הקדמה

ביולי 2014, ארבע שנים אחרי שנבחר בשנית לראש ממשלת הונגריה, נשא ויקטור אורבן נאום עקרוני ובו הציג את חזונו. בנאום קבע אורבן, ש’ערכים ליברליים’ אינם רצויים משום שהם מביאים לשחיתות מוסרית ולהפקרות מינית, ומובילים לאוליגרכיה של מיליארדרים ולעיוורון למצוקות ‘מעמד הפועלים הלבן’. אורבן הכריז שתחת הנהגתו הונגריה תפנה עורף לליברליזם ותהפוך ל’מדינה לא־ליברלית’, וכי ככזאת המדינה תדאג לא רק לזכויות הפרט, אלא גם לצורכי הקהילה והאומה. ‘עלינו לזנוח את העקרונות הליברליים לארגון החברה, וכן את ההבנה הליברלית של העולם’, קבע.1

מהם אותם ‘עקרונות ליברליים’ ומהי ‘ההבנה הליברלית של העולם’ שאורבן דיבר עליהם? למה אורבן מבקש להפנות להם עורף, ולמה, למרות שבינתיים הוא הצליח לא רק לפגוע ב’עקרונות ליברליים’ אלא גם בדמוקרטיה ההונגרית בכל ממדיה, יש בדבריו של אורבן גם ביקורת שצריך להתייחס אליה ברצינות?

הספר הקצר הזה מנסה לתת תשובות לשאלות האלה. הוא מבקש להסביר מהו ליברליזם ומהם שורשיו, ומדוע נקלע הסדר הליברלי למשבר. המסע הקצר שמציע הספר נועד גם לתת לקוראיו כלים לחשוב באופן מושכל על הסדר הליברלי ולהיאבק על שימורו ושכלולו, שכן למרות שהסדר הליברלי הפך למציאות הפוליטית המובנת מאליה (וכפי שאציע — דווקא בשל כך), הוא מאוים כיום כפי שלא היה כמעט מאה שנה.

ולא רק בהונגריה. המבקשים לחתור תחת הליברליזם עושים זאת בשם הדת, בשם הלאומיות, בשם קבוצות מוחלשות ואפילו בשם העם. לעיתים יש אף אמת בדבריהם. ואולם הפתרונות שהם מציעים, הכוללים את ריסוק הסדר הליברלי, אינם טובים יותר מהפתרונות שהציעו אלו שחתרו בעבר תחת הליברליזם. אם יצליחו, כולנו נסבול, ובראש ובראשונה קבוצות המיעוט והחלשים ביותר.

בה בעת ניתן לחזות בתופעה מעניינת: רבים מהנאבקים בסדר הליברלי כבר הפנימו את עקרונותיו. רבים מהשמרנים שלנו הם ליברלים. השמרנים של היום, הנושאים את דגל השוק החופשי וחירויות הפרט, נבדלים מאוד מקודמיהם באותו הצד הפוליטי, שהיו לפני מאתיים שנה מלוכנים או תומכי תיאוקרטיה, ולפני מאה שנה פשיסטים. כיום האמירה המפורשת שבני אדם אינם שווים היא טאבו, והטענה שאפליית נשים או כפייה דתית הן לגיטימיות נענית בסלידה על ידי כל מי שאינו נמצא בשוליים הקיצוניים של הימין הדתי.

למציאות הזאת יש כמה סיבות עומק. הליברליזם לא כבש את הלבבות מפני שהוא נכון יותר, מעניין יותר או קל יותר להבנה מהשקפות עולם אחרות. אנחנו חיים בעידן ליברלי משום שתפיסת העצמי שלנו, שהתפתחה במהלך אלפי השנים האחרונות, מתרגמת את עצמה פוליטית כמרחב ציבורי ליברלי. הדרך שבה אנחנו תופסים את האדם משפיעה על המסגרת החוקית והפוליטית שאנו מכוננים, ותפיסת האדם כפרט אוטונומי מציבה בפנינו את הסדר הליברלי כהסדר המתבקש.

הסובייקט המודרני, שבעצמו הנו תולדה של המסורות ההלניסטית, היהודית והנוצרית כפי שהתפתחו באירופה ובאמריקה הצפונית, נושא את החירות כאידיאל ומבין חירות כאוטונומיה. אותו סובייקט תופס את עצמו כשווה לכל אדם אחר, וכבעל יכולת וזכות טבעית לשלוט על עצמו ועל קניינו. דרישתו להיות מוגן, במגוון ממדי אישיות, מהתערבות הזולת והמדינה, היא פועל יוצא של תפיסתו העצמית. כשפרטים רבים עם תפיסת עצמיות כזאת מתאגדים, הם מכוננים יחד מרחב ציבורי ליברלי.

או שהם לכל הפחות מנסים. שהרי הסדר הליברלי נתון במשבר. היצור האנושי אינו חד־ממדי, והליברליזם אינו עונה על כל צרכיו. למעשה, ניתן לטעון כי דווקא משום שהסדר הליברלי נחל ניצחון מוחץ — חולשותיו מתגלות. באופן פרדוקסלי הפיכתו של הליברליזם להיגיון הדומיננטי (במערב) חשפה את נקודות התורפה שלו. כדי להציל את הליברליזם צריך גם להבין את חולשותיו, וזאת כדי לדעת לא רק למה הוא טוב, אלא גם היכן הוא אינו מספיק טוב.

בחיבור זה אבקש להסביר בקצרה מהו ליברליזם, כיצד הוא עלה, מדוע נעשה למשחק היחיד בעיר, ומהן נקודות החולשה שלו שמביאות, דווקא מתוך ניצחונו, לעליית הפופוליזם והפונדמנטליזם. אחר נמקד את מבטנו פנימה ונבחן את המצב בישראל, ובאחרית הדבר אנסה לשרטט בקצרה את הנתיבים קדימה.

פריסת הנושאים להלן תיעשה מתוך העדשה של תפיסת האדם — כלומר בתשובה לשאלה מהו היצור האנושי? הנחת המוצא היא שהאדם הוא יצור תבוני ונראטיבי, שמחד גיסא מבקש אוטונומיה ובחירה חופשית, ומאידך גיסא זקוק לזהוּת, לסיפור שהוא רואה את עצמו חלק ממנו, על מנת להחזיק שלחייו יש משמעות ועל מנת למקם את עצמו בציר ההיסטורי ובמרחב המוסרי. אציע שהחופש שהליברליזם מניח לפתחו של האינדיבידואל לעיצוב זהותו הגיע בעת הזאת לנקודת קריסה, להתערערות קשה המולידה תופעות אנטי־ליברליות, ואנסה גם לעמוד על דרכים אפשריות למיתון המשבר ולהתקדמות ליציאה ממנו.