מגעיל, דוחה, מזהיר, מיזנטרופי, פורנוגרפי, כמֵה לאהבה, יהיר, חושפני, וירטואוזי, פומפוזי. מתעב ושונא את עצמו. יורה לכל הכיוונים, לא דופק […]
פרולוג — שמישהו כבר יעשה משהו
הוא לא רצה לפתוח את הדלת.
״נו, באמת,” אמרה, עומדת מבחוץ, ״אתה לא חושב שאתה קצת מגזים.” הוא עמד סמוך מאוד לדלת, מקשיב לה. ״אני לא מאמינה שאתה עושה את זה עכשיו,” הקול שלה נסדק באמצע המשפט. ״זה אתה שכל הזמן אמר איך זה הכי בסדר. ועכשיו אתה דופק לי סצנה כזאת, בשתיים וחצי בלילה?!” היא הכתה עם כף יד פתוחה על הדלת, ״אני גמורה מעייפות, זה לא בסדר מה שאתה עושה.”
״מה שאני עושה,” הוא מילמל אל עצמו. ״מה שאני עושה,” שינה מעט את טעם המשפט, כך שהמשקל יֵשב עתה על המילה ״אני”, ויהפוך בזאת את משמעותו. הוא השעין ראשו על הדלת.
״זה גם לא הבית רק שלךָ, ואני כבר שלושה חודשים משלמת יותר מחצי השכירות. יא דפוק אחד, תפתח כבר.” היא התיישבה על מעקה האבן, מדליקה סיגריה, מוציאה את הפלאפון — עוברת על ההודעות שנשלחו, ושיחות שהחמיצה לאורך יום הצילומים שהיה.
״אולי באמת תתקשרי אליו. אולי הוא ייתן לך לישון אצלו,” צעק לעברה מאחורי הדלת הסגורה, מביט דרך העינית בפנים שלה, שהוארו עכשיו, יפות כל כך, באור מסך הפלאפון.
״אני פשוט לא מאמינה שאתה עושה לי את זה אחרי כל מה שדיברנו, אחרי כל מה שאמרת לי אתה. כל הבולשיט הזה, על חופש אמנותי. אתה כזה מניאק,” וכאשר אמרה את המילה האחרונה, הקול שלה התרסק לגמרי. היא היתה בוכייה. מלחץ, מעייפות, מהבוגדנות שלו. מהחוצפה הבוגדנית שלו. ״אתה לא תפספס הזדמנות להוציא אותי חרא, אה?” המשיכה, ״אתה לא תפספס אף הזדמנות.” התחשק לה לנפץ את הפלאפון על הדלת בזריקה, אבל המחשבה שבעוד רגע אולי תיאלץ להזמין מונית עצרה אותה מלהתמסר לזריקה הזאת.
״בעניין הכסף,” צעק לה מן העבר השני ״אני לא הייתי מתגאה בזה כל כך. שנינו יודעים מה עשית בשביל הכסף הזה,” אמר, ובעצמו נתן מכה בדלת. ״חוצמזה, אני בכלל סדרתי לך את העבודה הזאת, אפילו את זה לא השגת בעצמך.”
״איזה חרא אתה. אפילו לא אכפת לך להודות שאתה הכנסת אותי לזה, וגם משחק על ה׳רגשי׳ של זה כאילו מהצד הנפגע… אני פשוט לא מאמינה שאתה עושה לי את זה. איך אתה חושב שאני מרגישה? להיות שם כל היום מול החברים הגועל־נפש שלך, ולעשות את עצמי כאילו אני בסדר, והכול סבבה, וכל זה.”
״כן, באמת שמעתי שהיה לך די סבבה. שמעתי על הטייק הקצת מאוד־מאוד ארוך הזה שהיה לכם בסוף.” הוא פתח את הדלת, האור מהסלון הטיל אלומה ארוכה שהגיעה בדיוק עד המקום בו היא ישבה.
פניו היו מוחשכות ונראו די מעוותות. משהו באמת התעוות בו בפנים, ראתה דרך החושך, כאשר עיניה החלו להסתגל לסנוור שמאחוריו. “תודה שפתחת,” אמרה בשקט לבסוף. אבל דווקא אל מול הדלת הפתוחה, אף שייחלה לה כל כך, הרגישה פתאום שמשהו בה מתחיל להתפרק לחתיכות.
