לגדול ביחד – הורות בעידן אי-ודאות

מתחילתה של ההורות וגם בהמשכה, אנחנו ניצבים מול המשימה הגדולה והמשמעותית ביותר בחיינו — הענקת תנאים מספיקים לילדינו כדי שיהיו שמחים, בעלי תחושת ביטחון עצמי איתנה, סקרנים ונדיבים; שיהיו בעלי גמישות מנטלית, כדי שיוכלו להסתגל לתנאים המשתנים בסביבה הדיגיטלית בעולם של היום; כדי שיֵדעו לאהוב, ולא פחות חשוב — שידעו לקבל אהבה.

מרבית חייהם מעבירים בני האדם בחיפוש אחר אהבה: אהבה רומנטית, אהבה הורית, אהבה חברית. סופרים מספרים על עלילותיה בכתביהם, משוררים מתפייטים על כאבה ויופייה, מחזאים מעלים אותה על הבמה ושליטים מאבדים את כוחם בגללה. אנשים שוקעים בדיכאון, ויש אף שמאבדים עצמם לדעת בשל אהבה נכזבת. לא בכדי נאמר, 'עזה כמוות אהבה'. העיסוק הקדמון והמגוון באהבה משול בעוצמתו לאמונה באלוהים. הוא נוכח בנו בגלוי ובסמוי, במודע ובתת־מודע, בזיכרון ובשכחה. אנחנו לכודים בתוכו, וחיינו מושפעים מדי יום מקיומה ומהיעדרה של האהבה.

מה גורם לאהבה לזכות בעדיפות בולטת על פני שאר הרגשות? הצורך באהבה הוא אוניברסלי. הוא מלווה את האדם לכל אורך חייו, בעודו נע בין התשוקה וההכרח להיות אהוב, ובין הרצון והיכולת לאהוב את הזולת. מעבר להיותה צורך, אהבה הינה רגש ותבנית תפיסתית והיא מוטבעת בהכרה. כאשר אנחנו מדמיינים אהבה, אנחנו מתחברים לאידיאל של המושג הטבוע בנו, זה השולט בנו ומכתיב לנו חוקים שאיש אינו יכול לעמוד בהם. כולנו שואפים לאהבה בשלמותה, רובנו מתפשרים על חלקיותה. רגש האהבה מתפתח בדיוק כמו רגשותינו האחרים. הוא יכול לפרוח ולקמול, להיות נוכח ולהיעדר, הוא יכול להתפתח ויכול להתקבע, הוא מושפע מהזמן ומנסיבות חייו של האדם.

מה ייחודי ומאפיין אהבת הורים לילדיהם, וממה מורכבת אהבה מסוג זה? נקודת התחלה טובה להעמיק בשאלות הללו, היא ההכרה שיש באהבה זו איכויות שהן הכרחיות לגדילה ולהתפתחות, בצד תכונות הפוגעות בילדינו ובנו. יש דוגמאות רבות של מצבים שבהם למרות אהבת הורים לילדיהם, ההורים מסבים נזק לילדיהם, ולעיתים גורמים לסבל שישפיע על מהלך חייהם. מבחינתנו כהורים אין טבעי מאהבה. לרוב יש בנו אהבה עמוקה לילדינו. רובנו אוהבים את ילדינו מרגע שנולדו, ונאהב אותם עד נשמת אפנו האחרונה. חשוב להכיר במידת השפעתה על התעצבות ילדינו, אילו חוזקות ואילו חולשות יש בה, מתי היא מיטיבה ומתי היא פוגעת. בפרק זה ברצוני לבחון אותה מקרוב.

רם בן 48, נשוי ואב לשי בן עשר ורעות בת שבע:

אני מתבייש לספר לך את מה שיושב לי על הלב. אתה תמיד מעריך את מה שעשינו עם שי מאז שהוא נולד. את ההורות ההרואית שלנו נגד כל הסיכויים.

אני מתקשה לספר לך את מה שאני חושב על עצמי כאבא. אני לא יכול לעצור את עצמי. כמה שאני מנסה, ברגעי האמת אני שוכח את מה ששוחחנו עליו ואני נותן לדאגה שלי להשתלט עליי. אני דואג לו, הוא לא מתפתח בקצב המתאים. הוא מפגר מאוד ביחס לבני גילו. הוא עושה שטויות, ממש דברים מטומטמים. אם כבר בא אליו חבר לביקור, אני חייב לדאוג לזה שהוא ייהנה, אחרת אני חושש שהוא לא ירצה בחברות הזו.

אולי היינו צריכים להקשיב לרופאים שאמרו לנו שילדים עם מחלה כרונית כזו לא מאריכים ימים. הם אמרו שיש עשרות כאלו בעולם והם לא מאריכים ימים. לא התלבטנו, למעשה, אשתי לא היססה לרגע. אני לא יודע מה הייתי מחליט אילו זה היה תלוי רק בי.

אני חייב להוציא את זה ממני. חייב לשתף אותך. אתה מבין? אני אבא רע. אני כל כך אוהב אותו, ואני לא מפסיק לפגוע בו. אני לא יכול להפסיק להעיר לו. אני יודע שאני מזיק לו. אני יודע שכשהוא יגדל הוא לא ירצה בקרבתי. אני מכיר את ההרגשה הזו. כל כך הרבה פעמים רציתי לחתוך את הקשר עם הוריי ולא היה לי מספיק כוח לעשות את הצעד הזה. הוא יצליח בכך, אין לי ספק, אני לא משאיר לו ברירה. למה אתה שותק? למה אתה מסתכל עליי ככה? אתה מזועזע ממני?

