לקסיקון

אמילי רף היא נערה המתגוררת ברחובות סן פרנציסקו. כשמגייס של פנימיה יוקרתית מאתר אותה ומציע לה קורת גג, מזון וחינוך טוב היא לא עומדת בפיתוי. מהר מאוד מסתבר שבפנימיה לא לומדים מתימטיקה והיסטוריה אלא את אמנות השכנוע, היכולת להשתלט באמצעות כוחן של מילים על תודעתם של אחרים, ואמילי רף היא התלמידיה המבריקה ביותר שהיתה להם אי פעם. ואז היא עושה טעות ומתאהבת. ויל פארק נחטף בשדה תעופה על ידי אנשים שרוצים ממנו משהו שהוא אינו יודע מהו. הם לוקחים אותו איתם למסע עקוב מדם אל עיירה אוסטרלית נידחת, שמשהו, או מישהו, מחה את כל אוכלוסייתה ביום אחד. בעוד שני הגיבורים עושים את דרכם (בנפרד) אל אתר הקטסטרופה, נפרשת תוכנית שטנית להשיב את העולם לתוהו ובוהו.

מקט: 15100071

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

סקירה

אמילי רף היא נערה המתגוררת ברחובות סן פרנציסקו. כשמגייס של פנימיה יוקרתית מאתר אותה ומציע לה קורת גג, מזון וחינוך […]

---

[1]

"הוא חוזר להכרה."

"העיניים שלהם תמיד מגיבות ככה."

העולם היה מטושטש. בעינו הימנית היה לחץ. הוא אמר, אֶרְק.

"זין!"

"תביא את ה…"

"מאוחר מדי, תשכח מזה. תוציא אותו."

"לא מאוחר מדי. תחזיק אותו." דמות גדלה והתקרבה למול עיניו. ניחוח אלכוהול ושתן ישן. "ויל? אתה שומע אותי?"

הוא שלח יד אל פניו, לסלק משם את הדבר הלא ידוע שהפעיל שם לחץ.

"תפוס את ה…" אצבעות נסגרו סביב מפרק כף ידו. "ויל, חשוּב שלא תיגע לעצמך בפנים."

"למה הוא בהכרה?"

"לא יודע."

"דפקת משהו."

"לא נכון. תן לי את זה."

רחש. הוא אמר, הנננ. הנננ.

"תפסיק לזוז." הוא הרגיש על אוזנו הבל פה, חם ואינטימי. "יש לך מחט בגלגל העין. אל תזוז."

הוא לא זז. משהו ציפצף, משהו אלקטרוני. "אה, חרא, חרא."

"מה?"

"הם פה."

"כבר?"

"שניים מהם, על פי המכשיר. חייבים לזוז."

"אני כבר בפנים."

"אתה לא יכול לעשות את זה כשהוא בהכרה. אתה תטגן לו את המוח."

"סביר להניח שלא."

הוא אמר, "בבקשששה אאל תרגו אותי."

צליל פתיחת תפסים. "אני עושה את זה."

"אתה לא יכול לעשות את זה כשהוא בהכרה, ונגמר לנו הזמן, וסביר להניח שזה אפילו לא האיש הנכון."

"אם אתה לא עוזר, אז אל תפריע."

ויל אמר, "אני… צריך… להתעטש."

"זה רעיון רע להתעטש בשלב הזה, ויל." משקל נחת על חזהו. הראייה שלו התערפלה. גלגל העין שלו נע מעט. "זה עשוי לכאוב."

חתך. יבבה אלקטרונית נמוכה. יתד ננעצה לתוך המוח שלו. הוא צרח.

"אתה צולה אותו."

"אתה בסדר, ויל. אתה בסדר."

"הוא… איכס, הוא מדמם מהעין."

"ויל, אני צריך שתענה לי על כמה שאלות. חשוב שתענה בכנות. אתה מבין?"

לא לא לא…

"שאלה ראשונה. האם היית מגדיר את עצמך כטיפוס של כלבים, או יותר כטיפוס של חתולים?"

מה…

"קדימה, ויל. כלבים או חתולים?"

"אני לא מסוגל לקרוא את זה. זאת הסיבה שלא עושים את זה כשהם בהכרה."

"תענה על השאלה. הכאב מפסיק כשאתה עונה על השאלות."

כלבים! הוא צרח. כלבים בבקשה כלבים!

"זה היה כלבים?"

"כן. הוא ניסה להגיד כלבים."

"יפה. טוב מאוד. אחת פחות. מה הצבע האהוב עליך?"

משהו דינדן. "זין! אוי איזה זין!"

"מה?"

"וולף פה."

"לא ייתכן."

"זה מה שטוען המכשיר המזורגג!"

"תראה לי."

כחול! הוא צרח לתוך דממה.

"הוא הגיב. רואה?"

"כן, ראיתי! למי אכפת? חייבים לעוף. אנחנו חייבים לעוף!"

"ויל, אני רוצה שתחשוב על מספר בין אחת למאה."

"אני לא מאמין."

"איזה מספר שבא לך. תזרוק."

אני לא יודע…

"ויל, תתרכז."

"וולף בדרך, ואתה מצ'טקמק עם נברן פועל, שתקוע בתוך האיש הלא נכון. תחשוב על מה שאתה עושה."

