ליידי לייק

בגיל שלושים ושמונה ואחרי יותר מדי שנות רווקות ודייטים כושלים, מוצאת עצמה אלי הרוש בצומת דרכים משמעותית. היא צריכה להחליט האם להקים משפחה אלטרנטיבית או לגנוז את החלום על בית וילדים ולהתמסר לקריירה המשגשגת שלה כ"ליידי לייק" – מלכת הרשת הישראלית." החבר הכי טוב שלה, שהוא גם הקואצ'ר הכי מצליח בטלוויזיה, מציע לה את אתגר "פרויקט בעל": "אם כל שבוע תצאי לדייט אחד, סטטיסטית, אחרי שנה, תמצאי בעל." הוא מכריז. בחוסר חשק ובחשדנות רבה, אלי נגררת אל המשחק ויוצאת לניסיון רומנטי אחרון לפני קבלת ההחלטה הגורלית. בניגוד לציפיותיה, היא פוגשת במסגרת "פרויקט בעל" כמה גברים ראויים, ולרגע נראה שזה היה רעיון לא רע, עד שמטורף המגיח ממעמקי הרשת, המרחב הטבעי שלה, גורר אותה בעל כורחה להרפתקה מסוכנת שאינה ווירטואלית כלל. אלי נאלצת לשים בצד את שאיפותיה הצנועות למצוא אהבה, כדי לגלות מי האדם שעומד מאחורי הפרופיל המטיל אימה על הברנז'ה הישראלית בכלל ועליה בפרט. "ליידי לייק" הוא רומן מתח עדכני וקצבי. יובל אברמוביץ' שוזר בסגנונו המושחז עלילת מתח סוחפת בתובנות ומחשבות על המציאות הטכנולוגית והווירטואלית שהשתלטה על חיינו.

מקט: 15100255

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

בגיל שלושים ושמונה ואחרי יותר מדי שנות רווקות ודייטים כושלים, מוצאת עצמה אלי הרוש בצומת דרכים משמעותית. היא צריכה להחליט […]

---

1

סטטוס: איך זה שלמרות כל מה שיש לי, אני מרגישה שאין לי כלום?

יניב הוא האדם האחרון בסביבתי המיואשת שממשיך לעמת אותי, על בסיס קבוע, עם המציאות התקועה של חיי. אפילו אמא שלי, אישה קמצנית במילים אך נדיבה בעקיצות, כבר מזמן הפסיקה לשאול אותי בסיום שיחות הטלפון שלנו אם יש חדש בגזרת הדייטים. היא, כמוני, יודעת שאין חדש ולא יהיה חדש. לא בשנים הקרובות. אבל כנראה יניב, הגורו הטלוויזיוני של ישראל, לא מסופק רק מלנבוח על אנשים מוכי גורל בפריים טיים של ערוץ שתיים קלישאות בסגנון, "החיים שלך בידיים שלך, אז תעשה עם עצמך משהו!" כך שהוא החליט להציב מול החבֵרה הכי טובה שלו, בפעם המי־יודע־כמה, מראה סדוקה המשקפת את מצב הצבירה התקוע של חיי ולחרב לנו את ערב הדרינקים השבועי.

כבר עייפתי משיחות המוטיבציה השחוקות שלו, ולמרות הרצון שלי לחבוט בפניו הפוטוגניות בבקבוק הלמברוסקו שבדיוק חיסלנו בבר הטרנדי שפתחו לאחרונה מול בית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי בתל אביב, נשארתי נטועה במקומי. זה לא היה האלכוהול שמצליח דרך קבע לפהק אותי, כמו העובדה שכבר שמעתי אותו נואם לי כל כך הרבה פעמים על הפסיביות של חיי האישיים, כמו שידעתי שהוא פשוט צודק. אני לבד, וכבר הרבה זמן. יותר מדי זמן, ומספיק בשביל להיות מותשת נפשית ופיזית מלנהל איתו דיאלוג של ממש. העדפתי להתמקד במילים קצרות. מאוד. ולשתוק. גם הרעש האלקטרוני, שבקע מהרמקולים וניסה לשלהב את עשרות הרווקים והרווקות המתאמצים נואשוֹת למצוא חן, הכה בי ברקות וגרם לי לאבד את הסבלנות. יניב דיבר אלי בזמן שבהיתי במחפשי הסקס המזדמן והטכני, אך המשביע, שהיו עסוקים בליירט את הקורבן הבא. הדרישות: מבט נואש שמתחזה למבט מלא ביטחון עצמי, שיוביל אותם לפורקן מהיר במיטה חמה אקראית. אחד מהם הסתכל עלי. מיהרתי להפנות את המבט ליניב, שראה בזה הזדמנות לחזור על המנטרה: "את חייבת לעשות משהו עם עצמך". לא היה לי כוח להיכנס איתו בפעם המי־יודע־כמה לשיחה על "חיי האין לי זוגיות", שנעה במעגל סגור כבר כמה שנים טובות. אז סימנתי לו עם אצבע על האוזן שלי, בהגזמה של מתורגמנית שפת הסימנים שחיה בתוך עיגול טלוויזיוני, שאני לא שומעת אותו בבירור, ולכן לא אוכל לנהל איתו שיחה של ממש. האמת שאין לי מושג איך אחרי שמונה־עשרה שנות חברות יניב גולן עדיין לא התייאש מניסיונותיו להעביר אותי שיעורי חינוך פרטיים על זוגיות ואהבה, להטיף לי מוסר ולפטם אותי בשלל עצות, שהוא מצטט בלהט מוגזם מספרי הפסיכולוגיה העצמית שהוא מזמין במשקל מ"אמזון".