אני שותק כי אני מקשיב לך. אני לא מזועזע. אני מכבד את היכולת שלך להיפתח ולשתף אותי. אני יודע כמה זה קשה לגדל ילד שונה משאר הילדים.

אל תגיד לי שזה קשה, אתה מכיר אותי, אני אוותר לעצמי, וכנראה אמשיך לפגוע בו. הלוואי והייתי אוהב אותו פחות, הלוואי והיה פחות אכפת לי ממנו. אני דפוק, אני מצליח בעבודה אבל אני לא שווה כלום כאבא. אני פוגע בילד שלי שממילא נפגע יום יום מהילדים בכיתה, ומהילדים בשכונה בה אנחנו גרים. אבל מה יהיה כשאנחנו נזדקן? מי ישמור עליו? איך הוא יחזיק מעמד בעולם?

המחשבה הזו כופה עליי לעשות כל מה שאני יודע ויכול כדי להכין אותו לעולם. אני מעיר לו כדי שישתפר, כדי שידע מה נכון ואיך לעשות את הבחירות הנכונות. אני לא יכול לשאת את המחשבה שהוא יהיה בודד.

השאלה המרכזית העולה בהקשר של אהבת הורים היא לא עד כמה אנחנו אוהבים את ילדינו, אלא איך מתבטאת אהבתנו בחיי היומיום, ומה הן השלכותיה. בפרק הזה אבקש אפוא להציג נקודת מבט שונה על האהבה. אנסה להאיר את מכלול פניה, סגולותיה וחיוניותה בינקות ובהמשך חייו של הילד ושל הבוגר. בה בעת אנסה גם לעמוד על היבטים במרכזיותה המוגזמת, על פוטנציאל הנזק שבה, על התלות שלנו בקיומה, ועל ההשפעות מרחיקות הלכת שאנחנו חווים בנוכחותה ובהיעדרה. אתאר את הפרדיגמות השולטות בנו, אחשוף את חולשותיהן וחסרונותיהן, את האופן שבו בשם האהבה אנחנו פוגעים בילדינו, מגבילים אותם ואת עצמנו כאחד. אתמקד ברגש הבעלות הטבוע באהבה ובעיוורון הנוצר בעטיו, המונע מאיתנו לכבד את מרחב הנפרדות והעצמאות שילדינו כה משוועים לו.

אני סבור שאהבה, בדיוק כמו כל פעילות אחרת של ההכרה שלנו, היא מוגבלת, וכמו כל רגש אחר, גם היא מותנית. מה אפוא מכילה אהבת הורים? מה מייחד אותה? אם כן, בראש ובראשונה זו המחויבות. אנחנו מחויבים לאדם אחר, שעד לפני רגע הלידה לא היה קיים בעולמנו. לרוב זה זורם וטבעי ואיננו צריכים להתאמץ כדי להתמסר לגידולו. בהרף עין אחד אנחנו מחויבים לו עד סוף חיינו.

לא פחות עוצמתית היא תחושת הבעלות: ילדינו הם שלנו. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לאבד אותם. אנחנו שואפים להצלחתם, גם משום שבמידה רבה הם כרטיס הביקור שלנו; אנחנו משווים אותם ללא הרף לילדים אחרים; אנו מאושרים כשילדינו מוצלחים יותר מאחרים, ומאוכזבים כשהם נכשלים ונשארים מאחור; לעיתים אנחנו חשים תחושות קשות של כישלון ואשמה, ולעיתים אנחנו חשים רגשות עזים של גאווה, ובתוך כך מניחים על ילדינו משקולת כבדה של ציפיות גדולות, בצד חששות מפני האכזבות הצפויות. באופן טבעי, כל הורה מדגיש את מה שקרוב לליבו, על סמך החוויות שעבר בילדותו: לרוב אנחנו שואפים למנוע מילדינו את מה שפגע בנו; אנחנו מנסים להשלים דרכם את מה שהורינו לא הצליחו להשלים באמצעותנו.

״אני לא אהיה קבצנית של אהבה״

כל אדם המגיע לטיפול נפתח בנקודת זמן כלשהי, ונוגע בסגולותיה ובפצעיה של האהבה. כל אחד והסיפור האישי שלו. כל סיפור מרעיד את הלב. כה שכיח, ועדיין כה מפליא הגילוי שכאב, שמחה, ואמונות ראשוניות עוברים מדור לדור, בדרכים הסמויות מן העין בזמן אמת, אך כה גלויות בחוכמה שבדיעבד.

תמר בשלהי שנות ה־30 לחייה,נשואה ואם לשלושה:

עוד בטרם נולד בני הבכור, רציתי שיאהב אותי יותר ממה שיאהב את אביו. אמרתי לעצמי ולפעמים גם לו: 'אתה רק תרמת את הזרע.' הרחקתי אותו ממנו. לא הרשיתי לו לרחוץ אותו. מנעתי ממנו להיות עם הבן שלנו בלעדיי.