ארבע אני בוחר ארבע…

"ארבע."

"ראיתי."

"זה טוב, ויל. רק עוד שתי שאלות. אתה אוהב את המשפחה שלך?"

כן לא איזה מין סוג ש…

"הוא מתברבר."

אין לי… אני מניח שכן זאת אומרת כן כולם אוהבים…

"רגע, רגע. בסדר. אני רואה. אלוהים, זה מוזר."

"עוד שאלה אחת. למה עשית את זה?"

מה… אני לא…

"שאלה פשוטה, ויל. למה עשית את זה?"

עשיתי מה עשיתי מה מה מה…

"גבולי. זאת אומרת, אני מנחש שזה משיק למשהו כמו שמונה פלחים שונים."

אני לא יודע למה אתה מתכוון לא עשיתי כלום אני נשבע מעולם לא עשיתי רע לאיש חוץ חוץ מאשר פעם הכרתי בחורה…

"הנה."

"כן. כן, בסדר."

יד נסגרה על פיו. הלחץ בגלגל העין שלו התעצם, הפך ליניקה. הם מושכים החוצה את גלגל העין שלו. לא: זאת המחט, נשלפת. הוא צווח, יש להניח. אז הכאב נעלם. ידיים משכו אותו לעמידה. הוא לא מסוגל היה לראות. הוא התאבל על גלגל העין האומלל המעונה שלו. אבל הוא עדיין נמצא שם. הוא שם.

דמויות מטושטשות הופיעו בערפל. "מה," אמר ויל.

"קוֹאַרְג מֶדיסיטי נַייטֶן קוֹמֶנְס," אמרה הדמות היותר גבוהה. "קפוץ על רגל אחת."

ויל צימצם את עיניו בבלבול.

"אה," אמרה הדמות היותר נמוכה. "אולי זה כן הוא."

הם מילאו כיור במים ודחפו פנימה את פניו. הוא הגיח ממנו כשהוא מתנשף בכבדות. "אל תספיג את הבגדים שלו," אמר הגבוה.

הוא נמצא בשירותים. נמל תעופה. הוא ירד מהטיסה של 15:05 משיקגו, שמושב המעבר בה אוכלס על ידי איש גדול בחולצת הוואי, שוויל ריחם עליו ונמנע מלהעירו. בתחילה נראה היה שהשירותים סגורים לרגל ניקיון, אבל כשהשרת הסיר את השלט, ויל נע לכיוונם בהתלהבות. הוא הגיע למשתנה, פתח את הרוכסן, נשטף בהקלה.

הדלת נפתחה. נכנס גבר גבוה במעיל בז'. היו שש משתנות פנויות, ויל עמד בקצה, אבל האיש בחר את המשתנה שלצדו. חלפו רגעים ארוכים והאיש הגבוה לא השתין. ויל, שהתרוקן במהירות גבוהה, הרגיש מדקרת חמלה. הוא הכיר את זה. הדלת שוב נפתחה. נכנס איש שני, שנעל את הדלת.

ויל ארז את עצמו בחזרה לתוך המכנסיים. הוא הביט באיש שלצדו וחשב — ובמבט לאחור זה מצחיק — שלא משנה מה קורה שם, איזה סוג של סכנה שעליה רימזה העובדה שהאיש נכנס לשירותים ציבוריים ונעל אותם, לפחות ויל והגבוה נמצאים באותה הסירה. לפחות זה שניים נגד אחד. אז הוא הבין שעיניו של המשתין הביישן היו שלוות ועמוקות ודי יפות, למעשה, אבל נקודת המפתח היתה שלוות במובן לא מופתעות, והמשתין הביישן אחז את ראשו של ויל והטיח אותו בקיר.

ואז הכאב, והשאלות.

"צריך לשטוף לו את הדם מהשיער," אמר הנמוך. הוא התקיף את פניו של ויל במגבות נייר. "העין שלו נראית זוועה."

"אם הם יהיו מספיק קרובים לראות את העיניים שלו, נהיה בצרות יותר רציניות." הגבוה ניגב את ידיו במטלית לבנה קטנה, והעניק תשומת לב לכל אצבע ואצבע. הוא היה רזה ושחום־עור, ויל כבר לא סבר שהעיניים שלו כאלה יפות. הן שידרו משהו יותר קר, נטול נשמה. כאילו העיניים האלה מסוגלות להביט בדברים זוועתיים מבלי להסיט מבט. "אז, ויל, אתה איתנו? אתה מסוגל ללכת ולדבר?"

"זין," הוא אמר, "אוֹררףףףף." זה לא נשמע כמו שהוא התכוון. נדמה היה לו שראשו משוחרר.

"יפה," אמר הגבוה. "אז זה הסיפור. אנחנו צריכים לצאת מנמל התעופה הזה במינימום זמן ובמינימום בלגן. אני מצפה לשיתוף פעולה מצדך בעניין. אם לא אקבל אותו, אני אעשה לך רע. לא מפני שיש לי משהו נגדך, לא באופן מיוחד, אבל אני צריך שתהיה חדור מוטיבציה. אתה מבין?"

