מה חייל מבקש

עידו

עידו פרץ בבכי במהלך מסדר הבוקר. לאחר מכן חמק ללא אישור מהמטווח, הסתתר היכן שהסתתר וכתב מכתב לדפנה. כשבאו לחפש אותו ולברר מדוע נעדר, הוא כבר סיים לשרבט מילים מלוא מחברת תוצרת דפרון, ארבעים דף.

המחברת נפתחה במילים ״דפנה, יא בת זונה…״ והסתיימה במילים ״אני כבר לא אני, גמרת אותי״.

הסימנים נאגרו זה זמן רב. הבכי, ההסתתרות, המחברת, אלה היו רק חוליות בשרשרת סימנים מעידים שהחמצתי. לא ייחסתי לסימנים את המשקל הראוי. משמעותם חמקה ממני. ידעתי שדפנה סתמה סופית את הגולל על הקשר ביניהם. ידעתי שעשתה כן
בשיחת טלפון. ולא קלטתי. הרמזים זעקו לשמים, ואני הייתי צריך לדעת לקרוא בהם ולהבין. הכתובת שעל הקיר כמו נכתבה עבורי. אני, כי עידו היה חברי הקרוב. אני, כי אני ידעתי דברים שאיש
לא ידע.

המפקדים גם הם לא השכילו למנוע את שאירע. קל להאשים מפקדים, אך הם עדיין לא הכירו את עידו. אלה לא היו המפקדים שקלטו אותנו כטירונים לצבא, אלא מפקדי בית הספר למ״כים. עידו, רמי ואני התגייסנו יחד. רמי ואני היינו חבריו של עידו מאז הגיוס, במהלך המסלול, והפכנו לאחים. שנינו היינו אמורים לדעת. בעצם לא. אני הייתי אמור לדעת. קל להסתתר מאחורי אשמה קולקטיבית. זו מהווה מקלט נפלא לפחדנים. ואני לא פחדן. אני כשלתי. רק אני. התעוררתי מאוחר מדי. בסיום. כשהמסך ירד. אני הייתי אמור לחסום את הסוף בגופי, לאחוז בחברי, למשוך אותו לאחור, לגרום לו להתחיל מחדש, לאחות את לבו השבור. אני זה שלא עשה את המוטל עליו. לא המפקדים. לא רמי.

רמי טוב הלב בדיוק התארס לאהובת נעוריו. הוא היה מאושר. אדם מאושר יתקשה להבחין בסימנים. מאושר לא הייתי. אני בעצמי הייתי שבור לב, כל אהובותי נטשו אותי, לאהבות אחרות, לארץ אחרת. ובכל זאת, לא הבחנתי. לא מאוּשר, ולא הבחנתי. והיה הסוד. רמי לא היה מודע לו. בוודאי לא המפקדים. דפנה ואני ידענו. רק שנינו. כלומר, כך האמנתי אז. וזה ירדוף אותי שנים. העניין ההוא, הסוד שבין דפנה וביני. שנים האמנתי שבגלל הסוד היה עלי למנוע את האסון. המחשבה שאולי במו ידי גרמתי לאסון הפכה לכאב שלא הרפה ממני. עד ש… אך לא אקדים את המאוחר.

האסון התרחש עם בוקר.

רמי, מושבניק גדל גוף ובעל קול שנע בין בריטון לבס, צרח. כשצרח, קולו התגבה לכדי סופרנו וקומתו השתוחחה כשיבולים ברוח. זו היתה ראשיתו של אקורד הסיום: הצרחה של רמי. הצורח עמד והצביע לכיוון פינת החדר, אל עבר ארגז רימוני היד. הארגז הירוק ניצב בפינת ביתן המגורים. העיניים של כולם הופנו לעבר המכסה הפתוח, אל חותם העופרת השבור, אל הרִיק שקודם היו בו רימוני רסס שנעלמו ואינם.

רמי צרח וכולנו זינקנו החוצה מהמגורים.

לא ידענו מה עלינו לחפש, כן ידענו את מי עלינו לחפש.

חיפשנו את עידו.

כי עידו נעלם.

צרחה. זינוק.

חמש דקות אחר כך שמענו את הפיצוץ.

גבריאל ואני יצאנו את אזור המגורים ומיהרנו לכיוון הרעש. באותה השעה סיימנו משמרת, ועדיין היינו חגורים באפוד קרב מלא ונשקינו טעונים. היה לנו יתרון על כל השאר. אז רצנו. רצנו מהר. הו, כמה מהר שרצנו. אחד הקצינים רץ לפנינו. הקצין רץ יותר מהר מאיתנו, מהיר כאיילה שלוחה.

נשבה רוח חזקה.

תוך כדי ריצה עפו לעברנו עפיפונים לבנים.

אל תוך הפרצוף.

אך אלה לא היו עפיפונים.

אלה היו דפי מחברת תוצרת דפרון עם המון מילים.

גבריאל עצר והסיר את אחד הדפים שנתלו על סנטרו. הוא קרא בו והחל לדמוע. עם הדמעות פניו התעוותו, הוא עצר, התיישב על האדמה, גופו התקפל לשניים. העמוד הסתיים במילים ״…גמרת אותי״. המילים הוכתמו בנתזי דם. לא היה ניתן לקרוא את כולן. פיסת דף ובה תחילתו של משפט, ״דפנה, יא בת זונה״, נמרחה בדמעותיו של גבריאל.

״אני כל כך מצטער,״ גימגם.

חלפתי על פניו.

״כולנו, כולנו מצטערים,״ ירקתי לעברו את המילים מבלי להתעכב.

״לא,״ בכה גבריאל, המילים מכות בגבי, ״אני זה שמצטער.״

באותו הרגע סברתי שההלם שבר אותו. עברו שנים הרבה עד שהבנתי על מה הוא דיבר. כמה סבל היה נחסך ממני אילו ידעתי. אך שוב, איני רוצה להקדים את המאוחר.

רצתי.

עקפתי את גבריאל. גבריאל יילל. השגתי את הקצין. הוא רכן לצד השביל והקיא את נשמתו.

״אל תסתכל,״ פקד עלי הקצין המהיר.

הוא ניגב את פיו וסנטרו מהקיא.

״אל תסתכל.״

הסתכלתי. ברור שהסתכלתי.

היללות של גבריאל לא פסקו לרגע.

מרחוק נשמעו רקיעות הנעליים של חיילי הפלוגה, רצים, רצים, מתקרבים.

חברי המת שכב, פניו לשמים, בור אדום נפער בגופו, ודבר לא נותר מצחוקו התמידי.

זה היה היום האחרון בשבוע השני של קורס המ״כים. אחרי הטירונות, אחרי שעזבנו את הבית, התגייסנו, הפכנו לחיילים, הפכנו לחברים, סבלנו, ירינו, ירו עלינו, רמי התארס עם אהובת נעוריו, אני נעזבתי על ידי כל אהובותי, עידו לא חדל מלאהוב את דפנה, דפנה חדלה מלאהוב אותו, אני הייתי אמור לצפות את האסון, וכשלתי.