הקיץ הגיע, ומאור יוצא עם משפחתו להרפתקה במדינה אחרת. הוא חושב שזו משימה בלתי אפשרית: ללמוד את השפה, להתחיל מקום […]
הכול התחיל בלילה.
שכבתי במיטה והיה לי קשה להירדם. הרגשתי שכבר ממש מאוחר.
בעצם, הייתי בטוח שמאוחר מאוד, כי שירה, אחותי הקטנה שישנה במיטה השנייה בחדר, נרדמה לפני המון זמן. היא תמיד נרדמת מהר, ושמעתי אותה נושמת באטיות ובקצב קבוע כמו מישהו שישן עמוק.
שמעתי את אבא מהסלון מכבה את הטלוויזיה ונועל את הדלת. אלה הם הדברים שהוא עושה כשהוא מתכונן ללכת לישון. זה היה עוד סימן שבאמת מאוחר.
למה אני לא מצליח להירדם? אם אצא אליהם, אמא תגיד לי ללכת שוב לעשות פיפי ולא בא לי, ואבא יפער עיניים גדולות וישאל אותי איך יכול להיות שאני עדיין ער.
אז נשארתי במיטה ועצמתי את העיניים. כדי שהשינה תגיע מהר יותר, ניסיתי לחשוב על מה שעשיתי היום. ניסיתי לחשוב גם על דברים כיפיים שאנחנו עושים עכשיו, בחופש הגדול, כמו ללכת לים, ועל דברים טעימים כמו גלידות ופופקורן. זה לא עבד. לא נרדמתי, וכל פעם מצאתי את עצמי חוזר ושומע את הנשימות של שירה.
ואז קרה דבר משונה.
אמא נשענה על משקוף הדלת של החדר שלי ושל שירה וקראה לאבא, שעדיין היה בסלון.
‘אז מה אתה אומר? עכשיו כשזה סופי, שנספר מחר לילדים?’
‘כן,’ שמעתי את אבא עונה לה, ‘הגיע הזמן. אני לא מאמין שזה קורה לנו. זה יהיה נהדר.’
לא יכולתי להתעלם ממה ששמעתי. מה צריך לספר לנו? ומה בדיוק הולך לקרות מחר? ולמה זה כל־כך נהדר, הדבר הזה שאני לא יודע עליו כלום?
שוב פקחתי את העיניים. אני חושב שזאת הייתה הפעם הראשונה שאני שומע את ההורים שלי מדברים על משהו שנשמע כל־כך סודי, שאני לא יודע עליו כלום, משהו שהם מסתירים ממני.
עכשיו כבר לא יכולתי להתאפק.
‘הי, אני ער,’ קראתי בקול והם הופתעו.
‘מאורי, אתה רציני?’ שאל אבא. הוא פער את עיניו, בדיוק כמו שחשבתי שיעשה. הוא היה המום מכך שאני ער, הגבות שלו הזדקרו כלפי מעלה, וראיתי שהוא אפילו טיפה כועס. ‘אתה יודע שכבר רבע לאחת-עשרה בלילה? איך תקום מחר?’
‘נכון, מאורי,’ נכנסה אמא לחדר ולחשה, כי שירה ישנה במיטה שלידי. ‘מחר יש השכמה מוקדמת. למרות שזה החופש הגדול, יש לך מחר פעילות הכנה למחנה בצופים.’
נכון, היא צודקת. בעוד שלושה ימים אני יוצא למחנה הקיץ של הצופים. המחנה הראשון שלי. עכשיו הבנתי למה היה קשה לי להירדם. איך שכחתי שתמיד קשה לי להירדם לפני אירועים גדולים, כמו מבחן במדעים או מבחן באנגלית? בטח בגלל זה לא נרדמתי. זה הרי המחנה הראשון שלי שבו אישן שני לילות מחוץ לבית.
אבל באותו הרגע זה לא היה חשוב בכלל. מה שהיה חשוב זה מה ששמעתי. לא ויתרתי. התעקשתי לדעת על מה הם דיברו. הם הסתכלו אחד על השני, וראיתי שהם מתלבטים מה להגיד לי. אמא התקרבה והתיישבה על המיטה שלי ואמרה, ‘מחר. זה בסדר, לך לישון. מחר נשב ונספר לכם הכול בצהריים, לך ולשירה. אל תדאג. אלה בשורות טובות.’
