לא בדיוק שושבין למופת

פרולוג

ליה

"סליחה," אני אומרת כשאני נתקלת בבחור צנום במסדרון העמוס של המעונות. "סליחה, לא ראיתי אותך. אני אבודה לגמרי."

"הכול בסדר," קול עמוק משיב לי. אני מרימה את מבטי ורואה בחור גבוה. יש לו שיער חום מדובלל, משקפיים כהים ושפם עבה שנראה מזויף. מי יודע, אולי הוא באמת מזויף. "מה את מחפשת?" הוא שואל ושותה מכוס ברד ענקית.

"אממ." אני מביטה סביבי, ואז לוחשת, "חדר 209. אבל אני ממשיכה ללכת במעגלים, כי נדמה לי שחדר 209 לא קיים."

חיוך קטן מתפשט על שפתיו. "את חנונית של שבץ־נא?"

"מה?" אני שואלת.

הוא רוכן ולוחש, "הכול בסדר. אני חלק מחש"ס. יש סיבה לכך שחדר 209 מוחבא."

חש"ס = חבורת השבץ־נא הסודית.

אבל החוק הראשון של החש"ס הוא שלא מדברים עליה.

לפחות לפי מה שהיה כתוב על ההזמנה שקיבלתי אתמול בלילה. זה היה מכתב שנשלח לחדר המעונות שלי. הוא היה בתוך מעטפה עבה, חתומה בשעווה עם ראשי התיבות חש"ס. כשראיתי את הסמל, נעלתי את הדלת במהירות, כיביתי את האורות והדלקתי את מנורת השולחן שלי. פתחתי את המעטפה בזהירות ובהתרגשות, והוצאתי את המכתב שבפנים.

החש"ס הזמינה אותי במיוחד להצטרף אליה הלילה. תהליך המיון המפרך ארך כשלושה שבועות, ובמהלכו שיחקתי במשחקים חסרי רחמים נגד חברי הקבוצה באינטרנט. אחרי כמה הפסדים, כמה ניצחונות, ושני משחקים שנגמרו בתיקו, תקופת האודישנים נגמרה, ונותר לי רק להמתין לתשובה. טוב, נראה שהגיע הזמן. אני מחזיקה בידי את ההזמנה וכל מה שנאמר בה הוא להגיע לחדר 209 במעונות האורן ב-22:23 בדיוק, לא לשאול אף שאלה, ולא להגיד שום דבר. לאחר מכן עליי לנקוש את הנקישה המיוחדת בדלת, ולמסור את הסיסמה הסודית כדי להיכנס.

אבל עכשיו אני כאן, אבודה ומבולבלת, ואני מרגישה כאילו אני כבר עוברת על החוקים.

למרבה הצער, הזמן שלי אוזל, ואין לי שום מושג איך להמשיך. אני לא רוצה לאחר, בייחוד לא בלילה הראשון. אבל אני לא יכולה למצוא את החדר, ו… נדמה שהבחור עם הברד והשפם יודע על מה הוא מדבר.

אוף… אבל מה אם זה מבחן? מה אם הוא שתול של החש"ס, וכבר נכשלתי כי הזכרתי את חדר 209 ואת השבץ־נא ו… אלוהים, אני כישלון.

בגלל שאני לא יודעת איך להמשיך, אני מתפתלת באי־נוחות, משלבת את הידיים שלי ומביטה בהמוני האנשים. מה בכלל קורה כאן? זה מסדרון של מעונות, לא קפטריה. לאן כל האנשים האלה הולכים? אני חושבת שאני צריכה לנטוש את הבחור עם הברד. הוא כבר יודע יותר מדי, ואני לא מוכנה לסכן את מעמדי בחש"ס. עבדתי קשה מדי כדי לקבל הזמנה.

"אתה יודע, היה נחמד לשוחח איתך, אבל אני חושבת שאני אחפש את החדר בעצמי. תודה."