"אני לא…" הוא חיפש את המילה. עשיר? ניתן לחטיפה? "מישהו. אני נגר. אני מייצר דֶקים. מרפסות. גזיבו."

"כן, זאת הסיבה שאנחנו כאן, אמנות הגזיבו הייחודית שלך. אתה יכול להפסיק את המשחק. אנחנו יודעים מי אתה. וגם הם יודעים מי אתה, והם כאן, אז בוא נתחפף מפה, כל עוד זה אפשרי."

הוא השתהה כדי לבחור את המילים, מפני שהיתה לו הרגשה שהוא יקבל רק עוד סיכוי אחד. "שמי הוא ויל פּארק. אני נגר. יש לי חברה והיא מחכה ביציאה לאסוף אותי. אני לא יודע מי אתם חושבים שאני, או למה תקעתם לי… משהו בעין, אבל אני סתם אחד. אני מבטיח לכם שאני כלומניק."

האיש הנמוך ארז ציוד לתוך תרמיל חום, ועכשיו תלה אותו על הכתף והביט בפניו של ויל. היו לו שיער מקליש וגבות דאוגות. בנסיבות שגרתיות ויל היה מנחש שהוא רואה חשבון.

"תראו מה נעשה," אמר ויל. "אני אכנס לתא ואסגור את הדלת. עשרים דקות. אני אחכה עשרים דקות. זה יהיה כאילו מעולם לא נפגשנו."

הנמוך הביט אל הגבוה.

"אני לא האיש," אמר ויל. "אני לא האיש."

"הבעיה עם התוכנית החמודה הזאת, ויל," אמר הגבוה, "היא שאם אתה תישאר כאן, תמות בתוך עשרים דקות. אם תלך אל החברה שלך, שאני מצטער להודיע לך שאתה כבר לא יכול לבטוח בה, גם אז תמות. אם תעשה משהו שאינו לבוא איתנו עכשיו, במהירות ותוך שיתוף פעולה, אז גם במקרה הזה, לצערי, תמות. אולי זה לא נראה ככה, אבל אנחנו היחידים שמסוגלים להציל אותך מזה." עיניו סקרו את עיניו של ויל. "אבל אני רואה שזה לא נשמע לך הכי משכנע, אז תרשה לי לעבור לשיטה יותר ישירה." הוא פתח את כנף מעילו. על מותניו, נתון בנרתיק כשקנֵהו מופנה כלפי מטה, היה רובה רחב קוטר וקצוץ קנה. זה לא היה הגיוני, מפני שהם נמצאו בנמל תעופה. "בוא, או שאני מזרגג לך חורים בכליות."

"כן," אמר ויל. "בסדר, זה נימוק משכנע. אני אשתף פעולה." הוא חייב לצאת מהשירותים. נמל התעופה מלא באנשי אבטחה. אחרי שהוא יהיה בחוץ, דחיפה, צעקה, ריצה קצרה: ככה הוא יימלט.

"לא," אמר הנמוך.

"לא," הסכים הגבוה. "אני רואה. תסמם אותו."

דלת נפתחה. מצדה השני היה עולם של צבע מוגבל וצליל מעומעם, כאילו משהו היה תקוע באוזניו של ויל, ובעיניו, וייתכן שגם במוחו. הוא ניער את ראשו כדי לנקות אותו, אבל העולם נעשה חשוך וזועם וסירב להישאר במקום. העולם לא אוהב שמנערים אותו. עכשיו הוא הבין את זה. הוא לא ינער אותו שוב. הוא הרגיש את רגליו מחליקות הלאה ממנו על גלגיליות חרישיות, ושלח יד אל קיר כדי להיתמך בו. הקיר קילל ונעץ את אצבעותיו לתוך זרועו, וסביר להניח שהוא לא היה קיר. זה כנראה היה איש.

"נתת לו יותר מדי," אמר האיש.

"הלכתי על בטוח," אמר האיש האחר. הם אנשים רעים, נזכר ויל. הם חוטפים אותו. הוא כעס על העניין, אם כי באופן טכני, כמו לנקוט עמדה עקרונית. הוא ניסה למשוך אליו בחזרה את רגלי הגלגיליות שלו.

"אלוהים," מילמל איש, הגבוה עם העיניים השלוות. ויל לא אהב את האיש הזה. הוא שכח מה הסיבה. לא. זה בגלל החטיפה. "תלך."

הוא הלך, בתרעומת. במוחו נמצאו עובדות חשובות, אבל הוא לא הצליח למצוא אותן. הכול זז. זֶרֶם של אנשי נמל תעופה השתבר סביבו. כולם הלכו למקום כלשהו. ויל הלך למקום כלשהו. לפגוש מישהו. לשמאלו צייצה ציפור. או טלפון. הנמוך צימצם עיניים לעבר מסך. "רֵיין."

"איפה?"

"טיסות פנים. ממש לפנינו." ויל מצא שהרעיון הזה משעשע: ריין, גשם בטרמינל. "אנחנו מכירים ריין?"

"כן. בחורה. חדשה."

"חרא," אמר הנמוך. "אני שונא לירות בבחורות."

"מִתרגלים," אמר הגבוה.