כשניסיתי להתחקות אחר הסיבה, ענתה שהיא חששה שה'קוליות' של האב תגרום לבנה להעדיף את אביו על פניה. לימים יתברר שהפחד שקינן בה נבע מתמונת המצב שהייתה בבית הוריה. אִימה נמצאה תמיד מאחורי הקלעים, והאב קטף את פירות האהבה. הוא היה הדמות הנערצת עליה, והיא הייתה הבת האהובה שלו. האב נהג לגעור באשתו ולהתייחס אליה בביטול. תמר ואחיה הצטרפו לטון הציני המזלזל באם. מעמדה של האם במשפחה היה נחות ומבוזה.

באהבה יש מוליכות בין־דורית. אפיוניה מועברים מדור לדור, כמו התורה שבעל פה. כך גם יכולת האהבה שלנו מושפעת באופן משמעותי מיכולת האהבה של הורינו, והם הושפעו מיכולת האהבה של הוריהם. כל דור מניח את החרוז שלו בשרשרת דמיונית נעדרת משקל פיזי, אבל בעלת משמעות חורצת מציאות.

כאם צעירה, תמר הייתה נחושה לעשות הכול כדי שמצב הדברים כפי שהיה בבית הוריה לא יחזור על עצמו: היא סירבה לכאוב כמו אימה; היא לא הייתה מוכנה להיות מושפלת; היה ברור לה שהיא לא תחיה בתחושת דחייה מאהובי ליבה. תמר עשתה כל שיכלה כדי לא להידחק לשולי החיים, ו'לקבץ נדבות של אהבה'.

לרוב אנחנו מושפעים מניסיון חיינו יותר מאשר מחכימים ממנו. לא רק שאיננו לומדים מניסיון העבר, אלא שבניסיוננו להימנע מהחוויות השליליות שחווינו בבית הורינו, אנחנו פועלים פעמים רבות בהתנהגויות שמחזקות ומנציחות דווקא את מה שכל כך רצינו להימנע ממנו מלכתחילה. כשאנחנו מתנגדים לרגש מסוים, אנחנו מגבירים אותו. כשאנחנו מודעים לו ומקבלים את היותו, אנחנו מחלישים אותו, והוא חדל מלהיות אדוננו.

בשל הפחד ששלט בתמר, היא העדיפה לתת לבנה את כל מבוקשו. היא מנעה כל אפשרות שיצטבר בו כעס כלפיה. היא הרעיפה עליו רגישות ואכפתיות, נענתה לכל בקשה וגחמה שלו. בהדרגה נוצרה חממת גידול שבידלה את בנה מאביו והגנה עליו מהחיים החיצוניים. האם הצעירה שִחזרה עם בנה את מה שאביה עשה לה, והפחד שקינן בה יצר אהבת יתר, אהבה שחצצה בין הילד לאביו. כאב המחסור באהבה שחוותה אימה, והיחס המבטל שאביה גילה לאורך השנים כלפי אימה, הביאו אותה לעשות הכול כדי שבביתה לא יהיה מצב דומה, שבו שוב האם תידחק לשוליים, והאב יהיה במרכז ויקבל את כל תשורותיה של האהבה.

אך מתקבל מאוד על הדעת שבעתיד יתחיל הבן להתעמר באימו. הוא יחפש את המרחק שבו יוכל לנשום מבלי לחוש את כאב העבר. כדי שיוכל לבנות לעצמו חיים שיש בהם אהבה ושמחה, ייאלץ הבן להתרחק מאימו. וכשימצא אהבה, קיים סיכוי סביר שיאהב דרך אותם נתיבי כאב שבהם נאהב על ידי אימו, אותו כאב שחוותה סבתו מול סבו.

פעם אחר פעם, החיים משקפים לנו את הבלתי נמנע. לאור חוויות העבר, בחרה האם להעצים ולטפח את אהבתה לבנה, ולהדיר את האב מהבן ככל יכולתה.

באהבתה פגעה האם בבנה, מנעה ממנו התפתחות מאוזנת, וצילקה את נפשו הצעירה.

בשל האהבה של ההורה לילדו, וזו של הילד להוריו, משהופך הילד להורה, הוא נענה לצורך הקיים בו לעשות תיקון לכאבו ולכאבם של הוריו.

באהבה יש יופי רב, ובה בעת מאפיינים של פגיעות ועיוורון. יש בה רגעי התעלות, בצד תחושות של כישלון, אכזבה וכאב. אנשים אוהבים מהמקומות השלמים שלהם, אך לא פחות גם מהמקומות הסדוקים ומפצעי נפשם שלא הגלידו באופן מיטבי ומלא. לפיכך, ישנם מצבים רבים שבהם ההורים מנסים למצוא מרפא לעצמם באמצעות ילדיהם. אחד המכשולים העיקריים במערכות יחסים בכלל, ובהורות בפרט, טמון במשקל המופרז שאנחנו מעניקים לנוכחותה ולהיעדרה של האהבה.

לכאב נפשי הנובע מהיעדרה של אהבה יש השפעה עמוקה על הדימוי העצמי של הילד. פעם אחר פעם מתגלה שהישגים והצלחה אינם משתווים לכוחה האדיר של הרגשת 'הראוי לאהבה'. די בכמה ביטויים ספונטניים של זלזול ותחושת דחייה שההורה מפנה כלפי ילדו, כדי שהילד יישא את הצריבה הזו במשך שנים, יימנע מאלה האוהבים אותו, ויימשך לאלה המזלזלים בו.