״כן, רמי סיפר לי,” אמר גם הוא בשקט. ״נדמה לי שניסה להתנצל, או לקחת על זה אחריות.” היא ראתה עכשיו שגם אצלו היו דמעות. ״זה היה כל כך משפיל,” המשיך, ״שהוא מנסה להגיד לי סליחה על משהו שכבר קרה, וכולם יודעים, ורק אני לא.”
אפילו שרגע קודם רצתה להעיף לו משהו בַּפָּנִים, עכשיו רק רצתה לחבק אותו. ושיניח את העלבון שלו ואת הראש שלו, אצלה, בתוך החזה שלה, שיתנחם. אבל ידעה גם שזה לא יהיה כזה קל, ושגם היא צריכה איזה מקום להניח בו את החטא הקטן שלה. באמת קטן, הוא היה, ובכל זאת חטא — בכל זאת בעיה. ואז הוא הפר את השקט הקצר, המביך, ובפשטות של ילד שעוולו לו, ואינו מבין את מקום העוול בעולם, את הצרימה שלו, שאל, ״למה בטי. למה עשית לי את זה, דווקא ככה, מול רמי וכולם?”
״לא עשיתי את זה לך, בם. בכלל לא עשיתי את זה לך, עשיתי את זה לי. ותאמין לי או לא, בכלל שכחתי מרמי, שכחתי מכל הצוות שמסביב. כן, גם שכחתי ממך באותו רגע, בם. אני מצטערת. או לא, לא בדיוק מצטערת, כי הנה עשיתי את זה, ואין לי מה להגיד, ממש.” היא אמרה את כל זה במין אדישות, אדישות עייפה ומותשת, עצמאית באיזה אופן שלא הכיר קודם.
היה להם איזה קטע כזה שאחרי ריבים הוא קורא לה בחיבה, בטי, כי היא משולחת ופרועה, והיא קוראת לו בחזרה, בם, כי הוא אלים, וקנאי, ופראי גם, באיזשהו אופן. ״אני כבר שלושה שבועות איתו בכל מקום,” המשיכה לספר, ״עוברת איתו דברים מוטרפים ומדהימים, וזה עשה לנו חיבור נורא חזק. כל ערב, אנחנו בוכים אחד מול השני. בסוף היום, לפני שאני חוזרת הביתה מכל ההרפתקה הזאת של הצילומים במדבר ובכנרת, ושנינו יודעים שביום האחרון תבוא הסצנה הזאת, ושנינו הכי במתח, בקושי מדברים על זה. רק איזה בדיחה מדי פעם על זה שיביא הרבה מסטיקים כי אני שונאת סיגריות, ואפילו אותך הצלחתי לגמול, ושאני גומלת את כל מי שאיתי. ולפני יומיים, אמר לי בצחוק שהוא מפסיק לעשן בשבילי גם, אבל אז ראיתי שבאמת הפסיק, וזה כל כך הדהים אותי, כי ראיתי כמה שקשה לו בהפסקות, כשהוא מתכונן לסצנות, ואין לו משהו ביד. נשאר כזה חשוף פתאום, ואני חשבתי, איזו מידה של התחשבות מופרכת הוא מתחשב בי.” הוא הקשיב לה בעדינות, שומע.
״ויש גם את הדבר הזה,” המשיכה בסיפור שלה, ״שרמי אמר לי, אחרי זה, שאין סרט טוב — ושאפילו בסרטים גרועים, זה קורה — שנוצר בלבול של ממש בין מה שמצלמים ומה שאמיתי, ושהעלילה כאילו נכנסת לדם של העולם, כמו איזה עירוי של חולה, והשחקנים מתגרשים עם דמות מתגרשת, ולפעמים גם כל מיני תהליכים הפוכים, שאיש שעושה סרט על חוזר בשאלה פתאום מתחיל לשאול שאלות, ובסוף הסרט, כבר נמצא בתהליך חזרה בתשובה, ושהסרט מתפרץ לתוך החיים, אבל ממש מבפנים, מהעצמות. אני חושבת שהוא אמר את זה כדי שלא ארגיש כזה כובד נוראי ומבוכה, כלומר, שיש גם איזה כוח, שהוא יותר גדול ממני או ממנו, שקורה מתוך השותפות, ושכמו שהחיים עושים ניסוי בעשיית סרט, הסרט עושה ניסוי בלעשות את החיים. ונורא בכיתי כשהוא אמר לי את כל זה. ובאמת הייתי חייבת את הרגע הזה איתו שבסצנה, שאנחנו סופסוף ביחד אחרי כל ההמתנה הזאת, כי נצבר כל כך הרבה מתח, שבחיים לא הייתי יכולה לחזור הביתה כאילו כלום, ואמרתי לעצמי, בלי שרמי בכלל מעורב כי הוא נורא ניסה להיות הגון, ומתחשב במצב, אבל אמרתי לעצמי, מה שיקרה יקרה, ואני לא מתערבת בזה, רק ככה אפשר לגמור את הסרט הזה. כלומר את הסרט של הסרט, את מה שהסרט הזה עשה לי בחיים. כי הסרט הזה שינה לי את החיים, מקצה אל קצה הוא שינה אותי, מותק, ואין לך מושג כמה אני מודה לך. אין לך מושג כמה אני שמחה שעזרת, כי נתת לי אולי את החוויה הכי משמעותית שהיתה לי בחיים הבוגרים. אוי, זה נשמע נורא. אני לא מתכוונת באיזה אופן מעליב, או מקטין. אני מתכוונת בחיים שלי במי שאני אמורה להיות. נו, הדבר הזה שאנשים אומרים ייעוד.” הוא הניח עליה יד.