זוג צעיר חלף על פניהם. הם החזיקו ידיים. אוהבים. הרעיון נראה מוכר. "מפֹּה," אמר הגבוה, שניווט את ויל לתוך חנות ספרים. הוא מצא את עצמו פנים אל פנים מול מדף עם השלט "כותרים חדשים". רגליו של ויל לא חדלו להחליק על גלגליהן, והוא שלח יד כדי לבלום, והרגיש כאב חד.

"בעיה?"

"אולי שום דבר," מילמל הגבוה, "ואולי ריין, שחולפת עכשיו מאחורינו בשמלה קיצית כחולה."

על פני עטיפות מבריקות חלפה השתקפות מנתרת. ויל ניסה להבין מה דקר אותו. זה היה חוט ברזל משוחרר מהשלט "כותרים חדשים". הדבר המעניין היה שהדקירה עזרה לפזר את הערפל שבראשו.

"זה תמיד החלק הכי הומה בכל חנות, הכותרים החדשים," אמר הגבוה. "זה מה שמושך אנשים. לא הכי טובים. החדשים. מה לדעתך הסיבה לזה, ויל?"

ויל דקר את עצמו עם החוט. הוא היה מהוסס מדי, בקושי הרגיש אותו, כך שהוא ניסה שוב, חזק יותר. הפעם חלף דרך מוחו להב של כאב. הוא נזכר במחטים ובשאלות. ססיליה, החברה שלו, עמדה בחוץ ברכב שטח לבן. היא תהיה במפרץ החניה המוגבל לשתי דקות. הם אירגנו את זה בקפידה. הוא מאחר בגלל הטיפוסים האלה.

"נראה לי שאנחנו בסדר," אמר הנמוך.

"תוודא." הנמוך התרחק. "בסדר, ויל," אמר הגבוה. "עוד כמה רגעים אנחנו חוצים את המסדרון ויורדים כמה מדרגות. נתמרן סביב כמה מטוסי נוסעים, ואז נעלה על מטוס פרטי ונחמד של שנים־עשר מושבים. יהיה קצת אוכל. גם שתייה, אם אתה צמא." הגבוה הביט אליו. "אתה עדיין איתי?"

ויל תפס את פניו של האיש. לא היתה לו תוכנית להמשך, אז הוא מצא את עצמו נאחז לו ככה סתם בראשו של האיש, וכושל לאחור עד שמעד על מתקן תצוגה מקרטון. שני הגברים נפלו בערבוביה של מעיל בז' וספרים מפוזרים. ברח, חשב ויל, וכן, זה היה רעיון מוצק. הוא הצליח להיעמד ורץ אל היציאה. בחלון הוא ראה איש מבוהל, פעור עיניים, והבין שזה הוא. הוא שמע יללות וקולות מבוהלים, כנראה הגבוה נעמד, ויש לו קצוץ קנה, נזכר עכשיו ויל, קצוץ קנה, שאינו מסוג הדברים שהיית חושב שניתן שיחמקו מזיכרונך.

הוא כשל החוצה אל תוך אוקיינוס הפנים הבהירות המבוהלות והפיות הפעורים. הוא לא הצליח להיזכר מה היתה התוכנית. רגליו איימו במעשה בגידה, אבל התנועה היטיבה עמו, עזרה לו לנקות את הראש. הוא הבחין במדרגות נעות וחש לקראתן. הגב שלו זימר מפגיעות פוטנציאליות של כדוריות קצוץ קנה, אבל אנשי נמל התעופה גילו יכולת מרשימה לסור מדרכו, ממש השליכו את עצמם הצידה, ועל כך הוא היה אסיר תודה. הוא הגיע אל המדרגות הנעות, אבל רגלי הגלגיליות שלו המשיכו הלאה והוא נפל לאחור על גבו. התקרה חלפה באיטיות. האריחים למעלה היו מטונפים. מגעילים לחלוטין.

הוא התיישב בעודו נזכר בססיליה. וגם ברובה קצוץ הקנה. וגם, עכשיו שהוא חשב על זה, מה עם כמה מאבטחים? איפה הם? הרי זה נמל תעופה. זה נמל תעופה. הוא לפת את המעקה בכוונה להרים את עצמו במשיכה ולחפש מאבטחים, אבל הברכיים שלו נעו לכיוונים שונים, ואת שאר הדרך למטה הוא התגלגל. חלקי גוף שידרו תלונות בשלט רחוק. הוא קם. זיעה זלגה לתוך עיניו. מפני שערפל תודעתי לא מספיק מבלבל, גם ראייה מטושטשת הוא צריך. אבל הוא היה מסוגל לראות אור, שמשמעו יציאה, שמשמעה ססיליה, אז הוא המשיך לרוץ. מישהו צעק. האור התעצם. אוויר קפוא התפרץ סביבו כאילו הוא ניתר לתוך אגם הררי והוא ינק אותו לריאותיו. שלג, הוא ראה. יורד שלג. פתיתים כמו כוכבים זעירים.

"הצילו, יש לו רובה," הוא אמר לגבר שנראה כמו שוטר, אבל כשחושבים על זה כנראה היה סדרן מוניות. אוטובוסים כתומים. מפרצי חניה. האזורים של שתי הדקות נמצאו מעט הלאה משם. הוא כמעט התנגש במשפחה גדושת עגלות יד, והגבר ניסה לתפוס בז'קט שלו, אבל הוא המשיך לרוץ ועכשיו זה התחיל להיראות הגיוני, הריצה. הוא התחיל להיזכר באופן בו מתאמים בין החלקים השונים של גופו, זרק מבט מעבר לכתפו ועמוד התנגש בו.

