“אני פוחדת”. “ממה יש לך לפחד?” שאל והרים את כף ידה לשפתיו, נושק לכל אחת מאצבעותיה. טליה חשה בחמימות שהתפשטה […]
1
התחושה שמישהו עוקב אחריה, כאשר עשתה את דרכה ברכבה לעוד יום עבודה שגרתי, לא עזבה את טליה, וחשש התגנב לליבה שזאת גם לא הפעם הראשונה. טליה ניסתה לגרש מחשבה זאת מעליה כאשר פנתה לעבר החניון התת־קרקעי של בניין המשרדים שבו עבדה בחברת פרסום ויחסי ציבור, אולם ליבה עדיין דהר בפראות גם כאשר דוממה את המנוע. מקומות סגורים, ובמיוחד תת־קרקעיים הרתיעו אותה מאז היותה ילדה. היא נשמה לרווחה כאשר דלתות המעלית נפתחו בקומה העשרים ופנתה שמאלה במסדרון, משתהה למשך שניות ספורות כדי להסדיר את נשימתה לפני שפתחה את דלת הכניסה למשרדי "גרפיטימידיה”.
לעיתים טליה הצטערה על כך שלא התאפשר לה להמשיך לעבוד מהבית כפי שנהגה לעשות עד לפני כשנה, אולם מאז שעברה להתגורר בתל אביב עם בנה בן הארבע, מר קליין, הבוס הישיר שלה, עמד על כך שתגיע לעבוד מדי יום מתוך משרדי החברה.
אומנם שכרה בחברה היה גבוה, אבל חרושת השמועות על הקשיים הכלכליים שאליהם נקלעה כעת החברה, גרמו לה לפקפק בהחלטתה לעבוד בה. כאם חד־הורית, כשעול המשכנתה רובץ על כתפיה, טליה ידעה שאל לה להקל ראש בעניין, מה גם שיום קודם, כאשר נכנסה למשרדו של מר קליין והציגה בפניו את התוכנית שגיבשה עם הצוות שאיתו עבדה עבור פרסום שמפו חדש נגד נשירת שיער המסייע לצמיחה מחודשת, הוא מסר לה על השינויים שייערכו בחברה ועל כך שהוחלט למנות מנכ"ל חדש, יועץ כלכלי במקצועו.
מר קליין היה הוותיק מבין העובדים. טליה חיבבה אותו ושמחה לעבוד תחתיו. הוא גילה התחשבות רבה במצבה לאור מחלתה של אימה, ועתה, לאחר שנפטרה, טליה השקיעה עצמה בעבודה ולעיתים עבדה מהבית לאחר שהשכיבה את בנה לישון.
טליה הקדישה זמן ומחשבה מעמיקה על מנת להוציא את מסע הפרסום וידעה שחרגה מהתקציב שעמד לרשותה, אבל האמינה שרק פרסום ושיווק טוב יביאו להצלחתו של המוצר. "לתמונה ולמילים יש כוח השפעה רב על הצרכן”, אמרה למר קליין כשזה הביע את חששו שהצעתה עלולה להידחות על ידי הלקוחות, האחים קורנבלום, למרות שאהב את הרעיון שלה. טליה מיהרה להרגיע ואמרה שהכינה תוכנית חלופית למקרה כזה, ולמרות החשש שלו הייתה מרוצה מתגובתו.
לטליה היה חשוב להצליח, וזאת הייתה הפעם הראשונה שעמדה בראש צוות והכינה מסע פרסום למן ההתחלה. טליה אהבה את עבודתה, ובסתר ליבה קיוותה שמר קליין צודק ומקום עבודתה אכן מבטיח שכר נאה לאורך זמן. מר קליין הזכיר כבדרך אגב שנקבעה לו פגישה עם המנכ"ל החדש לתחילת השבוע הבא. הוא לא נראה מוטרד מהשינויים העתידים להתרחש בחברה ואף טען שאם הדבר היה תלוי בו, הוא עצמו היה עורך מספר שינויים עוד קודם. בתוכה פנימה טליה הסכימה איתו. כבר למן ההתחלה לא אהבה, בלשון המעטה, את האופן שבו התנהלו הדברים, לפחות במחלקה שלה. מר קליין היה אדם מדהים, בעיניה, בעל ידע מקצועי רב, אך לא אסרטיבי מספיק כדי לעמוד על עקרונותיו והניח לדני החשב, שלא הבין דבר בפרסום ובשיווק, להשפיע על החלטותיו.
