מעשה אהבה

הקדמה

קשה לדמיין את גודלו האמיתי של גוזל קונדור שמנסה לסדוק את ביצתו במאמץ לבקוע ממנה החוצה. הביצה קשיחה ואטומה, והגוזל מקופל יפה כל כך שאפילו הוא עצמו ישתאה כשיפרוש בפעם הראשונה את כנפיו למלוא גודלן.

כך גם אנחנו. מנקרים ודוחפים מבפנים את הביצה כדי שתתבקע, ולא מסוגלים עדיין לתאר לעצמנו עד כמה מוטת כנפינו אצילית ועצומה, וכמה רחוק וגבוה היא תיקח אותנו.

עם תודעת גוזל עיוור באנו לעולם בתקווה להספיק להיות מאושרים באמת. הביצה הנסדקת מעל ראשנו היא מעטפת הכללים וההגדרות שירשנו. זו מערכת אמונות מגבילה, המצמצמת את זכותנו להיות, לייצר ולספוג את השמחה והעונג שנמצאים פה כבר עכשיו, עוד מבלי שעשינו דבר. הזכות הזאת, כביכול, היא זכותם הטבעית של כל הברואים, כך שאין סיבה שלא לממש אותה. אבל מתברר שכמו אף, שמאמץ לעצמו את הסימן שמטביעים בו המשקפיים, כך תודעת הגוזל העיוור, הכבול לביצה, ממאנת להשתחרר. גם שנים אחרי שנקברה הקליפה באדמה עדיין חלים עלינו אותם היתרים ואותם איסורים. מה מותר לקטוף ומאיזה עץ מותר לאכול.

זו העת לומר תודה על הדגירה המגוננת, לזכור את ארעיותה ושבירותה של קליפת הביצה, ולהיפרד ממנה. בעדינות שהולמת אפרוח שטרם בקע, ותוך אמונה בקונדור הזעיר שעוד יהיה למלך המצוקים, זה הזמן ללחוש באוזנינו שאין ממה לפחד. כי יש שם בחוץ משהו גדול ומרטיט מעבר לכל מה שסיפרה לנו אמא הדוגרת. וכל הטוב הזה, המוגדר ושאינו מוגדר, המופשט והמובהק, הוא כולו שלנו. ואין לנו אלא להגיד בקול רם וברור, באתי לעולם הזה כדי לעשות בו אינספור מעשי אהבה, פנימיים וחיצוניים, לבד וביחד, שוב ושוב, ולגלות עד כמה אין שם מגבלות ואיסורים, כללים וחוקים. כי כאלה הם המים והרוח. הם שלנו, פרושים לפנינו, ואנחנו נתחיל בללמוד לקחת. ולקבל.

כאן, בין המילים והשורות מקופלת ההנחיה, המפה, של הרשות לקחת והנכונות לקבל. כאן הוראות ההפעלה לרגעי עווית ופחד. כאן כתב האמנה של חיים שיסגרו מעגל עם האמת שלשמה נוצרו, חוט שישחיל על עצמו חרוזים מבריקים של עונג, כדי לקשור את עצמו לקצהו השני, ולדעת שאת מחרוזת החיים הזאת עונדים על צוואר אוהב, צוואר אהוב.

זוהי מפתי הצנועה למעשה האהבה. שלי. ואולי גם שלך, שלנו. את עצמי גאלתי בזכותה מבית האסורים. בזכותה יש לי לחיים ורודות ועיניים נוצצות. ורק בגלל זה אני מעיזה לתת אותה למי שרק ירצה לקחת.