ידעתי שאין טעם להתווכח. היה מאוחר, וכשאמא מחליטה משהו, היא לא מוותרת. זה דווקא טוב, כי אם היא אמרה שמחר בצהריים אדע מה קורה, אני בטוח שכך יהיה. זה כמו הבטחה. הסתובבתי שוב לכיוון הקיר והרגשתי את הריסים כבדים־כבדים, כמו וילון, מושכים מטה את העפעפיים שלי, ושקעתי בשינה עמוקה.
הבוקר הגיע מהר, קמתי מאוחר מדי, עייף מדי ולא רציתי לאחר לפעולה בשבט. היו לנו הרבה משימות להיום – הכנת שלטים למחנה, ריכוז כל הציוד של הקבוצה ומיון הסֵֶנָדות לפי האורך שלהן. עד שהתחלתי ללכת לצופים, לא היה לי מושג מה זה סֶנָדות בכלל. לא ידעתי שאלה גזעים דקים של עצים, שאפשר לבנות מהם דברים מגניבים. אוהלים, שולחנות, חלונות, גשרים. נראה לי שהמדריך שלי כל־כך טוב בקשרים, שהוא יכול לבנות ממש כל דבר שיתחשק לו. הוא אלוף במחנאות.
התארגנתי לצאת ומיהרתי מאוד להגיע לפעילות, עד שלגמרי שכחתי מהעניין הסודי מהלילה, אבל כשהייתי בשבט והכנתי את כל צבעי הגואש בכוסות כדי לצבוע את השלטים, נזכרתי בשיחה הלילית עם ההורים. פתאום היה קשה לי להתרכז בהכנות למחנה – מה ביקשו ממני לכתוב בכלל על השלט? – רציתי לחזור הביתה ולהבין מה קורה. הרגשתי שמשהו מרגש עומד להתרחש. משהו גדול.
כשסיימנו את ההכנות, השעה כבר הייתה אחת בצהריים. ‘יאללה, רן, סיימת? ליעד? בואו ניקח את השלט לייבוש, חייבים לגמור פה,’ אמרתי בחוסר סבלנות.
‘מה הלחץ, מאור? יש לנו את כל היום. נכון, גידי?’ ענה רן והפנה את החלק האחרון של השאלה למדריך שלנו גידי. רציתי להגיע הביתה כמה שיותר מהר, אבל ידעתי שאין דבר כזה לצאת לפני כולם. אנחנו קבוצה, והקבוצה משתחררת יחד, באותו הזמן, כך שהייתי תלוי בשאר החניכים. גידי ליווה את כולנו לדוכן הפלאפל, ושם נפרדנו וכל אחד הלך לביתו. בדרך, אלירן מהכיתה שלי סיפר לנו בדיחות שכנראה היו מצחיקות כי כולם התגלגלו מצחוק, ורק אני הייתי מרוכז במשהו אחר לגמרי. כל הזמן מיששתי את המפתח בכיס המכנסיים. קדימה, להגיע הביתה.
כשנכנסתי, מייד ידעתי שיש מישהו בבית. הדלת נפתחה אחרי חצי סיבוב בלבד, ובאוויר עמד הריח הטוב של הקציצות של אמא. כבר בחדר המדרגות הרחתי את הריח הנפלא שקיוויתי שמגיע מהדירה שלנו. שני צעדים פנימה, ואת מי אני מגלה במטבח? את אבא. זה היה מפתיע. ככה? באמצע היום? זה כמעט אף פעם לא קורה. אני רגיל לראות אותו בשעה כזאת רק בשבתות. באמצע השבוע הוא תמיד חוזר כשמחשיך.
‘הי, אבא! מה אתה עושה פה?’ קראתי בקול.
‘הי, שלום גם לך,’ צחק אבא. ‘היום עבדתי רק חצי יום. את שאר היום נבלה יחד.’ הוא השיב לי לפני שאפילו הספקתי לשאול.
באותו הרגע ממש נפתחה הדלת. אמא החזירה את שירה מהקייטנה. הם הסתכלו אחד על השני, ומאותו הרגע אבא ואמא התנהגו בצורה משונה. הם היו כל־כך רציניים ורשמיים.
הם ביקשו מאיתנו ללכת לסלון ולשבת על הספה הגדולה. אבא סגר את הגז והעביר את הקציצות מהמחבת לקערה. אמא מזגה ארבע כוסות מים ממתקן המים, ובין מזיגת הכוסות, המים השפריצו ומילאו את השיש. ‘אויש,’ היא אמרה, ועיניה התרוצצו בחיפוש אחר איזה סמרטוט או מגבת לייבש את השלולית. אחר־כך היא לקחה את כל ארבע הכוסות והביאה אותן אל השולחן. שירה ואני התיישבנו על הספה, ואז שניהם הצטרפו וישבו, אבא לידי ואמא מהצד של שירה.