טליה יצאה מעודדת במקצת לאחר השיחה עם מר קליין, ואף היא כמוהו תלתה תקוות רבות ביכולת של המנכ"ל החדש לבצע את השינויים הנדרשים כדי שהמקום ישוב לשגשג כבימים עברו.
שעות העבודה חלפו מבלי שטליה חשה בכך, וכשהציצה בשעונה ידעה שעליה להזדרז אחרת תאחר לאסוף את רז מהצהרון. לאחרונה רז התקשה להיפרד ממנה בבקרים, ולעיתים תהתה טליה אם פטירתה של אימה, סבתו, ולא רק המעבר לגן החדש והעובדה שעליו לעבור לצהרון באמצע היום, מהווה אף היא גורם משפיע לגביו.
רז המתין לה, כמו תמיד, מוכן ליד דלת הכניסה.
ככל שהעמיקה במחשבותיה, הבינה לליבו של בנה. היא עצמה התקשתה להסתגל במעברים, והשינויים שחוו, במיוחד כאשר עברו להתגורר בתל אביב, אילצו אותה להודות שהמעבר הזה היה קשה גם עבורה. טליה השתלבה בחיי המושב בדרום, לשם העתיקה את מקום מגוריה לאחר גירושיה כשרז היה בן חודשיים בלבד. היא חשבה שהייתה בת מזל למצוא עבודה מהבית בתחום הפרסום, המקצוע שאותו למדה, כך שיכלה לטפל בבנה ולהתפרנס בכוחות עצמה. טליה סירבה לקבל תמיכה כספית מהוריה, והם מצידם לא היו מסוגלים להבין לליבה ולהבין את הסיבה שבעטייה בחרה להתגרש מליאור, שלמרות הנסיבות הביע את רצונו להמשיך בחיי הנישואים.
בני הזוג כהן, שמהם שכרה את הבית הצמוד לביתם, פרסו עליה את חסותם, ואורנה, שהייתה עובדת סוציאלית במקצועה ופעילה בחיי המושב, סידרה לה עבודה נוספת במתן שיעורים פרטיים ובמרכזי הלמידה בשעות אחר הצוהריים. אורנה הגדילה לעשות כשהתנדבה לטפל ברז בזמן שטליה עבדה במרכזי הלמידה. "שלושת המתבגרים שלי לא תמיד צריכים אותי”, חייכה אליה. טליה גם מצאה עצמה מוזמנת לעיתים תכופות לסעוד בבית המשפחה, ובעיקר בחגים ובשבתות. גם עתה, כשעשרות קילומטרים מפרידים ביניהם, טליה הקפידה לשמור על קשר, ויחד עם רז ביקרה במושב לעיתים תכופות. רז אהב את הביקורים הללו במושב וציפה לכך בכיליון עיניים. אורנה ויעקב בעלה התייחסו אליהם כחלק ממשפחתם ואת רז החשיבו כנכדם. “עבורנו רז יהיה תמיד הנכד הראשון”, נהגו לומר והרעיפו עליו שפע מתנות ופינוקים.
"אימא, את שוב מאחרת לבוא לקחת אותי”, התלונן רז וכרך את זרועותיו הקטנות סביב צווארה כששעונה הראה שהגיעה לקחתו מהצהרון בדיוק בזמן.
טליה אימצה את בנה לחיקה וליטפה את ראשו, "אל תאמר לי ששוב פעם נשארת אחרון”.
“לא, נותרו עוד שלושה ילדים והגעת בדיוק בזמן”, התערבה המטפלת בשיחתם במתכוון, וטליה נשמה לרווחה. "אתה רואה, הגעתי בזמן, ואתה צריך לדעת שגם אם אימא קצת מאחרת, אני תמיד אבוא לקחת אותך”.