"אֵלי, את כבר בת פאקינג שלושים ושמונה. עד מתי תחכי לגבר החלומות שלך, כשאת בקושי יוצאת לדייטים? את מחכה לתעודה רשמית שתבשר לך שהביציות שלך הן ממצא ארכיאולוגי?! את חייבת לקחת את עצמך בידיים ולהתחיל לצאת לדייטים! ותממשי כבר את המינוי לאתר ההיכרויות שקניתי לך ליום הולדת שלושים וחמש!"

יניב ירה לעברי מטח משפטים עמוסי סימני קריאה והרים את קולו הרבה לפני שהייתי מספיק שיכורה או מנומנמת מכדי להכיל את האמת הצורבת שאני מכירה עד כאב ומעדיפה להדחיק. פעם הוא עוד היה מנסה לדבר איתי ברכּוּת ובורר את מילותיו, אבל עכשיו הוא מעדיף לנהום עלי בעוצמה של מכבש, מקווה לשטח את ההתנגדויות שלי בכוח. ככה זה כנראה עם חברים טובים, בניגוד לחברים וירטואלים, שמסננים אותך בצ'אט של פייסבוק כשאת מאותתת מצוקה נפשית בשתיים לפנות בוקר. זה עושה לי נעים בבטן לדעת שיש מישהו שעוד אופטימי לגבי. הייתי שמחה גם לגבר שיעשה לי נעים באזורים נוספים בגוף. עם יניב גולן זה כבר לא יקרה. ניסינו בעבר במשך שבועיים וקיבלנו מאלת האהבה ציון נכשל.

"אני מקווה שברור לך שאת צעד אחד מלהירשם לקבוצת תמיכה שמפגישה נשים בנות ארבעים ומשהו עם חבורת הומואים שרוצים להרגיש סטרייטים כדי לעשות ילד משותף."

את חוסר הסבלנות שלי כלפי האימון הכפוי שהחליט להעביר אותי, ללא תיאום מוקדם עם היומן שלי, הפגנתי באמצעות התעמקות בקערית האדממה המתרוקנת שהיתה מונחת מולי. אילו הייתי משקיעה בחיי האהבה שלי את האנרגיה שהשקעתי בחיפוש מזון טרנדי אך לא משמין, כבר כנראה הייתי נשואה עם שלושה ילדים.

הוא לא הרפה. "אני שואל ברצינות, יש לך תוכנית מגירה?" הוא נקש אצבע באצבע אל מול עיני כדי ללכוד את מבטי המתחמק, "נניח שלא תמצאי מישהו בתוך שנתיים מהיום, אז את הולכת על אופציה של ילד עם הומו? זה הפתרון שלך למצב?" לא השבתי לו בתקווה שזה ייפסק מעצמו. זה לא עבד.

"אלי, צר לי לבשר לך, אבל האביר מהפנטזיות שלך מת כבר מזמן מהתקף לב בגלל יותר מדי שומנים בדם. והוא גם הקריח בגיל צעיר. הגיע הזמן שתפסיקי לברור ותתחילי לבחור. כבר הסכמנו על זה שהחיים הם לא סרט של וולט דיסני, לא?"

"כן. וגם הסכמנו שהחיים שלנו הם ממש לא 'סקס והעיר הגדולה'. אני לא קארי בראדשו, אתה ממש לא סמנתה, מעט הגברים שיצאתי איתם לדייט ראשון בשנים האחרונות רחוקים מאוד מלהיות מיסטר ביג, ולצערי הרב, תל אביב, למרות כל המאמצים של ראש העיר, היא ממש לא ניו יורק. אתה מדבר על זה כאילו שלהיות רווקה, רגע לפני גיל ארבעים, זה סוג של לונה פארק, וכאילו שאני דוהרת להנאתי ברכבת הרים ומסרבת לרדת ממנה. אבל האמת היא שרווקה מזדקנת, במקרה הטוב, היא לא יותר מהליצנית של החבר'ה, שנהנים לשמוע סיפורי דייטים כאתנחתה קומית לסיפורי הקקי־פיפי של החיים האפורים שלהם. להיות החיה הפצועה של העדר זה לא סקסי במיוחד, בעיקר כשכל מי שמקיף אותי נמצא עמוק בחיתולים ובמשכנתה ומשאיר אותי לבלות עם עצמי בסופי שבוע. אתה מדבר אלי כאילו שאני בעצמי לא עייפה ומותשת מהמצב. תספר לי משהו שאני לא יודעת."