אני פונה ומתקדמת למסדרון חשוך, ואז הוא קורא לי, "את לא תמצאי את חדר 209 שם."

אני מעיפה מבט מעבר לכתף שלי, ורואה אותו לוגם מהברד שלו ומחייך. הוא בוחן בשובבות את הפנים הלחוצות שלי.

"לא באמת התכוונתי ללכת משם," אני רוטנת.

"נראה כאילו כן."

"רק עבדתי עליך."

"באמת?" הוא שואל, והחיוך שלו מתרחב. "למה שתעבדי עליי?"

אני מזדקפת כדי להביט בו ומרימה את הסנטר שלי. אני אומרת, "כי אתה נראה כמו פושע, עם השפם ההזוי הזה והשיער הלא מסורק. איך אני יכולה להיות בטוחה שאתה לא מתכוון לחטוף אותי?"

הוא מרים את הגבות שלו וממולל את השפם שלו. "את יודעת, את האדם השלישי שאמר לי שהשפם לא מתאים לי. אני דווקא חשבתי שאני נראה די טוב."

הגבר הזה צריך מראָה טובה יותר.

"השפם שלך דוחה. אני די בטוחה שהוא ייבש אפילו את הנשים הכי חרמניות." המילים נפלטות מהפה שלי לפני שאני מספיקה לעצור אותן. אין לי שום פילטר — זו הבעיה.

אני מעווה את פניי, והעיניים שלו כמעט יוצאות מחוריהן. כן, גם אני הפתעתי את עצמי, חבר.

"אה, אני לא יודעת —"

אבל לפני שאני מספיקה להגיד לו שאני לא יודעת מאיפה בתוכי העלבון הזה הגיע, הוא אוחז בבטן שלו, מתכופף קדימה ופורץ בצחוק, כשכוס הברד שלו רועדת בידו.

נו, לפחות הוא לא נעלב ממני, אז זה דבר טוב.

בכל מקרה, אין לי זמן לזה.

אני חולפת על פניו, פונה ימינה במסדרון, שם אני מוצאת דלת לא מסומנת. בהתחלה, כשהגעתי לכאן והבטתי סביבי, הנחתי שמדובר בארון שירות. אך עכשיו כשאני בוחנת את הדלת מקרוב, אני חושבת שיכול להיות שיש עליה סימן עמום של מספר. אולי… רק אולי… היא הדלת שאני מחפשת.

אני נושמת עמוק, ממלאת את עצמי בתקווה, ודופקת על הדלת שלוש פעמים ואז בועטת בה, בדיוק כפי שנאמר לי. בינתיים, הדמות הגבוהה מתקרבת אליי מאחור.

"את יודעת, מעולם לא קרה לי שאישה חזתה שיש לי את היכולת הייחודית לגרום ליובש באזורים האינטימיים של המין הנשי, רק בהתבסס על שער הפנים שלי."

אני מתאפקת מלחייך. "תגיד תודה שאני כנה."

הדלת נפתחת קלות, ומביטה בי עין דרך החריץ. "סיסמה."

"וואלה־וואלה־בינג־באנג," אני עונה, כשהבחור מאחוריי רוכן מעבר לכתף שלי.

"שכחת את החלק של הצ'ינג־צ'אנג," הוא אומר.

"מה? לא, לא נכון."

"הוא צודק," אומרת העין. "מצטער, אין כניסה."

"חכה, לא," אני אומרת, ומונעת מהעין לסגור את הדלת. אני שולפת את ההזמנה מכיסי ואומרת, "יש לי את ההזמנה… אה, כלומר…" אוף, ליה, את מטומטמת. את לא אמורה להראות את ההזמנה. אני צריכה לשנות אסטרטגיה. "למען האמת…" אני תוחבת את ההזמנה לכיס שלי ומשלבת את ידיי. "אין שום הזמנה, ואין לי שום מושג לאן הדלת הזאת מובילה. אני רק יודעת שאני אמורה להיות כאן בעשר עשרים ושלוש, ואני כאן בזמן. לכן, אני מאמינה שאני זכאית להיכנס."

