לראות מעבר לקצה הקרחון

בסטארט–אפ

1. המשקיעים

“אני מצטער,” אמר יוחנן והניד בראשו, תוך כדי שהוא מיטיב את ישיבתו בכורסא השחורה ליד השולחן העמוס בכיבוד, “זה לא יכול להמשך כך.”

הצבע אזל מפניו של פנחס ובתור הבכיר ביותר, הוא היה הראשון ששבר את הדממה שנפלה בחדר הדיונים הגדול, “למה אתה בדיוק מתכוון, יוחנן?”

“אנחנו מייצגים שלוש קרנות הון-סיכון, שהשקיעו בסטארט-אפ שלכם סכום מאד גדול לפני שנה.” אמר יוחנן.

“עד עכשיו כבר היינו צריכים לראות שמשהו עובד,” התפרץ לדבריו אלעד, “ואנחנו שומעים הרבה מאד תירוצים, אבל לא רואים כלום.”

דיוויד פתח את פיו כדי לענות, אך רון היה מהיר יותר, “התחייבתם ללוח זמנים שבו כתוב, ואני מקריא,” אמר רון תוך שהוא מדפדף בדפים, “אב טיפוס מגרסת אלפא יהיה מוכן בעוד שבועיים מהיום ואב טיפוס מגרסת בֵּטַא יהיה אצל הלקוח הראשון עוד שישה חודשים וחצי מהיום.”

“ועכשיו,” המשיך יוחנן בקול שקט וסמכותי, “אתם יושבים מולנו, ואומרים שגרסת האלפא עוד לא מוכנה וגרסת הבטא תהיה מוכנה רק עוד שנה מעכשיו. שישה חודשי איחור? זה ממש לא מקובל עלינו.”

דיוויד ופנחס החליפו מבטים. “רגע,” כחכח פנחס בגרונו, “אני חייב להסביר משהו. יש לנו פה מוצר עתידי, מהפכני,” הוא התחיל להתלהב והצבע חזר לפניו, “מוצר המבוסס על רכיבים אלקטרו-אופטיים שעובדים על בסיס אור, במקום על בסיס האלקטרון. היום הרכיבים המרכיבים את כל מערכות התקשורת, שאנחנו מכירים, עובדים על בסיס מהירות גלי קול או מהירות האלקטרון, אז עם הרכיבים שלנו הם יעבדו במהירות האור! זאת תהיה מהפכה בכל תחומי החיים, החל מקצב הורדות קבצים גדולים מהאינטרנט וכלה בתקשורת לוויינים. הכל ישתנה…”

“כן, כן,” קטע אותו אלעד, “את המצגת הזו ראינו לפני כמעט שנתיים.”

“נכון, ואנחנו בדרך הנכונה, סמנכ”ל הפיתוח שלנו יציג לכם את הדברים.” אמר פנחס וסימן לדיוויד לדבר.

“הצגנו בפניכם את אחד הרכיבים החדשניים כבר לפני שישה חודשים,” החל דיוויד, “זו היתה אומנם גרסת מעבדה בלבד, אך הראינו לכם יכולת. בינתיים נתקלנו בכל מיני קשיים טכנולוגיים שאנחנו עובדים על פתרונם בימים אלו והיו גם קשיים שלא תלויים בנו. לפני שהתחלנו את הפיתוח, לא יכולנו לדעת שמכל החומרים בעולם, נצטרך דווקא עדשות מיוחדות, שנמצאות רק בידי שני ספקים בעולם והם מספקים אותן בטווח זמן של בין ארבעה לשישה חודשים. האיחור הזה לא באשמתנו!” סיים דיוויד בקול רם, כמעט צועק.

“דיוויד,” ענה רון, “אנחנו מייצגים אנשים שהשקיעו בכם כסף, כדי שאתם תפתחו מוצר שיחזיר להם את ההשקעה שלהם עם ריבית גדולה וייצור לכם מקום עבודה מצוין עם הרבה בונוסים. לו הייתם עומדים בזמנים שקבעתם, היינו יושבים כאן היום, שותים קפה, אוכלים מהעוגיות שהכנתם לנו, מחייכים זה לזה וממשיכים הלאה. אנחנו היינו מדווחים למשקיעים על התקדמות הפרויקט לפי התוכניות ואתם הייתם מציגים את גרסת האלפא בעוד שבועיים.”

“רק שזה לא המצב,” המשיך את דבריו אלעד בטון נמוך והחלטי, “עכשיו אתם פתאום רוצים תוספת השקעה ונותנים לנו דף עם ארבע שורות שמראות שכל אבני הדרך1 מתאחרות?”

“זו הישורת האחרונה הנדרשת, כדי להביא את הטכנולוגיה להבשלה כמוצר!” התפרץ ג’ף, סמנכ”ל הכספים, לשיחה, “מדובר כאן בהשקעה נוספת, אבל היא כבר תניב פירות!”