הוא לא אמר כלום. הוא חשב אולי ששניהם לא יודעים עדיין שזה רגע של פרדה. ואולי דווקא הוא טועה, וסתם מבוהל כי זה באמת רגע יפה של גדילה, ותוך שהיא דיברה המחשבות שלו התחילו קצת לנדוד לאיזו פינה, של משהו מוזר שעשה בשבוע הקודם. אולי שיער בעצם את הרגע הזה שיבוא והכין את עצמו אליו, כי בבוקר כשקם, להעביר את השיעור שלו לבוגרים של התיכון, הרגיש איזה גל של התנגדות, ולא הביא את המקראות, והסיפורים של הזז ודבורה בארון, רצה פתאום משהו שיסביר לתלמידים שספרות זה לא מה שהם בכלל חושבים. ושגם הגדולים בשעתם, לפני שהפכו סופרי התקופה השפיעו כך על קוראיהם. הנחיתו להם איזה פטיש בראש, ורק אנחנו בגלל ההכנות האלה למה שמכונה בגרות, כל הזמן שוכחים בכלל מה התכלית של מה שאנחנו עושים. ובאותו בוקר הבין פתאום שהוא מורה לספרות. מורה לפאקינג ספרות, וכל הכניעה הזאת לתוכנית הלימודים זה בסדר, כי הוא צריך להתפרנס והכול, אבל יש גם רגע שצריך, ולו רק לשבריר קצר, להרף הבלחה אחת להראות להם, וגם לעצמו, על מה אנחנו מדברים כשאנחנו כביכול יושבים בכיתה לדבר על ספרות. והיד שלו נשלחה לאיזו מגירה והוא הוציא סיפור קצר, של אחד אמריקאי שבארץ לא כל כך מוכר, ג׳ון צ׳יוור, אבל שבאמריקה בדור שלו, הוא נחשב אחד החזקים והטובים בקרב מי שמבין. והסיפור שהביא היה סיפור מוזר מאוד, שבו הסופר כמו משתף את הקוראים באיזה רגע משונה שהיה לו עם אשתו, שנכנסת בדיוק בדלת, ומשתפת אותו בדבר גדול שנעשה לה בחייה, איזה טקס חניכה מופלא בסן פרנסיסקו של שנות השבעים. אשתו מספרת לו, בעצם, על קורותיה באותם צהריים, שראתה כרזה כזו ברחוב, של תיאטרון ניסיוני, ושהיה כתוב עליה: ״דרושה צעירה אינטליגנטית ואמיצה, עם נכונות לבחון את הגבולות של עצמה: להצגה ניסיונית, חזרה ראשונה בשעה 13:00…” ואשתו, ראתה שמדובר באותו היום, ופשוט הלכה לשם. ואף שהקדימה בשעה, הצוות נאסף, ואנשים התחילו לצחוק, ולפשוט את בגדיהם, ולגעת זה בזה. וגם נגעו בה, והיא התחילה לגעת גם בהם, מתמסרת לחלוטין לכל זה. ושכבה בה בעת עם שלושה גברים שונים, והגיעה שם לאורגזמות ותובנות שלא הכירה קודם לכן. ושהיא גם מתכוונת להגיע לחזרות מחר. והיא אומרת את כל זה כמעט בדרך אגב לסופר הזקן. בלי לשאול לדעתו, או להיוועץ בו. והסופר הזקן משתף את הקורא במה שהוא חושב לעצמו, שבטח נכון היה להעניק לה איזו סטירה מפוארת, אבל חרף זה הוא ממשיך לבהות בשמש השוקעת, שתוי, מניח כי היחסים ביניהם, שנמשכו לאורך העשור האחרון, מתקרבים עכשיו לסיומם, ושוב חושב שבטח מגיעה לה איזו סטירה מצלצלת.