"אבל שכחת את הצ'ינג־צ'אנג," מתערב הבחור עם הברד, ויונק מהקש שלו.

"אין שום צ'ינג־צ'אנג," אני משיבה בזעם, "היה כתוב בבירור: לנקוש שלוש פעמים, לבעוט בדלת, ואז להגיד וואלה־וואלה־בינג־באנג. אני יודעת את זה כי קראתי את, אממ… הדבר, עשרים ושבע פעמים בדיוק. אז או שזו לא הדלת הנכונה, וזה יכול להיות, או ששניכם לא קראתם את ההוראות בעצמכם. במקרה הזה, אני דורשת לדבר עם אדם בר־סמכא."

"אדם בר־סמכא?" שואל הבחור עם הברד. "זה מונח מקצועי?"

"זה מונח לא מסובך," אני עוקצת, "אתה יודע, בגלל איך שאתה נראה."

"איך אני נראה?" הוא שואל.

"כמו מישהו לא אינטליגנטי." אולי זה בגלל העצבים או הכעס שלי, או בגלל העובדה שאני לא מסוגלת לשלוט בעצמי, אבל אני פשוט נותנת לעלבונות להיפלט ממני.

למרבה המזל, חיוך נוסף מתפשט על שפתיו, לפני שהוא אומר לעין, "היא טובה, אחי. תן לה להיכנס."

"מה?" אני שואלת, כל כך מבולבלת שאני תוהה אם החברות בחש"ס בכלל שווה את כל המאמץ.

ואז הדלת נפתחת וחושפת חדר גדול מאוד, גדול יותר משאר חדרי המעונות, ובתוכו כל הדברים שאני אוהבת. מימין יש מיטה עליונה ותחתיה שולחן עבודה, עליו שלושה מסכי מחשב, רמקולים, מקלדת עצומה ועכבר ענקי, ותחתיו משטח ענק לעכבר, עם הדפס של שר הטבעות. על הקירות תלויים פוסטרים, דגלים וציורים ממוסגרים של כל מיני דברים, החל במלחמת הכוכבים וכלה במשחקי לוח. מהתקרה תלוי מודל צהוב וכחול של מטוס. מצד שמאל יש ספת פוטון עם שולחן קפה, וסביבם כיסאות מארגזים שעליהם כריות. באמצע ישנו שולחן שבץ־נא על משטח מסתובב — מהסוג היוקרתי.

אני לגמרי מסוגלת להעביר כאן שעה, ולהתלהב מהחדר הזה כמו חנונית.

כל אוסף ספרי הארי פוטר מסודר על המדף, והם נראים כמו הספרים המקוריים. אני מריירת.

כרזה ממוסגרת של אדם וֶסט כבאטמן תלויה מעל הספה. אדם עומד זקוף כשהמילה "קא־פאו" כתובה מאחוריו כמו בקומיקס.

יש טלוויזיה קטנה על מעמד רעוע וישן, ותחתיה קונסולת אטארי שנראית מקורית. אם לבעלים של החדר הזה יש גם את המשחק פּיטפול, נהיה חברים הכי טובים לנצח.

"וואו, חדר מגניב," אני אומרת. העיצוב הזה מתאים בול לאישיות החנונית שלי. הסדר המופתי — התיקיות המסומנות על המדף ליד שולחן העבודה, הנעליים שמאורגנות על ארון הנעליים — הכול ברמה גבוהה מאוד.

"תודה," אומר הבחור עם הברד. "הוא שלי. אני גם אדם בר־סמכא, כפי שאמרת." הוא מושיט את ידו. "ברייקר קיין. נעים להכיר. אולי ככל שתמשיכי לבלות איתנו, כך תוכלי להנמיך את עצמך לרמת האינטליגנציה שלי, לפחות ברמה האישית."