טליה לא נהגה לאחר, אולם מאז שאימה נפטרה, רז לא היה רגוע ושאל המון שאלות ובעיקר מי ייקח אותו מהגן אם היא תמות. טליה ידעה שעליה להתייעץ עם רופאת הילדים ואולי עם הגננת, ואז נזכרה בפסיכולוגית מהרצלייה שעליה שמעה, שמתמחה בעיקר בילדים. אני חייבת להשיג את מספר הטלפון שלה, החליטה, וחשה הקלה רק מעצם החלטתה לגשת לטיפול.
הטלפון בדירה צלצל בעקשנות כאשר טליה נעצה את המפתח במנעול דלת הכניסה. קצרת נשימה ענתה, וכששמעה מעבר לקו את אחיה ליאו, הצעיר ממנה בשלוש שנים, התרעמה כשכעס על כך שלא ענתה לו בטלפון הנייד שלה. "מה דחוף כל כך?” שאלה ורק אז הורידה מכתפה את התיק.
“זה בנוגע לצוואה של אימא”, אמר בקול נרגש.
“חשבתי שהעניין סגור”, אמרה בחוסר סבלנות.
"מתברר שלא. קיימת צוואה נוספת, מעודכנת יותר”, הצהיר בחגיגיות, וטליה, ששמה לא הוזכר בצוואה הקודמת, כלל לא הופתעה. אימה דאגה להעביר לרשותה את תכשיטיה בעודה בחיים, ויחד עם אביה עמדה על כך שיעזרו לה לרכוש את הדירה שבה היא מתגוררת עכשיו עם רז. טליה חשבה להשתקע בדרום, אולם מחלתה של אימה הכריעה והשיבה אותה לתל אביב על מנת שתוכל להיות קרובה אליה ולסעוד אותה בזמן האשפוזים.
טליה נזכרה עד כמה ליאו חש שלא בנוח על החלטתה של אימם להוריש רק לו את רכושה, את כל מה שחלקה עם אביהם. "אני מרגיש נורא עם העוול שנגרם לך, וקשה לי יותר כשאני יודע שלא אוכל לשנות זאת", אמר לה באומללות כשסיפר לה בזמנו את תוכנה של הצוואה הראשונה.
“אני לא מבינה על מה אתה מדבר, אני קיבלתי מאימא בעודה בחיים, ואל תשכח שההורים עזרו לי ברכישת הדירה, כך שאין לי מושג על מה אתה מדבר”, ניסתה להרגיע.
"אני מבין”, אמר, וניכר היה בקולו שלמרות דבריה עדיין חש שנגרם לה עוול.
"אבא ביקש ממני להודיע לך שאת חייבת להגיע למשרדו של עורך הדין שלו מחר בשעה עשר בבוקר”, שמח לבשר לה וקיווה שהצוואה הזאת תתקן את העוול שנגרם לאחותו.
"בשביל מה?” שאלה בתימהון.
“מתברר שבצוואה החדשה המעודכנת יותר שמך מוזכר, ולכן את חייבת להיות נוכחת”.
טליה התקשתה לעכל את דבריו וחשבה על תגובתו של אביה כאשר ליאו הוסיף, “היית צריכה לראות את אבא, איך שהוא רתח מזעם. אני לא ידעתי על הבלגן שנוצר לאחר שהצוואה הראשונה פורסמה כפי שמחייב החוק. מתברר שאימא שכרה עורך דין וערכה צוואה נוספת מבלי שאבא ידע. אבא לא הסכים להתייחס אל הצוואה השנייה, ולכן עורך הדין של אימא הוציא צו מניעה למימוש הצוואה הראשונה וטען שהוא זה המחזיק בידו את הצוואה החוקית שהעתק ממנה הופקד בבית המשפט. את קולטת מה זה אומר לגבייך? ייתכן שאימא שינתה אותה לטובתך”.
“אני מעדיפה שהצוואה תישאר כמות שהיא, וחוץ מזה, אם זה נכון, אתה הוא זה שמפסיד מכך”, הוסיפה בקנטור.