כשישבנו ככה נזכרתי בסרט שראיתי, שבו ההורים כינסו את הילדים לספר להם שהם מתגרשים. הרגשתי מתח באוויר, אבל ראיתי את אמא מתבוננת בנו עם חיוך קטן, ראיתי את העיניים שלה נוצצות, ונזכרתי שהיא הבטיחה לנו שיש להם משהו טוב לומר לנו. אז לא דאגתי, רק הייתי סקרן נורא. חיכה לנו משהו טוב.
‘נו, מה רציתם לספר לנו?’ שאלתי.
‘תראו, ילדים, יש לנו משהו לומר לכם לגבי התוכניות של המשפחה שלנו,’ פתח אבא. ‘זה קשור לעבודה שלי,’ המילים יצאו לו מבולבלות. ‘בחברה בארץ אני עובד עכשיו עם אנשים שנמצאים בארצות הברית –’
‘אנחנו כבר יודעים את זה,’ אמרה שירה ולא נראתה מופתעת. ‘בכל פעם שיש לך נסיעות מהעבודה, אתה נוסע אליהם. אנחנו יודעים.’
‘נכון,’ אמר אבא ולא המשיך.
שירה אולי יכלה להמתין, אבל אני הרגשתי שיש לי בגוף בלון נפוח ומתוח, שעוד רגע יקרה אחד מהשניים. הבלון יתפוצץ או שיצא ממנו כל האוויר!
‘אמא, אולי תספרי לנו מה קורה?’ ניסיתי לזרז את העניינים. אמא הסתכלה על אבא, הוא הנהן והיא המשיכה. ‘החברה בארצות־הברית הציעה לאבא לעבוד שנה בסניף שלהם בניו־ג’רזי. זו מדינה בתוך ארצות־הברית, מדינה קרובה לניו־יורק.’
‘מה? אתה נוסע לשנה?!’ נבהלתי.
‘לא, לא,’ אמר אבא, ‘כולנו נעבור לשם, כולנו נעבור לגור בארצות־הברית למשך שנה.’
הייתי המום. זה אומר שאנחנו עוברים דירה. ואני לא מדבר על מעבר דירה מהרחוב שלנו לרחוב אחר בשכונה, כמו לרחוב של ליעד, החבר שלי. אנחנו לא נעבור לעיר אחרת בארץ, שבה אכיר חברים חדשים ואוכל בשבתות לבקר בשכונה שלנו. אנחנו עוברים מדינה!
שירה הייתה הראשונה שהגיבה: ‘נגור בארצות־הברית? באמת? איזה כיף! נעביר את כל הדברים שלנו לשם?’
‘כן,’ ענה אבא, ‘נעביר את כל מה שנצטרך.’
‘וואו. ונוכל לבקר בפסל החירות, כמו שדודה רותי סיפרה לנו בשנה שעברה?’
‘כן,’ המשיך אבא, ‘נוכל לראות הרבה דברים מעניינים. ארצות־הברית גדולה מאוד. לא חסר מה לראות.’
שירה נראתה מרוצה על הספה לידי, ואני הרגשתי שצצות לי עוד ועוד שאלות. אז מתי ניסע? ולכמה זמן בדיוק? ואיפה נגור? איך נמצא דירה? ואיפה נלמד? ומה קורה עם העבודה של אמא? ואם ניסע לארצות־הברית, האם זה אומר שאבא יפסיק עם הנסיעות האלה? כי כמעט לא רואים אותו וזה נמאס! ומה אני אעשה עם האנגלית? ומה יהיה עם החברים שלי? מה באמת יהיה עם החברים שלי?
את כל השאלות האלה לא הספקתי לשאול כי מדקה לדקה נוספה עוד שאלה, או יותר נכון, עוד דאגה. והדאגות האלה לא עמדו בשורות מסודרות אצלי בראש. הן התחילו להסתובב במעגלים עד שכבר נהייתה לי סחרחורת, ואמא שאלה: ‘מאורי, מה דעתך?’
הסתכלתי עליה בשקט, פתחתי את הפה, ומכל השאלות יצאה רק אחת: ‘אבל מה עם החברים שלי? אין לי שם חברים בכלל.’