הפה שלי מתייבש.

האוזניים שלי מתחממות ממבוכה.

ואני מזיעה מעל השפה העליונה שלי.

עבודה טובה, ליה. עבודה טובה מאוד.

"אה, כן… לא באמת התכוונתי."

"לא, לא. אל תחזרי בך." הוא מרים את ידו. "אהבתי את הכנות הבוטה והאכזרית שלך. היא גרמה לי להרגיש חי." הוא קורץ.

"אה, בסדר. אז אם ככה," אני מכחכחת, "נראה שיהיה מדהים לחקור את החדר שלך, אבל המצעים שלך לא באמת מתוחים. זה לא עומד בסטנדרטים צבאיים. חוץ מזה, התמונה של רורי גילמור עקומה, ואתה חייב להיפטר מהשפם. הוא מזעזע."

הוא מגחך ומהנהן, מלטף את השיח מתחת לאף שלו. "אני עדיין עובד על סידור המיטה שלי. אם יש לך איזושהי מומחיות בתחום, אז את חייבת לעשות לנו הדגמה. בחדר בצד השני מנגנים מוזיקה כל כך רועשת שגורמת לתמונה של רורי לרקוד, ובגלל זה היא עקומה. לגבי השפם, טוב — אני חשבתי שהוא נראה טוב. נראה שכולם שיקרו לי."

"כולם שיקרו לך."

"אבל לא נראה שלך יש את היכולת הזאת… לשקר למישהו כדי להגן על הרגשות שלו."

"תלוי ברגע ובאדם." אני בוחנת אותו מכף רגל ועד ראש. "אתה נראה חזק מספיק כדי להתמודד עם האמת. וגם, מצבים מלחיצים — לדוגמה, לא לדעת איפה החדר שחיפשתי — מעלימים כל יכולת חברתית שנשארה לי."

"טוב, אז יש לנו רק ברירה אחת."

אני שואלת בבלבול, "מה היא?"

"להיות החברים הכי טובים לנצח."

אני מחייכת. "רק אם תתגלח."

"אממ, זה משהו שנצטרך לעבוד עליו." הוא מתנדנד על רגליו וממשיך, "בהתחשב בזה שאת החברה החדשה היחידה של החש"ס, את בטח אופליה פיירוותר־פרן."

"זאת אכן אני. אבל תקרא לי ליה. השם המלא שלי מכיל כל כך הרבה הברות, שהוא מופרך. גם השם הפרטי שלי."

הוא מגחך. "השם שלך ללא ספק היה יתרון באודישנים. אבל הסיבה האמיתית שבחרנו בך היא השימוש האכזרי שלך במילים שבכלל לא הכרנו, ואנחנו עוד משחקים על זמן."

"הערכתי את האתגר. גם אם בהתחלה השעון בלבל אותי ועבר זמן עד שהצלחתי להתרגל אליו. גם אהבתי את הקטע שאי אפשר לראות את האותיות החדשות או את לוח המשחק ממש עד התור שלי. נהניתי מאוד. אני שמחה שנבחרתי."

"זאת הייתה בחירה קלה." הוא מניח את כוס הברד שלו. "כולם, זאת ליה. ליה, אלה הארלי, ג'רום, כריסטין ואימַני." כולם יושבים סביב שולחן הקפה ומנופפים לי לשלום בזריזות, ואז שבים למשחק שלהם. "כן, הם לא חברותיים במיוחד."

"טוב, אז מזל שלא באתי לכאן כדי להתחבר עם אנשים." אני מחככת את ידיי זו בזו. "באתי לשחק."

ברייקר מגחך ואז רוכן לעבר כוס הברד שלו שוב. "אז למה אנחנו מחכים? בואי נתחיל לשחק."

אני בוהה בברייקר, ואז בוחנת את שתי האותיות האחרונות שנותרו במדף שלי.