"את גם מרירה, אלי. יש לך פרצוף זועף כל הזמן. את יודעת שזה עושה קמטים ועיגולים שחורים מתחת לעיניים?" הוא משך לכיוונו את קערית פולי הסויה המתרוקנת כדי שאתרכז בו. משכתי אלי בחזרה את הצלוחית, לקחתי תרמיל סגור ומצצתי אותו בהתרסה אל מול פניו הרציניות.

יניב הנמיך את קולו והאט את קצב דיבורו. "את באמת מעדיפה להזדקן מול מסך המחשב עם הפייסבוק שלך מאשר לצאת לדייטים?" כשהוא השתתק, סימנתי למלצרית למלא לי את הכוס באיזה משקה מטשטש מציאות. הייתי צלולה מכדי לנהל את השיחה הזאת. "את מתכוונת לענות לי?" המשיך להציק בזמן שבהיתי בחלל וגילגלתי עיניים, מנסה להתחמק מהבחור מהבר שישב מולי, ומשום־מה פירש את המבטים שלי כהזמנה מפורשת ללילה של כיף.

"למה אתה תמיד מרגיש צורך להרוס את ערבי הבילוי שלנו? דיברנו על זה בדיוק לפני שבועיים. תרד ממני."

"כי אני רוצה שיהיה משהו שיפחיד אותך יותר מהפחד המטופש והלא רציונלי שלך לצאת לדייט אחד תמים ואולי לקבל בסופו דחייה! את באמת רוצה להיות חלק מהטרנד התל אביבי של 'הורות אחרת'?"

"תגיד, אתה מקשיב לעצמך? דייטים זה בשביל למצוא בן זוג, לא אבא פוטנציאלי." הרמתי את הקול והצלחתי להשתיק אותו לכמה שניות.

רציתי להשיב לו שכתושבת טרייה בשכונת סביוני רעננה, שרכשה דירת ארבעה חדרים עם מרפסת שמש ומחסן בגלל יותר מדי חברות שעמדו מתחת לחופה וסיפרו לי שבפריפריה אין דבר כזה שנקרא רווקוּת, לא אוכל להיות — לפחות לא באופן רשמי — חלק מההווי של שדרות רוטשילד. אבל התשובה הזאת היתה כל כך עלובה ומתגוננת, שהעדפתי לשתוק. החלטתי לוותר גם על ציטוטים מתבקשים מתוך הכתבה האחרונה שקראתי באחד ממוספי סוף השבוע, על כך שנשים סטרייטיות וגייז, שחוברים למטרת ילד משותף, זה כבר מזמן לא רק טרנד מקומי, אלא מציאות חיים שמשכפלת את עצמה בקצב מסחרר בכל הערים המרכזיות ברחבי העולם. יניב ניצל את השתיקה הרועמת שלי, וכמו פוליטיקאי שרגיל להתעלם מדברי הצד השני, המשיך במונולוג על כך שאני רומסת את הסיכויים לחיים זוגיים רק משום שאני שקועה עמוק בבוץ הטראומתי של הזוגיות האחרונה שהתפוצצה לי בפנים לפני כשש שנים וחצי. אני יודעת לבד ששש שנים וחצי הן כמעט שבע, ושבזמן הזה אנשים סביבי הספיקו להתחתן, להתגרש ולהתחיל פרק ב', כולל להכיר את הילדים אחד של השנייה. אבל הדבר האחרון שרציתי לשמוע באותו הרגע היה שהעובדה שביטלתי את החתונה שלי חודש לפני שהוגדרתי "מקודשת" עם רועי היא לא כזאת דרמתית. ושאני לא האישה הראשונה עלי אדמות שגילתה את האמת המרה על המציאות המדומה שבה היא חייתה. קרוב לוודאי ששקרים, סודות ובגידות הם מנת חלקם של כל הזוגות באשר הם. אבל המקרה שלי כן היה דרמתי בשבילי, ואני יודעת את זה, כי זה גזר עלי כמעט שבע שנים רזות בדייטים ועשירות בבן אנד ג'ריז.

"אני לא רוצה להתפשר," ירקתי את תרמיל האדממה הריק בכזה בוז, שהוא נחת אל תוך הכוס של יניב, וזה היה טוב, כי ניצלתי את ההלם שלו בשביל להשחיל עוד משפט. "אני רוצה להכיר מישהו שאני אוהַב באופן מוחלט, שאסתכל עליו ויהיו לי לגביו שלושה סימני קריאה. לא סימן קריאה אחד עטוף בהרבה סימני שאלה, סולמיות וסימנים של אחוזים."

הוא הביט בי בפנים קפואות, למרות שהצלחתי לזהות בעיניו הגדולות החומות שהמסר שלי נקלט היטב. "כבר אמרתי לך יותר מפעם אחת שאני מחפשת מישהו שזה יעבוד איתו בלי שזה יהיה כרוך במאמץ כל כך גדול, שהשיחה תזרום ושהוא יבין אותי במבט. אני לא מחפשת בעל שיבעל אותי, אלא חבר שיכיל אותי. ואני כבר יודעת מה אתה עומד להגיד לי, ש'צריך לעבוד בלמצוא אהבה'. אז אתה יודע מה? לא מתחשק לי. בא לי שזה יהיה נקי ממניפולציות וזיעה. כבר אין לי כוח לכל אתרי ההיכרויות והאפליקציות שמכריזות באיזו נקודת ציון נמצא הזיון הקרוב ביותר למיטה שלי ומהי הסטייה האהובה עליו. זה גורם לי להרגיש כמו סחורה בשוק. רק חסר שאשים על עצמי שלט ואכתוב 'רק היום'."