כיצד אנחנו אוהבים את ילדינו? כדי להשיב על שאלה זו, ראשית יש להבין כי אי־אפשר להגדיר אהבה הורית כמהות אחת ברורה ומובחנת, שהרי היא איננה כזו. כל אחד מאיתנו אוהב באופן הייחודי רק לו, והאהבה שבנו מתבטאת בצורות מגוונות. מהי עבורנו? ולמה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים לעצמנו ולילדינו שכל מה שאנחנו עושים נעשה עבורם מתוך אהבה. אהבה למי? להם? לעצמנו? האם קיומה של האהבה מצדיק התנהגויות שיכולות להיות כה פוגעניות ומשמעותיות עבור ילדינו?

הרבה יותר ממה שאנחנו מוכנים להכיר בכך, אהבה היא יכולת.

יכולות נפשיות ורוחניות, ממש כמו יכולות גופניות, זקוקות לתרגול כדי להתפתח. יכולת האהבה איננה מתת אל, ואימון אינו מפחית מיופייה ומערכה. ככלל, אנחנו נוטים לסמוך על מה שיש בנו, ועל האופן שבו האהבה נוכחת בתוכנו, בלי להקדיש זמן לטיפוחה. בחיי היום־יום אנחנו מכלים זמן יקר ומשאבים רבים על נראות, על הצלחות והישגים. על יסוד החשש הטמון בנו מהתהליך הטבעי והבלתי נמנע של ההזדקנות, אנו עורכים ניסיונות ומשקיעים מאמצים אינספור לעצור, לעכב ולטשטש את עקבות הזמן. באופן דומה אנו משקיעים כמויות עצומות של אנרגיה ומאמצים מתמשכים להיות נאהבים, במקום להשקיע את אותה האנרגיה בפיתוחה של יכולת האהבה שלנו. לפעילות זו לא נדרש חדר כושר, ואין בה תלות באמצעים כלכליים. לשם כך יש לנו את ילדינו.

מניסיוני כבן, כאב, וכאיש מקצוע שפגש ופוגש הורים רבים, למדתי שאהבת הורים יכולה להשתבח עם השנים, ויכולה להיות גם מקור לסבל משותף. לכאורה מוזר למצוא שילדים שנפגעו מהוריהם ונשבעו שיהיו שונים מהם, חוזרים על אותם הדברים בניואנסים שונים, על אותן המהויות רק בגרסאות שונות. אם נעמיק בתופעה, ניווכח שלא רק שאין זה מפתיע, אלא שלמעשה אין כמעט אפשרות שהדברים יתנהלו אחרת. להתנסויות המוקדמות שלנו יש עוצמה המנווטת אותנו לשחזר חוויות דומות, כדי למצוא מרפא לפצעי העבר הפתוחים.

כשילדינו נתקלים בקשיים, כשהם עצובים, כשהם נכשלים בלימודים, כשהם מסתגרים בחדריהם ונמנעים מקשרים חברתיים, אנחנו מיד מרגישים שאנחנו הורים לא מוצלחים. בשל אהבתנו אליהם ובשל מוגבלותה של יכולת האהבה שלנו, אנחנו מזדהים יותר עם הכישלון והקושי שלהם, מאשר מגלים אמפתיה אליהם. מתוך עולמנו הצר והאישי, אנו מטילים עליהם את החששות והפחדים שטרם פתרנו בעצמנו. כך אנחנו מונעים מעצמנו ומהם ראייה צלולה של הקושי, וכפועל יוצא גם את היכולת למצוא פתרונות שיהפכו את הקושי להזדמנות. בשל רצוננו להיות הורים מושלמים, אנחנו לוקחים אחריות על כל מה שמתרחש בעולמם, ושוכחים בתוך כך שהם בני אדם העומדים בפני עצמם. אמנם הם ילדים — ילדינו — אך יש להם עולם אישי שאין לנו חלק בו.

חשוב לציין: אהבתנו לילדינו אינה מעידה בהכרח על קבלתם. פעמים רבות ההפך מכך הוא הנכון. לעיתים הורה האוהב את ילדו נשען על אהבתו כעוגן וכעילה המקנים לו, לפי תפיסתו, את הלגיטימיות לעצב את הילד ברוחו. הנטייה שלנו היא לזהות את רגש האהבה הטבעי עם הטוב, היעיל והנכון. הטבעי מקושר אוטומטית לאמיתי, למוחלט, למה שלא ניתן להטיל בו ספק. אך פעמים רבות המציאות מעידה, שדווקא מה שטבעי גורם לאדם לציית להרגליו האוטומטיים, וכך להחמיץ את התמונה השלמה, בעצם לא לראות את ילדו.