"אולי, אבל לפחות זה יהיה צודק. שנינו היינו אמורים להתחלק בחלק של אימא ברכוש”.
“לא, תודה. אני מסתפקת במה שקיבלתי עד עתה”, הדגישה וחששה מהתסבוכת שעלולה להיווצר.
“תפסיקי עם השטויות שלך, אנחנו סתם מדברים בעלמא. נחכה למחר בעשר ואז נהיה חכמים יותר”.
“מצטערת. אני לא יכולה להיעדר מהעבודה”.
“מה זאת אומרת? את חייבת להגיע”.
“אני לא. הייתם צריכים לתאם איתי את המועד. תוכלו לדחות זאת ליום שישי בבוקר באותה השעה? ואיך זה שלא קיבלתי על כך הודעה מעורך הדין של אימא?” שאלה, וליאו אמר שאביהם רצה לוודא קודם כול שהיא יכולה להגיע מחר.
"אני לא”, אמרה, וכעבור שעה התקשר עורך הדין של אימה והודיע לה שעליה להגיע למשרדו ביום שישי בשעה עשר להקראת הצוואה.
טליה נדהמה לגלות שזהו עו"ד קינן, מי שטיפל בעניין רכישת הדירה שלה, וסיפרה זאת לליאו כאשר התקשר אליה שוב מאוחר יותר כדי להודיע לה על המועד שנקבע.
רז באותו הערב כאילו חש את הלך רוחה, ואף הוא היה חסר מנוחה כמותה ודרש את מלוא תשומת ליבה. הטיפול בו ובעבודות הבית השגרתיות הצליח להרחיק כל דבר אחר ממחשבתה עד לרגע שבו עצם רז את עיניו עוד לפני שהספיקה לסיים את הקראת הסיפור שבחר. טליה נשקה ברכות על מצחו, כיבתה את מנורת הלילה ורק אז חשה בהולם שברקותיה ובכאב הראש ההולך ומעמיק. היא נטלה שתי טבליות אדוויל והחליטה להרגיע את עצביה באמבטיה ריחנית.
המים החמים הצליחו להרגיע את שריריה הדואבים, אך לא את עצביה. היא עצמה את עיניה, אולם דמותה של אימה ריחפה לנגד עיניה, והדמעות זלגו על מורד לחייה. היא לא ידעה כמה זמן שכבה במי האמבט, ורק כשהקור חדר לעצמותיה שטפה את גופה בזרם מים חמים ויצאה מחדר האמבטיה עטופה בחלוק מגבת. גם כאשר שכבה במיטה, ולמרות עייפותה, דמותה של אימה שבה ופקדה אותה והשינה הייתה ממנה והלאה.
טליה נזכרה בביקורם האחרון של הוריה במושב. אימה הייתה יפה כתמיד, אולם פניה נראו חיוורות יותר ונראה שאיבדה ממשקלה. אביה היה שקט ולא התערב בשיחה כשאימה ניסתה לשכנע אותה לעבור לגור קרוב אליהם. אימה אמרה שיעזרו לה לקנות דירה, וטליה עמדה בסירובה וחזרה שוב על המילים שנאמרו פעמים רבות, שטוב לה במקום שבו היא מתגוררת כעת.
"למה שלא תספרי לה”, התערב אביה בשיחה תוך שהוא עוזר לרז להרכיב מכונית ממשחק המגנטים שהביאו לו בהגיעם.
טליה פערה זוג עיניים כחולות שמימיות כשל אימה וחשש התגנב לליבה, אולם אימה שתקה ואביה הוא זה שסיפר לה על דבר מחלתה.
“תני לי למות בשקט. כך אוכל לפחות לדעת שלבת שלי ולנכדי יש בית ולא תיאלצו ביום מן הימים להיות מושלכים אל הרחוב”, שבו המילים והדהדו בראשה ואיתן הדמעות ששטפו את פניה. טליה שוב מצאה את עצמה מבכה את אובדנה של אימה עד שנרדמה.
אין עדיין תגובות