"אנחנו בשנות האלפיים, אלי. זאת המציאות." הוא הרי לא יכול לעצור את עצמו מלענות ולחנך אותי, כמו גם לפרשן בשבילי את העידן שבו אנחנו חיים, כאילו שאני לא לוקחת בו חלק פעיל כבר יותר משלושים ושמונה שנים. "זה לא סתם שכל יזם שרוצה לעשות קופה מנסה להמציא אפליקציית היכרויות. הרווקוּת היום היא המחלה החברתית הכי גדולה של האנושות. זה יותר גרוע ממגפת ההשמנה." הוא המשיך לצטט נתונים סוציולוגיים, מספרים, אחוזים ומחקרים חברתיים.

"אתה יכול להיות רגוע, אם לא אמצא את הגבר שלי בזמן הקרוב, אני אלך על האופציה האלטרנטיבית. אני מכירה ידידה של חבר שעשתה ילד עם המנחה של התוכנית ריאליטי הזאת על הרווקים והרווקות, שהוא אגב הומו בארון על פי השמועות שמסתובבות ברשתות החברתיות. והיא ממש מאושרת מזה שיש לה כמה ימי חופשה בשבוע מהילד ואת מי להקפיץ בלילה כשנגמרים לה החיתולים, הטמפונים והסיגריות, או סתם כשהיא זקוקה לקצת בידור. בעתיד כולם יחיו ככה. גם הסטרייטים. תגגל ותראה כמה מאמרים נכתבו בשנים האחרונות על המשפחה של המאה העשרים ואחת. יש היום כל כך הרבה פורמטים משפחתיים, שזה עניין של זמן עד שימציאו תוכנית ריאליטי עם עשרים רווקות ומבחנה ביד במרוץ אחרי הילד. יניב, לא כולם בנויים לזוגיות ולא כולם חייבים את זה, למרות שלך, באופן אישי, זה נראה לא הגיוני מפני שנוח לך לחיות ככה כבר כמה מאות שנים עם סיגל. תסתכל סביבך ותראה שהזוגיות בפורמט הישן פשטה את הרגל. זה לא מקרי שחצי עולם מתגרש, המודל של סבא וסבתא שלי — שהיו נשואים שישים ומשהו שנים עד ליום מותם, ובו האישה היתה המשרתת והגבר היה האדון, או שהתקיימה ההבנה שחיים יחד על הטוב והרע וכל אחד סובל את השני בשקט — נעלם מעולמנו."

"רוב המשפחות האלטרנטיביות שאני מכיר גמרו בבית משפט," לא הרפה. שלפתי את הג'וקר שלי מחפיסת קלפי המילים, ששיחקנו בהם משחק מלחמה בלי אופק לסיום, "אז תמיד נשארת לי האופציה של בנק הזרע. אני מכירה מישהי שהזמינה דרך האינטרנט זרע נורווגי. הגנים הבלונדיניים מגיעים בשליחות אקספרס עד לדלת הבית, בתוך עשרים וארבע שעות, ובסוף את גם נשארת עם צידנית קלקר איכותית לשימוש רב־פעמי. זה אחלה פתרון לפיקניקים."

"אני לא צוחק איתך, אלכסנדר," הוא הניח את הכוס שלו בכעס על השולחן והשפריץ טיפות משקה על החולצה הכחולה המכופתרת שרכש באחת מחנויות המותגים שהוא כל כך מעריץ. בכל פעם שיניב קורא לי "אלכסנדר", אני יודעת שהוא באמת כועס, ושלא מדובר באחת מטקטיקות ההפחדה הפוטוגניות שלו. יניב הוא אחד משישה אנשים, להוציא את הורי שהביאוני עד הלום וגרמו לי יותר מדי שריטות ושֵם מביך אחד, שיודעים שאֵלי זה קיצור של אלכסנדר. כן, ככה בחרו ההורים ההו־כה־מיוחדים שלי לקרוא לי בתקופה שבה הם עישנו יותר מדי חומרים אסורים ושיחקו בלהיות ילדי וודסטוק הישראלים ומנהלי מועדון חובבי השירה העברית על שם אלכסנדר פן בפרובינציה המדברית באר שבע.

כששואלים אותי מה משמעות השם שלי, אני עונה: "פשוט אלי." לעקשנים במיוחד, שמוכרחים להתחכם ומוסיפים, "אבל אלי נשמע לי כמו שם שחייב להיות קיצור של משהו," אני מסבירה שמדובר בשם צרפתי, ולמתמידים בנדנוד אני עונה בחוסר סבלנות מופגן שקוראים לי אלכסנדר על שם אבא של אבא שלי שנשרף באושוויץ. לרוב זה מצליח להשתיק את הסקרנים, למרות שאין קשר של ממש בין השורשים המרוקאיים של אבא שלי, מנחם הרוש, למשרפות ההן.