ההדים העולים מן העבר מכוונים את ההווה ושולטים בו, יותר מגלי התקווה והדמיון, שפניהם אל העתיד. לעיתים קרובות עלבון, רגשות אשמה ואיבודי שליטה קשורים באופן ישיר למה שחוו הורינו, ולא פחות מזה למה שחוו הוריהם. כך קורה שהורים הנעלבים מילדיהם מרגישים מובסים וחסרי אונים, בשל חוויות דומות שחוו הסבים והסבתות שלהם. יש אפשרות די סבירה שברגע זה ממש, במרחק לא גדול מהמקום שבו אני יושב וכותב, מצויים אב ובנו בעיצומו של ריב, הנתפס בעיניהם כמרכז עולמם והווייתם, אך למעשה יש לו קשר, ישיר או עקיף, לקונפליקט שהיה בין האב לבין אביו. מטבעו, קונפליקט שלא נפתר באופן מניח את הדעת, ימשיך לחפש את 'הצדק' ואת 'האמת' בדורות הבאים. שאריותיו ועקבותיו ימשיכו לנשום, ולחפש את נקודת שיווי המשקל, שתאפשר לצדדים המעורבים להניח לעבר ולהתפנות באופן מלא להווה.

״אני פוחד שהוא ישנא אותי כמו שאני שונא את אבא שלי״

דרור בן 44, נשוי ואב לשלושה בנים:

ביחס לעתיד אני פוחד רק מדבר אחד. אני פוחד שמערכת היחסים שלי עם בני תהיה כמו מערכת היחסים שלי עם אבי. אני חושש מעצמי. אני יודע שאני מוביל את עצמי לדרך שאין חזרה ממנה. אני חייב לעצור. זה מדיר שינה מעיניי. זה פוגע ביחסיי עם אשתי. אני רץ עשרות קילומטרים, משתתף במרתונים בכל העולם, שובר את השיאים של עצמי. ההקלה שאני חש חולפת אחרי כמה שעות או כמה ימים. גם הגראס זו רק אשליה. הענן השחור ממשיך לשבת לי במרכז הלב. את הכתם הזה, מכשירי הדימות המשוכללים ביותר לא מגלים. הוא בלתי נראה, ולפעמים הוא שוקל הרבה יותר ממה שאני יכול לשאת.

דרור הגיע לטיפול בשל אירועים של איבוד שליטה שחווה מול בנו, מתבגר בן 16. הבן, עוטה על עצמו בגדים הגדולים ממידותיו באופן בולט, כדורסלן מצטיין, אהוד על הבנות ומוקף בחברים, לא מתעניין בלימודים. הוא מפריע בכיתה ולא מוכן להשקיע בלימודים, וכלשונו: ״אין לי סיבה ללמוד. אני חכם ואת הכסף שלי אעשה בכדורסל.״

דרור, שבילדותו אותר כמחונן וכיום מנתח מוח, אינו יכול להבין את גישתו של בנו, ובטח שלא להסכים איתה. חילוקי הדעות ביניהם גלשו לעוינות, לריבים מתמשכים, לקללות ולעיתים גם לאלימות פיזית.

כשדרור היה נער, קרוב לגילו של בנו היום, עברה משפחתו לאנגליה בעקבות הצעת עבודה שקיבל אביו. עד המעבר היו לדרור חברים. הוא בלט בספורט ובלימודים. במשך ארבע השנים שבהן שהו בחו'ל הצליח דרור בלימודיו, אבל לא הצליח לפתח קשרים חברתיים משמעותיים ונשאר מבודד חברתית. לאחר ארבע שנים חזרה משפחתו לארץ. דרור לא חידש את קשריו הקודמים. בצבא התגייס לעתודה וסיים לימודי רפואה בהצלחה. הוא מתאר את היחסים עם אביו בכאב, בסלידה ובהימנעות:

הוא תמיד אמר לי, 'אתה? אחד כמוך עם שכל כמו שיש לך, בוא נראה לאן תגיע. אתה חייב להגיע למשהו גדול! מה זה כל מה שהשגת עד כה? זה רק מבוא למה שאתה יכול ואמור להגיע אליו.' יש בי כעס ורתיעה ממנו. הוא כבר בן שמונים, אדם לא בריא, שכל יום, וכל היום עסוק בבריאות שלו. אני לא יכול לסבול את זה שהוא שקוע בעצמו, ומעבר לדאגה שלו המופנית למצבי הכלכלי, אי־אפשר לדבר איתו על שום נושא אחר. אני מתבייש בו. אני לא יכול לשאת את ההתעלמות שלו מנכדיו. אין שיחה שתעבור מבלי שידבר על הבדיקות הגופניות שעשה אתמול ואלו שיעשה היום. היחס שלי כלפיו נובע מחובה מצפונית בלבד. אין בי שום הערכה כלפיו.

דרור מעורב מאוד באימוני הכדורסל של בנו. הוא רוצה בהצלחתו, אבל מודע לכך שהסיכוי שלו להיות בין הטובים בארץ, לא כל שכן בעולם, קטן מאוד. הוא מתאר ברהיטות את הדילמה שהוא מצוי בה ומטיל ספק לגבי אופן ההתנהלות הנכון — האם לדבר עם בנו על העתיד הריאלי ולהנכיח אותו בפניו, או לזרום עם החלום שלו. המצב בבית הספר רק מחמיר, ומערכת החינוך כבר שלחה להורים כמה אזהרות בדבר העברת הילד לכיתה של ילדים שאינם מיועדים לסיים בגרות. וכך דרור משתף:

אני מרגיש שאני לא מצליח להגיע אליו. אני לא מצליח לדבר איתו, אני מבין שאני מטיף לו. הוא שונא את זה. הוא לא באמת מבין שזה בא מאהבה, מרצון טוב, מדאגה. אני כל כך פוחד לאבד אותו. אני פוחד שהוא ישנא אותי כמו שאני שונא את אבא שלי. אני שונא בורות. אני לא סובל את החברים שלו. כשאני מטיף לו, הוא עונה לי בכעס: 'מה אתה מטיף לי על חברים? למה אתה שונא את החברים שלי? לך בכלל אין חברים. מה בדיוק אתה עושה בעבודה שלך? מה היא שווה אם כשאתה מחוץ לעבודה, אתה עצבני, חסר סבלנות, שקוע במסכים, ולא יכול לסבול שגם אני במסכים. כשאנחנו בנסיעה באוטו או מתיישבים לארוחות, אני מעדיף את המסך מאשר את הנזיפה ואי־המרוצות שיגיעו ממך ממילא.'

אני יודע שהוא צודק וזה גורם לי לתחושת חוסר אונים שלאחר זמן מה מתחלפת בגעגוע ורצון בקרבה. ואז אני נזכר באבי שכבר כמה ימים אני דוחה את הדיבור איתו. אני מרגיש רע מול אבי ורע מול בני.

בשל אהבתו של דרור לבנו, ובשל יחסיו הבעייתיים עם אביו, במצבים רבים הוא אינו רואה את בנו, אלא את עצמו, ואת יחסיו עם אביו. הכעס וחוסר האונים מול אביו נוכח גם ביחסו של דרור לבנו. מתוך החוסר באהבת אב, ובשל מערכת היחסים הבעייתית עם אביו, הוא מעמיס על בנו את כאב ליבו. וככה המשא הזה עובר מסב לאב, לנכד ולנין.

האם אפשר לשנות את האופן שבו אנחנו אוהבים?

קיימות גישות שונות העוסקות בהגדרה של 'הורות מיטיבה', ולכל אחת מהן דגשים שונים. דוגמה טובה מתבטאת בנושא הסמכות ההורית: מהעבר האחד יש הדוגלים באסרטיביות ובנחישות, בגבולות ברורים ובעונשים, מתוך תפיסה שלמידה מתרחשת כאשר הילד לומד שלמעשיו יש משמעות, ויש שכר ועונש בהתאם לבחירותיו. מהעבר השני יש הגורסים שלתת לילד להיות חופשי, לכבד את מעשיו ובחירותיו, לחבק, להבין ולהכיל, זו הדרך הנכונה לבנות ילד עם דימוי עצמי חיובי, שיש בו ביטחון, אמון בעצמו ויכולת לקבל אחריות. בטווח הרחב של שתי הגישות הקוטביות הללו משתלבות עוד רבות אחרות, והן מאמצות רכיבים במינונים שונים מכאן ומכאן.

לעומת סוגיית הסמכות ההורית, הרי שלגבי מרכזיותה ונחיצותה של האהבה שוררת תמימות דעים. המומחים העוסקים בתחומי הרוח, הפסיכולוגיה, הדתות השונות, האינטואיציה של היחיד וחוכמת ההמונים, כולם מאוחדים ומסכימים שאהבה הכרחית לגדילה ולהתפתחות תקינה, היא המפתח והיא הבסיס לעיצוב עתידם של ילדינו.

חובתנו (וזכותנו) כהורים לאהוב אותם. ואם לא די בכך, הרי שעל אהבה זו להיות חסרת תנאים. עלינו לאהוב את ילדינו ללא תנאי, אבל האם יש אהבה כזאת בנמצא? האם יש תכונה הקשורה לנפש האדם שאיננה מוגבלת ומותנית? האם אהבתם של הורים היא בחזקת היוצא מן הכלל? הייתכן שתפיסה זו היא רק עוד רעיון שהתקבע במאתיים השנים האחרונות, שהפך לפרדיגמה השולטת בכולנו, ואנחנו הפכנו להיות למפיציו בעל כורחנו?

במציאות לא ניתן לאהוב באופן מוחלט כל שעה וכל יום, ללא השתנות וללא תגובה למצבי החיים. במציאות אנחנו מושפעים ומשתנים. במציאות אנחנו מצוידים בקשת רחבה של תגובות: מסבלנות והכלה, דרך חוסר עניין והיעדר אכפתיות, ועד לעוינות ואיבוד שליטה. בשל הפרדוקס של הדרישה בתוכנו ומחוץ לנו לאהוב ללא תנאי, בצד אי־היתכנות של אהבה מהסוג הזה, נוצרות בנו תחושות של תסכול, חוסר שביעות רצון ואשמה ברמות חומרה שונות. תחושות אלו גוררות רצף של התנהגויות, ציפיות ותגובות, שפוערות תהום בינינו לבין ילדינו.

קורה שבעקבות תחושת אי־הצלחה מצד ההורה, מתפתחת בו תלות בילדיו, והוא זקוק לאישורם על היותו הורה טוב.