הוא טעם דם. מישהו שאל אם הוא בסדר, איזה ילד ששלף אוזניות מתוך השיער שלו. ויל בהה. הוא לא הבין את השאלה. הוא רץ לתוך עמוד, וכל המחשבות שלו נפלו החוצה. הוא גישש אחריהן ומצא את ססיליה. הוא הרים את גופו כמו אונייה טרופה מתוך המעמקים, דחף הצידה את הילד ורכב קדימה על גל העלבונות שלו. בסוף הוא ראה את זה, את הרכב של ססיליה, מבצר לבן על גלגלים עם סטיקר "וירג'יניה נועדה לאוהבים" על החלון האחורי. חדווה הניעה את צעדיו. הוא פתח בכוח את הידית ונפל פנימה. הוא מעולם לא היה כל כך גאה. "הצלחתי," הוא התנשף בכבדות. הוא עצם את עיניו.

"ויל?"

הוא הביט בססיליה. "מה?" הוא התחיל להרגיש לא בטוח, מפני שהפנים שלה היו משונות. ואז זה הגיח, במזרקה של חרדה שהחלה במקום בלתי מזוהה ונגמרה באשכיו: הוא לא צריך להיות שם. הוא לא צריך היה להוביל אנשים עם רובים אל החברה שלו. זה היה טיפשי. הוא כעס על עצמו, וחש מצוקה, מפני שהיה כל כך קשה להגיע לשם, ועכשיו הוא שוב צריך היה לרוץ.

"ויל, מה קרה?" אצבעותיה נשלחו אליו. "אתה מדמם מהאף." על מצחה היה תלם זעיר שאותו הכיר היטב ונעצב לעוזבו.

"רצתי לתוך עמוד." הוא שלח יד אל הידית. ככל שהוא ישב שם יותר, הערפל הלך והתקרב.

"חכה! לאן אתה הולך?"

"רחוק. אני חייב…"

"תשב!"

"חייב ללכת."

"אז אני אסיע אותך לאנשהו! תישאר לשבת!"

זה רעיון. לנסוע. "כן."

"אתה תישאר אם אני אקח אותך לאנשהו?"

"כן."

היא שלחה יד אל מתג ההתנעה. "בסדר. פשוט… תישאר. אני אקח אותך לבית חולים או משהו כזה. בסדר?"

"כן." הוקל לו. משקל חמק לאורך גופו. הוא תהה אם זה יהיה בסדר לגלוש לחוסר הכרה. נראה שזה כבר לא בידיו. ססיליה תנהג אל מקום מבטחים. המכונית הזאת היא טנק. הוא ליגלג עליה בעבר, מפני שהיא כל כך גדולה בעוד שססיליה כל כך זעירה, אבל הן אגרסיביות במידה שווה, ועכשיו המכונית תציל אותם. לא יזיק אם הוא יעצום את עיניו לרגע.

כשהוא פקח אותן, ססיליה הסתכלה עליו. הוא מיצמץ. היתה לו תחושה שהוא נרדם. "למה…" הוא התיישב.

"ששש."

"אנחנו זזים?" הם לא זזו. "למה אנחנו לא זזים?"

"פשוט תישאר פה עד שהם יגיעו," אמרה ססיליה. "זה מה שחשוב."

הוא הסתובב במושבו. הזכוכית היתה מכוסה דוק. הוא לא יכול היה לראות מה יש בחוץ. "ססיליה. סעי. עכשיו."

היא העבירה קווצת שיער אל מאחורי האוזן. היא נהגה לעשות את זה כשנזכרה בדבר מה. הוא יכול היה לראות אותה מדברת עם מישהו מעברו השני של חדר, ולדעת שהיא מגוללת זיכרון. "זוכר את היום שפגשת את ההורים שלי? אתה התחרפנת בגלל שחשבת שנאחר. אבל לא איחרנו. לא איחרנו, ויל."

הוא ניגב נוזלים שהתעבו על השמשה. דרך הלובן רצו לכיוונו גברים בחליפות חומות. "סעי! סיל! סעי!"

"זה בדיוק כמו אז," היא אמרה. "הכול יהיה בסדר."

הוא צלל אל מעבר לה, וגישש אחר מתג ההתנעה. "איפה המפתחות?"

"לא אצלי."

"מה?"

"הם כבר לא אצלי." היא הניחה יד על ירכו. "פשוט תשב איתי דקה. נכון שהשלג יפה?"

"סיל," הוא אמר. "סיל."

תנועה כהה הבזיקה והדלת נפתחה. ידיים אחזו בו. הוא נאבק בידיים אבל לא ניתן היה להתנגד להן, והן משכו אותו אל תוך הקור. הוא שיגר אגרופים לכל עבר עד שמשהו קשה נחת על עורפו, ואז הוא נישא על כתפיים רחבות. נראה שבין לבין עבר זמן מה, מפני שנעשה חשוך יותר. כאב התגלגל בראשו בגלים. הוא ראה אספלט וזנב מעיל מתנפנף. "זין," אמר מישהו בתסכול. "תשכח מהמטוס. הם לא יכולים לחכות לנו יותר."