"אל תקרא לי ככה ליד אנשים," לחשתי בעודי סורקת את מי שהקיף אותנו בבר. לרוע מזלי, באותו הרגע הסתיים מופע האימים המוזיקלי שהתנגן במשך שעה ארוכה, והמקום הפך שקט, למעט רעש הסכו"ם והדיבורים. "אולי אני אישה מקולקלת על פי סולם הערכים המשפחתי שלך, אבל עדיין נותרו לי כמה גרמים של כבוד עצמי, ויש עוד כמה אנשים שמכירים אותי מחוץ למרחב האינטרנטי."

"אני אקרא לך איך שאני רוצה, אלכסנדר הרוש," המשיך להציק והגביר את קולו עד שהשולחן הצפוני והרועש, כוס בירה אחת מדלת השירותים, שמע אותנו, "א־ל־כ־ס־נ־ד־ר!"

"אני לא צוחקת, יניב. עוד פעם אחת שאתה אומר את השם הזה בקול רם ואני הולכת."

"אלכס, אל תאיימי עלי," המשיך להתריס. "אם את לא מזיזה את התחת שלך בעניין הזוגיות, אני נשבע לך בילדים שלי שאני נכנס לך לפייסבוק ולכל המיליון דפים המזוינים שאת מנהלת לכל חברות האופנה והלייף־סטייל שלך, ומרסס על כל הקירות את השם המלא שלך."

"מה אתה רוצה ממני?" הרגשתי איך העיניים שלי הופכות לחות.

"דייט אחד."

"אני לא יוצאת עם נשואים. חוץ מזה, ניסינו בתקופת הצבא וזה לא עבד לנו."

"די עם הציניות הזאת, אלי. תבטיחי לי שאת יושבת הלילה ב'לאב־לי' וקובעת דייט אחד להמשך השבוע הזה. רק אחד, זה הכול." כבר לא היה לי מה להגיד לו, ולא פולי אדממה להתחבא מאחוריהם. אז שתקתי והתרכזתי במאמץ לא לבכות.

"אלי, בחייך, את מנהלת את דף הפייסבוק של אתר ההיכרויות הכי פופולרי בישראל! זה הרי הכי הכלה הולכת יחפה. מה כבר ביקשתי ממך? דייט אחד השבוע. מקסימום עוד אחד בשבוע הבא. לא יותר מזה," הוא הוריד את הטון וניסה ללכוד את העיניים שלי, שברחו לרצפה בגלל שהן התמלאו בדמעות.

העניין עם דמעות, שזה כמו גזים: כולם יודעים שזה די כיף וממש משחרר, אבל בכל זאת לא ממש מקובל לעשות את זה בחברה. אני בכיינית מקצועית שבוכה מכל דבר. מסרט רומנטי בשחור־לבן שמשודר בפעם המי־יודע־כמה בערוץ הדרמות; משידור חוזר של אופרה וינפרי מחלקת מכונית להומלסית נזקקת; מסרטון ויראלי בפייסבוק של עוד הצעת נישואים שכוללת ריקוד המוני וקיטשי באמצע הקניון; כשאני עייפה, רעבה, מבייצת, מתרגשת, מתרגזת, ובעיקר כשאני מיואשת — מצב הצבירה שלי בכמעט שבע השנים האחרונות. יש אנשים שנושמים בשביל לחיות, ויש אותי, שבוכה בשביל לנשום. אבל בכל זאת, הפיק־אפ־בר הכי חם בתל אביב לא היה ממש המקום האידיאלי בשביל זה. לפחות ההוא מהבר שנעץ בי עיניים כל הערב הזמין חשבון והתקפל.

"את מתחילה לבכות?" יניב שאל באדישות, למרות שהצלחתי לזהות על פניו הסמוקות את אי־הנוחות הגברית מדמעות נשיות שמפלסות את דרכן באטיות חמה על הלחי, "את יודעת שזה מזמן לא עובד עלי. אלי, את חייבת להתקדם הלאה. עברו שש שנים וחצי מאז רועי."

"כמעט שבע," דייקתי.

"מצוין. אז עברו שבע השנים הרומנטיות הרעות שלך, ועכשיו מגיעות שבע השנים הטובות והמאושרות שלך. חוץ מזה, מה זה משנה כמה זמן עבר? שיעברו מצדי עשרים שנה," הוא חזר לטון הפיקודי שגרם לכל הטירוניות בקורס חובשים, שפיקדנו עליו יחד, להתאהב בו אחרי שישים שניות של נביחת פקודות מטכ"ל לעברן. "את לא האדם הראשון שבגדו בו, ואת לא הראשונה שביטלה חתונה חודש לפני החופה. אני לא מבין איך אנחנו תמיד מוצאים את עצמנו מגיעים לסיפור הזה. עד מתי תמשיכי לחפור בזה?"

"לא נמאס לך לחזור על עצמך?"

"מאוד נמאס."

"אז למה אתה מתעקש להמשיך עם זה? אתה מדבר אלי כאילו מעולם לא ניהלתי עם עצמי את השיחה הזאת," הבטתי בו בעיניים דומעות והשמעתי קולות השתנקות מוגזמים מתוך תקווה שיחוש מבוכה וירפה מהנושא.