השאלה זחלה לה החוצה בשקט־בשקט, כמעט ללא קול. אולי נשמעתי חלש, אבל רציתי לצעוק את זה מרוב פחד, וכנראה גם שירה חשבה כך, כי היא הסתובבה אליי, קימטה את המצח שלה והסתכלה עליי בעיניים גדולות מאוד.
‘נכון,’ אמרה אמא, ‘עדיין אין לך חברים שם, אבל יהיו. החברים שיש לך כאן יישארו ויחכו לך, ושם תכיר חברים חדשים מהכיתה, מבית־הספר. לאט־לאט.’
‘אבל… אבל איך אני אכיר? אני לא מדבר אנגלית. אני יודע רק כמה מילים.’ הרגשתי את הבלון המתנפח שלי מתיישב אצלי בגרון. בקושי סיימתי את המשפט.
‘לאט־לאט אתה תלמד אנגלית ותכיר ילדים חדשים.’
העברתי את המבט שלי מאמא אל החלון, וכשהסתכלתי למטה ראיתי שרגל שמאל שלי מקפצת במקום.
שירה שישבה לידי על הספה הייתה שקטה מאוד, ודמעות זלגו פתאום משתי עיניה. כנראה הכיף שהיא חשבה עליו קודם עבר לו, ועכשיו היא מבינה שיש גם דברים מלחיצים בכל הסיפור הזה, כמו החברים שנשאיר כאן והחברים החדשים שנכיר. היא התחילה לבכות, ואבא ניסה להרגיע אותה ושלח אליה את ידיו, אבל היא התנערה ממנו ובכתה וקמה מהספה וצעדה שני צעדים לכיוון החדר, והסתובבה בחזרה וצעקה בבכי: ‘אני לא רוצה יותר את השיחה הזאת. אני רוצה שהשיחה הזאת תיעלם!’ ואז היא פנתה ורצה לחדר ולא הסכימה לדבר עם אבא ואמא, גם כשהם דפקו על הדלת וביקשו להיכנס.
אני נשארתי לשבת על הספה והייתי קצת רעב כי הריח של הקציצות הציף את הסלון והבטן שלי קרקרה. חשבתי שוב על שירה המסכנה שבוכה בחדר, אבל הפעם כבר לא חשבתי שהיא סתם תינוקת בכיינית. הפעם באמת הייתה לה סיבה טובה לבכות.
אבא ואמא התרוצצו בינה לביני בלי שיכלו לעשות הרבה. שירה בכתה בקול בחדר ולא הסכימה שהם ייכנסו, ואני ישבתי על הספה והסתכלתי החוצה ולא רציתי לדבר עם אף אחד.
אחרי כמה זמן אבא התיישב לידי עם צלחת קציצות והרשה לי לאכול בסלון. אכלתי בביסים גדולים, ותוך כדי כך אבא סיפר לי על הבית שהוא מצא בשבילנו, ואמא הוסיפה ואמרה כמה זה מיוחד לחיות באזור שיורד בו שלג בחורף, הרבה שלג. המחשבות המשיכו להתבלבל לי, הרגשתי שאני אפילו מחייך. פתאום חשבתי לעצמי שזה אמנם מפחיד לעבור למדינה אחרת, אבל זה יכול להיות גם ממש מגניב.
טרפתי את כל הקציצות שהיו בצלחת, עד שנרגעתי והרגשתי שהרגל כבר לא מקפצת לי, והגוף שלי חזר להתנהג כרגיל. שירה עדיין הייתה בחדר, ואני קמתי ולקחתי את צלחת הקציצות שלה מהמטבח והלכתי לכיוון החדר שלנו והתיישבתי על הרצפה ליד הדלת. הדלת שלנו לא הייתה סגורה לגמרי וגם לא פתוחה, ושוחחתי עם שירה. בעצם, אני דיברתי מהרצפה והיא הקשיבה מהמיטה שלה. אמרתי לה שיהיה לנו מאוד כיף, שנעבור לבית חדש, שנראה דברים חדשים. אמרתי המון דברים. אמרתי לה כל דבר טוב שיכולתי לחשוב עליו.
אבא ואמא חזרו למטבח, ואמא כל הזמן הציצה לכיוון המסדרון. אני יודע שהם חשבו שאני עושה את השיחה עם שירה כדי להרגיע אותה. אולי זה היה חלק מהעניין, אבל עשיתי את זה גם בשבילי. גם לי הולך להיות קשה ומגניב. איזה מין שילוב זה: קשה ומגניב. מגניב וקשה. זה כמו להגיד, ‘עוגת קצפת עם פלפל חריף.’
אין עדיין תגובות