לו נותרה רק אות אחת.

החדר התרוקן.

שאר החש"ס עזבו בטענה שיש להם שיעורים מוקדם בבוקר.

"תורך," הוא אומר, ומלטף את השפם שלו בכוונה עם האצבע שלו. אני שלטתי במשחק עד לפני שלושה תורות. אבל אז, איכשהו הוא שלף מילה של שמונים נקודות, ושינה את מאזן הכוחות לחלוטין.

"אני יודעת שתורי."

"באמת? כי כבר חמש דקות שאת במצב קטטוני."

"חשוב לי לעשות את המהלך הנכון."

"או פשוט לעשות איזשהו מהלך."

הוא מתרווח על הספה, הבעה זחוחה על פניו.

"יש לי מהלך."

"אבל לא מהלך שיגרום לך לנצח, נכון?" הוא עוקץ. הוא יודע שהוא ניצח במשחק הזה. שפת הגוף שלו מקרינה יהירות.

"אתה יודע, לא מנומס לשמוח לאיד."

"אומרת הבחורה שרקדה לפני כמה דקות, כי היא הובילה עליי בגדול."

אני מתבוננת בו לכמה רגעים ואז אומרת ביובש, "אולי יפתיע אותך לגלות שאני יודעת להטיח עלבונות, אבל לא לספוג עלבונות."

הוא מגחך בקול נמוך. בהסתייגות, אני מניחה את האות E אחרי W בשביל חמש נקודות עלובות.

"מהלך יפה." הוא בוהה באות שנותרה לו ומרים אותה בהפגנתיות, רק כדי למקם את האות S אחרי Huzzah, דבר שמזכה אותו בשלושים ואחת נקודות. "אבל לא טוב מספיק." הוא נשען אחורה ומשלב את רגליו מעל ברכיו. "ניצחתי."

אני נאנקת ונופלת אחורה על הרצפה, בוהה במודל האווירון שלו. "רוב המשחק הובלתי עליך."

"אסור לחגוג מוקדם מדי. לעולם אין לדעת מה יקרה בסופו של משחק שבץ־נא."

"דרך אגב, זה היה מהלך מסריח — לשמור את האות S לסוף המשחק."

"איך ידעת ששמרתי אותה?"

"כי ראיתי אותך מרים אותה קודם, ואז מניח אותה בצד."

"אל תגידי לי שאת מסוג השחקנים האלה. מהשחקנים שסופרים את האותיות ויודעים אילו אותיות נשארו לכולם."

"לא עד כדי כך, אבל ראיתי ששמרת את האות הזאת. שמרת אותה בכוונה."

"כשאתה מפגר בשמונים נקודות, אתה חייב למצוא אסטרטגיה. זה מה שעשיתי. אין בושה בלשחק את המשחק."

"אני שונאת להודות בזה, כי ניצחת, אבל היה משחק טוב. נהניתי מהאתגר."

"זה באמת היה משחק טוב. את תשתלבי פה יפה." הוא מתחיל לארוז את הלוח, ואני קמה כדי לעזור לו. "כשהגשת את המועמדות שלך, כתבת שאת לומדת מחקר וסטטיסטיקה. מה התוכנית שלך אחרי המכללה?"

"לעשות תואר שני, ואז להפוך למומחית במחקר סקרים."

הוא משתהה. "זה מאוד ספציפי," אומר ברייקר. "זאת לא עבודה ששומעים עליה הרבה, כששואלים אנשים מה הם ירצו להיות כשהם יהיו גדולים."