הוא שינה את הטון ולכד בכף ידו את כף ידי, שהיתה מונחת על השולחן עמוס הכוסות הריקות והצלחות, שדרשו חילוץ והצלה יחד איתי. "גם אני שואל את עצמי איך זה שבכל פגישה שלישית שלנו אני לא מתייאש וממשיך לדבר איתך על זה. ואת יודעת מה אני עונה לעצמי? 'כי אתה אוהב אותה'. את החברה הכי טובה שלי, אלי. אני גם יודע שעם כל הקשיים שכרוכים בשמירת הנישואים ובגידול ילדים יש בזה הרבה סיפוק. את חייבת להשתחרר מהצל של רועי ומהפנטזיות שיש לך בראש לגבי מי ומה הוא היה יכול להיות בשבילך. הוא בחזקת עבר. היה. איננו."

את המשפט הקצר "את חייבת להשתחרר ממנו" שמעתי יותר מדי פעמים בשנים האחרונות. זה היה משפט הפתיחה הקבוע של כל פסיכולוגית שישבתי מולה. זה גם היה, לרוב, המשפט האחרון שאיפשרתי לה להוציא מהפה, מה שהפך את הפגישות לקצרות במיוחד. זה נכון שאת אקורד הסיום של "אנחנו צריכים לסיים" נהוג שהמטפל אומר, אבל את העובדה שאני חייבת להשתחרר ממי שהיה אהבת נעורי ובן זוגי והפך לאקס המיתולוגי שלי אני יודעת בעצמי, ולא מרגישה צורך להיפרד לטובת זה מארבע מאות שקלים, לא כולל מע"מ, מדי שבוע. בקיצור, הפגנתי בהמלצתן יכולת שחרור מדהימה ושיחררתי אותן מחיי.

רק את רועי לא הצלחתי לשחרר. הוא היה יותר מהחבר הראשון שלי או מאהבת נעורי. הוא היה הכתף התומכת, הליצן שהצחיק, האיש שנתן לי השראה ואוזן קשבת וידע לתת את התשובה הנכונה לכל בעיה שבה נתקלתי. הוא היה מומחה בלתת עצות טובות ומדויקות לאחרים. לעצמו, עם זאת, ידע לתת עצות גרועות במיוחד, שהובילו אותו לחורבן הבית המשותף שלנו. מצבי הרוח הקיצוניים והמשתנים שלו, שרק הלכו והחמירו ככל שהיינו יחד, גרמו לי לחוש אי־נוחות בחברתו, ורשת השקרים שטווה, על הצלחות מקצועיות שלא היו ולא נבראו, כדי להרשים את הסביבה שלנו, הלכה והסתבכה, עד שלכדה אותו בתוכה וסגרה עליו.

ברגעים נדירים של כנות שיכורה נאלצתי להודות ביני ובין עצמי, ולפעמים ביני ובין סטוץ מזדמן שלא ידע מה נפל עליו, שרועי היה רק אדם. לא מלאך, לא אל, לא שרף — רק איש אחד, מסוקס במיוחד, עם מלא בעיות. אבל הבעיות האלה נפלו עלי, והן הכאיבו לי יותר משהייתי מוכנה להודות. אילו היה לי הכוח להכריז שאני פסולת חיתון תחת סעיף "קלקול נפשי", הייתי מתוודה על זה באוזני יניב, או באוזני אחותי הצעירה, המכונה על ידי מאחורי גבה, "מיס פרפקט", או בפני אמא שלי, שכבר שנים נמנעת מלשאול אם יש חדש בגזרה הרומנטית. כמוני, היא כנראה כבר השלימה עם העובדה שאני פגומה ומאכזבת. אילו היו לי כוחות הנפש להודות בקול רם במציאות התקועה של חיי, אני מניחה שכבר הייתי שואגת שאיבדתי יותר מדי זמן יקר בלהמציא לעצמי סיפורים ש"טוב לי עם הלבד שלי", ש"לא כל אחד חייב זוגיות", וש"יום האהבה הוא לא יותר מהמצאה של אנשי עסקים חזירים שחיפשו מועד בלוח השנה כדי לייצר בו כסף". גם לא העזתי לספר ליניב על הזיונים הליליים שהייתי מאתרת אקראית באינטרנט, בטינדר ובכל אפליקציה טרנדית אחרת, או על גברים שהייתי מתפשרת עליהם במעט הפעמים שהייתי יוצאת איתם לדייט, רק כדי שלא לחזור הביתה לבד. בשביל בחורה בררנית שלא מתפשרת, התפשרתי בשנים האחרונות על יותר מדי גברים, שהרשיתי להם למכור לי מחמאות בנאליות רק בשביל להכניס אותי למיטה שלהם. איך אומר פתגם הרווקות העתיק? "על כל לב שנסגר, נפתחות זוג רגליים". מצאתי נחמה בחום הרגעי, והיתה לי תקווה שאולי מתוך הזיונים המקריים אמצא את האהבה הגדולה הבאה שלי. כשהיא מיאנה להגיע, הפסקתי גם אותם.