"לשכוח מהמטוס? ומה אז?"

"בצד השני של הבניינים ההם יש יציאת חירום שתוציא אותנו אל הכביש המהיר."

"במכונית? אתה עושה צחוק? הם יסגרו את הכביש המהיר."

"לא אם ניסע מהר."

"לא אם ניסע…?" אמר הנמוך יותר. "זה התחרבש! זה התחרבש בגלל שלא היית מוכן לצאת כשאמרתי."

"ששש," אמר הגבוה. הם הפסיקו לנוע. הרוח נשבה זמן מה. ואז קצת ריצה, ויל שמע מנוע, מכונית עוצרת. "החוצה," אמר הגבוה, וּויל נזרק לתוך כלי רכב קטן. הנמוך נכנס מאחוריו. כדור דיסקו השתלשל מהמראה. מלוח המחוונים חייכה אליו קבוצה של חיות צעצוע מבד, עם עיניים שחורות עצומות. ארנב כחול החזיק דגל על מקל, דגל של מדינה שוויל לא זיהה. הוא חשב שאולי הוא יוכל לנעוץ את זה בפניו של מישהו. הוא שלח יד אל הבובה אבל הנמוך הקדים אותו. "לא," אמר הנמוך והחרים את הארנב.

המנוע נהם. "איך הלך לך עם החברה, ויל?" אמר הגבוה. הוא נהג את המכונית סביב עמוד עם הסימון D3, שוויל זיהה כשייך לחניון. "אתה מוכן לשקול את האפשרות שאנחנו יודעים מה אנחנו עושים?"

"זאת טעות," אמר הנמוך. "צריכים להמשיך ברגל."

"המכונית זה בסדר גמור."

"זה לא בסדר גמור. שום דבר לא בסדר גמור." על ברכיו היה תת־מקלע קצר קנה וזעוף למראה. איכשהו, ויל לא הבחין בזה. "וולף עלתה עלינו מההתחלה. הם ידעו."

"הם לא ידעו."

"ברונטה…"

"סתום את הפה."

"ברונטה דפקה אותנו!" אמר הנמוך. "היא דפקה אותנו, ואתה לא מוכן להודות בזה."

הגבוה כיוון את המכונית אל מצבור של האנגרים נמוכים ובניינים דמויי מחסנים. בזמן שהתקרבו אליהם, הרוח התעצמה וירקה קרח לתוך המשפכים שיצרו הקירות שלהם. המכונית טולטלה. ויל, שהיה תקוע בין שני האנשים, נשען על האחד, אז על השני.

"זבל של מכונית," אמר הנמוך.

דמות קטנה הגיחה מתוך הקדרוּת שלפניהם. נערה, בשמלה כחולה. השיער שלה פיזז ברוח, אבל היא עמדה ללא כל ניע.

הנמוך נשען קדימה. "זאת ריין?"

"נראה לי."

"כנס בה."

המנוע יילל. דמותה של הנערה הלכה וגדלה בשמשה הקדמית. ויל ראה פרחים על השמלה שלה. פרחים צהובים.

"כנס בה!"

"איזה זין," אמר הגבוה, כמעט שקט מכדי להישמע, והמכונית התחילה לצרוח. העולם הוּסט. משקל אילץ את ויל לנטות הצידה. דברים נעו מעבר לזכוכית. יצור תפלצתי עם עיני גחלים ושיני כסף התנפל עליהם. המכונית סטתה והסתובבה. ויל הבין שהשיניים היו שׂבכת חזית והעיניים פנסים קדמיים, מפני שהיצור היה רכב שטח. הוא לעס את חזית הרכב ושאג ורעד ודהר לתוך קיר הלבנים. ויל כיסה על ראשו בידיו, מפני שהכול נשבר.

הוא שמע גניחות. דשדוש. נקישה של מנוע מתקרר. הוא הרים את ראשו. נעליו של הגבוה נעלמו דרך חור משונן, שנמצא במקום בו היתה לפני כן השמשה הקדמית. הנמוך שיחק עם ידית הדלת שלו, אבל באופן שרימז לוויל שהוא מתקשה לגרום לידיו לעשות את מה שהוא רוצה שיעשו. לחלל הפנימי של המכונית היתה צורה משונה. הוא ניסה לדחוף משהו מעל הכתף שלו, אבל זה היה הגג.

הדלת של הנמוך חרקה ונתקעה. הגבוה הופיע מהצד השני ופתח אותה במשיכה עזה. הנמוך זחל החוצה והביט אחורה אל ויל. "בוא."

ויל נד בראשו.

הנמוך פלט קללה. הוא הסתלק, ופניו של הגבוה התכופפו לתוך שדה הראייה. "הֵי. ויל. ויל. תביט רגע לימינך. תישען קצת קדימה. בדיוק. אתה רואה?"

חלון הצד היה קורי עכביש מקולפים למחצה, אבל מעבר לו הוא יכול היה לראות את הרכב שתקף אותם. זה היה רכב שטח לבן. הפרונט שלו היה מקומט לתוך הקיר. קיטור פרץ מסביב לגלגליו הקדמיים המעוקמים. על הסטיקר של החלון האחורי היה כתוב: "וירג'יניה נועדה לאוהבים".