"לא במיוחד, אבל תמיד אהבתי סקרים. כשהייתי צעירה, אהבתי למלא אותם. מילאתי כל סקר שהגיע להורים שלי. הוקסמתי מהרעיון שמישהו יקשיב לי ויאסוף עליי מידע כדי לחולל שינוי. כמובן, גם יצרתי סקרים משלי, בכתב יד על נייר צבעוני, והייתי מעבירה אותם במפגשים משפחתיים כדי לראות כמה כולם נהנו. אחר כך הייתי מכינה דו"ח ושולחת מכתב לכולם בסוף השנה, שמראה איפה הצטַייַנו ואיפה נוכל להשתפר."

ברייקר מחייך. "וקיבלת מידע בעל ערך מהסקרים המשפחתיים?"

"כן," אני מהנהנת, ומושיטה לו את האותיות האחרונות שצריך לארוז. "בכל פעם שדוד סטיב החליט להוריד את המכנסיים אחרי ארוחת הערב, הוא גם היה נעמד על השולחן ומעמיד פנים שהוא מסובב חישוק הולה הופ סביב המותניים שלו. אף אחד לא נהנה מזה. השתדלתי להעביר את המסר למשפחה ולדוד סטיב, אבל למרבה הצער, אין לי שליטה על ההתנהגות שלהם. אני יכולה רק לסקור את הדברים שצריכים להשתנות. שינויים קורים מבפנים."

"דוד סטיב נשמע כמו בן אדם מהנה."

"היה לו שפם… והוא ידוע כסוטה של המשפחה. אז כן, אולי שניכם הייתם מסתדרים."

"אני לא סוטה," אומר ברייקר ואורז את שאר המשחק.

"זו סוגיה שטרם הוכרעה."

"אז נוכל להכריע? אני יכול להבטיח לך, אני לא סוטה." הוא מניח את המשחק בצד ומתרווח על הספה הנפתחת, ואני נשענת על ידיי. כדאי שאלך. כולם כבר הלכו, אבל מאיזושהי סיבה, אני מרגישה כאן בנוח, ואני עוד לא רוצה לעזוב.

"אם תרצה."

הוא נוגע באף שלו ומצביע עליי. "נדמה לי שהביטוי שחיפשת הוא, כרצונך."

"מעריץ של הנסיכה הקסומה?"

"איך אפשר שלא? יש שם נקמה, חרבות, אגדות של פעם. הכול נמצא שם. שלא לדבר על… פרד סבאג'."

"למען האמת אני מסכימה, אז אני אסמן 'וי' בעמודה של 'לא סוטה'." הוא נותן כיף לעצמו, ואני צוחקת בתגובה. "אבל זה רק 'וי' אחד. יש עוד שאלות."

"לכי על זה. אני מבטיח לך שאעבור אותן בהצטיינות."

"נחיה ונראה. האם אי־פעם, מאז שגידלת את השפם, הצצת בחלון של מישהו? ספציפית, בחלון של מישהו מהמין שאתה נמשך אליו."

"אני נמשך לנשים, ולא."

"תשובה טובה. השאלה הבאה. האם אי־פעם חשת צורך להיכנס לשירותי נשים, רק כי רצית לראות מה קורה שם?"

"שמעתי שיש שם הרבה יותר תאים, ואני מקנא, כי לפעמים אני פשוט רוצה להשתין בישיבה. אבל לא, לא עשיתי את זה."

אני מכווצת את הגבות שלי. "להשתין בישיבה?"

הוא מושך בכתפיו. "לפעמים אין לי כוח."

"בסדר, נראה לי שדווקא כרוך בזה יותר מאמץ, אבל מה ששלך — שלך. שאלה אחרונה. האם אי־פעם הקמת מועדון לגברים עם שפמים, וקנית מסרקי שפמים זעירים ושמפו ומרכך לשפם, כדי שתוכלו לערוך מסיבות לטיפוח שפמים?"

"וואו, זה דווקא נשמע מהנה למדי, אבל לא, לא עשיתי את זה." הוא מניח את ידיו על משען הספה הנפתחת. "אז… החלטת שאני לא סוטה?"

"לבינתיים. אתה כרגע על תנאי."