במציאות היומיומית, כאשר מתגלים הקשיים וילדינו אינם עונים על הציפיות שלנו — למשל כאשר הם בוחרים בהתנהגויות עם העדפות הפוכות לאלה שלנו, כאשר הם נכשלים בלימודים, כאשר הם סובלים מבדידות, כשיש ריחוק, כשיש עריצות, כשאין הכרת תודה, כשיש עצב מתמשך, כשאין להם מוטיבציה, כשיש תוקפנות וריבים שלא מסתיימים, כשעל כל דבר צריך להתווכח, כאשר ההימנעות ממחויבות, פושטת על כל חלקה טובה, כשהמסכים משתלטים על תשומת הלב, כאשר הבקרים הם זמן מלחמה והערבים אינם נגמרים — אנחנו פשוט לא עומדים בזה.

כיצד כל זה מתבטא? אנחנו נעלבים, כועסים, מסתגרים בתוך עצמנו, לפעמים מאבדים שליטה. קמים בבוקר עם משקולת על הלב, מתנחמים בכך שהדשא של השכנים אינו ירוק יותר, לא יכולים לסבול את אלה שאצלם הכול זורם על מי מנוחות. אך זו העת לזכור כי ממש כמו ביחס שלנו לעצמנו, כך גם באהבה שלנו לילדינו, אין אהבה מושלמת ואין אהבה ללא תנאי.

רובנו מכירים את המצבים שבהם העייפות והשחיקה מכלה את כוחות הרצון והסובלנות לשאת התנהגויות בלתי הגיוניות, לא מובנות ובלתי מתחשבות של ילדינו. לא תמיד אנחנו רוצים להיות שם עבורם. כל כך הרבה פעמים אנחנו מגיעים למצבים של אכזבה וייאוש מעצמנו, לאור יחסינו הגרועים עם ילדינו. כל כך הרבה פעמים אנחנו מתוסכלים מתפקודנו בחיים, כך שלא נותרת בנו אנרגיה ופניות לתת, להכיל ולהיות עבורם. לפיכך, אך טבעי שיופיעו רגעים שבהם תיווצר בנו התנגדות ואיבה לכל בקשה שלהם. רגעים שבהם נתקשה לשאת את האמביוולנטיות הרגשית של המחויבות החרוטה בדי־אן־איי שלנו, ואת אי־יכולתנו לממש את המחויבות הזו.

פעמים רבות, דווקא בשל אהבתנו אליהם איננו יכולים להיות שם עבורם, ולא מעט זה קורה דווקא בזמן שהם הכי זקוקים לנו.

אם כך, כדאי ברגעים אלו לשאול ולברר, היכן האהבה? להיכן היא נעלמת? האם בשל מוגבלותה יהיה נכון לחפש דרכים נוספות כדי ליצור מרווח בינינו לבין ילדינו, שיאפשר לאזן את חולשותיה של האהבה?

הולדן קולפילד, גיבור הספר 'התפסן בשדה השיפון' של סלינג׳ר, שואל את עצמו לאן הולכים הברווזים כשהלגונה קופאת ומתכסה כולה קרח. למעשה, הברווזים אינם נעלמים, הם מדרימים למקומות חמים יותר. כך גם האהבה לא נעלמת, זה טבעה, היא מחוברת לעוד רגשות שרק במבט ראשון הם נראים כהפכים, כעדות לחוסר אהבה. במבט שני מתבהר הקשר הישיר שלהם לאהבה, שגם היא מותנית בדיוק כמו כל שאר מצבי הנפש.

במצבי הלחץ היום־יומיים, במקום עמוק בתודעה, אנחנו מאוימים מתחושת כישלון. אנחנו מתקשים לשאת את חוסר ההצלחה של ילדינו. איננו יכולים להכיל את הכאב והעצב הממלאים את ליבם. האם זה אומר שלא עשינו עבורם את מה שהיינו אמורים לעשות? במקום העמוק הזה אנחנו לא לבד. באגם זיכרונות ילדותנו ונעורינו משולבים גם תחושותיהם, רגשותיהם וזיכרונותיהם של הורינו. אנחנו נושאים את האכזבות ואת התקוות שהיו להם מאיתנו, ושהיו לנו מהם, את המציאויות שהתקבלו בהשלמה, ואת אלו שנשארו טעונות ולא פתורות.

'אני חושב שלאהוב משהו הוא הצורה הכי טובה של בעלות, ובעלות היא כנראה הצורה הכי גרועה של אהבה'.

(ז׳וזה סאראמאגו, מתוך 'אי נעלם')

בכל מערכות היחסים שיש לנו (עם ילדינו, עם הורינו ועם עצמנו), ככל שנניח למי ולמה שאנחנו אוהבים, ככל שנפחית מרגש הבעלות הנטוע עמוק ברגש האהבה שלנו, כך תנכח אהבתנו ביתר שאת. הניסיון מראה לנו שוב ושוב: פעמים רבות, האופן שבו אנחנו אוהבים את ילדינו עלול לפגוע בתחושת הביטחון שלהם, לצמצם את מקורות השמחה שלהם, ולפגום בתחושת האמון שלהם בעצמם.

אם כן, אני רוצה להעלות שתי שאלות עיקריות בהקשר זה. הראשונה דנה ביכולת ההורה לשנות את אפיוני אהבתו — האם אני כהורה יכול לאהוב אחרת מהאופן שבו אהבתי עד כה? האם זה אפשרי לחרוג מהדעה השלטת, להתנער מצילה של ההיסטוריה, ולהביט באהבה על סך זכויותיה, חובותיה, יתרונותיה וחולשותיה, מעמדה משוחררת יותר? האם זה אפשרי לצאת מהמסלול הצר והכה דומיננטי ומוכר בחיינו, שנוכחות בו שתי אפשרויות — אוהב ואהוב? האם ניתן להתייחס לדברים מנקודת מבט שונה, כזו המקנה חופש וגמישות מול השיפוטיות העוצמתית שיש באהבה?