"החברה שלך ניסתה להרוג אותנו הרגע, ויל. היא נכנסה ישר לתוכנו. ואני לא בטוח שאתה יכול לראות את זה משם, אבל היא אפילו לא טרחה לעצור כדי לשים עליה חגורת בטיחות. עד כדי כך היא היתה ממוקדת. אתה מצליח לראות אותה, ויל?"

"לא," הוא אמר, אבל הוא ראה אותה.

"כן, ואתה צריך לצאת מהמכונית, מפני שיש עוד כמוה בדרך. תמיד יש עוד."

הוא יצא מהמכונית. הוא התכוון להכניס לאיש אגרוף בלסת, להפיל אותו ואולי לחנוק אותו למוות, להביט בעיניים האלה הולכות ומתעמעמות, אבל משהו לכד את מפרקי ידיו. עד שהוא הבין שהנמוך אזק אותו באזיקון פלסטיק לבן, הדבר כבר נעשה. הגבוה דחף אותו קדימה. "זוז."

"לא! לא! ססיליה!"

"היא מתה," אמר הגבוה. "יותר מהר."

"אני אהרוג אותך," אמר ויל.

הנמוך רץ קדימה לפניהם, כשהוא חובק את התת־מקלע שלו. הראש שלו נע מצד לצד. ככל הנראה חיפש אחר הנערה ההיא, זאת שהם קראו לה ריין. שעמדה כאילו היא ממוסמרת לאספלט, כאילו היא מסוגלת לעצור מכונית במבטה. "בהאנגר ההוא יש מסחרית," אמר הנמוך. "אולי יש בה מפתחות."

כמה גברים בקסדות מגן ובסרבלים התקרבו. הנמוך צרח עליהם לשכב ולא להעז לזוז. הגבוה פתח את דלת המסחרית הלבנה והכניס לתוכה את ויל. ויל הסתובב על מקומו כדי שכשהגבוה ייכנס בעקבותיו הוא יוכל לבעוט לו את השיניים לתוך הגרון, אבל הבזק כחול במראה הצדדית לכד את עינו. הוא הביט דרכה. משהו כחול היה שפוף מתחת למשאית דלק. שמלה כחולה.

דלת הצד של המסחרית נפתחה והנמוך נכנס. הוא הביט בוויל. "מה?"

ויל לא אמר דבר. הגבוה הפעיל את המנוע. הוא החליק לתוך המסחרית מבלי שוויל שם לב.

"חכה רגע," אמר הנמוך. "הוא ראה משהו."

הגבוה הביט אליו. "ראית?"

"לא," הוא אמר.

"חרא," אמר הנמוך והתגלגל החוצה מהמסחרית. ויל שמע את צעדיו. הוא לא רצה להביט במראת הצד מפני שהגבוה צפה בו, אבל הוא העיף מבט חטוף וכבר לא היה שם דבר. כמה רגעים חלפו. רעש נשמע. הנערה בשמלה הכחולה חלפה בריצה מתפרצת על פני החלון של ויל, מה שהבהיל אותו, ושערה הזהוב התעופף מאחוריה. נשמע מטח יריות. היא נפלה כרכיכה על הבטון.

"אל תזוז," אמר הגבוה לוויל.

הנמוך הגיע מסביב למסחרית והביט בהם. קנה הרובה שלו העלה עשן. הוא הביט בנערה והשמיע צחוק קצר ונבחני. "הורדתי אותה!"

ויל יכול היה לראות את עיניה של הנערה. היא היתה שרועה על הבטן כששערה סתור על פניה, אבל הוא בכל זאת היה מסוגל לראות שעיניה היו באותו גוון כחול כשל השמלה. דם כהה הזדחל על פני הבטון.

"בגדול הורדתי אותה!" אמר הנמוך. "לא מאמין!"

הגבוה פימפם את המנוע. "בוא נזוז."

הנמוך אותת: רגע. הוא התקרב יותר אל הנערה כשהרובה שלו מכוון עליה, כאילו יש איזה סיכוי שהיא תקום. היא לא זזה. הוא הביט לאחור אל הרכב כשעיניו בורקות.

"חיסלנו משוררת!"

עיניה של הנערה נעו. שפתיה נפשקו. " קוֹנטרֶקס הֶלוֹ סִיק רִטְרֶק," היא אמרה, או משהו דומה לזה. "תירה בעצמך."

הנמוך הצמיד את קצה הרובה שלו אל הסנטר ולחץ על ההדק. הראש שלו ניתז לאחור. הגבוה פתח את הדלת בבעיטה והרים את קצוץ הקנה אל הכתף. הוא רוקן אותו לתוך הבחורה. הגוף שלה היטלטל. הגבוה הלך קדימה, פלט את התרמיל הריק וירה שוב. רעם התגלגל ברחבי ההאנגר.