וכשסיימו לקרוא את זה בכיתה היה הלם גמור. הם פשוט לא ידעו מהיכן לבלוע את כל הדבר הזה. הווידוי של האישה האדישה, או הווידוי של הסופר שנחשף במין פשטות כזאת שבכלל לא דומה לדבר שהם בכיתה מכנים סיפור, אלא יותר כמו מישהו בצרה שרוצה להתייעץ איתך, אבל גם לא בדיוק זה. והתלמידים, שתמיד היתה להם איזו גישה לא יפה למורה המשונה הזה, עכשיו לגמרי השתתקו, בהתחלה, היו קצת צחקוקים, אבל אז כשהסיפור התקרב לסיומו, זה הפך למין בהייה כזו ארוכה, שבה כל אחד בוהה לתוך חייו שלו, תוך שחושב על ישיבתו אין־אונים של הסופר הזקן, שיושב שם ושומע את הסיפור של אשתו הצעירה ממנו בחמש־עשרה שנים, ועל החוויה הכה מיוחדת שעברה עליה בצהריים הזה.
ועכשיו, גם הוא חשב על הסטירה שהזקן לא העיף לה, וגם על כמה זה מדהים שעשה כזה אקט, באופן כל כך לא מודע, מתכונן מראש לרגע הזה שיבוא. ואולי גם הוא, בשם הסופר הזקן, והכיתה ההלומה, צריך להחטיף אותה לבטי שלו, היפה והחצופה, שבוכה עכשיו בצד המיטה, מנוזלת. בוכה לא עליו, אלא על ההתרגשות הגדולה שלה והעייפות והפורקן והחירות שחשה. וחשב גם איך באמריקה קורים הדברים יותר בגדול תמיד, זיון על הבימה עם שלושה גברים, בעוד שאצלו, כל הסיפור זה שניים — שני גופים מתמזמזים בצילומים על מיטה — ונשיקה שהתארכה כמה עשרות שניות אחרי שהבמאי אמר קאט וראפ, והם המשיכו להתנשק, כי לא שמעו, ולא יכלו להפסיק, וככה מול כל החברים שלו מלימודי הקולנוע, והחבר הטוב שלו רמי, שהיה הבמאי, והניח להם, כי הבין שבגלל הסרט שלו הם נקלעו אחד לתוך הפה של השני, ושעכשיו לפחות, הסרט שלו נגמר, ואין לו יותר שליטה ואחריות כמעט על האנשים ומה שאצלם זה מחולל, בדיוק כמו עם השחקן ההוא שחזר בתשובה ואף אחד לא שמע ממנו מאז, כי הסרט היה גרוע, וגם השחקן שלא באשמתו נתן הופעה די מביכה. הוא רק סובב קצת את הגב לזוג המתנשקים, אומר כאילו שזה כבר לא לגמרי באחריותו, וגם לא לגמרי לא. וכשסיימו וקמו מהסט יד ביד, הוא פתח שמפניה, וכולם התחבקו, לסמן, איטס־א־ראפ, והוא העלה אותה על מונית בחזרה לבית חברו, ובדרך רק התקשר לומר לו שהיא צעירה נורא, ובטח תבוא קצת נסערת, כי היתה סצנה חזקה, ושלא יהיה קשה איתה, הוא מבקש, כי זה הכול באשמתו של הבמאי שהקדיח את תבשיל הסרט הזה, ושהשחקנים הם תמיד גם קורבנות של זה, קצת כמו קרוטונים בקערת מרק.
וניתק. זה לא עניינו של אף אחד מה קרה בסוף, אפילו לא של הדמויות שמכנות זו את זו בטי או בם, או כל דבר טיפשי אחר. כי גם הם שחקנים שמשננים את תפקידם ואינם יודעים פה דבר על תכליות, בדיוק כמו כיתת הספרות התיכונית שהמורה הלא יוצלח שלה בא יום אחד במצברוח מוזר, והפיל עליהם הלם עם התמונה האחרונה של סופר זקן שמסתכל אל תוך החמה הגוועת של שקיעת חייו.
אין עדיין תגובות