"נשמע הוגן." הוא משלב את רגליו.

"אבל אני אצטרך לשאול אותך כמה שאלות זריזות, רק כדי לוודא."

"קדימה."

"הזמר או הלהקה האהובים עליך?"

"בלונדי."

"באמת?" אני שואלת בהפתעה.

"כן," הוא משיב. הוא נראה כל כך רגוע, שאני מרגישה מאוד בנוח איתו. "אני מכור."

"בסדר, תשובה טובה. מה הממתק האהוב עליך?"

"צמר גפן מתוק, כי אני מתוק, ואני חושב שהוא גורם לי להרגיש מתוק במיוחד."

אני מגחכת. "נדמה לי שזאת תשובה טובה. הסדרה האהובה עליך?"

"שנות הקסם. בגלל זה הזכרתי את פרד סבאג'. אני מת עליו. במקום השני ילד פוגש עולם. פאק, הייתי מאוהב בטופנגה מעל הראש. וכמובן, אם היה לי קראש על גבר, זה היה קורי."

"אתה מעריץ של האחים סבאג'?"

"כן, עד המוות."

"זה גורם לך להיראות מאוד אנושי."

הוא מלטף את השפם שלו באצבע שלו ואומר, "תישארי בסביבה, ליה. אני סטודנט לכלכלה, ויש לי דחף עז לרסק את מודל האווירון שלי בכל פעם שאני מטיס אותו. את תראי כמה אני אנושי."

"תמיד חשבתי ששון היה בכיין."

"ברוכה הבאה למועדון," אומר ברייקר ומגלגל את עיניו. "מה דעתך על תסרוקת המאלט של מר טרנר?"

"וואו," אני עונה.

"אז אם הייתי, לצורך העניין… מאריך את השיער שלי והולך עם מאלט, מה היית חושבת?"

"שזה מעורר רחמים. תמצא לך מראה מקורי משלך."

הוא מגחך. "לעזאזל, את ממש יודעת איך להוריד לגבר את הביטחון העצמי."

"מתברר שאני מצטיינת בתחום הזה."

"מתברר שזה מוצא חן בעיניי." הוא מהסס ואז אומר, "אז, ליה? מה חשבת על הערב? נהנית?"

"נהניתי מאוד." אני מוסיפה בשקט, מקווה שאני לא נשמעת לגמרי לוזרית, "לא היה לי קל לפגוש כאן אנשים, אתה יודע, אנשים ברמה שלי. עברתי לכאן רק לאחרונה, אז היה לי קשה לבוא לכאן אחרי שנה א' ולרכוש חברים. אבל," אני מביטה סביבי, בחדר שלו, "אני מרגישה כאן בנוח, למרות העובדה שהחפצים האלה שייכים לאדם עם שפם."

"אני אתייחס לזה כמחמאה. וקשה לפגוש אנשים חדשים. עבר זמן עד שהצלחתי להבין את זה. תמיד אומרים שבמכללה אפשר להמציא את עצמך מחדש ולמצוא אנשים שדומים לך, אבל לא מספרים לך שזה לא כזה קל. אני בשנה ג', ואני מרגיש כאילו רק עכשיו מצאתי את המקום שלי."

"אני מזדהה. נראה שאף אחד כאן לא אוהב להעביר ימים במשחקי שבץ־נא או בסריגת כובעים לחתולים."

"כובעים לחתולים?"

"זה מעולה. אני מוכרת אותם לנשים קשישות שנהנות להלביש את החתולים שלהן." אני מושכת בכתפיי. "התחלתי את זה כעסק צדדי, אבל עכשיו אני מושקעת בו. אז כן, הערב נזכרתי שיש בעולם עוד אנשים כמוני, והרגשתי איתם כמו עצמי. עבר זמן מאז הרגשתי ככה."

ההבעה על פניו מתרככת. "אני שמח, ליה." הוא מלטף את השיער מתחת לאף שלו ואומר, "אני בטוח שאת מרגישה כל כך בנוח גם בגלל השפם."