עד שהגבוה חזר למסחרית, ויל כבר היה בחצי הדרך החוצה. "בחזרה," אמר הגבוה. עיניו היו מלאות במוות, ויל ראה בבירור שעכשיו הם עוסקים בדברים מוחלטים. הידיעה הזאת עברה ביניהם. ויל חזר לתוך המסחרית. ידיו הכפותות נלחצו לתוך גבו. הגבוה הכניס את המסחרית להילוך אחורי, תימרן מסביב לשתי הגופות והאיץ אל תוך הלילה. הוא לא דיבר או הסתכל לכיוונו של ויל. ויל הביט בבניינים חולפים ביעף ללא תקווה: אולי היתה לו הזדמנות לברוח, אבל עכשיו זה נגמר.

לרוצח מנמל התעופה "לא נשארה סיבה לחיות"

פורטלנד, אורגון: עובד התחזוקה שירה למוות בשני אנשים לפני שהתאבד, וכתוצאה מכך גרם לסגר בן שמונה שעות של נמל התעופה הבינלאומי של פורטלנד, סבל מדיכאון שנבע מהתפוררות המשפחה שלו, אמרו אתמול חבריו ובני משפחתו.

אמיליו גונזלס, 37, סיפר לחבר שלא נשארה לו עוד סיבה לחיות, לאחר שבית המשפט העניק לפני שלושה חודשים משמורת מלאה על שני ילדיו, בני אחת־עשרה ושבע, לאשתו לשעבר, מלינדה גונזלס.

על פי ההנחה, מר גונזלס פנה לעזרה רפואית ונרשמו לו תרופות נגד דיכאון.

עמיתיו לעבודה של מר גונזלס עדיין אינם מסוגלים להאמין למעשיו, ומתארים אותו כאיש ידידותי ונדיב, שלעתים קרובות עשה מעל ומעבר ליכולתו כדי לעזור לאחרים.

"אמיליו היה בחור נחמד, בלי חוכמות," אמר ג'רום ובר, שלפני התקרית עבד עם מר גונזלס בתחזוקת מטוסים במשך שנתיים. "מעט שקט, אבל כל אחד היה עובר משבר דומה בנסיבות שלו. זה פשוט הבנאדם האחרון שהיית מצפה שיעשה משהו כזה."

הנהלת נמל התעופה הגנה על נוהלי ההעסקה שלה, וטענה כי כל העובדים עוברים בדיקות פסיכולוגיות תקופתיות. מר גונזלס עצמו עבר בדיקה שכזאת לפני ארבעה שבועות בלבד.

"אנחנו עושים כמיטב יכולתנו כדי לרדת לשורש הבעיה," אמר ג'ורג' אַפְטֶרקוֹק, מנהל הביטחון של נמל התעופה הבינלאומי פורטלנד. "אנחנו רוצים לדעת כיצד קורה שעובד לדוגמה עשוי להישבר לפתע פתאום."

אמיליו גונזלס ירה בשני אנשים ביום שבת. על פי הסברה, קורבן נוסף שגבתה התקרית הוא אישה שנהרגה בתאונת דרכים בזמן שניסתה להימלט. שמות הקורבנות טרם הותרו לפרסום.

בתחילה סברו כי הפרעת סדר שקדמה לתקרית, במהלכה רץ גבר נסער בשטח אולם מקבלי הפנים, היתה קשורה לתקרית הירי, אך התברר כי אין קשר בין האירועים.

פוסט # 16

בתגובה ל: http://nationstates.org/pages/topic-8724511-post-16.html

אצלי בעיר הוצאנו 1.6 מיליארד דולר על מערכת חדשה של הנפקת כרטיסים לרכבות. החלפנו את כרטיסי הנייר בכרטיסים חכמים, ועכשיו אפשר לדעת איפה אנשים עולים ויורדים. אז, שאלה לי: איך בדיוק זה שווה 1.6 מיליארד דולר?

אנשים אומרים שזה חוסר יעילות של הממשלה, ובסדר. אבל זה קורה בכל המקומות. כל רשתות התחבורה עוברות לכרטיסים חכמים, במכולת מבקשים ממך את השם, בנמלי תעופה יש מצלמות לזיהוי פנים. המצלמות האלה לא עובדות כשאנשים מנסים להתחמק מהן. כאילו, אפשר להטעות אותן עם משקפיים. אנחנו יודעים שהן לא יעילות כאמצעי למניעת טרור, אבל ממשיכים להתקין אותן.

כל הדברים האלה — הכרטיסים החכמים, מערכות הזיהוי, טכנולוגיית "אל־פקק" למעקב אחר כלי רכב — זוועתיים במה שהם אמורים לעשות באופן רשמי. זה טוב רק כדי לעקוב אחרינו, השאר, אותם 99.9% מהאוכלוסייה שסתם משתמשים בכרטיס החכם או מה שזה לא יהיה, ומרשים שיעקבו אחרינו מפני שזה קל יותר.

אני לא פריק של פרטיות, ולא ממש אכפת לי אם הארגונים האלה רוצים לדעת לאן אני הולך ומה אני קונה. אבל מה שכן מטריד אותי זה כמה קשה כולם עובדים בשביל המידע הזה, כמה כסף הם מבזבזים, והעובדה שהם לעולם לא מודים שזה הדבר שהם רוצים. משתמע מזה שמסיבה כלשהי למידע הזה יש ערך ממשי, ואני פשוט שואל את עצמי עבור מי ולמה.