אז הנה, הצצה לחיי רווקה סוערת: חוזרת הביתה לבד, כמהה למגע אנושי, פותחת את מכשיר הטלוויזיה ומעבירה לערוץ הקניות רק כדי לא להיות בודדה בסלון. בורחת לפסטיבלים רוחניים במדבר בסופי השבוע, שמושכים אליהם כל כך הרבה אנשים אבודים ובודדים, שצמאים לתקשורת בינאישית כדי למצוא בית מחוץ לבית, מוֹכרת לכולם שמצאתי שלווה רק כדי שלא להיתקל חזיתית בזוגות המאוהבים והדביקים שממלאים את מקומות הבילוי, ומפנטזת על ילד משלי רק בשביל שיהיה מי שינשום לידי במיטה. לפני שבועיים, במהלך חיפוש אחרי תעודת סיום לימודי התקשורת באוניברסיטת תל אביב, נתקלתי בקופסת קרטון ישנה, עמוסה בתעודות מצהיבות מבית הספר היסודי ובמחברת אחת מכיתה א', שבה רואים את הניסיונות שלי לשרבט את אותיות האלף־בית בצורה מדויקת ופדנטית. הבטתי בתעודות עטורות הערות ההצטיינות של המחנכת שהחמיאה לי על היצירתיות, החברתיות והאנרגיה השמחה, ותהיתי לאן נעלמה ילדת הפלא המוצלחת ההיא שדמיינה את עצמה חיה במסלול החיים החברתי המתבקש של בעל אחד, שני תארים ושלושה ילדים לפני גיל שלושים וחמש. הלך הפלא ונשארה הילדה. רק שהפנים הן כבר פני אישה עצובה, עם התחלה של קמטים, סוף של חצ'קונים ומבחר הבעות פנים מתחכמות שנועדו למסך את העובדה שבא לי לבכות.

היה לי קשה לדפדף בין הפרופילים המתאמצים באתרי ההיכרויות, ולא רק בגלל הדיאגנוזה המדויקת של יניב שאני עדיין נאחזת בעבר הרומנטי שלי, אלא מפני שמאז ומעולם הכישורים החברתיים שלי היו נמוכים, עניין שטושטש בעזרת הזוגיות ההיא עם רועי, שהיה רשת חברתית מהלכת על שתיים ודאג לארגן סביבנו קרקס תמידי של חברים. מעולם לא הייתי מלכת הכיתה ולא בגרתי להיות אישה שמפילה גברים לרגליה החטובות. על כרטיס הביקור שלי היה כתוב "אישיות מדהימה", רק שאישיות מעולם לא באמת עניינה את צאצאי האדם הקדמון שלמדו בכיתה שלי, שירתו איתי בצבא או התהלכו במסדרונות האוניברסיטה. אישיות זה לזקנות, ואני נולדתי זקנה. בכל התכונות הפיזיות הנחשקות האלה, כמו גם במוח אנליטי מפולפל, זכתה לאה, אחותי הצעירה ממני בשש שנים. כן, גם היא קורבן של מועדון חובבי השירה העברית שהקימו הורי, אשר החליטו לקרוא לה על שם מחברת "דירה להשכיר" ו"בעלת הארמון". מאז ומעולם הייתי טיפוס שקט ומסוגר, שרק בזכות השליטה במילים הפגין יכולת חברתית לא רעה.

בבית הספר היסודי ערכתי את עיתון בית הספר, בתיכון ניהלתי עיתון מחתרתי ומתריס נגד ההנהלה, ובצבא הפקתי עלון יחידה סאטירי. הרשתות החברתיות איפשרו לי לפרוח חברתית ולהמציא את עצמי מחדש. נולדתי לזוג הורים אקזוטים, ששימשו משך שנים כפרזנטורים הלא רשמיים של ילדי שנות השישים. הם היו תמירים, שזופים וגבעוליים, ואני, לעומתם, הייתי בהירה על סף החיוורת, דקיקה על סף החולנית ונמוכה עד כדי כך שהרגשתי כמו פסולת די־אן־איי של הורי. בגיל עשרים וחמש, כשנגזר עלי להרכיב לראשונה משקפי ראייה בגלל בהיית יתר במסך המחשב, החלטתי להפוך את המינוס לפלוס ולרכוש משקפיים רטרו בצבע קורל, שכאילו נלקחו משנות החמישים והפכו לסמל המסחרי החיצוני שלי. הם שידרו בדיוק את מה שרציתי שישדרו: אני בכוונה לא מתאמצת, אז תעזבו אותי בשקט. התוצאות היו מזהירות, ונעזבתי לנפשי. וכך, בזמן שאחרות השקיעו זמן בטיפוח חיצוני, מצאתי את עצמי מטפחת מערכת יחסים אינטימית עם המחשב שלי, שפתח בפני עולמות וקשרים וירטואלים עם כל קַצווֹת תבל. בזמן שאחרות העבירו את חיי הרווקות שלהן בבחינה מדוקדקת של רווקי גוש דן ודרגת הקשיחות של מזרני איקאה הזולים שלהם, אני בחנתי בעיקר את תגובותיהם של חברַי בפייסבוק לסטטוסים, לתמונות ולסרטונים שהעליתי. אה, והתחלתי לעשות מזה ערמות של כסף.