"אין קשר לשפם," אני עונה, מעמידה פנים שאני מתרגזת.

הוא מגחך. "יש לך חבר?" כשאני בוהה בו בחשדנות, הוא מרים את ידיו. "לא כי אני מתכוון להתנהג כמו סוטה פתאום. אני פשוט סקרן."

"היה לי, עד שהוא נפרד ממני ואמר לי שאני עלובה כי התחלתי לכתוב פאנפיקים על הסדרה על־טבעי. אהבנו דברים אחרים, אז היה לנו קשה להתחבר אחד עם השני. נראה שקשה למצוא עוד הרבה אנשים כמוני שמבינים את התשוקה להפוך את סאם ודין ל… מאהבים סודיים."

עיניו נפערות, והוא מוריד את שתי רגליו לרצפה ואומר, "חכי רגע… את כתבת את מאהבים, ולא אחים?"

"רגע." אני מזדקפת. "שמעת על זה?"

"אם שמעתי על זה?" הוא כמעט צועק כשהוא מנמיך את גופו לקרקע, כדי להביט בי בגובה העיניים. "ליה, החרא הזה ממכר. אני אפילו לא הומו, אבל אלוהים, הנשיקה הראשונה שלהם הייתה הדבר הכי טוב שקראתי מימיי. התחלתי להזיע בצוואר כשדין התחיל לשפשף את האף שלו על הלסת של סאם, וחיכה לסימן שסאם מוכן. ואז… כשהשפתיים שלהם נפגשו, שאגתי מרוב התרגשות. המתח המיני היה בלתי נסבל."

"ולא חשבת שזה מוזר שהדמויות הן בעצם אחים, בסדרה?"

"אבל זו המטרה של פאנפיקים, לא? ליצור עולם נפרד מהעולם המקורי."

אני מחייכת. "אז אתה מבין."

"ברור שאני מבין. אני לא טמבל." הוא פורע את שערו המבולגן. "אלוהים, את צריכה לכתוב עוד. החרא הזה היה טוב. אני לא אשכח את הסצנה שבה דין עירום, מחזיק את הזין שלו, ושר את Eye of the Tiger לסאם, כשהוא מתקרב אליו." הוא מנשק את קצות האצבעות שלו. "פשוט מושלם."

אני שואלת בשעשוע, "אתה מעריץ שלי?"

"יש לך בעיה עם זה?"

אני מנידה בראשי, ואז לוחשת, "אני לא מאמינה שקראת את זה."

"אני לא מאמין שכתבת את זה."

ואז אנחנו בוהים זה בזה לכמה רגעים. דממה משתלטת על החדר, ונראה ששנינו מבינים שזו תחילתו של משהו חדש.

"ברייקר?"

"כן?"

אני שואלת בביישנות, "רוצה להיות חבר שלי?"

הוא מחייך — חיוך שכבר למדתי להכיר. "את מבקשת ממני… חברות?"

"נדמה לי שכן. זה מוזר? כאילו, אנחנו בקושי מכירים אחד את השני. השפם שלך דוחה בעיניי, אבל המכנה המשותף שלנו הוא אינסופי. העובדה שאנחנו יכולים להסכים שהאחים וינצ'סטר נועדו להיות מאהבים, היא חסרת תקדים. אני חושבת שהמשמעות היא שאנחנו חייבים להיות חברים."

הוא מהנהן באיטיות. "נדמה לי שאין ברירה."

אני מושיטה את ידי. "ואנחנו נהיה רק חברים, כי השפם הזה הרס כל משיכה מינית שאני עלולה להרגיש כלפיך."

"אני מבין. ידעתי מה יהיו הסיכונים אם אגדל שער פנים מעל השפה העליונה שלי." הוא מושיט את ידו. "חברים?"

אני לוחצת את ידו. "חברים."