אם אצליח למצוא נקודת מבט חדשה, האם יהיה בה כדי לצמצם ולאזן את ההתמודדות עם אימת הדחייה והבדידות, המקושרת באופן מיידי להיעדר אהבה? האם המודעות לכך תספיק ותשנה משהו? הניסיון מראה לנו שמודעות אינה מספיקה לשינוי מהותי בטבע הדברים. היא בחזקת תנאי הכרחי אך לא מספיק.

בניגוד למה שכתב ח'ליל ג'ובראן בספרו 'הנביא', ילדינו הם כן שלנו. אמנם תחושת הבעלות מייצרת בעייתיות בכל מה שקשור לנפרדות, אך היא מוטבעת באינסטינקטים שלנו, ועם ההשלכות של מצב זה עלינו להתמודד.

כדי לשנות, כדי לעדן ולשכלל את יכולת האהבה, עלינו לזהות, להכיר ולקבל את המציאות הזמנית כפי שהיא. לכן במקום לאלף את הילד לתמונה מושלמת המסתירה לנו את החוסרים הקיימים בנו, נפנה את תשומת הלב אל עצמנו.

הורה רגיל מחנך את ילדו, הורה נדיר משנה את עצמו.

התבוננות עצמית וקבלת הדברים כפי שהם, יובילו לתוצאות שונות מאלו שהיו עד כה. עלינו לקבל את עצמנו, את המוגבלות שלנו, את הטעויות שלנו, את קוצר הרוח שלנו, את הרצון שלנו לקבל ולא רק לתת, את התשוקה לנוח ולהתפנק, ולא רק להמשיך לשאת בנטל ההורות. עם הקבלה שלנו את עצמנו נוכל להקשיב וללמוד מילדינו איך אנחנו נראים בעיניהם. כאשר נגלה איך נתפסת האהבה שלנו בעיניהם, איך היא נחווית, מה היא עושה להם, מה היא נותנת ומה היא שוללת, במה היא מעצימה ובמה היא פוגעת, נוכל להכיר את עצמנו טוב יותר, וכך נוכל גם לשנות את האופן שבו אנחנו מממשים את האהבה שבנו.

במרחב החדש שייווצר בתוכנו, תופחת האהבה ממעמד של קדושה, למעמד של חולין. כבני אדם על חולשתנו וחוזקנו, נוכל לפקוח את נקודות העיוורון שלנו ולאפשר לילדינו ולנו יחסים הבנויים על גמישות ויכולת תנועה וגיוון.

השאלה השנייה דנה במתח המובנה בין שתי תפיסות חינוכיות. בין התפיסה הדוגלת ב'חנוך לנער על פי דרכו', לבין זו המתעלמת מרגישותו וייחודו של הילד, ומצפה ממנו להיות כפי שההורים חושבים לנכון, עם התאמה לדרישות העולם. אני סבור ששימת דגש על קבלת הילד תוביל למערכת יחסים מבוססת אמון, שתצמיח אינטימיות ושמחה.

נראה שבמרחב שיש בו קבלה, יש גם סבלנות, זמן וכבוד. יש בו הבנה לנסיבות המייצרות מגוון התנהגויות (אהובות ושנואות), אין בו האשמות ופחדים, והוא מאפשר יחסים שיש בהם פתיחות וקרבה. כדי לייצר את המרחב הזה, כדאי לנו כהורים לבחור לקבל את הילד כפי שהוא. לשנן, להזכיר לעצמנו ולחרוט על לוח ליבנו שפעמים רבות איכויותיה של הקבלה עדיפות בהרבה על אלו של האהבה. למעשה הן מאזנות את חולשותיה של האהבה, ומאפשרות להורה האוהב לזקק את אהבתו לילדו. כך יכולים ההורים לראות את ילדיהם במלוא הווייתם, מבלי שאהבתם לילדיהם תסתיר ותמנע מהם לראותם.

***

אם כן, נראה שהתשובות לשתי השאלות מתכנסות ליחסים המושתתים על צביון של קבלה. בפרק הבא, אבקש להעמיק במושג הקבלה על איכויותיה המגוונות, ועל תרומתה והשפעתה על ילדינו. אני סבור שביחסי הורים־ילדים, ראוי ונכון לתת מקום מרכזי לקבלת ילדינו, לצידה של האהבה שכבר ממילא נוכחת בנו.

במקום להיות רק שליחיה המוגבלים של האהבה, נבחר בכל רגע ורגע להיות גם שליחיה המוגבלים של הקבלה.

מדוע מוגבלים? משום שאנחנו, ומשכך גם יכולות האהבה והקבלה שלנו, תלויים בגורמים חיצוניים לנו כדי להתקיים. המודעות לכך שבכל רגע נתון איננו יכולים לתפוס את השלם ואיננו שלמים, מאפשרת לנו בחירה מודעת בקבלת מוגבלותנו. הכרה במוגבלות והבנה של קבלת האחר מניחות בסיס איתן למערכות היחסים בינינו לבין ילדינו.