אולי זו הסיבה שהיה לי נוח לחיות עם רועי כל השנים ההן. הוא הכיר אותי על כל רמ"ח איברי, אני הכרתי אותו על שלל מצבי הרוח שלו, ויחד ליטפנו זה את השריטות הנפשיות של זה. הוא מצא את משקפי הקורל שלי מיוחדים, ואני הבנתי שאני לא חייבת תמיד להוריד שערות מהרגליים. זה היה נוח, וזה היה נעים במידה, ובשביל להבין את זה שנשארתי איתו מכוחו של הרגל, אני לא זקוקה לפסיכולוג או לחבר קואוצ'ר בעל חיבה לצווחות נזפניות בברים שמתעלמים בבוטות מהחוק נגד עישון. הפרֵדה שלנו היתה מכוערת ונפלה על יום שבו הרגשתי שעירה וכעורה וחצ'קון חדש נולד לי על הסנטר, כך שזה התאים להפליא. נוסף על כל זאת, חודש לפני החתונה הייתי בשיאה של דיאטת כרוב כדי להוריד שלושה וחצי קילוגרמים סוררים, והנה כל התנאים למפולת אנושית מפוארת. והאמת היא שיכולתי להתגבר על הפרֵדה ממנו — שום דבר שביקור אצל הקוסמטיקאית וקצת מזון אמיתי לא יתקנו — אבל העצבות המכוערת התגלתה נוחה כמו כרבולית עם שרוולים: זה אולי לא סקסי, אבל זה חם ונעים. היה לי נוח לתלות בה את חוסר החשק הכרוני להעביר ערב שלם בדייט שתוצאותיו הן בגדר תעלומה בלשית.

זה לא שאני לא אוהבת להיות בחברת גברים או להזדיין עם מי שמצליח לגרום לי להתרגש מבפנים, זה פשוט שאני גרועה בכל מה שקשור לכללי המשחק המטופשים והמתישים של עולם הדייטים, שכוללים שאלון שליפות מהיר של "מאיפה אתה?" "מה אתה עושה בחיים?" "מתי היתה מערכת היחסים האחרונה שלך?" ו"איך זה שבחור כמוך עדיין פנוי?" אין לי את הסבלנות לזה או את הכישרון לזה, או את היכולת לזייף התעניינות.

אני בטוחה שאם פעם ישקיעו מיליונים במחקר רפואי חסר כל משמעות לאנושות, יגלו שיש בני אדם שנולדו עם גֵן הדייטים. אני, לעומתם, לא יודעת מה להגיד, מה ללבוש, איך להתנהג ומתי הזמן הנכון לתת את הנשיקה הראשונה. בעניין הזה נתקעתי במנהרת הזמן של גיל העשרה. לא משנה כמה פעמים ניסתה אחותי הקטנה להעביר אותי קורס מזורז בסטיילינג ובתחבולות פיתוי נשיות, לא הצלחתי להגיע למיומנות שלה. מיומנות שבזכותה כבר בגיל עשרים ושבע היא צדה בעל חובב נדל"ן וכסף, ובהמשך זכתה בזוג תאומים שנראים כאילו נשלפו בקופי־פייסט מתוך קטלוג האופנה של זארה קידס.

המיומנות הלקויה שלי בקריאת הגבר הפנוי להובלה, לצד הכישורים האינטרנטיים שפיתחתי במקומה, היו ידועים לכל מכרַי. לכן איש לא הופתע מהעובדה שלעת בלותי, ולאחר שסיימתי את לימודי התקשורת שלא העניקו לי כלים של ממש לחיים, מצאתי את עצמי מקימה עסק של אישה אחת, שמציעה את שירותיה כפיגורה אונליינית לכל דורש. בשפה המקצועית קוראים לזה "מנהלת מדיה חברתית" או "באזזיונרית". בעגת הפייסבוק: זונת לייקים. אלף דולר לחודש, לא כולל מע"מ, ו"ליידי לייק", שם הבמה הפייסבוקאי שלי, תדאג לכך שדף העסק שלך יקבל כמה שיותר לייקים ומבקרים חדשים. עם יד על הלב, במשך שנים היה מדובר באחת העבודות היותר פשוטות. לאחרונה הגולשים המותשים פחות נדיבים עם לייקים, אבל בזכות ההתמדה שלי, כמו גם כתיבת סטטוסים מוצלחים שגרפו לעתים קרובות אלפי לייקים ומאות שיתופים, הצלחתי להפוך למרואיינת מבוקשת בתוכניות הבוקר לאימהות טריות ולפנסיונרים, שמעוניינים להעמיק את הבנתם ברשתות החברתיות. כזאת שמקבלת שוברי מתנה בשווי מאות שקלים בשביל להמליץ בהתלהבות מזויפת על מוצר חדש וחסר ערך שיצטרף לחיים הבורגניים שלכם. רווקה אבל פופולרית. וכן, אפשר להגיד שאני הגברת הראשונה של האינטרנט הישראלי. רק שעם תוארי אצולה חברתיים לא מקבלים כתר בירושה, ולצערי, גם לא מוצאים איתם חתן.