“ג’ף,” אמר יוחנן, “רק לאחר שיהיו לנו יותר נתונים, נוכל לקבוע אם זאת השקעה טובה או ‘כסף טוב אחרי כסף רע’.”

“אילו נתונים אתם צריכים?” שאל פנחס.

“אנחנו רוצים לראות תוכנית עבודה,” ענה יוחנן, “תוכנית כוללת, עם לוחות זמנים שמפרטים מי עושה מה ומתי ומראים איך אתם מגיעים למצב של גרסת אלפא וגרסת בטא בתאריכים הרשומים. אנחנו רוצים לראות שאתם בונים מתווה רציני, שאתם יכולים לקיים.”

יוחנן השתהה קלות והחליף מבטים עם רון ואלעד, “אם נראה עבודת מטה רצינית מצדכם, נשקול להמליץ, כל אחד בקרן שלו, על תוספת השקעה בכם, אבל,” והוא הוריד את קולו בטון, “אם נקבל שוב דף עם אבני דרך בלבד, נאלץ להמליץ על סגירה מיידית של הברז.”

“יוחנן,” אמר פנחס ורעד קל נשמע בקולו, “יש לי אמון מלא בטכנולוגיה שלנו ובאנשים שלנו וחבל שכל מה שהשקענו עד עכשיו ירד לטמיון!”

“נקבע את הפגישה הבאה לעוד שבועיים?” שאל רון.

“אני בחו”ל בעוד שבועיים לשבועיים,” אמר יוחנן.

“עבודה או כיף?” שאל אלעד תוך שהוא הראשון שנוגס בעוגייה מתחילת הישיבה.

“גם וגם,” נהם יוחנן, “אז נקבע את הפגישה לתאריך מוקדם יותר? בעוד שבוע וחצי?”

“לא,” קפץ פנחס, “יוחנן, אנחנו רוצים לעשות עבודה טובה, כי הנושא הזה בנפשנו. נפגש מיד עם חזרתך מחו”ל.”

“אז סגרנו,” סיכם יוחנן תוך שהוא מחליף מבטים עם אלעד ורון, “המזכירות שלנו יתאמו את הפגישה.”

שלושת נציגי הקרנות קמו כאחד ולאחר סדרה של לחיצות ידיים קצרות, יצאו מחדר הישיבות.

פנחס נפל לכיסאו והתבונן בכל התקרובת שנותרה מיותמת על השולחן. “דיוויד, אנחנו חייבים לבנות לוח זמנים מקצועי ולוודא שאנחנו עומדים בו. ג’ף, חייבים לבחון את תזרים המזומנים שלנו ולהבין כמה זמן נוכל להחזיק מעמד, ומה האלטרנטיבות.”

“אין כאן הרבה המצאות אפשריות,” ענה ג’ף, “אם יש כסף אפשר לעבוד ואם אין כסף, נצטרך לפטר אנשים או לסגור את החברה. אני אנסה להיות יצירתי ולחפש מקורות מימון אחרים בעזרת חשיבה המצאתית.” אמר תוך כדי שהוא יוצא מהחדר.

דיוויד לקח נשימה עמוקה, כשראש צוות האלקטרוניקה התפרץ פנימה כרוח סערה, “דיוויד, אי אפשר ככה יותר!” הוא שלח יד מהירה לצלחת מלאה בבורקסים והתחיל לאכול. “אני חייב עוד שני אנשים דחוף!” המשיך יואב ופירור נפל לו על החולצה.

“יואב, כרגע, זה לא בא בחשבון!” ענה דיוויד בשקט.

“באמת שאי אפשר ככה,” הצטמצמו עיניו של יואב לחרכים דקיקים, “אנחנו עובדים סביב השעון, מהבוקר עד הלילה. כל הצוות שלי בונה תוכניות אלקטרוניות, מתכנן מעגלים ובוחן רכיבים, אבל אנחנו לא עומדים בלוח הזמנים. יש לי אנשים מאד מוכשרים וטובים שנותנים את הנשמה, אבל אנחנו חייבים לפחות עוד שני אנשים לצוות כדי להספיק לבצע את כל המשימות!” קולו של יואב כמעט עבר לצעקה והוריד שלו בצוואר התנפח, “או שמוסיפים אנשים או שמורידים את כמות המשימות שלנו! אני לא ישן בלילה בגלל זה!”

“יואב, אנחנו נבדוק כל מיני אפשרויות ונחזור אליך. כרגע, אין תוספת כח אדם וגם אי אפשר לוותר על מה שצריך לעשות!” אמר פנחס בהחלטיות, “קח קצת בורקסים לחבר’ה בדרך החוצה.”

יואב עמד עוד רגע כשוקל את צעדיו, לקח שתי צלחות עמוסות כל טוב ויצא מן החדר. פנחס ודיוויד השתהו עוד רגע ויצאו אחריו. מיכל המזכירה נכנסה, החזירה את הכיסאות למקומם, אספה את השתייה, לקחה את הכיבוד שנותר, כבתה את המזגן והאור ויצאה מהחדר.