד ב”טקסים”. “הרגשתי כמי שנמשח לנסיך בשושלת אהובה. הייתי הבן הבכור של הבן הבכור”.